67. שלום - אחדות של ניגודים
שיחה (8.8.02) על מאמר: "מהו שלום בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת פנחס, עמ' 246
הקושי הוא להגיע למצב שקרוי "שלום". שלום הוא המצב המשלים את כל הקצוות. "כל הקצוות" פירושו, כל המחשבות, כל הרצונות, כל הנטיות, המנוגדים זה לזה. לא שהם שונים, שונים יכולים להיות יחד - אני רוצה מר ואני רוצה גם מתוק. בעסקי מאכלים ידוע שככל שהטעמים המשולבים בתבשיל מנוגדים זה לזה, כך משתבח טעמו של התבשיל. גם במדע כל הדברים מקורם מחיבור ביניהם: ציור משתלב עם מחשבים, ולהפך, אך פעם הם בכלל לא היו תחומים קרובים זה לזה.
פירושו של דבר, אלה לא דברים שאפשר להגיד עליהם שהם עושים שלום ביניהם, שהם עושים חיבור ביניהם, כי הם בכל זאת לא דברים מנוגדים. האדם המתעסק בציור והאחר במחשבים, הם לא מתנגדים זה לזה, אלא כל אחד חי בתוך מסגרתו. לכל אחד יש שטח התמחות משלו, ואין האחד סותר את קיומו של השני.
"שלום" פירושו רק לגבי האמירה האומרת: או אני קיים או הוא קיים. ושלום אמיתי הוא ששניהם מגלים שהם יכולים להתקיים רק בתנאי שאחד תומך בשני, כלומר, שהקיום שלי תלוי בקיום שלו. נעשה כאן דבר והיפוכו. נעשה כאן דבר מאוד מוזר, שבעולם שלנו אי-אפשר למצוא דוגמה לו. לפעמים מצב זה מתקיים במישורים רגשיים של שנאה ואהבה, אבל זה לא בצורה אמיתית.
רק ברוחניות קורה ששני דברים חייבים להתקיים זה מול זה, וכל אחד שביסודו רוצה למחוק את השני, ממש עד כדי שלא יהיה קיים, מגלה לפתע שאם השני לא קיים, אז גם הוא לא קיים. ההפכיות הזאת "יש מאין" נמצאת מלכתחילה בבריאה. "יש" יכול להתקיים רק אם בתוכו קיים ה"אין" - אין. מתוך זה הם מגלים שחייבים להיות באחדות. ומתוך האחדות הם מגלים את הנקודה הנפלאה הזאת של האיחוד, של הדבקות.
אבל בדרך לזה אנו נתקעים במצב לא מובן לנו. אדם חושב שאם יש לו רצון לרוחניות אז הבורא חייב לפתוח בפניו את כל העולם. בכך שעשה איזו יגיעה, האדם חושב שמגיעה לו תמורה. בעל הסולם מבטא זאת יפה במאמר הראשון בספר "שמעתי" - "שכינתא בגלותא" ("אין עוד מלבדו"): "אולם בזמן שעבר איזה עבירה", סתם מגלים לאדם שהוא רע, לא חשוב מה הפירוש של רע, "ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העבירה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה", העיקר שהוא צריך להצטער שבמעשהו הוא מצער מישהו - את הבורא.
"וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש, שעכשיו הוא מצוי בבחינת עלייה", ומרגיש שמחה, אך גם שמחה זו תהיה על חשבון תחושתו שעכשיו טוב לו, כלומר, שעשה דבר טוב ותמורתו מגיעה לו שמחה, והרגשה טובה. אלא, השמחה וההרגשה הטובה, כמו המעשה הטוב, מכוונות ממנו והלאה, לדבר שהוא לגמרי כנגדו, לבורא. למה "לגמרי כנגדו"? כי הבורא הוא נגד האדם. שני הדברים היחידים שקיימים במציאות נמצאים זה מול זה.
מצד אחד האדם צועק: "אני רוצה את הבורא!", מצד שני, הוא לא מקבל אותו. למה? כי האדם לא בדיוק מתאווה לבורא, כי הבורא הוא ההפכי ממנו. את ההפכי ממנו הוא יכול לקבל רק בתנאי שהוא יחשוב לא על עצמו אלא על הבורא. במילים אחרות, שאני עצמי אתהפך בתוכי, ושבתוכי אני אהיה הוא. אז ורק אז יהיה שלום. אז ורק אז יהיה חיבור. אז ורק אז האדם מקבל את מה שהוא צועק ומבקש שיהיה לו.
"שלום" בעבודה פירושו איך האדם מחבר בתוכו שתי נקודות ניגודיות, כך שהחיבור ביניהן הוא בלתי אפשרי אלא רק בתנאי שהוא עושה לשם ההפוך, לשם הבורא, ומה שהאדם מתכוון לעשות תמורת תשלום, גם הוא תשלום בשביל הבורא. כלומר, שלום הוא שילוב של "אני" והבורא יחדיו.
וחיבור זה עושים רק על ידי רכישה של כוונה על מנת להשפיע. כמו שבעל הסולם אומר ב"שמעתי": איך צריך לסדר את הצער ואת השמחה? יש לסדרם כך שלא בי אני צריך להרגיש צער ושמחה, אלא בו, בבורא. באותו אופן שרע לי כך אני מצער לו, ובאותו אופן שטוב לי כך אני מיטיב לו. רק בתנאי הזה נוצר בי הרצון שלו, ההרגשה של מה שיש בו. ואז באופן זה מתחולל בי שלום.
