65. "טוב ומטיב לרעים ולטובים"
שיחה (6.8.02) על מאמר: "הייתכן שירד משמים דבר שלילי?"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת פנחס, עמ' 232
משהו שהוא שלילי או חיובי נמדד לפי ההבנה שלנו, לפי ההרגשה שלנו. תמיד מדברים ביחס למקבל ולא ביחס להשפעה מהחוץ. מחוץ למקבל יש אור עליון שממלא את כל המציאות. אין שום דבר רע. כך רואה אדם שמתקן את עצמו ומגיע לאור המופשט הזה. ואז הוא נקלט בטוב ומטיב לרעים ולטובים, בהשגחה, במידת האהבה הנצחית.
אבל בזמן שהאדם מצוי עדיין בתיקון הרגשות, התכונות, הכלים שלו, אז לפי מידת תיקון הכלים הוא מרגיש את ההשגחה כשלילית או כחיובית. מפני שהאדם משתנה בכל מדרגה ומדרגה. והרגשות האלה משלילה לחיוב יכולים להתחלף ולהיות סמוכים זה לזה. רגשות אלה מתחלפים מפני שבכל מצב ובכל דרגה, האדם מרגיש גם את עצמו וגם את המילוי שבו - כלי ואור מקיף - כנגדו.
לא שהאדם הולך ומתקדם משלילה ליותר ויותר חיוב, אלא שבכל מדרגה, כשנופל לאחוריים של המדרגה, להשגת הכלים, הדברים נראים לו כשליליים, כי הוא משיג את הכלי שלו כלֹא מתוקן. ולאחר מכן כשהכלי מקבל מילוי, הוא משיג את האור שנמצא בכלי ונכנס להרגשה חיובית. אז נראה לו שמלמעלה יש עליו באמת השגחה חיובית.
לכן, הכול מדובר רק ביחס לאדם. ולא יכולים לדבר על אופי ההשגחה מלמעלה. מלמעלה תמיד יורד "טוב ומטיב לרעים ולטובים", "אני הויה לא שיניתי", וכו'. ההשגחה - משמעותה תמיד להביא כל נברא לגמר התיקון בצורה הכי טובה. אבל הנברא, לפי דרגת הקלקול שלו, מרגיש את הלחץ שההשגחה לוחצת עליו ומביאה אותו לגמר התיקון כהרגשה שלילית.
וככל שהאדם מתקדם יותר, האור העליון, האור המקיף, פועל עליו ביתר שאת, ואז גם האדם מרגיש גרוע יותר, רחוק יותר, לפי הטבע שלו מהאור, בזמן שנופל, ובמילים אחרות, בזמן שמשיג את הכלי שלו ללא תיקון. ובזמן שהוא מתקן את הכלי שלו באותה מדרגה, במצב הסמוך, ומרגיש את המילוי בכלי שלו, אז הוא מרגיש עד כמה הוא קרוב יותר לבורא. הרגשות שיש בכל מדרגה ומדרגה, של ריחוק מהבורא וקירוב לבורא, הרגשת הכלי - קו שמאל, והרגשת התיקון והמילוי - קו ימין, הן סמוכות ויותר קוטביות ככל שהמדרגה גבוהה יותר.
לכן, רק אדם שמתרגל למצבים האלה, מבין ומרגיש אותם, לא נבהל מהרגשות אלה, אלא פשוט מקבל אותם כהכרחיים, שהוא חייב לעבור את כל ההבחנות האלה, כדי להגיע באמת להבחנות על כל הכלים שלו, על כל רצונותיו, על חלקים שבנשמתו, ואז הוא באמת נכלל במצב של גמר התיקון.
לכן רב"ש כותב, שרופא גדול מגלה מחלה קשה יותר. המחלה יכולה להיות אותה מחלה, רק שככל שהרופא הוא גדול יותר הוא רואה טוב יותר את התוצאות שלה, את מה שכרוך בה. הוא רואה את המחלה והקלקול שהיא גורמת מנקודת מבט עתידית, עם ההשלכות שיהיו לה על כל האברים וכו'. ולכן הוא יכול לצייר בפני האדם תמונה אמיתית יותר של מצבו. בכך הוא מעולל לו כביכול רע, אבל בעצם מגלה לו את האמת שגם כך קיימת בו.
