אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 64. עבודת האדם - חיקוי הבריאה

שיחה (5.8.02) על מאמר: "לעולם ימכור אדם"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת פנחס, עמ' 229

כתוב: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם". "תלמיד חכם" קרוי הקב"ה. "בת תלמיד חכם" קרויה כלי של "תלמיד חכם" - כוונה להשפיע. ובאמת בשביל לקנות בת תלמיד חכם - "לקנות" מפני שאשה נקנית - כלי קונים - האדם צריך למכור את כל מה שיש לו.

אם תמורת כל הרצונות לכל המילויים האחרים, האדם רוצה רק את הרצון לבורא, אז הוא מקבל אותו. אחרת - הוא לא מקבל. והדרך שלנו היא איך לאט לאט להחליף את כל הרצונות ברצון אחד, ולרכז את הרצון הזה, מכל יתר הרצונות כנגדו, לרצון הכי גדול, שאז מ"בת תלמיד חכם" מגיעים ל"חכם".

רב"ש אומר, שרוכשים את הרצון האחד והיחיד הזה על ידי סגולה של "תורה ומצוות". הוא כותב שמי שמגיע להיות דת"י נעשה רע יותר, כמובן שהכוונה היא לא למי שחוזר בתשובה ונעשה לצדיק, אלא למי שמגיע להיות דת"י, שרוצה להגיע לקו אמצעי - דעת, תפארת, יסוד - ועובד על זה, כלומר, משתדל ללכת למעלה מהדעת, למרות שהגוף אומר לו שזו דרך לא מוצלחת, ולא ברורה, ושתמיד אדם נעשה רע יותר.

ובכל זאת האדם רוצה להיות דת"י: להגיע לדעת, תפארת, יסוד. זו דרך של עביות שורש א' וב', שאדם רוכש כל פעם יותר ויותר כלים דקבלה ומכניע אותם, הולך למעלה מהם. לכן הוא מרגיש שכל פעם הוא נעשה יותר ויותר גרוע, כי העביות שלו מתגלה יותר ויותר. ואז את כל הרצונות שמתגברים בו הוא צריך להחליף לרצון אחד, ל"בת תלמיד חכם".

מהו המצב "דצווחין ככלבא", שאדם רוצה גם את העולם הזה וגם את העולם הבא?

את כל המצבים שכתובים, אפילו שאדם בא למקום שנמצאים בו רשעים גמורים, את כולם הוא צריך לעבור. אין מצב שהאדם לא עובר אותו בדרך למטרה. כי הכול הבורא ברא בכלי אחד. כל כלי כלול מכל הרצונות. לא חשוב מה אופיו של האדם. לא חשוב מהו טבעו המקורי. לא חשוב מאיזה חלק של "אדם הראשון" מורכבת הנשמה שלו. הוא צריך לעבור את כל המכשולים. ודאי שכל אחד עובר רצונות אלה, בסגנון שלו, אבל כל אחד צריך לעבור את כולם.

גם "כלבין דצווחין הב הב, עותרא דעלמא"כלומר, מדובר ברצון גם לעולם הזה וגם לעולם הבא, וזה כבר טוב, כי אחר כך האדם מגיע לכך שהוא רוצה רק את העולם הבא, שזה ממש קליפה. לפעמים רב"ש מתכוון בביטוי "העולם הזה" לרצון לקבל ו"העולם הבא" - לרצון להשפיע. אם הוא מדבר על "כלבין" הוא מתכוון שגם את העולם הבא רוצים כדי לקבל, וזה כבר קליפות.

ללא ספק, מי שעולה בדרך ומתחיל להתעסק בעבודת ה', צריך לעסוק ברצונות שלו, לעסוק בקבלה. בכל מקום מדברים על עבודת ה', כולם יודעים שאדם דתי מתעסק בעבודת ה', אבל אף אחד לא יודע מהי עבודת ה'. לא דתיים אף לא חילוניים. חושבים שלעבוד את ה' פירושו ללמוד כל יום תורה ולקיים מצוות מעשיות. הם לא מבינים שחוכמת הקבלה היא עבודת ה'.

ואכן, עבודת ה' האמיתית היא חוכמת הקבלה. מי שרוצה לעבוד את ה', כלומר, לקיים את מה שהבורא רוצה, לאט לאט להגיע לקיים מה שהוא רוצה, לחזור אחרי הבורא על פעולותיו, כלומר, אני רואה מה הבורא עושה ומחקה אותו. בעל הסולם אומר שעבודת האדם היא התחקות אחר הבריאה (בספר "פרי חכם - מאמרים", במאמר "סוד העיבור - לידה", "כלל ופרט" דף קצ"ט): "עיון המשכילים בבריאה", מי שבאמת רוצה להיות חכם בבריאה, ובכלל לרכוש חוכמה, את חוכמת הקבלה, "במושכל ראשון הוא מוגדר בהתחקות אחר מלאכת ה'", מלאכת ה' קרויה השגחה או טבע הבריאה, ומי שהולך ומחקה אותה, נקרא עובד ה'.