לכן הצעקות שלנו לפיהן "רע לי!" הן כמו תינוק שצורח ולא יודעים למה. הבורא ודאי יודע למה אנחנו צועקים, אבל הוא לא מן הסתם לא עונה לנו. אם הצעקה עדיין לא מכוונת לכך שנשלים נקודה מסוימת בעבודה, עוד צעד בעבודה, אז הצעקות האלה לא יפסקו עד שהאדם מתוך צעקתו יגיע להבנה שעל הצעקה להיות מכוונת כנגד הבורא.
צעקתו של האדם שרע לו, שהוא ריק, זו רק חצי מהצעקה, חצי מהגילוי. למעשה, רק גילוי החיסרון. אבל איפה הכוונה על החיסרון? החיסרון הזה עליו להיות גם בכוונה להשפיע, בחיבור עם הבורא שכנגדי. אז כדי שעל פני הצעקות התינוקיות ש"רע לי", נגיע לצעקה התכליתית, הצעקה התינוקית מתפתחת ולאט לאט נבנית לצורה ההפוכה, כך שהאדם צועק לכיוון ההפוך, לחיסרון של הבורא ולא לחיסרון של עצמו.
האדם מתחיל לצעוק לא רק ש"רע לי", אלא שרע לו מכך שבצעקה הזאת הוא חושב רק על עצמו, שהוא לא יכול לצאת מכך שרק מרגיש ש"רע לי". ואחר כך הוא מרגיש שהוא רק צועק, ורע לו מזה שהוא לא חושב על זה שרע לבורא, וכך הלאה, עד שמתחיל את ההיפוך - עד שהוא מפנה את הצעקה וההשלכות ממנה לבורא, עד שהוא מתחיל להתקשר לבורא, לדאוג שיהיה לו טוב, ומפסיק לצעוק שהוא מרגיש שרע לבורא.
ואחר כך מתחיל לצעוק כבר מהצד השני: למה הוא לא יכול לעשות טובה לבורא. אז מקור הצעקה הוא אחר, ומכוון בדיוק אל הבורא, והאדם רואה את עצמו רק כסיבה, שיכול לגרום לבורא אך טוב. ואינו מתייחס כלל לעצמו, אלא רק חי בו, עד כמה שהוא יכול לגרום לבורא טוב. תהליך זה מתחולל עד שהצעקה נבנית לצורה ההפוכה לגמרי ממה שהיא היתה קודם: עד שהאדם צועק כביכול הפוך, צועק לחיסרון של הבורא ולא לחיסרון שלו עצמו. אז הצעקה באמת נשמעת.
אין לאדם ממה להתפעל או להיות כעוס מכך שהוא צועק והבורא אינו עונה. פשוט הבורא אינו יכול לענות עדיין, הוא לא יכול לענות על דבר בלתי שלם - רק על צעקות ש"רע לי". על הצעקות האלה עדיין לא יכולה להיות תשובה מלמעלה. התשובה מלמעלה יכולה להיות רק באופן של תיקון. וכאן עדיין אין מה לתקן, כי האדם עוד לא גילה חיסרון לתיקון.
לכן עוד קצת ועוד קצת צעקות, וכל פעם הצעקה יותר ויותר מכוונת לכיוון הנכון, עד שהיא מתהפכת. בזמן שהצעקה מתהפכת ועוברת את כל התהליך הזה, האדם לא מבין את השלבים שהוא עובר, והשלבים האלה שהוא עובר נראים לו נמשכים ללא תכלית, הוא לא מבין למה כל הזמן קורה ההיפוך הזה. עד שקורה נס, ממש נס.
מסופר על זה יפה אצל הנביאים. כל הספרים שלהם הם דברי מוסר ותוכחה - אבל למעשה הם מספרים על התהליך הפנימי שהאדם עובר: באדם עצמו מתחוללות כל המלחמות האלה, כל הבירורים, העליות, הירידות, הנפילות, הוא עושה את העבירה, והוא בורח ממנה וכו'. את הדרך הזאת הנביאים מתארים כמין תמונה, ציור חיצוני, אבל מדובר במלחמה פנימית שמתרחשת בתוך האדם.
בתיאורים האלה רצו הנביאים לצייר מצב לפיו איך בתהליך הדרגתי גם הרצונות וגם הכוונות שלנו מתחילים להיות מכוונים אל הבורא, איך במקום ברצון שלי אני חי ברצון שלו, ואיך הכוונה למלא את רצוני היא הכוונה למלא את רצונו. כשאדם לגמרי מחליף את הכלי שלו לכלי של הבורא, הוא מגיע לשלום.
האם הנביאים כתבו איך להגיע לכוונה להשפיע?
כל התורה היא תורה אחת. היא נכתבה גם לאלה שנמצאים לפני המחסום, וגם לאלה שעברו את המחסום. אלה שנמצאים לפני המחסום, התורה פועלת עליהם בינתיים כהכנה, כאור מקיף. אבל גם ההכנה הזאת היא שלב נכון ואמיתי. ואחרי המחסום האדם כבר מתחיל להבין את מה שכתוב ולבצע את זה בפועל במעשים, באורות ובכלים.
האם מקור הצער והכאב הוא המביא לכוונה להשפיע?
בעל הסולם כותב במאמר "שכינתא בגלותא" שהוא כל יסוד עבודת האדם, שמלכתחילה האדם מגיע עם השאלה "מה הטעם בחיי?", כלומר, הוא שואל על חייו, הוא אינו שואל על מישהו אחר ולא שואל על הבורא - כל הדברים האלה נעלמים ממנו, הם לא מדאיגים אותו, מדאיג אותו רק החיים שלו. כשאומרים לו שיש שיטה כדי להבין מה הטעם בחייו, הוא מקבל אותה בינתיים כדי לחוש טוב ולבנות את עצמו. כשהוא מתחיל להבין שלא יכול להיות לו טוב, בלי שיהיה לבורא טוב, אז טמון הקושי.