והמדרגות בנויות בצורה כזאת, בדומה למצב שבו מגלים לאדם את ההשלכות הרעות של מחלתו, אך רק במידה שהאדם יכול לתקן את הרע הזה. לכן לעולם אין להיבהל. אף אחד עוד לא יודע עד כמה הוא רע, עד כמה הוא כלי ריק, מלכות דאין-סוף, היפוכו הגמור של הבורא. את מידת ההפכיות הזאת מראים לו לאדם לאט לאט, כדי שלא יגיע למצב של ייאוש, חוסר כוחות, למצב של אין אונים, עד כדי כך שיחשוב לנטוש את הכול וירצה להשתחוות לדעת.
יש דרך, ובה ארבעה שלבים, כדי להגיע למצב הזה. רב"ש כותב שהשלבים הם:
א) לקבל כדי לקבל.
ב) להשפיע כדי לקבל.
ג) להשפיע כדי להשפיע.
ד) לקבל כדי להשפיע.
והבירור הוא בסופו של דבר לא במעשה, אלא בכוונה. לקבל כדי לקבל זה הטבע שאיתו נולדים. ולהשפיע כדי לקבל לומדים מטכניקת ההתקשרות עם אנשים אחרים. שכן, מהצורך להתקשר עם אנשים אחרים, אדם רואה שכדאי לו להשפיע להם, לתת להם כדי לקבל, כי הוא מקבל מהם יותר כשהוא אומר תודה או עושה כל מיני דברים טובים לשם רווח, מאשר ממה שהוא רק לקבל כדי לקבל.
הדבר הזה מושרש בתוך האדם עד כדי כך שאפילו לאנשים משכמם ומעלה יש כל מיני דחפים לתרום כסף, לעזור לזולת, לבנות משהו, לשלוח אוכל לנזקקים, לבנות בתי חולים, וכו'. להשפיע כדי לקבל זה אך דבר טבעי, מפני שהאדם מבין שלבד הוא לא יכול להיות, הוא חי בחברה והוא זקוק לתמיכתה. מנגנון ההגנה וההישרדות של האדם הוא המניע אותו לעשות מעשי השפעה כדי לקבל, כי בתוך תוכו הוא מפחד שמא גם הוא יצטרך לעזרת הזולת.
כל שכן העניין מורגש אצל אנשים שמתחילים להתקדם בדרך לה'. הם מגלים בהשפעה לזולת עניין אחר. הם מבינים שבלי עזרה לזולת, זה לא שאדם לא תורם בעולם הזה וזה לא שהוא לא מקבל, אלא שאם אדם לא תורם לחברה שלו הוא לא מקבל תוספת, הוא לא מתקדם כלל. זה מצב עוד יותר חמור. וכך קורה שאצל לומדי קבלה העניין של להשפיע לחברה הוא הכרחי כדי לקבל חיים רוחניים. פשוטו כמשמעו.
לכן על האדם להשתדל להשקיע בחברה, ככל האפשר, ולתרום לה, כי הדבר נחשב לקבלה 'נטו': את מלוא האחוזים שהוא משקיע, הוא מרוויח. ולא רק את המאה אחוז, אלא פי כמה ממה שהוא משפיע. וככל שהוא משפיע יותר לאנשים סביבו, וככל שהם מרוויחים מזה בתהליך הרוחני שלהם, כל זה חוזר לאדם שמשפיע להם. לכן כתוב: "מכל מלמדי השכלתי", לצד כל מה שכתוב על אהבת הזולת בחברה.
אז האדם צריך לפעול מתוך הרצון לקבל שלו ואחר כך בא כבר הבירור. והבירור הזה מאוד מיוחד. האדם מתחיל להרגיש שהתרומה שלו לחברה היא בעצם כדי לקבל. למה הוא מרגיש כך? מפני שמי שתורם לחברה כדי לקבל, תרומתו, וזו של כל חבריו, מביאות את האור המקיף. ובאור המקיף הזה האדם מתחיל להרגיש שהפעולה שלו שהיא המשפיע, אך למעשה היא לא המשפיע, אלא היא המקבל, התוכן שלו.
אבל למה בחברה הרגילה, אנשים שתורמים לחברה מתגאים בזה, וכל אחד חושב שהוא נותן, ובקבוצה שעוסקת ברוחניות, כשנותנים נוכחים לראות שמקבלים? ההבדל הוא פשוט. בעבודה רוחנית, על ידי מעשה הנתינה קשורים לאור המקיף, ואז מרגישים כלפיו שהנתינה היא ממש קבלה זוועתית, שהיא גרועה יותר מסתם לקבל. כאילו אני מערים על הזולת, מנצל אותו ורוצה את הכול רק לעצמי.
