68. "אני הויה לא שיניתי"

שיחה (9.8.02) על מאמר: "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת פנחס, עמ' 251

כוס מלאה של ברכה הוא המצב הסופי. יש בורא ונברא ויחס ביניהם. מצד הבורא היחס הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים - ""אני הויה לא שיניתי", הוא לא משתנה לעולם, וכל פעולה ופעולה היא רק כדי לקרב את הנברא לתכלית, לטוב ועונג. כמו שכתוב: "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת". הבורא מתייחס לנברא תמיד באותו יחס - להשקיע את המיטב בלהביא את הנברא לגמר תיקונו, ולמעמד הטוב והמושלם.

הנברא יכול לשנות את יחסו לבורא. זה הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות. יש: כלי - נברא, רצון לקבל. אור - בורא, התענוג שהכלי מרגיש ממנו. מסך - יחס הנברא כלפי הבורא. מה שיכול להשתנות הוא רק המסך. וכל השמות שרב"ש מזכיר, מדברים רק על שלושת המרכיבים שיש במציאות: בורא, נברא והמסך ביניהם.

הפעולות שהנברא עושה כדי לשנות את יחסו לבורא מכונות "תורה ומצוות". לפני שעוברים את המחסום, "תורה" היא לימוד, ו"מצוות" הן כל הפעולות שאדם עושה בחברה, בקבוצה, כדי להתקרב לתכלית. "תורה ומצוות" הן האמצעים להגיע לתיקונים ולתכלית. אחרי שעוברים את המחסום, ה"תורה" הופכת להיות לימוד מן האור שמקבלים. לא לימוד מן הספרים, אלא מן האור עצמו. מה שקרוי "נשמת אדם תלמדנו". ו"מצוות" הופכות להיות פעולות רוחניות, פעולות עם המסך, עם הרצון לקבל כנגד האור, כשאדם מקבל את האור כדי להשפיע.

תמיד משתנה המסך, ובהתאם אליו, משתנה הכלי - בהתאם לכך נוטלים יותר ויותר רצון כדי להשפיע. הכלי מתחיל להיות בהכרתנו. ממצב שאדם בכלל אינו מכיר מי הוא, דרך הגילוי שהוא רצון לקבל, אגואיסט. אז נקרא שאדם מגלה את המומים שלו. אחר כך הכלי הזה מת, האדם "מת". כלומר, רוצים להמית את הכלי הזה, שלא יהיה קיים בצורה של רצון לקבל. ועד שהמתים קמים לתחייה במומם ומתקנים את המומים, מה שקרוי "תחיית המתים". אדם נוטל את הרצונות האלה ומתקן אותם כדי להשפיע.

כל עניין הכרת הכלי הוא לא הכרת הרצון לקבל כדבר רע, אלא השימוש ברצון לקבל הוא שימוש רע. והרב"ש אומר ששימוש נכון ברצון לקבל קרוי "אמונה", "מסך", "כוונה להשפיע". וחוסר אמונה, חוסר כוונה להשפיע קרויים "מום", כלי שבור. אם האדם מתחיל לקבל אור, האור מיד נוגע ברצון לקבל שאינו מכוסה במסך. זה נקרא שהשפע יוצא לחיצוניים. דבר כזה לא יכול לקרות ברוחניות, כי שם יש חוק של צמצום א' לפיו לכלי קבלה שהוא ללא מסך האור לא בא אליו, לא נכנס, מפני שזה עוד יותר מרחיק את האדם מהתכלית.

יש מסך, יש כוח אמונה. ויש רצון לקבל תחת מעטה המסך. במידה שיש מסך, יכולים להשתמש ברצון לקבל. במידה שאין מסך, לא מסוגלים להשתמש ברצון לקבל יותר ממה שמאפשר החוק של צמצום א'. החוק הזה הותקן מלמעלה, ולא מאפשר לאדם להשתמש בו לרעתו, ולא גורם לו להתרחקותו מהבורא.

