63. מהי תפילה אמיתית

שיחה (4.8.02) על מאמר: "עניין אמת ואמונה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בלק, עמ' 222

על האדם להגיע למצב של תפילה אמיתית. מפני שאנחנו בנויים מרצון לקבל, מלכתחילה אנו תוצאות השבירה, כלומר כדי להגיע מהכוונה שלנו על מנת לקבל, למשהו מעבר לרצון זה, וכדי לקבל מדרגה אחרת, מצב אחר, אפשר רק אם הכלים יהיו קודמים לאורות.

בהתפשטות, בהשתלשלות, מלמעלה למטה, האורות קודמים לכלים. האור נכנס לתוך הכלי, הוא הראשון, הוא הבונה את ה"יש מאין", ד' בחינות דאור ישר, הוא המזמין צמצום בתוך הכלי, ואחר כך לוחץ על הכלי, מסדר את הכלי, כך שהוא מתגלגל מלמעלה למטה, ומגיע לשבירה, לתיקון העולמות. לכן העולמות נקראים על שם הבורא, הם העלמה מצדו, ועדיין אין נברא, כי האור בונה את הכלים, הוא הראשון.

וכל המדרגות הן כביכול אור שנחלש. האור פועל כך שהוא מחליש את עצמו. וכשאור מגיע לכלי שלא יכול להחזיק אותו, זה נקרא כלי שמצוי בשבירה. כתוצאה מהשבירה בעולם הזה יש "מצב ראוי", "מצב רצוי", כך בעל הסולם קורא לו בתחילת "פתיחה לחוכמת הקבלה". מצב ראוי, מפני שהכלי והאור נפרדים, הכלי יכול לקבוע את צורת האור, ומאז הכלי קודם לאור. לפי רצון הכלי בא האור ומתלבש בו.

רצון הכלי שקודם לאור נקרא "תפילה". והרצון הזה חייב להיות אמיתי בכל עשר הספירות, בכל ד' הבחינות של הכלי. עד כמה שהכלי עכשיו עומד כדי לעסוק בקליטת האור, הוא צריך בכל העביות הזאת להיות שקוע ברצון אחד. כי ברוחניות אין חלקי רצונות, חלק, חצי, שלושת רבעי אלא חייב להיות רצון שלם שקודם לאור. כמו שהאור שלם, גם הרצון חייב להיות שלם. והרצון צריך להיות כל פעם למילוי מסוים של הכלי, לאור מסוים.

איך מגיעים לרצון שלם? מתוך חיסרון. תפילה, רצון, הם חיסרון. מה החיסרון? חיסרון בדיוק לאותו אור שיהיה. מנין אנו יודעים מה האור שיהיה? איך יכולים להיות בחיסרון לאור שיהיה, הרי אור שיהיה זו מידת השפעה שעדיין לא נמצאת בי, איך אפשר לרצות מידת השפעה שעוד לא השגתי? איך אפשר להיות במדרגה יותר גבוהה מהמצב שבו אני מצוי, וגם שהרצון יהיה כמו שכתוב: "מעומקא דליבא"?

המצב הזה מגיע לאדם על ידי השבירה, קרי, שבירת הלב. לכן כתוב: "אין שלם יותר מלב שבור". כלומר, לאחר שהלב שבור לגמרי, והאדם רואה שהוא לא מסוגל על ידי כל מיני רצונות, יגיעות, ועצות שהוא נותן לעצמו, לעשות שום דבר. כשאין לו דבר, כשהוא עני בחוסר כל, כשאין לו במה להחיות את נפשוו"נפש" היא הדרגה הקטנה ביותרכשאין לו שום מילוי, ואין לו שום אחיזה בכלום אז התפילה נחשבת שהיא מעומקא דליבא.

כשאדם מצוי במצב זה הוא חש תחושת ריקנות מוחלטת בכלי וחוסר תקווה. תקווה מקורה באור מקיף. אך במצבו זה, גם מאור מקיף אין לאדם דבר. למעשה הוא חש שמצבו הנוכחי וגם העתידי לא מביאים לו שום מילוי. במצב כזה אדם מגיע לתפילה מעומקא דליבא. ואז הוא מתפלל באמת שהוא מוכן לכל מה שיבוא, ובלבד שהבורא ייתן לו עצה. כי כל העצות הן ככתוב: "כלו תפילות ישראל".