וכאן הבעיה, האם אדם מבין שלמרות זאת הוא הולך בצורה נכונה, ואסור לו לנטוש אותה, ועליו לעשות ולהוסיף להשפיע. לשאת את ההרגשה האיומה של הקבלה ובכל זאת להוסיף להשפיע במעשה. כי המעשה הוא נכון, המעשה הוא השפעה, רק הכוונה עדיין היא כדי לקבל. האור המקיף לעולם לא מאיר כנגד מעשה, כי המעשה הוא בעולם הזה, אלא האור המקיף מאיר תמיד כנגד הכוונה.
על הכוונה של האדם האור מקיף אומר שאינה בסדר, ולא על המעשה. לכן למרות שהכוונה היא למען עצמי, וכנגדה יש הרגשה לא טובה, כוונה לחוד ומעשים לחוד, ובמעשים צריכים להוסיף עוד ועוד, עד שסכום כל המעשים נאסף למכסה שנקבעה לכל אחד באופן אישי משורש נשמתו.
ואז הבורא מבין שהאדם גמר את העבודה, את היגיעה שלו, בלהשפיע כדי לקבל, וכבר רוצה לעבור למצב של להשפיע כדי להשפיע. למרות שהאדם רואה שכוונתו לא נכונה, אין לו ברירה, אלא להוסיף לעשות והוא מוכן לסבול את הכוונה הלא נכונה. וזו בעצם התפילה שלו: שיחליפו לו את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ואז הוא עובר ממצב של להשפיע כדי לקבל למצב של להשפיע כדי להשפיע, שזה נקרא "לשמה", או במילים אחרות: לעבור את המחסום.
תהליך הבירור הוא בירור של הכוונה, ולא של המעשה. בתחום המעשה האדם חייב לעשות כל מה שבכוחו לעשות. לא סתם כתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". על זה לא מדובר בכלל. את המעשה צריך לעשות בצורה מקסימלית ולא לומר: "אני לא מסוגל". ודאי ישנם מצבים בהם האדם לא מסוגל להניע את עצמו, אבל גם במצבים אלה הוא עושה את המירב. כי במירב הזה הוא לא מסוגל להניע את עצמו.
בהשפעה לחברה האדם מגיע לבירור ההרגשה שיש בה, לפיה הוא רק מקבל והוא יותר גרוע מכולם. כי האחרים נמצאים במצב שהם לא מרגישים שהם מקבלים או משפיעים. האור המקיף לא מאיר ומקלקל להם את ההרגשה של הנתינה, ואילו לאדם המשפיע האור מאיר, ולכן הוא חש עצמו הרבה יותר גרוע מכולם, שהוא מנצל את סביבתו, ורוצה ברעתה ואך רק בטובתו. האמת הזאת, אומרים בעל הסולם ורב"ש, היא קרש הקפיצה ממצב של "לא לשמה" למצב של "לשמה".
איך צריך לעבוד עם ההרגשה?
תמיד צריכים לעבוד עם ההרגשה ועם השכל ולא לבלבל ביניהם. אם אדם מקבל הרגשה שהוא לא בסדר, השכל צריך להגיד לו: "נכון שאתה לא בסדר, אבל גם קודם היית לא בסדר, רק שעכשיו אתה יודע שאתה לא בסדר - "גם קודם היית חולה, רק עכשיו אתה סוף סוף יודע שאתה חולה. וזו כבר התקדמות לקראת המצב של להיות בריא.
האם הרגשה רעה לאחר הרגשה טובה היא אמיתית יותר?
בשלבי התפתחותו האדם מרגיש כל מיני הבחנות. אחרי שאדם גאה על כך שהוא נמצא במצב מסוים, והוא כל כך טוב בו, ונראה לו שהוא טוב לאחרים וטוב לעצמו, וטוב בעיני הבורא, והכול בכי טוב, הוא פתאום מגלה את עצמו במצב הפוך לגמרי, גרוע יותר ממה שהיה קודם.
וצריך להבין, שאם קודם הוא היה במצב טוב, כלומר הרגיש את עצמו קרוב לרוחניות, ועכשיו הוא נוכח שהוא רחוק ממנה, אז ההרגשה הנוכחית של התרחקות מרוחניות היא גילוי שהמצב הטוב של קרבה לרוחניות הוא בעצם המצב השקרי, והאמת היא המצב ההפוך - ריחוק מרוחניות.
מגלים לאדם מדרגה חדשה, מגלים לו שהמלכות של המדרגה החדשה היא גדולה יותר מהכתר של המדרגה התחתונה. כך היא ההפכיות בין המדרגות ברוחניות. המדרגה של המלכות של העליון גבוהה יותר מזו של הכתר של התחתון, והיא מתגלה אצל התחתון בצורה הפוכה. אבל היא גדולה במודול, כלומר, המספר שלה גדול יותר.