זה מה שעומד מאחורי הפסוק "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". האדם לומד איך הבורא פועל בבריאה, איך הוא משגיח, איך הוא מנהיג את הכול, ולוקח ונוטל ממנו את כל המערכת הזאת של ההנהגה והשגחה, ונעשה במקומו השליט של עצמו. כי חוץ מלהשגיח עלינו, על הרצון שלנו, על מה הבורא משגיח? מה היא "בריאה"? בריאה היא אנחנו - "יש מאין". מתוך הירידות והעליות וכל הדברים שהבורא מזמן לאדם, האדם לאט לאט לומד איך הבורא שולט עליו ורוצה להיות 'בעל בית' של עצמו במקומו. במידה שהאדם יכול לעשות כן, הוא רוכש מסך ונעשה במקום הבורא.

זה העניין של עבודת ה', ואין יותר מכך. מי שחושב שיש דבר אחר, הוא פשוט לא בעניינים. עבודת ה' היא לחקות את הבורא ולפעול כמוהו, שזה נקרא "בן כלפי אב".

למה לרצות להיות כמוהו?

בדומה לילד קטן הצופה במעשי אביו ומחקה אותו, וגם לאחר שגדל הוא מחקה אותו כבר בשימוש עם שכל, כך גם בעבודה הרוחנית האדם עושה כלפי הבורא: בהתחלה האדם פועל ללא הבנה, הוא רק מבטל את עצמו, וזה נקרא "עיבור". בהמשך, הוא מפעיל יותר את הרצון וההבנה, וזה נקרא "קטנות" - "יניקה". בסוף הוא מבין ופועל כמו הבורא, וזה נקרא "גדלות" - "מוחין".

הבורא רוצה שהאדם יהיה דומה לו לגמרי. הדמיון של האדם לבורא הוא בכך שהאדם רוכש מסך על הרצון לקבל ואז הוא נעשה כנוקבא לבורא, נעשה ב"זיווג דלא פסיק פנים בפנים" איתו. וזה נקרא להגיע לעבודת ה' המלאה.

כשאדם מתקן את עצמו ונעשה בדיוק כמו הבורא, כנגדו, הוא מתחיל לעבוד בצורה אחרת. אחר גמר התיקון נמצאים סתרי תורה, ולשם כך עושים את הכול. המטרה היא לא להגיע לגמר התיקון. המטרה היא להגיע לגמר התיקון כדי לשגשג הלאה יחדיו. זוהי עבודת ה'.

ולמי שחושב שעבודת ה' היא לעשות כל מיני פעולות גשמיות, בעל הסולם מבהיר, שלקב"ה לא חשוב מי שוחט בהמה מן הצוואר, או מי שוחט מן העורף. לא נתנו מצוות אלא לצרף בהן את ישראל זה לזה, ומצווה ללא כוונה היא כגוף ללא נשמה. עבודת ה' היא הכוונה. והכוונה היא בסך הכול אמצעי. אמצעי לחקות את הבורא.

למה הוא מחפש "בת תלמיד חכם", הרי לא צריך לחפש חוכמה אלא תיקון?

"חכם" קרוי הקב"ה. ומי שלומד את החוכמה של הבורא קרוי "תלמיד חכם". הכלי לכך, הרצון לזה, קרוי "בת תלמיד חכם". הרצון לקבל בצורתו המתוקנת קרוי "גבר", ובצורתו הלא מתוקנת קרוי "אשה". בכך ש"מתחתנים עם בת תלמיד חכם", רוכשים רצון לקבל ומתקנים אותו והופכים אותו לרצון להשפיע. כשרוצים להגיע על ידי הרצון להשפיע להיות תלמיד חכם, אז מגיעים לעבודת ה', כלומר, לדימוי של הבורא.

מה המיוחד בכלי של "בת תלמיד חכם"?

כל כלי הוא רצון לקבל. ובסופו של דבר כל הרצונות בצורתם המתוקנת הופכים להיות כלים נכונים. אבל בדרך התיקון זה לא כך. בדרך התיקון יש הרבה רצונות שהאדם צריך להסתיר, לא לפעול איתם, אלא לסנן אותם, לעבוד רק עם כמה מהם, בהתאם למה שהוא יכול ברצון להשפיע, בהתאם לעבודת ה'.

מה הכוונה במשפט "מטרם שנעשים ל'דתיים' היה להם רצון לקבל גשמי"?

הכוונה היא: לפני שהאדם מתחיל לתקן את עצמו, ולפסוע בקו האמצעי - דעת, תפארת, יסוד - יש לו רצון לקבל מכוון רק כלפי עצמו, על מנת לקבל. כשנכנס לעבודה בעל מנת להשפיע, הוא מסדר את הרצון לקבל עם המסך לכוונה להשפיע, וזה נקרא דת"י.