ומה הסימן לפיו ניתן לדעת שמתקנים את המצב? רק אם רוכשים את כוח האמונה, את הכוונה להשפיע, את אור החסדים, שבתוכו מתלבש אור החוכמה. זה קרוי כוס מתוקן, שלם, לא שבור, שבו יכול להיכנס אור חוכמה, שקרוי "יין". "כוס של ברכה" דומה לסמל שמברכים - נוטלים את הכוס בחמש אצבעות, בחמש בחינות - כשכל ה"יד" של האדם מתוקנת, הוא יכול להחזיק "כוס של ברכה" מלאה "יין", מלאה אור חוכמה, בכוונה להשפיע.

מה ההבדל בין כוס שבורה וכוס ברכה? רק קיומו של המסך. מה ההבדל בין מומים לרצונות קדושים? קיומו של המסך. יש מסך או אין מסך. מה הם החיצוניים - שהשפע יוצא מפנימיים לחיצוניים? גם קיומו של מסך. אם קיים מסך, הרצונות קרויים "פנימיים" - "קדושים". אם אין מסך, הרצונות קרויים "חיצוניים". ובמסך שאדם רוכש באופן הדרגתי על כל רצונותיו, סך כל הרצונות כלפי הבורא קרויים "כלי" או "נשמה".

למה הכלי קרוי "נשמה"? מפני שהאור הכי גדול שאפשר לקבל על ידי המסך עד גמר התיקון קרוי "נשמה". בתוך הרצון, בתוך הכלי, בתוך הנשמה, קיימים חמישה חלקים: עביות שורש, א', ב', ג', ד'. אבל עד גמר התיקון אפשר להשתמש רק בעביות שורש, א' וב'. כלומר, לקבל מתוך חמשת האורות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, רק את האורות: נפש, רוח, נשמה. מפני שאור הנשמה הוא האור הכי גדול שאפשר לקבל, לכן הכלי קרוי על שמו"נשמה".

אז סדר התיקון הוא, שתחילה מתקנים מסך על עביות שורש. וכשרוכשים מסך על הרצונות של עביות דשורש, המצב קרוי שהאדם מוסר את עצמו לבורא, כך שיעשה עימו כחפצו. התקנת מצב כזה על רצונותיו של האדם קרוי "עובָּר" מהמילה "עובֵר" - עובר ממצב כדי לקבל למצב של כדי להשפיע. עדיין אין לאדם מסך פעיל שהוא יכול לקבל אורות, להשפיע אורות, אבל הוא מבטל את עצמו. כלפי כל מצב שמגיע אליו הוא מבטל את עצמו לחלוטין, ולא חשוב לו מה יקרה.

זה התיקון הראשון, התיקון שנכנסים דרכו לרוחניות, שמקבלים מסך של עביות דשורש. בתיקון הראשון קיימת כבר מחיצה בין האור לרצון, בין הבורא לבין הנברא, שזה נקרא "מסך". במידה שיש מסך האדם מתחיל להרגיש את הבורא, אבל הוא מרגיש אותו בצורה כללית מאוד. האדם קיים ברוחניות, בהרגשת הבורא (הרגשת הבורא נקראת "רוחניות"), כמו עובר ברחם אמו. כלומר, עדיין ללא הכרה, עדיין רק מרגיש שסביבו הכול בורא. והוא מסור לו ללא שום ביקורת. הוא מבין שברצון לקבל שלו, שאין עליו עדיין יותר ממסך דעביות דשורש, אין לו מה לבקר. רק לאחר שהאדם מבטל את עצמו על כל ההבחנות שבאות אליו, על כל המקרים, רק אז המסך שלו גדל, והוא מגיע למצב שקרוי "יניקה".

במצב "עובר" הוא קרוי "אילם": לא מדבר, חסר הבחנות, ה"פה" סגור, סתום. גם בעולם שלנו רואים שהעובר ברחם אמו פיו נעול והוא מוזן רק דרך הטבור. "עובר" לא משתמש בכלים, לא בכלי השפעה ולא בכלי קבלה. רק בביטול הכלים. הוא מקבל אורות של נפש, שקרויים "דם", דומם, דממה. אורות שבאים לא על ידי בירור שלו, אורות שהוא לא סופג אותם, אלא הם נכנסים ישר לתוך מחזור הדם שלו ובאמצעותם הוא גדל. רק באופן כזה שהוא מוכן לקבל את האורות בצורה ישירה ללא שום ביקורת הוא מתפתח.