ואז האדם מבין שהמדרגה הקודמת שלו היא למעשה מדרגה לא טובה. ומה שנראה לו עכשיו רע, זו המדרגה הקודמת ועל פניה עוד מה שהוסיפו לו עכשיו, את הרצון לקבל מהמדרגה הגבוהה יותר.
כלומר האדם צריך להעריך את הרע שעכשיו מתגלה בו. כי הרע שמתגלה בו הוא על מה שקודם לכן חשב שזה טוב. הדבר דומה לאדם שחשב שהוא בריא ושהכול בסדר אצלו, ופתאום בבדיקה מעמיקה יותר, גילו שיש לו איזו מחלה. האם גם אז הוא ישתוקק לימים בהם לא ידע שום דבר עליה?
אם מכשיר הבדיקה לאיתור המחלות עובד כך שהוא מגלה אותן לפי התרופות שיש לריפוי המחלות, אז כשמגלים מחלה זהו מצב טוב. מיד יכולים ליטול תרופה ולרפא את המחלה. כך עובדים ברוחניות: האור מגלה את הרצון לקבל במידה שיכול לתקן אותו ברצון להשפיע. זה עובד כמו מאזניים.
האם האדם צריך לכוון את עצמו להיות במצב הבא או במצב הסופי?
האדם לא יודע מהו המצב הבא או מהו מצב סופי, כלומר, לאיזה מצב הוא צריך לכוון. האדם צריך לכוון את עצמו למצב הסופי. כי המצב הבא נראה לו כמצב סופי. אם הוא חושב שהמצב הבא הוא קצת יותר טוב מהמצב הנוכחי, כשהוא קצת מוסיף, זה לא נקרא שהוא מוסיף. "מוסיף" פירושו שהוא מוסיף בכל כוחותיו עד הסוף. ובכל כוחותיו פירושו, להגיע לגמר התיקון.
אף פעם לא משיגים מדרגה עליונה יותר אם לא משתוקקים אליה בכל הכוח. כי כל מדרגה עליונה כלפי המדרגה הנוכחית היא אינסופית, היא נקראת "אין-סוף", והיא בשביל האדם כמו גמר התיקון. המדרגה הבאה נקראת "בורא" כלפי, כי היא מולידה אותי והיא גם מתקנת אותי. היא משגיחה ומנהלת כל מה שבתוכי. לכן כך צריך להתייחס אליה: שהיא המדרגה הסופית.
כשאדם רוכש מדרגה, הוא דבק, משתווה, לבורא של אתמול, ועתה מתגלה לו שהבורא גדול יותר, שהוא מדרגה עוד יותר עליונה, ואז האדם פונה לעבוד על המדרגה החדשה היותר עליונה, כלומר עובד אל הבורא.
למה הכוונה שאדם מרגיש את האור המקיף?
לא חשוב אם מתארים רוחניות או מציאות שלנו, כל מה שיש במציאות חוץ מהבורא, הוא רצון ליהנות ממה שהבורא ברא. הרצון ליהנות יכול להיות בכל מיני דרגות, בכל מיני גילויים כלפי עצמו: או שהוא במסגרת דומם, צומח, חי, מדבר, שבעולם הזה, שהוא כדי לקבל או שהוא במסגרת רוחנית, שהוא כבר כדי להשפיע.
ותמיד כנגד הרצון לקבל נמצא האור. האור הזה ממלא את הרצון לקבל כולו. הרצון לקבל נמצא בדבקות, בחיבור עם הבורא, מלא באור. זה המצב האמיתי שלו, שאף פעם לא היה, ולא נמצא, ולא יהיה, שונה ממנו. כך מלכתחילה הבורא ברא. ותו לא.
אלא שהרצון לקבל הזה כדי שירגיש את עצמו היכן הוא נמצא, עושים עליו כל מיני פעולות. הבורא רוצה שהרצון לקבל הזה ידע איפה הוא, מי הוא, מה הוא. שבאמת יעריך את המצב שנמצא בו, שבאמת יגיע למצב שנקרא "טוב ומטיב".
בשביל זה הבורא - האור שממלא את הרצון לקבל - עושה על הרצון לקבל כל מיני פעולות, כדי לנענע את הרצון לקבל באופן כזה שהוא יהיה כמו האור, בהרגשה, בהשגה, במצב, בהכל. זה נקרא שהבורא רוצה להביא את הנברא, הרצון לקבל, למטרה. לא רק שהוא ברא את הנברא במצב הכי טוב, אלא שהנברא הזה, הרצון לקבל, ירגיש את עצמו היכן שהוא באמת נמצא במצב הכי טוב.