אז העבודה משתנה: האדם בורר את רצונותיו, נוטל מהרצונות שהם נכונים, שהוא יכול לפעול איתם. כי יש רצונות שאי-אפשר לפעול איתם בכלל, שמצווה לא לפעול איתם, מה שקרוי "מצוות לא תעשה", בל"ב האבן. הוא נוטל את הרצונות שמותר לפעול איתם, שהוא מסוגל לעבוד איתם ובמידה שמסוגל, בתרכובת הנכונה ביניהם, ומתחיל לסדר אותם, ולכוון אותם לכוונה להשפיע. כך הוא בונה בתוכו קו אמצעי.

על אילו מעשי השפעה אפשר לדבר מטרם שאדם נעשה דת"י?

כשהרצון לקבל מתגלה בצורתו הרגילה, כמו אצל כל אדם ברחוב, רואים ברצון לקבל חלק שבו יכולים לקבל וחלק שבו יכולים להשפיע. כלומר, יש דברים שהאדם נהנה מזה שהוא נותן, ויש דברים שהוא נהנה מזה שהוא מקבל. בכל אחד ואחד דברים אלה הם בהתמזגות שונה. לפי זה אומרים עליו, שהוא אדם טוב, והוא אדם רע, או שזה מעשיו יפים, וזה מעשיו מכוערים אבל כל הרצונות שלו, גם דהשפעה וגם דקבלה, הם כולם לתועלת עצמו.

כשאדם מתחיל להשוות את עצמו להשפעה אמיתית, שהיא נעשית ללא שום תועלת עצמית, הבדיקה היא אחרת לגמרי. כל המעשים שלו, גם דקבלה וגם דהשפעה, נראים לו אותו דבר, כולם כדי לקבל, כולם פסולים. לכן הוא רואה את עצמו לאין שיעור רע יותר מקודם.

קודם הוא חשב שלקבל זה מעשה טבעי. עכשיו הוא מגלה שזה מעשה רע. וגם שנתן וחשב שהוא עושה מעשים יפים וטובים, והיה לו ערך עצמי, וראה את עצמו כאדם - הרי אנחנו נהנים מזה שאנחנו נותנים, וזה מעניק לנו הערכה עצמית וגאווה. אף האדם הכי נבזה, חושב שהוא תורם במשהו כשהוא נותן, ומתגלה לו עכשיו, שמה שחשב קודם שזה מעשה נתינה אנושי, הוא מעשה בכדי לקבל. על כן תחושתו רעה כפליים.

מההרגשה הזאת, לפיה כל המעשים שלי ממש רעים וזוועתיים, ואם אני רוצה לתת למישהו תחושתי עוד יותר גרועה, האדם נקלע לייאוש. אבל יחד עם הגילוי, שכל מעשיו הקודמים - גם של נתינה וגם של קבלה - הם כדי לקבל, מתגלים לו גם רצונות גדולים יותר. הוא פתאום רואה שלא איכפת לו מכלום, לא מהילדים שלו, ומצידו שיחרב העולם, שיהיה מה שיהיה. הוא רואה לפתע שהאגו שלו כל כך סגור בתוך עצמו, שחוץ מגבולות הגוף שלו הוא לא לוקח בחשבון שום דבר.

בשלב מאוחר יותר הרצון לקבל מראה לאדם תמונה שונה: לא רק שלא אכפת לו דבר זולת גופו, אלא שגם לא אכפת לו מה יהיה בעוד רגע. אפילו אם בעוד רגע הוא לא יהיה קיים יותר. אין זה משנה - העיקר שהרגע הזה הוא חי. כלומר, הרצון לקבל כל כך מרוכז בנקודה אחת, בהווה ובתוך עצמו, שהגבול שלו הוא ממש נקודה, גם גבול בציר הזמנים וגם גבול במרחב - כאילו אין.

לא שהרצון לקבל צריך להתגלות כגדול. הוא מתגלה כגדול כשהוא מכונס בתוך עצמו עד הסוף, כשחוץ מעצמו לא אכפת לו שום דבר אחר. זה נקרא "גדול". גדול באיכות הנוראית הזו שלו, הפונה פנימה - רק לתוך עצמו. וכשאדם מגלה את זה, הוא נכנס למצב שהוא לא מבין איך אפשר להיפטר ממנו. רע לו מזה מאוד.

למה? כי אם הוא היה מגלה את זה סתם כך, הוא לא היה חש רע - והיה חושב: "אז אני ככה וזהו". הרבה אנשים בעולם עושים מעשים נוראים ועוד מצדיקים את עצמם בעשייתם, ועוד יותר מאנשים שעושים מעשים טובים כביכול. אבל הקושי הוא, שמי שהולך להיות דת"י, לרכוש קו אמצעי, לעבוד בדעת, תפארת, יסוד, הוא רואה את עצמו כרע כנגד האור המקיף.

אז יש לו פיצול אישיות כפול ומכופל. זה לא שהוא רואה את עצמו רע. אם הוא רואה את עצמו רע הוא עוד לא רואה את הרע. רק כשאדם רואה את עצמו כנגד האור המקיף, נוספת בו ההרגשה הנוראית של מי אני כנגד סטנדרט תכונות האור. והוא לא יכול להירגע מזה. אלה הם רגעים מאוד עסיסיים.