ואז, אכן, מגיעה עצה מלמעלה. האדם מסכים עליה מראש, וזה נקרא שהוא הכין את הכלי. הכנת הכלי פירושה שאדם מוכן ללכת בלמעלה מהדעת, שיבוא איזה דבר שהוא אפילו לגמרי נגד דעתו. ומצב זה נקרא "שבירה", שבירה במצב הנוכחי: האדם מוכן לקבל כל דבר שיבוא ממדרגה גבוהה ממצבו, שמקורו מהבורא, ולא חשוב מה הוא.

אם אדם מגיע למצב כזה, אז באה מדרגה עליונה יותר ומתלבשת בו, והוא משיג מדרגה עליונה יותר. וכל אימת שהוא עובר ממצב למצב, ממדרגה למדרגה, הוא עובר אותם מצבים, אותו תהליך. ודאי שכלפי דברים אחרים, כי כל מדרגה היא עולם אחר לגמרי, וכך נפתחים לו לאדם אופקים חדשים. אבל כל פעם שרוכשים מדרגה גבוהה יותר, שעדיין אין אותה, חייבים להיות מוכנים לקבלה בהיסח דעת, בלמעלה מהדעת.

כלומר, הדעת צריכה להיות גדולה מאוד, כדי שאדם יוותר עליה, ויראה שבכל דעתו ומאודו, אין לו בכלל שום נגיעה להתקדמות. אז זו תפילה אמיתית.

איך אפשר לדעת מהו המילוי שרוצים אם לא יודעים מה רוצים?

את הידיעה מהו המילוי שיהיה, מביא במקצת האור המקיף. במצב למעלה מהדעת הולכים לא על מילוי, שלא יודעים מה יהיה, אלא בלמעלה מהדעת הולכים על השיטה, לפיה המילוי בא בכלים דהשפעה, בכוונה להשפיע, כשהמדרגה של הכוונה להשפיע עליונה יותר ממני, והיא לא מובנת לי, ולא מושגת.

השיטה, הטכניקה, היא הכלי החדש הזה וזה מה שחשוב. לא חשוב איך הכלי יתמלא. אני רואה את האור, מרגיש אותו מרחוק, הוא מביא לי את החיות, את הרגשת העתיד, אבל אני רואה שאור זה הוא ההפך ממני, אם אני מסתכל מי הוא לעומתי. לכן אני לא יכול לקבלו.

נכון שיש כאן כביכול סתירה. מצד אחד, האדם צריך לדעת מה הוא הולך לקבל, ומצד שני, הוא מבין שהוא לא יכול להשיג את זה, וגם אינו יודע את השיטה איך לקבל את זה. אבל ככה זה. ואז מקבלים מלמעלה מה שנקרא נה"י דעליון. אז העליון מוריד את הנה"י שלו לתחתון, נה"י האלו הופכים לעשר ספירות, ואז התחתון מקבל בתוכו דוגמה של העליון, והעליון אומר לתחתון מה ליטול, מה לבחור, מה לברר, ואיך לעשות זאת, ואז התחתון לומד. כי מעצמו האדם לא יכול להגיע לשום פעולה רוחנית להשפיע ולא לבצע אותה. כמו שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". על הבורא להראות את מעשיו, ומהם האדם לומד אותם, וחוזר עליהם, בדמותם.

איך "אמת", מצב שהאדם שרוי בחיסרון, ו"אמונה", מצב של שלמות, יכולים לדור יחד?

אמת ואמונה הן שני דברים שונים, אחת היא חיסרון והשנייה שלֵמות, אבל הם לא מתקיימים בעת ובעונה אחת. כשאמונה באה ונותנת תיקון לכלי, היא בעצם מעניקה את תחושת השלמות. הרי אמונה היא כוח הבינה. ואז נכון שזה מהווה תיקון לכלי, אבל אי-אפשר להתקדם עם זה.

כשרוכשים את כוח האמונה, אמונה למעלה מהדעת, פירוש הדבר שרוכשים את כוח התיקון. אבל אם הבינה עצמה מתלבשת בכלי, לא לצורך התיקון, אז אדם רוכש את הרגשת השלמות, ואז כדי להוציאו מהשלמות יש להוסיף לו קו שמאל. זהו תהליך שהולך תמיד על שתי רגליים: אמת ואמונה, אמת ואמונה.