אם בעולם הזה האדם רואה שלא יכול להיות לו טוב, אם לא יהיה לחבר שלו טוב, אז עושים מה שנקרא אצלנו שלום - בוא נחיה ביחד, בוא נחיה כך שלשנינו יהיה טוב - גם לך, וגם לי, אחרת נהרוג זה את זה ואז כולנו נפסיד.
ברוחניות לא מדובר על להרוויח קצת. ברוחניות "שלום" פירושו שהאדם רוכש דבר שהוא ההפך ממנו. הוא צריך להחליף את הכלי שלו במקום הכלי של הבורא. שתי הכוונות האלה הן מנוגדות לגמרי בתכלית, וכך הוא מגיע למצב של שלמות.
כשאדם לאט לאט מעכל את זה, ומבין שאין ברירה אחרת, שהחיים האלה לא יתנו לו כלום, שנראה לו שהוא באמת מפסיד עולם ומלואו, עד שהוא מבין שזה לא עולם ומלואו, כי גם כך אין לו כלום. אבל הסיטרא אחרא גורמת לו כל הזמן לחשוב ההפך, ואז תהליך הבירור נמשך כל הזמן.
תהליך הבירור חייב להיות על כל פרט ופרט בתוך מבנה הנשמה. לכן, ככל שהאדם מאיץ את התפתחותו, כך הוא מרוויח. התוצאה הסופית של תהליך זה היא שרוכשים כלי הפכי. אי-אפשר לקבל את תכלית הבריאה בכלים שלנו.
זה מה שבעל הסולם אומר במאמר "שכינתא בגלותא": אין שום בעיה להגיע למצב שחשים צער, להצטער שכל החיים לא שווים כקליפת השום, וגם אין כל קושי לצעוק לבורא, אבל בצעקות אלה יכולים לקבל רק 'טיפים' של העולם הזה. הצעקות האלה מביאות כביכול להמתקה גשמית, או לצער עוד יותר גדול, כדי לגלות עד כמה הצעקה היא עדיין לא מכוונת לתכלית.
אופן המענה לצעקת האדם תלוי בהתפתחות האדם. כשילד צועק, נותנים לו מה שהוא מבקש וכך מרגיעים אותו. כשאדם בוגר צועק, לא נותנים לו את מבוקשו והוא לא מבין למה. ב"מתן תורה" בעל הסולם כותב, שההשגחה היא השגחה תכליתית. בזמן שהאדם עדיין תינוק כולם מתייחסים אליו יפה ומבינים שכאשר התינוק בוכה צריך להרגיע אותו ובכך נותנים לו, אבל בזמן שנעשה גדול הוא לא מבין למה לא ממשיכים לתת לו. הוא לא מבין שאז צריך ללכת ולהתחיל לעבוד. אף אחד לא מבקש לעצמו מצב כזה.
זה ממש פלא איך ככל שמתקדמים בהתפתחות, האדם נעשה יותר תינוקי. היום בגיל שלושים עדיין לא מוכנים לחיים ופעם בגיל שלושים ארבעים אדם היה מוצא את מותו. כמה שנים חיו לפני אלף שנה, בימי הביניים? מקסימום עד גיל ארבעים. היום אדם בגיל שלושים עדיין לא מסוגל לחיות לבד. אז מה אנו זוכים מזה שאנחנו חיים אורך חיים כפול? החשבון הוא חשבון מאוד בעייתי. בסך הכל לא מרוויחים הרבה שנים מועילות שבהן פועלים כעצמאיים. היום נראה שאנו חיים חיים אינטנסיביים, אבל גם בעבר כשחיו עד גיל ארבעים, אנשים חיו את חייהם באינטנסיביות.
למה בזמן עלייה נראה לאדם שהוא שרוי בשלום עם הבורא?
לאדם נראה שהוא שרוי בשלום עם הבורא כשהוא מצוי בעלייה כי בכלי הקבלה שלו הוא מרגיש איזו תחושת סיפוק. אם יש לו סיפוק מכך שהבורא נותן לו, הוא יאמר שהבורא טוב. ואם הוא מרגיש שכליו ריקניים, הוא יאמר שהבורא רע. אך זה לא קרוי שלום. "שלום" אין פירושו שהאדם שרוי בשלום עם הבורא רק בשעה שטוב לו, כי זה שלום בעולם שלנו שאליו כל אחד מתאווה, אלא הכוונה לשלמות, לחיבור תמידי עם דבר שהוא כנגדי. זאת ותו לא.
ומה עוד יכול להיקרא שלום? יש רק אני ומשהו שהוא ההפך ממני. איך אני עושה שלום עם משהו שהוא נגדי, באופן כזה שאנחנו מבטלים זה את זה מלכתחילה. שלמות יכולה להיות רק אם האדם קונה את רצון הבורא, אם הוא חי בתוך רצון הבורא. במצב זה כל הכלים של האדם מכוונים לטובת הבורא - בעל מנת להשפיע.
האם יש הבדל בין עלייה שמקבלים כשכר, לעלייה שמקבלים כמתנה?
בקבלה אין הבדל אם מקבלים עלייה כשכר, כמתנה, או בהיסח דעת. אם הכלים שלי מקבלים משהו וטוב לי, פירושו שאני במצב טוב, שאני שרוי בשלום. האדם לא מסוגל להתייחס לכלים שלו בצורה תכליתית. זה שורש הקושי.