זו ההתחלה של הכרת הרע. ודאי לא הכרת הרע ממש, כי הכרת הרע היא כלפי הבורא. וכאן האדם רואה את עצמו רע כלפי האור המקיף - כלפי אחרים או כלפי דימוי מסוים שיש לו לגבי איך הוא צריך להיות טוב. זה עדיין לא מצב של כמה רע אני עושה לבורא. עדיין לא כלפי הבורא, אלא הוא חושב כך על עצמו. במילים אחרות, אם תתן לו לאדם לתקן את עצמו, תן לו להרגיע את עצמו, אז הכול יהיה בסדר.

אבל זו כבר התחלה. האדם רואה את עצמו כל פעם גרוע יותר, וזהו סימן שהוא מתקדם לקראת קו אמצעי. ודאי שהאדם מיואש, וחסר כוחות, ומקלל את הכול, ולא נראה לו שבדרך הזאת הוא יכול לחוש כי טוב הוא, כי הוא כל הזמן רואה את עצמו רע. ולשם כך צריך לבנות מערכת הגנתית, שבעזרתה לא יוכל האדם לברוח מהמערכה והיא זו שתסחב אותו קדימה.

בדומה למה שיש לאדם חולה בעולם הזה. בבית חולים מטפלים בחולה אחד שלושה או ארבעה אנשי מקצוע. והוא זוכה לקבל כל מה שהוא צריך (בדיקות, תרופות, חדרי ניתוח וכו'). ואחר כך כשהאדם מבריא הוא כבר לא זקוק לתמיכה. כך אצלנו. צריך לבנות חברה כזאת שיהיו בה מערכות שמטפלות בכל אחד שלפעמים נעשה חולה. יש צורך לבנות מערכת עזר שמיד מטפלת ותומכת. אם האדם לא מסוגל לזוז או לפעול, אז יהיו לצידו חברים וכל האמצעים המתאימים.

להיות עובד ה' זו דרך לא פשוטה. ואם חברים עושים בשבילו, הדבר נחשב כאילו הוא עושה, כי הוא נטל חלק בבניה של "בית החולים", והוא משתתף בו בזמן שהוא בריא. ובזמן שהוא חולה חבריו מטפלים בו.

למה אומרים שיש לאדם רצון לקבל בעולם הזה ובעולם הבא?

"הזוהר" אומר, שמי שרוצה לבלוע את העולם הזה עד תומו, ושיהיה לו ולמשפחתו טוב בעולם הזה, רוצה שגם שיהיה לו טוב בעולם הבא, להכין איזו קרן לעולם הבא, שגם אחרי זה ישאר לו משהו. ורצון זה הוא אנושי וטבעי. כך אדם עובד. אם אדם לא מגיע לעבודת ה' האמיתית, זו דרך עבודתו, עבודת הכלל.

עד שהאדם לא נעשה גדול בהתפתחות הנשמה שלו, שדורש אלוקות ודורש להיות דת"י בקו אמצעי, הוא יהיה דתי למטה מהקו האמצעי - לפני התפתחות הקו האמצעי, יש נקודה למטה ממנו שהיא דתי בעולם הזה, שקרוי דומם דקדושה. במילים אחרות, מקיים תורה ומצוות בגשמיות, במעשים בעולם הזה, ומקווה שיהיה לו שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

אסור לגלות מהו התיקון האמיתי למי שעדיין לא מסוגל להגיע אליו - כמו שנאמר: "אל תשים מכשול לפני עיוור". אל תפריע לו ושמור עליו. ובגלל זה משך כל הדורות המקובלים, שהם בעלי ההשגה שכתבו את כל ספרי הקודש, כתבו שיש לטפל בעם בכפפות משי. כי מה יש לעשות אם עדיין בהתפתחות הכללית של האנושות, המסה הזו עדיין לא הגיעה להתפתחותה? יש לחכות. האדם חי על פני האדמה כבר עשרות אלפי שנים, ובכל זאת מאברהם אבינו ועד היום ההשתוקקות להיות דתי בקו אמצעי התגלתה רק בקרב יחידים. ובלי ההשתוקקות הזו אי-אפשר לעשות דבר.

אם אדם שואל "מהו הטעם בחיינו?", ואין לו טעם כלפי החיים בעולם הזה, הוא משתוקק לרוחניות, ולהרגיש שם את החיים, ועם אדם זה אפשר לדבר. לפני זה לא לגעת בו, כי הוא לא יבין את זה, כיוון שרצונותיו, ופנימיותו לא בשלים לקלוט. עד שהבורא יאיר לו קצת על הנקודה שבלב, והוא ירגיש את הנקודה הזאת, ומאותו רגע יתחיל להתפתח.

מחוסר ידיעה יש החושבים שחוכמת הקבלה מכוונת נגד הדת. אבל מקובלים לא נגעו בדת. כל רצונם הוא לקבץ את אלה שמרגישים בתוכם את הנקודה שבלב, ששואלים "מהו הטעם בחיינו?" בעולם הזה, שאין להם טעם בחיים. בעבורם יש לקבלה תשובה, ובהתגלות הנקודה שבלב הם נבחרים להתחיל את התיקון, כל אחד את התיקון הפרטי שלו.