איך ניתן להרגיש את זה? לפי החוק "אורות מנענעים את הכלים". הרצון לקבל לעולם לא יכול לעשות דבר מעצמו. האורות מנענעים את הכלים. איך האור עושה זאת? הוא נותן לרצון לקבל כל מיני רגשות מהפנים ומהחוץ, ועל ידי זה הרצון לקבל עובר כל מיני רגשות, תגובות, הבחנות, שהאור מזמין בו.
אין שום פעולה מצד הרצון לקבל חוץ מזה שעובר התפעלויות ממה שהאור עושה בו: האור מזמין ברצון לקבל הרגשה כזאת שהרצון לקבל לא רוצה לסבול את האור - עושה צמצום, מזמין בו כל מיני רגשות אחרים - הרצון לקבל מגיב בצורה אחרת, הוא קצת מקבל, וקצת נותן. הפעולות מצד האור על הרצון לקבל נעשות על ידי שתי התייחסויות לרצון לקבל:
א) התייחסות חיצונית - אור מקיף.
ב) התייחסות פנימית - אור פנימי.
על ידי זה שהאור לוחץ על הרצון לקבל משני צדדיו, מהחוץ ומהפנים, אז הרצון לקבל מקבל הבחנות, אחרת הוא לא היה מקבל שום הבחנה. ההפרש הזה בין האורות האלו, שהרצון לקבל מרגיש, מה יש לו בפנים ומה היה לו, או מה יש לו ומה מחכה לו, מאפשר לו לחוש את עצמו, ואז הוא מתחיל להבין מה יותר כדאי, ומה לא.
יש מצבים שבהם האור מסתלק לגמרי כאור מקיף ונמצא רק כאור פנימי. זה המצב של התחלת הבריאה ושל גמר התיקון, שנקרא "מלכות דאין-סוף". כשהאור מסדר את הנברא כך, שהנברא לא עושה שום סוף. ויש מצבים אחרים, שהאור בונה בנברא הרגשות כאילו הנברא מתרחק ממנו, או כאילו הוא מתקרב אליו. בהתרחקות מן האור, האור המקיף נעשה יותר גדול והאור הפנימי נעשה יותר קטן. האדם עצמו מתרוקן והאור מחוצה לו נעשה יותר ויותר גדול. זה נקרא שהאדם מתרחק מן האור.
כשאדם מגיע למדרגה הנמוכה ביותר אז האור מתחיל לפעול עליו אחרת, האור כולו פועל כאור מקיף, והאדם חש כולו כריק, שזה נקרא "העולם הזה". והאדם מתחיל להרגיש בנקודה שבלב שמתגלה בו, רצון לאור המקיף, שהוא עוד לא רואה אותו. לאחר מכן האור המקיף הזה לאט לאט מתחיל להאיר לו יותר ויותר, עד שהוא מתחיל להיכנס אליו כאור פנימי.
ומהו עניין המדרגות מהמחסום ומעלה עד גמר התיקון? כמה מהאור המקיף נכנס פנימה, וכמה עדיין נשאר בחוץ? גודל המדרגה נקבע לפי המידה שהאור המקיף הופך להיות אור פנימי. כל מדרגה גדולה יותר יש בה יותר אור פנימי ופחות אור מקיף. וכך עד שכל האור המקיף נכנס פנימה, שאז פירושו שהאדם הגיע לגמר התיקון. כלומר המשחק הוא של האורות בלבד. וגם עניין האור המקיף והאור הפנימי - המשחק ביניהם הוא כלפי הרגשת הכלי בלבד. אין פנימי ואין מקיף, אלא זה כך בהרגשתנו.
איך אפשר להתקדם על ידי ההרגשה בצורה מבוקרת?
איך אפשר לנתח בדיוק את ההרגשה, לקחת אותה בידיים ולהנהיג אותה, ולהתקדם על ידה איכשהו בצורה הכרתית? למתחילים שנמצאים במצבים שהם לגמרי לא שולטים בהם זה עדיין בלתי אפשרי. פשוט צריך לעבור את המצבים האלה עד שמקבלים איזו הרגשה מינימלית ראשונית.
הדבר דומה לתינוק, שצריך לעבור תקופת גדילה של מספר חודשים, עד שהוא מתחיל לחייך וליצור קשר הכרתי עם אמו. וזאת למרות שהאם מרגישה אותו מיום היוולדו ואף מימיו כעובר. אבל התינוק לגמרי מצוי בחוסר הבנה והכרה איפה הוא נמצא, מה הוא, ומי נמצא עימו. ולמרות שהוא אמנם מקושר רגשית לאמו הוא עדיין לא מרגיש זאת.