לכן דרך ההתפתחות של האדם טרם הושלמה. והרגשה טובה או הרגשה רעה אינן אבן בוחן, הן לא מבטאות מה שקורה. הדרך עוד ארוכה מאוד ויש צורך לשקוד על הכוונה, על התהפכות תשומת הלב שלי: למה שקורה לי בתוך תוכי, או למה שקורה בו, בבורא.
לפני המחסום, אחרי שהאדם עובר שלבים בדרכו וחש לעיתים שרע לו ולעיתים שטוב לו, וכבר מתחיל להיות כביכול בקשר עם הבורא, ומרגיש תלוי בו, ושמעתה ואילך יהיה לו טוב, ופעם רע, וזה מייאש אותו שהוא לא יכול לקבוע את מצבו. אבל הוא ממשיך לעבור שלבים בהתפתחותו. לכל התהליך הזה שעובר האדם יש משמעות נוספת אם ידוע לו מהי כוונתו האמיתית: במי הוא באמת מתעניין: בעצמו או בבורא.
האדם מתעניין בעצמו ובאשה שאיתו - כשטוב לו ממנה, הוא מתחבט איך הוא יכול לקרב את הטוב הזה אליו. לגבי הכוונה האמיתית של האדם. כאן יש לאדם עניין עם דבר שהוא כנגדו, שאם הוא חושב על הבורא הוא צריך להפסיק לחשוב על עצמו, ואיך הוא מרגיש כתוצאה מהקשר עם הבורא. לעיתים יכול להיות שכביכול טוב לבורא ולא טוב לי, מפני שאני עדיין אגואיסט. עד שאדם מבין את כל ההבחנות האלה חולף זמן רב.
איך אני יכול לדעת מה טוב לו ומה רע לו, אם אני רק יודע מה טוב לי ומה רע לי?
איך אדם יכול להאמין למחשבותיו, ובמה הוא יכול להאמין, אם הן נובעות מהרצון לקבל שלו, והן יכולות לבלבל אותו, לפתות אותו ולהוליד אלף ואחת תיאוריות והוכחות? למי להאמין ולמי לא?
אין לאדם דבר זולת שכלו ולבו. חוץ מהרגשה ושמץ מחשבה אין לאדם ולא כלום. אם האדם לא יעשה שימוש במה שיש לו, אז איך הוא ימשיך? בלית ברירה, כך האדם חושב, הוא צריך להמשיך ממה שיש לו. הקושי הוא איך לא להיות תחת השפעה אחת, או של השכל או של הלב, של הרגש, אלא משמעותי הוא כמה אפשר לשלב אותם יחד ולעשות עמם חשבון לאחר תחושה מסוימת.
אם אדם רוצה להיות שקוע בהרגשה, אז הוא צריך לחשוב האם כדאי לו להיות שקוע בה. ואם הוא מחליט לשקוע בהרגשה, אזי חשוב שיתנסה בכך. אמנם זה כמעט בלתי אפשרי, אבל זה מרחיב את ידיעתו של האדם. והוא מבין עד כמה אין לו שום יכולת החלטה, עצמאות ועצמיות.
אז מה שנותר לעשות הוא, רק לפעול מתוך מה שיש לנו, כדבר המקובלים, מתוך ידיעה שזה מה שיש לנו בינתיים. אמנם אנחנו משולים לבובות, אבל עדיין יש לנו חוט מקשר כלשהו. בדומה לבובת מריונטה שתלויה על חוטים ומניעים אותה אנה ואנה. אבל יש לה חוט אחד שבאמצעותו היא יכולה להעלות את עצמה עד רמת האדם שמניע ומסובב אותה. את זה היא יכולה לעשות. שאם לא כן, היינו משולים לבהמות.
החוט הזה הוא דרך הנקודה שבלב, שהאדם מושך על עצמו אור מקיף, ועולה על קרן האור הזאת מעלה, ואז הוא כבר לא תלוי בחוטים, אלא הוא 'נדבק' ליד שמסובבת אותו. הוא נכנס לתוך היד הזאת, ולשכל ולרגש שמניעים אותו. הוא קולט את הבורא, הוא קונה את השכל והרגש של הבורא, את כל מה שיש במי שמניע את החוטים. ובשלב זה אני מתחיל להיות כבורא, עד כדי כך שאני מצוי בו, ואני קובע את כל מה שנעשה. כי קנייתם של השכל והרגש של הבורא מקנה לאדם את כל האפשרויות. אז הוא מגלה שמעשי הבורא הם הדבר הכי טוב.
באיזו מידה אדם יכול לעשות שימוש ברצון לקבל לפי רצונו?
אדם עשוי לרצות להיטיב עם עצמו ולקבוע עם הרצון לקבל שלו מה שהוא רוצה. והוא לא יבין שבסך הכול הוא משול לבובה המונעת על ידי חוטים. ואם הוא שואף להיות חכם בדרכו, אזי מומלץ שישתמש בחוט האחד הזה שמניע אותו, ואם לא - הוא יוותר כבובה. רק באמצעות החוט הזה האדם יכול לגלות חיים חדשים, מעבר לחוטים.