ואכן אין שום ערבוביה בין האנשים השונים האלה. בעל הסולם כותב שזו תורת הכלל וזו תורת הפרט - "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ואסור שאלה עם אלה יתערבבו. כי כל גישתם והלך החיים שלהם לגמרי שונה.

מי שהולך בדרך התיקון, הוא מכונס בתוך עצמו, בתוך המחשבה, בתוך הכוונה, הוא "אוכל" את עצמו כל הזמן, מברר בתוכו איפה אני, מה איתי, וכו'. הכל מכונס לתוך האדם. ואצלם עוסקים יותר בחיצוניות. לעשות כך וכך, להוסיף עוד לבוש ועוד מעשה חיצוני אחר. אבל זה טוב, וכך צריך להיות. כיוון שעד שאין פנימיות, טבעי הדבר שהאדם עוסק בחיצוניות. ואת החינוך הזה הנהיגו המקובלים.

בעל הסולם כותב, שלאחר חורבן בית ראשון היה עיסוק כלשהו בפנימיות, אבל לאחר חורבן בית שני נעלם לגמרי העניין "לשמה". כלומר, האור המקיף התרחק, והבית נחרב. "חורבן הבית" פירושו שלא היתה הארה בתוך העם. בדומה למה שקורה בעבודה רוחנית, אדם יכול להמצא לפעמים בהתרוממות, כאילו בהרגשת האלוקות, להרגיש חי, וממש מרחף באוויר, הוא יכול לקבל את הרגשה הזו מהחומר שהוא קורא, ולפתע לחוש לגמרי בדרגה בהמית, שאין לו כלום, ושלא מבין אף מילה, אבל יש לו הארה מרחוק שמציינת לפניו שהוא שרוי עכשיו במצב הרע. אבל במצב של "חורבן הבית" גם את ההארה הזו מונעים ממנו.

בחורבן בית ראשון הסתלקה ההארה שהיתה בתוך העם, שהרגישו עד אז שהם נמצאים ברוחניות, בהתלהבות, בקשר עם הבורא. הרוח הזו הסתלקה, אבל נתנה להם אחוריים - כלומר, נתנה להם עדיין הרגשה שהם נמצאים בקשר כלשהו עם רוחניות, ושרוחניות קיימת. לכן לאחר חורבן בית ראשון לפחות ידעו מה זה "לשמה", ידעו מה זה ההפך מהמצב בו הם היו מצויים. כנגד מוחין דחיה שהיה מאיר בבית המקדש הראשון, היה מאיר מרחוק מוחין דנשמה בבית המקדש השני.

אחרי חורבן בית שני העם איבד את ההרגשה, הרגשה שזה רע, שהמצב שלהם הוא רע לעומת האור. וההבחנה מהי "לשמה" נעלמה. ובעל הסולם כותב במאמר "מהות חוכמת הקבלה" בספר "פרי חכם - מאמרים", שאז הם נעשו כבדרגת בהמה שאין בה דעת, ונשארו רק בודדים כמו רבי שמעון ובעלי הגמרא שציוו עליהם להתחיל לעסוק בכתיבה. והם הנהיגו את העם, שהתנתק מהגובה הרוחני שלו, לעשות לפחות בגשמיות כל מיני פעולות כנגד רוחניות.

אם האדם לוקח על עצמו תנאי אחד, "ואהבת לרעך כמוך", הוא אינו צריך להיעזר יותר בספרים שילמדו אותו איך להתנהג ואיך לומר כך או אחרת. יש כלל אחד - "ואהבת לרעך כמוך". אם משתדלים לעשות כן אין צורך בספרים. אבל אם יוצאים ממצב של פנימיות למצב של חיצוניות, ואז כל דבר צריך להגדיר איך הוא יראה בצורה חיצונית, אז מתחיל להיות שם ריבוי של כללים וחוקים. אך בתוך האדם יש רק חוק אחד, החוק של דבקות בבורא, החוק של התאמה.

איך אפשר מלכתחילה להאיץ את ההתפתחות?

כדי להאיץ את ההתפתחות יש צורך בקריאה מרובה. בהתחלה לא מבינים מהם חברים, מהי עבודה, מהם כל הדברים שדורשים ממני. יש אנשים שלפי טבעם נכנסים מיד לחברה, ויש כאלה שהם יותר מופנמים ועיוניים, והם לא מתחברים עם קהל ועם עבודה פיסית בקבוצה. בכל מקרה בשלב הראשון, שיכול להימשך כשנה, אדם צריך לקרוא הרבה, להכניס לתוכו כתבים, מאמרים, מכתבים, של בעל הסולם ורב"ש. לחזור עליהם כמו מטחנה, ללעוס אותם עוד ועוד.