וכך האנשים שנכנסו ללימוד ונמצאים בו חצי שנה, שנה. הם עדיין כמו אותו תינוק שלא יודע מי מאכיל אותו, איך הוא גדל ומתפתח, אלא הכול נעשה בתת ההכרה. לכן, לא מן הסתם כתוב על המצב הזה: "כל אשר תמצא ידך לעשות - בכוחך עשה". וכך בהיסח דעת האדם מתקדם. ואין מה לפחד, כך מתקדמים. אין אפשרות אחרת.
איך במצב שאין כלים, שאין לאדם שום הבחנות, שאין לו שום שכל ודעת, איך הוא יכול להנהיג את המצב שלו עם כלים בשכל ודעת?
אם האדם היה יכול לעשות זאת אז הוא כבר לא היה במצב כזה. אי-אפשר להיות תינוק ולהסתכל על המצב כמו מבוגר. במצבנו הנוכחי אנחנו במצב כזה, שהאורות מטפלים בנו, הבורא מטפל בנו, החברה, הקבוצה, הכול מסודר מסביבנו בצורה כזאת שאנחנו לגמרי לא שולטים בשום דבר, חוץ מדבר אחד - הבחירה להתכלל בחברה, להשתדל לתת לה מה שאני מסוגל לתת, ולקבל ממנה מה שאני מסוגל לקבל לצורך ההתקדמות. ללא שום בירורים והבחנות מדויקות. את זה לא דורשים מהאדם. כמו שמתינוק דורשים רק דבר אחד - תאכל, וליתר הטבע כבר דואג.
אבל מאוחר יותר, באותם שלבים כמו אצל תינוקות, האדם מתחיל להרגיש את התגובות מהעליון: איך הוא מסתדר עם העליון, איך העליון מתייחס אליו, איך העליון נותן לו כל מיני מצבים, הוא כבר מתחיל להרגיש הכול, ואף מתחילים לדרוש ממנו.
הלוואי שבאמת נרגיש איך שתינוק דורש את אמו, איך הוא כל הזמן רוצה להיות בידיים שלה. זו דרגה גדולה מאוד ברוחניות. וברוחניות הדרגות האלה לא נעלמות. אך בגשמיות הן נעלמות - פעם הייתי דבוק לאמי ועכשיו אני לא. בעולם הזה ככל שאדם גדל, הוא נעשה עצמאי, ובמידה הזאת הוא מתרחק מהוריו.
ברוחניות המדרגות מתאספות אחת לשנייה, וכשאדם דבוק במידת תינוק לאמא עילאה, הוא נשאר דבוק בה ורק מוסיף עליה יותר ויותר דבקות. לעולם הדבקות הקודמת לא נעלמת. ההפך, האדם יותר ויותר מבין ומרגיש עד כמה הוא היה קודם לכן בדרגת תינוק, רק אז, כשדבקותו גדלה. האדם חש ממדרגתו הנוכחית מה שהיה במדרגה הקודמת. זה נקרא "אין העדר ברוחניות". האדם נהנה מכול המדרגות הקטנות האלו. הוא אוסף אותן יחדיו. זו הרגשה שבכלל לא קיימת בגשמיות. אלה הרגשות נפלאות.
כיצד מגיעים לירושלים הרוחנית?
כדי להגיע באמת לירושלים, האדם צריך לקבץ את כל הכלים שלו, ואז מביאים לו אותם לתיקון. הדרך שאדם נוסע ל"ירושלים" ברוחניות, אלה אותן הטעויות והשגיאות שבו וכל מיני הפכיות מהקדושה. כשאדם מלקט אותן ומתקן אותן אחת אחת, זה נקרא שהוא נוסע לכיוון ירושלים. ואז בכל רגע שמתגלים לו דברים רעים כביכול, שהוא ההפך מקדושה, שהוא ההפך מירושלים, הוא מתקן את הכלי שלו, וכך הוא מכוון את עצמו נכון יותר לירושלים.
גם כשנוסעים לירושלים הגשמית, הכביש הוא לא כביש ישר. כל פעם אנו עושים כל מיני תיקונים בעזרת ההגה. האדם לא יכול סתם כך לשים את הרכב, לנעול את ההגה על הכיוון לירושלים, ושהרכב יסע לבדו. אלא כל פעם הוא צריך לבדוק איפה ירושלים, מה הכיוון אליה, וכו'. כל הכלים בעולם שלנו, וגם הכלים הפנימיים שלנו - חמשת החושים - תמיד עובדים על ההשוואה בין מה שיש ובין מה שלא נמצא.