האדם אינו יכול לחרוג מגופו, כל זמן שהוא לא רוכש את רצון המוביל, את רצון הבורא. עד שהוא לא רוכש את רצון הבורא, את שכלו, את תכליתו, עד שהוא לא הופך להיות בורא, הוא לא יכול להפסיק להיות כבובה. לאדם יש רק שתי אפשרויות: במידה שהוא רוכש חלק מהבורא, הוא הופך להיות בורא, הוא הופך להיות המוביל. במידה שהוא לא רוכש חלק מהבורא, הוא נשאר כבובה, אלא שנותנים לו עוד קצת שכל כדי שיבין שהוא כבובה.
לבעלי חיים לא מעניקים את השכל הזה. הם מרגישים רק את עצמם. כמו שבעל הסולם כותב ב"פרי חכם - אגרות", במכתב בדף ס"ד: "בעל חיים גשמי מרגיש את עצמו" - בהמה היא חיה, היא מרגישה. אדם רגיל מהיישוב לא מבין מה רוצים ממנו מחוץ לחייו, הוא אינו מסוגל להתבונן על חייו ממעוף הציפור. אבל מי שעוסק בעבודה רוחנית רוכש את נקודת הבורא, כלומר, רוכש את היכולת לראות את עצמו מצד הבורא.
מה מאפשר לאדם לראות את עצמו מצד הבורא?
במידה שאדם רוכש את היכולת להסתכל מצד הבורא, הוא רואה ומבין את כל דרך התפתחותו. אבל אם אדם מבקש לעצום את עיניו ולא לצאת מעצמו, איך הוא יבין מי הוא? מתוך עצמו הוא האדם לעולם לא יוכל להבין. זהו כל יתרונה של חוכמת הנסתר. יש לה זווית ראייה לגמרי חיצונית. זו לא סתם פילוסופיה, שמתפלספת על העולם שלנו ועל החיים שלנו. אלא זו חוכמה שמסייעת לחוש את מציאות החיים המצויה מעל למציאות שלנו.
בינתיים אין מנוס אלא לדבר על חוכמה זו: כל המצבים שהאדם עובר, מרגיש, חושב, מבטאים 'בובה' מרגישה וחושבת. ואחריהם יש רק אמצעי אחד. רוצה - עושה שימוש בחוכמת הנסתר, לא רוצה - לא עושה שימוש. אין בזה פשרות. לכן בעל הסולם אומר, שאם אדם באמת מרגיש את השאלה "מהו הטעם בחיינו?", אם האדם מרגיש שאין לו ברירה, אזי הוא חייב לצאת מ"חיינו", הוא צריך להרגיש "טעמו וראו כי טוב ה'" - להעלות מעלה לדרגת הבורא שמסובב ומושך בחוטים.
בחיים שלנו, בדרגה שלנו, לא נרגיש שום דבר טוב. כבר התחלת להרגיש רע, יותר טוב לא יהיה אף פעם. ברבות הזמן יהיה רק רע יותר. גם לא תוכל לברוח, וזו בעיה. זולת סמים, אין לאן לברוח. אבל אף זו לא בריחה, כי באמצעות סמים לא זוכים בחיים, המשך חיים, שכן האדם אז מייפה וצובע את חייו שלו בוורוד. הוא לא יכול להשתמש בסמים, כי בזה הוא פשוט מכלה את חייו, מתנתק. לכן זה לא נחשב לפתרון. ובאמת אין פתרון.
מה האדם רוכש כדי להשקיף על עצמו מהצד?
הבעיה היא שאנחנו מנסים להבין את ההתפתחות הזאת, כמו שאנחנו מבינים את העולם הזה. בעולם הזה אני חכם, אני מתמצא, אני יודע את כל השלבים איך בדרך כלל העולם מתנהג ואני בתוכו. אבל הבעיה היא, שבקבלה האדם לא צריך לרכוש סתם הרגשה חדשה או שכל חדש, אלא הוא קודם כול צריך לרכוש כלי חדש. הוא לא יכול להיות עוד יותר חכם, או עוד יותר מרגיש. אלא הוא צריך לרכוש טבע שני, שבו הוא צריך להרגיש דברים חדשים ושכל חדש. מה שאין לו לא בלב ולא במוח.
צריך קודם כל לרכוש את הכלים האלו, אך קשה להגדיר מה הם הכלים הללו. לכן ההתפתחות לא חלה בדרך טבעית. קבלה היא לא שיטה חדשה להמשך ההתפתחות, כמו כל מיני חוכמות, תיאוריות, או שיטות אחרות. אלא היא משהו אחר לגמרי שמתחיל להיוולד באדם. ולכן השלבים של ההתפתחות החדשה הזאת, הם שלבים לא הגיוניים לפי ההתפתחות הקודמת, הטבעית, שמקובלת בעולם הזה.
אדם מתחיל להשוות בין מה שקורה לו בלימוד הקבלה לעומת ההתפתחות הקודמת שלו. קודם הוא למד ועסק בכל מיני דברים בחיים, הן להנאתו והן להתפתחותו השכלית, וכשהוא מגיע לקבלה, מתחילות לנחות עליו מכות: מכה ראשונה, שנייה, העולם נחשך, והאדם נקלע לייאוש, מתחיל להתרגש, להתרגז, לצעוק, לבכות. מכאן הוא מתחיל להבין, שבקבלה קורה לו משהו שונה מקודם.
אז השאלה שמתעוררת - "מה קורה לי עכשיו בלימוד הזה" - נובעת מכך שהאדם היה מתאווה שההתפתחות תחול בכלים הישנים שלו שאליהם הורגל, אבל זה לא מה שקורה. קודם צריכים להוליד כלים, ורק אחר כך, בתוך הכלים, להתחיל להרגיש מציאות חדשה. וזה חל במקביל למה שאדם עושה בעולם הזה. לכן זה מתרחש ללא שום שכל, סברה ולוגיקה, וזה לא הגיוני, אלא פועל על פי היגיון אחר לגמרי.