לא חשוב אם שוכחים פרטים מסוימים, לא חשוב אם לא מבינים את החומר ולא חושבים עליו. בהמשך מתחילים להפעיל את המחשבה, מה שבהתחלה לא מסוגלים לעשות. צריך פשוט לקרוא וזהו. לנפח את עצמך, למלא את עצמך במידע. אחר כך החומר הזה מתחיל לעבוד בתוכך ולחלחל בך. כי בהתחלה יש לאדם השתוקקות. ואם הוא מתחיל לקרוא, על ידי הקריאה הוא יוצר קשר עם האור המקיף. ואם הוא קורא ברציפות כמה חודשים בצורה מספקת, הקשר עם האור המקיף מתחיל לעבוד בצורה טובה.

ויש כאלו שמעדיפים לא לקרוא, ובמקום זה טוב להם לעבוד בחברה. אבל אי-אפשר לעבוד בלי לקרוא. צריך בכל זאת להיות רב גוני, כל אחד חייב להיות במינון מסוים, לפי אופיו, גם בלימוד וגם בעבודה לטובת הקבוצה.

במיוחד בהתחלה אפשר להאיץ את ההתפתחות רק על ידי קריאה מרובה. ואחר כך דווקא על ידי עבודה ומחשבה לשם מה אנו עושים את מה שאנו עושים וכו'. במילים אחרות, בשלב מסוים האדם נוטל חלק בעבודה למען החברה, כי בה הוא חש את הקושיות והקשיים, )לשם מה ולמה(, ההתמודדות עם הקשיים עוזרת לאדם להתקדם. רואים את זה בחג הפסח, בו אף אחד לא לומד ולמעשה כולם בעבודה, והתחושה כפועל יוצא היא של התרוממות רוח גדולה. בדרך זו האדם קונה רוחניות.

אם לאדם יש השתוקקות ואין לו חברה, הוא לא יצליח להתקדם?

אדם שיש לו השתוקקות ועדיין אין לו ספרי בעל הסולם, והוא לא יודע על מאפייני השיטה, אין פלא שיש סיבות למצבו הנוכחי. אבל אם יש לו ספרים וידע על השיטה, אבל אין לו חברה, אז הוא יתגלגל בצורה כזו או אחרת שתהיה לו חברה. אם אדם משתוקק ולוקח את העבודה הרוחנית לפי הרצון שמגלים לו מלמעלה, לא יכול להיות שהבורא לא יסדר לו את כל יתר התנאים. אף אחד לא יודע איך הוא מגיע ללימודים, אבל הוא מגיע. מביאים את האדם לכך.

האם תהליך החילוניות הוא הכרחי ביציאה מדומם לצומח?

לא. התהליך שבו אדם חדל להיות דתי, דומם דקדושה, והופך לחילוני, ורק לאחר מכן הוא מגיע לקבלה, לא צריך להיות. אין לזה שום קשר לקבלה. יש אנשים דתיים מאוד שעוסקים בקבלה. כמו שמביאים את כל מי שמגיע לקבלה, ניתן גם להביא אדם לפתוח ספר שקודם הוא לא היה מעוניין בו. ואז הוא פותח את הספר ורואה שהוא מכיל עולם ומלואו ומתמלא כולו התפעלות. כך צריך להיות. גם בעל הסולם וגם כל המקובלים בכל הדורות יצאו לרוחניות בדרך זו.

האם המקובלים הם יחידים?

המקובלים הם לא יחידים, אנחנו מדברים על עשרות וגם מאות אנשים בדור. לפני כ-300 שנה היו לבעל שם טוב, לקוצק, קבוצות גדולות מאוד של אנשים, שנמצאו בהשגה רוחנית. בזמן של הבעל שם טוב היו אלפים. בכל דור היו אלפים. כל האדמו"רים עד המאה ה-20 היו בעלי השגה: הרב מגור, רבי נחמן וכו', כולם בעלי השגה. כולם היו מקובלים. כל הספרים שהם כתבו הם ספרים קדושים.

האם יכול להיות שמדומם תצמח מסה גדולה של אנשים שתעסוק בהתפתחות רוחנית?

בכל שלב גדלה כמות האנשים. אבל מסה לא יכולה להיות - לא מחילוניים ולא מדתיים. יהיו יחידים, אבל היחידים האלו יהיו אלפים. זה לא תלוי בנו. רק אחוז מסוים מכלל הציבור ירגיש חובה לעסוק בפנימיות התורה, להפוך אותה לעיקר ולהתעסק בה. קבלה היא עבודתו של הפרט. לא יכול להיות שחסידות שלמה תחפש דרך.

נראה לנו שחסידות מסוימת זו קבוצה אחת, אבל בקבוצה הזאת יש אנשים בכל מיני רמות של התפתחות רוחנית. גם מכלל הציבור יש יחידים כאלה, שסך הכל זה הרבה. זה מה שצריך. והיתר הלוואי שכולם יהיו יהודים טובים. וה"רשעים", אלה שלא מסוגלים להיות יהודים טובים, אותם צריכים בקבלה. בשנים הקרובות תהליך זה יקרום עור וגידים, וזה יהיה משבר גדול.