כמו באור מקיף ואור פנימי. כל הזמן מרגישים את הגבול. ללא גבול האדם לא מוצא את עצמו. ב"אור פשוט ממלא את כל המציאות" האדם לא יכול למצוא את עצמו, הוא לא מורגש בכלים שלו. לכן כל פעם נותנים לאדם סטייה בין ירושלים לבינו בהתאם לאיפה שהוא נמצא, כדי שיכוון את עצמו נכון יותר. ואז כל פעם נראה לו ירושלים אחרת, והמצב שלו שונה. אבל מתגלה האמת: כיצד יותר נכון בכל רגע ורגע לכוון לכיוון הנכון.
בגלל זה בעל הסולם אומר, שאם בכל רגע ורגע האדם קושר את עצמו: אני, והדרך שלי, והמטרה שלי - הבורא. אם בכל רגע שלושת הדברים האלה נמצאים יחד, זה נקרא שהכיוון באותו רגע הוא נכון. ושהצעד שהאדם עושה באותו רגע נכון, ואין כאן סטייה הצידה. כך בגשמיות וכך ברוחניות, בכל דבר ודבר.
אם אדם רוצה להיות דוקטור לכימיה, אז הוא חייב מעתה ואילך ללמוד תחום זה, ושהכול יהיה מכוון אצלו לרכישת הידע במדרגה הזאת. הוא לא יכול ללמוד ציור או מוזיקה, שאינם קשורים לכימיה בכלל. בכל שלב ושלב, הלימודים, ניסויי המעבדה, כל מה שהאדם עושה, חייבים להיות מכוונים למטרה. כך גם בעבודה רוחנית. אין שום הבדל בין רוחניות לגשמיות מלבד הכוונה. כל פעם יש לעדכן את הכוונה.
האם יכולים לבטל את הרצון לקבל?
אי-אפשר, וגם אין כלל צורך לבטלו וחס ושלום בכלל לחשוב על זה. הרצון הוא לקבל כמו שהוא, לא כתוב שצריך לתקן את הרצון לקבל, אלא צריך לתקן את הכוונה.
למה כדי להשפיע צריך לקבל?
איך אדם יכול להשפיע אם אין לו רצון לקבל, מה הוא ישפיע? אם אדם שנותן לבורא נהנה מזה, אבל הוא גם לא רוצה שההנאה הזאת תהיה מכוונת אל עצמו, אלא רק לשמו. כלומר, הוא משפיע לא בשביל להנות את עצמו, אלא כדי שיהיה טוב לבורא. וההנאה שהוא מרגיש, היא רק בתנאי שהוא מרגיש כמה טוב לבורא, רק בתנאי שהוא חש שהוא נמצא בבורא, שהוא מרגיש איך הבורא נהנה ממנו. את ההרגשה הזאת איך הבורא נהנה ממנו, הוא רוצה להרגיש. והוא מרגיש תענוג בתוכו, בעצמו, רק מפני שבלי זה הבורא לא יהנה.
זהו רצון להשפיע כדי להשפיע. כי האדם נותן לבורא, הוא לא מקבל ממנו. מה האדם יכול לתת לבורא? את התענוג שלו, שהוא נהנה מזה שהוא נמצא בעולמו של הבורא. התענוג מחסדים, מחפץ חסד, הוא מאוד גדול, ואדם יכול להתחיל ליהנות ממנו ולהיות שקוע בו, וזה גם קליפה, שנקראת "קליפת ימין" - או "קליפת עשו", וקשה מאוד לפי המעשים החיצוניים של הקליפה הזאת, להרגיש שזו קליפה.
כך למשל אנו רואים עד כמה הערבים המוסלמים יכולים לסדר את כל העולם. עד כמה הם יודעים איך להשפיע ולסובב את כל כלי התקשורת. כך הם נכנסים לכל העולם, כאילו הם לא רוצים להרע לו. דת הנצרות, שביקשה להשליט עצמה על כל העולם, עשתה זאת בדרך של מלחמת קודש גלויה. כך היו ממיתים כל כופר, כל מי שסירב לקבל אותה כדת. כלומר, זה מעשה קליפה - השליטה של המוסלמים סמויה מהעין, לכן זה דבר מאוד קשה להבחנה. ובאמת רק בגמר התיקון, זה מתחיל להתברר. קליפת שמאל כבר ידועה לנו ועכשיו תתחזק קליפת ימין. ואחר כך שתי הקליפות האלה יחדיו יבואו כנגד המשיח. נקווה במהרה בימינו.
מה ההרגשה הראשונה של הכרת הרע?