ועד שמבינים את ההיגיון הזה, עד שמתחילים לתפוס שבאמת יש בזה היגיון - היגיון שלגמרי לא דומה להיגיון העולם הזה המוכר - זה משהו ששובר את האדם. האדם שרוי בהתפתחות החדשה הזאת לעומת ההתפתחות הגשמית, והוא מתחיל לראות איך שהכול מסובב אותו, מכווץ אותו, הופך אותו לאיזה מין יצור מוזר, פעם נמצא בזה ופעם נמצא בזה ולא יכול לשלב ביניהם. זו הדרך, ואין בילתה.
לכן בעל הסולם כותב: "רק הגיבורים אשר מידת הסבלנות עמדה להם - "מידת הסבלנות, כי שוקדים על ענייני האדם מלמעלה, נותנים לו הכול מלמעלה ומסדרים לו הכול מלמעלה. האדם עצמו רק מרגיש מה שעובר עליו וזה מה שבונה אותו. אם האדם רוצה לסייע במשהו, הוא יכול לסייע רק במהירות, בהתקדמות, בתאוצה: לעבור את כל הדברים מהר יותר. זה הסיוע היחיד שהוא יכול לסייע. כל יתר הדברים לא תלויים בו.
המפעיל שמניע את הבובה, מנהיג אותה, הוא מושך אליו לאט לאט את האדם בחוט היחידי הזה. כלומר, חוץ מזה שהוא מנהיג את האדם בכל החוטים, בכל התנועות שלו בעולם הזה, בדרגה הזאת, יש לו עוד חוט אחד שבו הוא מושך את האדם אליו. אם האדם יכול לסייע לו ולהימשך אליו באותו חוט, טוב. אבל אם לא, המפעיל בכל זאת פועל ועושה את זה.
יש לו שם מין מכונה, איזה מנוע, שכל הזמן מסתובב ומסתובב, יש לו תוכנית משך כך וכך שנים להעביר את האדם הזה על ידי ייסורים מלמטה למעלה, בין אם ירצה, בין אם בעל כורחו הוא בכל זאת יעבור.
האם בסופו של דבר "נשמת אדם תלמדנו"?
ודאי ש"נשמת אדם תלמדנו", ואין בילתה. אם אדם רוצה ללכת בדרך הייסורים, שיסגור את ספרי הקבלה ויחכה עד שהנשמה שלו תרגיש כל כך רע עד שלא תהיה לו ברירה. יש שאנשים מגיעים להישגים בלי לדעת שום דבר על קבלה.
יום אחד הגיע לרב"ש אדם שהיה במחנה עבודה בסיביר ומתוך צער התגלו לו דברים רוחניים, והביא לו מחברת שירים שכתב על ההשגה הרוחנית בעברית גבוהה מאוד. הוא היה בהשגה רוחנית בלי לדעת מילה בעברית. הוא התחיל לגלות את העברית מתוך ההשגה שלו. מתוך הייסורים התגלו לו השגות רוחניות והאותיות העבריות והשפה העברית, בלי לדעת כלום.
רב"ש אמר שהשירים האלה ממש כמו נלקחו מסידור. הם כולם נבעו מתוך השגה רוחנית גבוהה בלי לדעת מילה אחת מקודם. והכול מתוך צער. ישנם דברים כאלו בעולם, שאנשים מגלים את ההשגה הרוחנית מתוך ייסורים. אפשר ללכת בדרך ישרה כמו שכתוב: "פת במלח תאכל" וכו'.
אפשר לנסות גם כך, אבל כדאי לזכור שלידו היו עוד כמה וכמה אנשים שסבלו לא פחות ולא עלה בידם להשיג זאת. כך הנשמה. לא עלינו לשפוט. ישנם גם דברים כאלה. זה נקרא "נשמת אדם תלמדנו", שמגיעים לכל ההשגות, שלא צריכים שום שפות, שלא צריך כלום. אלא אדם מגיע לזה ומרגיש את זה וחי בזה. כל חוכמת הקבלה היא התגלות האורות בתוך הכלים. בעל הסולם אומר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שאם האדם מצוי במצב הזה הוא לא צריך סיוע מספרים. אבל מי יכול?
אנחנו נשמות רגילות, נתנו לנו התעוררות, שהיא כבר דבר לא רגיל, ואלה שמספרים הם כבר יחידי סגולה שלכל אחד מהם יש סיבה מיוחדת למה זה נעשה לו כך. אבל בדרך כלל זה קורה על ידי ייסורים נוראים. ואנחנו נימלט מייסורים כאלה, שאין הם הולמים אותנו. לנו נתנו אמצעי יפה וטוב.
הצעקות האלו לא ייגמרו כל כך מהר, הן יארכו עוד כמה שנים. זה טבעי. אין ברירה, הרצון לקבל, טבעו של האדם מתרעם כך על הכול, וזו תופעה טבעית.
איך האדם מגיע לשינוי כל כך גדול שהוא מסכים לבסוף עם מה שהבורא עושה בו?
לא רק שהאדם מסכים, אלא הוא רוצה מאוד לשלם לו על כל מכה שהנחית עליו, גם הרעה ביותר ובצורה הגרועה ביותר. למה? כי בדברים האלו, שעבר ברצון לקבל, מתגלה לו ההפכיות מהם ברצון להשפיע. דווקא בהם הוא מרגיש אהבה.