למה מתחילת המאה ה-20 התחילו אנשים דתיים לצאת לחילוניות?

לפני מאה שנה הרמה הרוחנית של כלל הציבור היתה אחרת מזו דהיום, כי קיימת ירידת דורות כללית. בזמן חורבן הבית הראשון היו זכים מאוד. אפילו החורבן והשנאה שאז דובר בהם, הם דברים עדינים מאוד, זכים מאוד. במשך הדורות, במשך אלפיים שנה, מדור לדור נוסף רצון לקבל והאנשים נעשו יותר ויותר אגואיסטים. וכל הרע הזה יוצא החוצה, נגלה לא בהתחלה, אלא במיוחד כשמתקדמים. ההתקדמות איננה מתבצעת באופן מתון של אחד פלוס אחד פלוס אחד, נהפוך הוא: היא תלולה - אחד פלוס שתיים, פלוס ארבע, פלוס שמונה, פלוס שש עשרה וכו'.

וכך יצא שבשלהי המאה ה-19 ותחילתה של המאה ה-20 נעשתה קפיצה כזאת, שמאז תקופת ההשכלה הפסיקו להיות דתיים. איך יכול להיות תהליך שכזה? לאדם הוסיפו מלמעלה את הרצון לקבל, את התפתחות הנשמה, וכך החלו האנשים להבין שלאור הפעולות הגשמיות שהם היו צריכים לעשות עד כה, שמדובר בפעולות מוגבלות וחסרות תוכן, כי הפנימיות שלהם עלתה ונגלתה לעיניהם ולעומתה חיצוניותם של הדברים נפלה, ולכן הם לא החזיקו מעמד, ולא נשארו דומם דקדושה. הכול מתוך כך שהרצון לקבל גדל בנשמות.

מי יותר מכובד בעיני הציבור? מי שהכי מסודר, שבא לבית כנסת, שעושה את כל המצוות. הוא נראה לסובבים אותו נקי מכל רבב, אדם שנושא בתוכו מה שקרוי אמונה תמימה. אדם כזה קרוי איש מאמין, איש טוב ובקבלה הוא קרוי שאין לו רצון לקבל, שהוא כמו כל ברייה, מקיים מה שהטבע אומר לו לקיים. ואם לאדם כזה מוסיפים קצת אגו, קצת רצון לקבל, הוא זורק את הכל.

אז אם רוצים או לא, אי-אפשר להישאר במסגרת שמאפייניה הם של לפני חמש מאות שנה או אלפיים שנה, כי הרצון לקבל גדל. לכן כל דור הוא יותר גרוע מקודמו, עד שפני הדור כפני הכלב, שנובח "הב הב" - "תן לי, תן לי". וכנגד זה אין מה לעשות. עדיין האדם נמצא בחיפוש, במאבק, אבל עוד נראה משנה לשנה איזו התפתחות פנימית תהיה באנשים. איך העולם יתקבץ וילך יותר ויותר לכיוון הזה וכל היתר יפול, שכן אנשים יתחילו להרגיש שהעולם תלוי בפנימיות שלהם.

איך בחברה דתית עושים מעשים גרועים לא פחות ממה שבחברה חילונית?

בסופו של דבר כשהרצון לקבל פורץ החוצה ונעשה גדול, לא חשוב לאדם לא גדר דתית ולא גדר חילונית, כי הרצון לקבל נעשה פרוץ, ופרוע, ואין מה לעשות נגד זה. בשתי החברות, גם בקרב דתיים וגם בקרב חילוניים. במקום שאדם ידרדר לסמים, ולכל מיני דברים, מוטב שיהיה במסגרת, באיזו שהיא גדר, שתעזור לו לחיות בצורה אנושית ותשמור אותו מכל מיני דברים בלתי הפיכים.

למה בעל הסולם אומר שמי שעוסק בתורה בצורה חיצונית גורם לנזק?

נכון שבעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר 'הזוהר'", שמי שמתעסק בחיצוניות התורה ולא רוצה להתעסק בפנימיות שלה, לא מי שלא יודע, אלא מי שלא רוצה, ומזלזל בזה, הוא העושה את כל הנזק. הוא הגורם לכל ההרג ולכל הדברים הגרועים ביותר בעולם. אבל זה לא אומר, שאדם לא צריך לעסוק בחיצוניות התורה, אלא הוא צריך לעסוק בזה אך גם לעסוק בקבלה.

בעל הסולם אומר שם, שדווקא אלה שמתעסקים בחיצוניות התורה, הם אלה שצריכים להתחיל להתעסק בפנימיות התורה. הוא לא אומר שחילוני גורם לכל הדברים המזיקים בעולם, והוא זה שצריך להתעסק בפנימיות התורה.

אם הם לא יכולים לעסוק בפנימיות, אז טוב יותר שיעזבו את החיצוניות ויהיו רק חילוניים, לפחות כך לא יגרמו נזק לאף אחד?