אדם שנכנס לדרך האמת, ומרגיש פעם ראשונה נפילה, ייאוש, חושך - נדהם. זו באמת הרגשה מאוד כבדה. אחר כך מתרגלים אליה.
האם אדם יכול להתנגד להרגשה רעה?
אין צורך להתנגד לשום הרגשה. זה לא דבר נכון. ההרגשה שאדם מרגיש מביאה לו הבחנות חדשות. כל ההרגשות האלה באות על ידי האור או האחוריים של האור. ואסור לאדם לעשות מין חסימה ולהתנגד לה, כלומר לא להתנגד לזה בצורה כזאת שזה לא יבוא.
האדם צריך להרגיש שזה בא אליו, מה זה בדיוק, עד כמה שאפשר לשלוט בזה, אם הוא יכול לשלוט. לאט לאט מגיע מצב שאי-אפשר לשלוט, ואז כשהוא לא יכול לשלוט - עליו לעשות. בכלל צריך להבין שתגובה על הרגשה היא מעשה. הרגשה מגיעה מהאור. או שהאור מאיר כך שהאדם רואה את הכלים החדשים כשליליים, וזה נקרא שרואים את האחוריים של האור, כי האחוריים של האור זה הכלי, או שרואים את הפנים של האור. כל ההרגשה של האדם היא מן האור. התוצאה היא חיובית או שלילית.
התגובה שלי צריכה להיות רק לצורך התקדמות, צריך פשוט לעשות מעשים. בינתיים לפני שמקבלים את המסך, את הכוונה, הדברים שיכולים לפעול בהם באמת הם בתחום המעשה: ללמוד יותר, בזמן הלימוד להשתוקק כמה שיותר להיות קשור לעניין, לדרך, לעשות כל מיני מעשים בחברה, וכו'. עניין הבחירה החופשית לא אומר לאדם שהוא צריך להתכוון, להתכונן, פירושו שעל האדם לבחור בחברה טובה יותר.
לא אומרים לו לעשות פעולות רוחניות מיוחדות, כגון מדיטציות, מיני תירגולים, ריקודים סביב מדורה. אלא בעל הסולם אומר דבר מאוד פשוט ואפילו מגושם: תבחר כל פעם בחברה מתקדמת יותר. כלומר: אם תבנה חברה טובה יותר - תתקדם, אם לא תבנה לא תתקדם. בחברה נכלל גם הלימוד בכוונה, יחד עם חברים, אבל בסך הכל אלה דברים במעשה. מפני שהכוונות של האדם תלויות באור. האורות מתקנים את הכלים, בהתאם למאמצים שהכלי משתדל לעשות ככל שהוא מסוגל, וכלי מסוגל להשתנות רק במעשים.
לכן כתוב: "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". "חיבוק ידיים" זו למעשה הבעיה. במעשים אדם כמעט תמיד יכול לעשות משהו. רק בסוף הנפילה הוא הופך להיות ממש מת. אבל עד שיש בו רוח חיים, יש לעזור לו, וכן שהוא ישתדל.
איך לעזור לאדם שנמצא בתהליך של "גסיסה" בזמן נפילה?
רק לסחוב אותו לפעולות. מפעולות אלה הוא יכנס לגסיסה עוד עמוקה יותר. הוא יראה שגם הפעולות אינן עוזרות לו. ושוב יש להביאו לפעולות נוספות, וגם מאלו הוא עוד ירד עמוק יותר. אבל בבת אחת, בירידה אחת, הוא יברר הרבה דברים. וזה מה שמועיל. אחרת, אם הוא יושב ואוכל את בשרו ולא עושה דבר, הוא לא מתקדם. הוא מתחפר כביכול במקום ומתקשה לצאת מהבור שנכנס אליו.
לכן צריך ככל שאפשר לעזור לאדם לעשות מעשים. כי אם הוא עושה מאמצים אפילו שנראה לו שהם לא מוציאים אותו מהמצב הנוכחי, אבל הוא כבר יוצא ונכנס, יוצא ונכנס - נכנס עמוק יותר. כלומר, הוא מברר מהר מאוד את הדברים שקורים לו.
גם צריך להבחין שאם פתאום באה לו ואפילו לשנייה אחת איזו הרגשה טובה, ואחר כך שוב שעתיים שלוש רעות, ושוב מופיעה הרגשה טובה גם אם לשבריר שנייה, זה נקרא שהוא יצא ונכנס למדרגה אחרת. ויש יציאות וכניסות כאלה שלא מרגישים אותן ועוברים אותן באופן חלק. המאמצים שאדם משקיע מביאים אותו בכל עת למצב חדש, אם הוא רוצה או לא רוצה.