בעל הסולם כותב, שדווקא בדברים הנוראים ביותר שפוקדים את האנשים האלה, מתגלה להם טיפת הייחוד, ואז הם מוכנים לכול. ו"טיפת הייחוד" זה לא סתם תענוג בהמי שכדאי לי אלף שנה לסבול תמורת פעם אחת להרגיש, אלא זה דבר רוחני שקשה לתארו.
זה כמו שרב"ש סיפר איך לימדו אותו ב'חדר' בפולניה. אם לא ששת ללמוד, למלמד היו שני דברים:
מקל - אם ילד פעל לא כשורה הוא נותן לו מכה עם המקל ואחר כך הילד צריך לנשק לו את היד.
כסף - היו לו כמה פרוטות - מה כבר היה באותם זמנים - והוא היה אומר: "אתה לא קורא, לא לומד" וזורק לו מתחת לאף מטבע שתמורתו אפשר לקנות סוכרייה.
ואז אף אחד מהילדים לא נשאר אדיש לאחד משני הדברים האלה.
אך אנחנו כבר לא ילדים בפולין לפני מאה שנה, וכבר יש לנו מקל וסוכרייה, לכן מהשמיים ממציאים לנו כל מיני דברים יותר מתוחכמים. אכן, כך עושים איתנו. אפשר לראות את זה על כל החכמים, אנשי מחשב, כל מיני אנשים גדולים, דוקטורים, זה אותו דבר, כמו עם אותו ילד ב'חדר' בפולין.
איך אפשר להיות עצמאי אם נותנים לך טבע של הבורא?
האדם מצד אחד הוא עצמאי, ומצד שני לא, אלא מקבל את טבעו של הבורא. אם מסתכלים מהצד אין לאדם ברירה, אלא להיות או בטבע שהבורא ברא בו, שגם אז הוא תחת שליטתו המלאה של הבורא, כי מה שיש בו הבורא ברא בו, או להיות בטבע של הבורא, שגם הוא נתון מראש.
ואם לא בזה ולא בזה, אז במה? אין מצב אחר, שאדם קיים מחוץ למציאות, לא בורא, ולא נברא, ולא כלום. השכל שלו אפילו לא יכול לדמיין דבר כזה. האדם אפילו לא יכול לדמיין משהו מחוץ לשני דברים האלו. אין מצב שלישי.
העיקר להמשיך. החוכמה היא להתמיד למרות הכול. מי שחכם, מזרז את ההתפתחות ותו לא. לבחורים יש הרגשה שבזה הם מקפחים מהגבריות שלהם. אבל אחרי שאדם מכיר מי הוא ומה הוא, הוא נרגע כלשהו ומבין שהוא נברא ותחת השפעת הבורא, או בטבע בהמי, או בטבע אלוקי. כי אז הוא מתחיל להכיר שכל העצמאות שיש לו עכשיו היא לא עצמאות, אלא הסתרה שהוא נמצא בשליטה.
איך מטפסים נכון על ה"חוט"?
בעל הסולם מורה איך: על ידי זה שאני והבורא והטיפוס שלי על החוט הזה - יהיו כאחד.
האם יש לאדם כלים לדעת איך לעשות את השילוב הזה?
אכן, יש לאדם כלים לדעת את זה. הוא רק צריך לדמיין במחשבה שלו, בכל דבר שהוא עושה בחיים: אני, והבורא, ומה שאני הולך לעשות - חד הם. כולם בנקודה אחת, זה נקרא נקודת הדבקות, "טיפת הייחוד". שאין התפצלות אלא כמה שאדם יכול לדמיין שבנקודה אחת הם יחד, ללא שום הפרש, זה נקרא שהוא עושה את הצעד הזה נכון.
האם זו לא אשליה?
זו לא אשליה. קשה לנו בכלל להבין מה זה אשליה ולא אשליה. גם עכשיו יכול להיות שאני ישן, ונראה לי שאני יושב בשיעור ודן באיזה עניין, ומתרגז, ועונים לי, אולי עוד רבע שעה אני אתעורר ואיווכח שזה היה חלום? מה זה חלום ומה לא? כל מה שעובר עלינו, צריכים לקבל כהכנה למשהו שעכשיו אני פועל בו. אולי הוא חלום בתוך חלום בתוך חלום - ומה בכך? זה באמת ככה, כל מדרגה קודמת לעומת מדרגה הבאה נקראת "חלום". "חלום" נקרא ו"ק, הסתלקות המוחין, שהאדם עדיין לא שולט במדרגה. זה בדיוק נכון.
מה פירוש לדמיין את הדבר הזה?
לדמיין את הדבר הזה, פירושו שאדם משער, חש את המצב של המדרגה הבאה. למעלה מהמדרגה שלו. לכן זה פועל להתקדמות. כי מכל הכיוונים כביכול שאדם יכול להתקדם, יש המצב הבא שהוא האמיתי. הוא אמיתי לעומת המצב שלי. שם אני מחובר עם הבורא בכל הדמיונות שלי, בכל השגיאות שלי, ובכל מה שאני יכול לתאר לעצמי. אם אני יכול לדמיין ששם אני מחובר יחד איתו, זה מצב יותר מתקדם מהמצב שלי.
האם צריך להגיע למצב של ייאוש?
בעל הסולם כותב ב"פרי חכם - אגרות", שאין בעולמו של האדם מצב יותר טוב, שמח ומאושר, מלהגיע לייאוש גמור, חשוך מרפא, ושום דבר לא יעמוד לו לעזר - "ותרופה אין", כי אז האדם מגיע למצב שנקרא תפילה אמיתית. אבל תפילה אמיתית היא לא סתם ייאוש שבו יושבים ומקוננים. מי שיושב ומקונן נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". "ייאוש" פירושו שהוא מיואש מכוחותיו שלו, ויחד עם זה הוא יודע שיש מטרה, והמטרה הזאת חשובה לו כנגד כל החיים שלו.