אבל הנזק הוא לא בעיסוק החיצוני של התורה! הנזק הוא בכך שהם לא מתעסקים בפנימיותה. למעשה היום במה שהם עוסקים, לא נקרא שהם עוסקים בחיצוניות, כמו שצריכה להיות חיצוניות. זה נכון שיותר קל לבוא לחילוני מאשר אל דתי ולשוחח איתו על לימוד קבלה אבל הקושי הוא בחינוך הנוער, מדובר במסה גדולה של נערים ונערות שאם משחררים אותם לגמרי מלימוד התורה או מגבולות שטובים לכלל הציבור, לא עושים בכך שום דבר מועיל וטוב.

יש כאן בלבול בין שתי דרכים: בין מה שמוטל על האדם לעשות, ובין מה שהבורא יעשה. האדם אינו בעל הבית של מה שקורה מלמעלה, הוא צריך לדעת מה עליו לעשות מלמטה. מלמטה הוא צריך להעדיף להיות יהודי. מה זה יהודי? לדעת קצת על יהדות עממית, להיות באופן כלשהו שייך למסגרת היהודית. זה לא אומר שצריך להתלבש ולהתנהג כמו יהודים חרדים, ובפרט לא להתנהג כמו שהם מתנהגים כלפי כל הדברים שהאדם מחויב למדינה, ולצבא.

אבל בכל זאת יש להיות במסגרת של עם, ואין לעם היהודי מסגרת אחרת חוץ ממה שקרוי מורשת. ומורשת צריכה להתקיים באופן כלשהו. מדובר על לדעת קצת יותר לעומק מהם החגים ומה משמעותם. לא מדובר על להפוך ליהודי חרדי.

מה רע לחיות חיים חילוניים?

האדם בדרגתו הראשונית הוא בדרגת בהמה. אם הוא חפץ בכך, הקבלה עוזרת לו להפוך לאדם. אבל אם הוא נשאר בדרגת בהמה טוב יותר שיהיה במסגרת טובה, ומוגנת, ואז יהיה לו טוב. רואים מה קורה עם הדור כולו שלא מציב לעצמו גבולות. הם חושבים אולי שהתפתחות חופשית תביא להם פריחה, שבזה יוכלו להביא משהו חדש לאנושות, אבל למעשה לא יצמח מזה דבר. בסופו של דבר אין לאדם מה לחפש בחילוניות. וגם לא בדתיות. מה שחשוב הוא להציב מסביב לאדם גדר כלשהי.

בכל העמים זה המצב. רק היהודים לא מסוגלים לכך, כי אצלנו הרצון לקבל גדול יותר. אפשר לראות איזה משטר יש בארצות הברית, כמה גאווה יש להם, אידיאל, 'אמריקה מעל הכל' ועד כמה הם מחזיקים בזה. בכל המדינות הדמוקרטיות יש משטר נוקשה. רק אצלנו המצב הוא הגרוע ביותר כי לכל אחד יש רצון לקבל פי כמה וכמה ממה שיש לגויים, לכן יוצא מכך רע שלא ניתן לשליטה.

למה הקהל הדתי הפשוט לא מגיע לקבלה?

הקהל הדתי הפשוט טרם רוצה את הקבלה. אי-אפשר לבוא לאדם ולהתקרב אליו אם הוא לא רוצה. בקרב אדם כזה צריכה להיות מגולה אצלו השאלה של "מה הטעם בחיי?".

מה שקורה עכשיו זה התגלות האלוקות. הבורא הוא העושה קשיים אלה. כי בדרך זו שרע לאדם בחיים, הוא מגיע להבחנה, שבכלל שום דבר בחיים האלה לא יכול להיות טוב יותר. אפילו אם האדם יהיה עשיר בכסף ובכבוד - גם זה לא חיים. יגיעו זמנים שהם ירגישו זאת, וזה נקרא שהנקודה שבלב עובדת. אבל רוב האנשים הם עדיין לא מרגישים כך.

הם עדיין לא נמצאים במצב, שהם יכולים לשמוע על דרך חדשה בחיים, מאדם שלא נחשב אצלם כגדול לפי הקריטריונים שלהם. לכן הם מזמינים אנשים גדולים לפי קריטריונים שלהם, הם הולכים עדיין לפי החיצוניות. לכן אין מה ללכת אליהם נגד ההערכה שלהם.

צריך ללכת לאנשים שמוכנים לקבל את הקבלה. ואין שום נחיצות ללכת לאנשים המתנגדים לה. בשביל מה לשבור את האדם? אם היה סיכוי להצליח בכך, והיתה ממש קריאת שעה - זה משהו אחר. אבל מה שקורה היום, הוא שלאט לאט הם מתחילים איכשהו להסכים עם חוכמת הקבלה, ויש ביניהם כאלה שמגישים את הקבלה לחילוניים, מלמדים אותם בקורסים ובהרצאות שונות. משנה לשנה הקבלה הופכת לתחום שרבים הם אלה שמתעסקים בה, כבר רואים שבלי הקבלה אי-אפשר למשוך אנשים, לא ניתן לצאת נגד זה. אבל רואים שהיחס אליה משתנה.