אחרת, אדם לא עורך תפילה, אלא סתם בוכה. מתכנס בתוך עצמו, מסתכל בתוך הקנקן שלו, שאין בו כלום, ובוכה על שאין לו כלום. השאלה היא על מה הוא בוכה: על זה שאין לו כלום, מזה הוא מיואש, או מזה שהוא לא יכול לדבוק בבורא? האם הוא רוצה לדבוק בו או לא, יחד עם זה שהוא מיואש מכך שבעצמו לא יוכל להגיע אליו? אם אדם רוצה, אז כבר יש לו תפילה. תפילה, בדומה לכל פעולה רוחנית, צריכה להיות מורכבת משני סוגי מידע:
א) רשימו דהתלבשות - השתוקקות לאור.
ב) רשימו דעביות - להראות שיש כלי ריק.
רק אז יכולה להיות פעולה רוחנית, אחרת זה סתם בכי. יחד עם זה נדרשים כוח עז, כמיהה חזקה מאוד אל הבורא. וזה מה שחסר לנו.
לכן בעל הסולם ורב"ש כותבים כל הזמן, שהקבוצה צריכה להיות חזקה דיה כדי לעורר באדם את גדלות הבורא. ולא רק שהבורא גדול, אלא שכדאי להשיג אותו, ושצריך להשתוקק אליו, ממש כמו בעל תאווה גדול מאוד. את זה החברה צריכה לספק לכולם בצורה נכונה. לבכות כולם בוכים, אבל על מה בוכים? הנתון השני הזה חסר - רשימו דהתלבשות. ואז זו לא תפילה, היא לא עולה מעלה.
מי שסתם בוכה, בוכה בתוך עצמו. הוא לא פונה מעלה. חסרה לו השתוקקות לבורא. הוא לא מרגיש. הוא לא מתפעל מגדלות הבורא. הוא לא חושב על הכדאיות, על הגדלות, על הנצחיות, על הדבקות בבורא. הוא רק מקונן שרע לו.
למה אין את הדבר השני? כי חברים לא מספקים אותו זה לזה. זה לא חשוב שלאף אחד אין הכרת האלוקות, ושאף אחד לא יכול לחלוק אותה זה עם זה, אלא כל אחד צריך לדבר עם השני על גדלות הבורא. צריך לדבר לא על איך הוא מרגיש את הבורא, אלא על גדלות הקבוצה, גדלות הבורא. אז כולם יתפעלו ממנו ולא יחסר להם הרשימו השני, התפעלות, ואז יפנו אליו. אחרת, האדם סתם מקונן על שחסר בקנקן שלו מילוי.
איך אפשר לדבר על גדלותו אם לא חשים אותה?
אין צורך להרגיש את הבורא. אפשר להתפעל מכך שהחבר מתפעל, אפשר להתפעל ממילותיו של החבר ממש כמדברי האמת. זה כוחה של הקבוצה וכך צריך לפעול.
חסר לנו הנתון השני בהרגשה כדי לקבל מלמעלה תגובה, תשובה. אפשר לראות שאחרי שעובדים יחד לקראת חג הפסח, ומדברים על יציאת מצרים וכו', או אחרי ששוקדים נמרצות על משהו שמשתוקקים לו, כולם חשים איזו מין התעוררות, התרוממות, ואף התקדמות. למה לא לחוש כך עוד כמה פעמים בשנה, שלא לומר כל יום?
האם אפשר להתפעל גם מישיבה של ארבעים יום במירון ליד רבי שמעון ולומר 'סליחות'?
יש תורת הכלל ויש תורת הפרט. יש כאלה שמגיעים לארבעים יום למירון וזוכים בהתעוררות זה מזה, מכך שאוכלים יחד ומאזינים למוזיקה. וזה טוב, זו דרגה טובה מאוד. זהו חיבור עממי. אבל יש כאלה שלא יכולים להתפעל מכך, ולהם כבר יש קושי. הם בעלי אישיות יותר מורכבת. אז מה הם יכולים לעשות? להם יש תורה אחרת. הם הולכים דווקא לבד ולא רוצים להתערב עם הכלל. אבל גם להם צריכה להיות קבוצה. למרות שאף אחד מהם לא רוצה קבוצה, ורע לו מעצמו, כל שכן מאחרים. אבל אדם כזה עליו להבין שבלי זה הוא לא יתקדם, כי חסר לו הרשימו על גדלות הבורא. ועל כן, הוא חייב להשיג את גדלות הבורא מהחברה.
איך לגרום לחברים להתפעל מכך שהבורא גדול?
על האדם להראות לחבריו שהוא פועל למען החברה. אבל חשוב שהוא יראה את עבודתו. ואז החברה תבין שהוא עושה את זה מתוך שחשובה לו הרוחניות. מזה האחרים ייטו לחשוב, שהאדם הזה באמת מבין שזה חשוב, ויתחילו לפעול כמוהו. אין דבר שפועל על האדם יותר ממתן דוגמה על ידי החברה.
אין צורך במילים, מה שחשוב זה רק להראות את העבודה הרוחנית, ולא לעשותה בהסתר. לא סתם יש מנהג כזה בקבוצה, שעושים 'לחיים' לכבוד כל אחד שעשה מעשה גדול.