התיקון הראשון הוא כנגד מה שיבוא אלי מלמעלה, מהבורא. אם אדם יכול להתאים כך את מצבו כלפי הבורא הוא מגיע למצב הרוחני הראשון שקרוי "עובר" - אילם. כשהוא מתחיל לדבר הוא קרוי עובר על כל דרגות העיבור ומקבל את המסך הראשון - עביות א'. אז האור שמגיע אליו, שהוא מגלה, הוא כבר אור אחר. הבורא מורגש בצורת "רוח", שהכול משתנה, האדם חש שיש לו כבר יחס עם הבורא, הוא מתחיל לדבר, ולברר, ולקבל אורות דחסדים, ורוכש מסך של עביות א'.

המצב הזה קרוי "יניקה": האוכל אמנם מוכן, אבל הוא מתחיל לעכל אותו בעצמו. הוא יכול לקבלו או לא, הוא יכול לדרוש אותו. במצב זה יש לו כבר מגע עם הבורא, מגע הדדי, שמשמח אותו, כמו שתינוק משמח את אמא, כשהוא קיים מחוץ לרחמה, כשיש לו קיום בפני עצמו. כלומר, במצב זה יש לו גילוי החסדים. האדם כבר מגלה בכלים שלו את היחס של הבורא אליו, את אור הרוח.

אבל עדיין הוא לא דואג לעצמו. למרות הכלים דקבלה שמתעוררים בו הוא מוסר את עצמו לעליון כמו תינוק שנרדם על ידיה של אמו, ושוכח מהכול כי הוא יודע שהוא שרוי בבטחה בחיקה. אמנם הוא כבר קיים, יש לו כבר עביות בפני עצמו. ודרגת הדבקות הרבה יותר גדולה מדרגת העיבור. אך הוא בכל זאת מוסר את עצמו לעליון.

עד שמגיע למצב, שאפילו שיש לו רצון לקבל, מסך דעביות ב', שבתוכו אחר כך נכללים רצונות דעביות ג' וד', הוא בכל זאת עובד ברצון להשפיע. אנחנו בכלל לא מסוגלים לעכל מה זה לקבל כדי להשפיע. אולי מי שיכול פחות או יותר להבין מה זה ביטול בדרגת עיבור ובדרגת יניקה, מבין שמאוד קשה לקבל כדי להשפיע.

המאמר עצמו פשוט, לומדים את כל ההבחנות האלה, אבל הקושי הוא רק בשפה. לכן מומלץ למי שמעיין במאמרים, ובמיוחד ב"שלבי הסולם", את כל הדברים שכתובים בשפת הענפים לכתוב בשפת הקבלה, כך בסופו של דבר ייצא ציור פשוט: יש כלי, יש אור, יש מסך ביניהם. וכן איך המסך הזה גדל, איזה תהליך הוא עובר, וגם אילו שמות שונים נותנים לכלים, לאורות, למסכים, בהתאם לגודל שלהם, בהתאם ליחס ביניהם. זה סך הכול מה שיש במציאות. כמו שבעל הסולם כותב בהתחלת "פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל המציאות כוללת אורות וכלים שמשתלשלים יחדיו, כרוכים יחדיו, מהדרגה הכי גבוהה עד לדרגה הכי נמוכה, וחוץ מהם אין שום דבר.

אז למה הכוונה שכוס ברכה עליה להיות מלאה? פירושה - להגיע למצב של כלי מתוקן לגמרי, מלא באור חסדים, מלא באור חוכמה, על כל העביות שיש בכלי, על ידי המסך, על ידי הכוונה על מנת להשפיע. המצב של גמר התיקון.

מהי מידת הדין ומה זה מלכות הנקראת מידת הדין?

מתי צריכים להיות דינים, חוקים? כשאדם לא נוהג כשורה. אם הוא נוהג כשורה אין צורך בחוקים. חוק הוא הגבלה. אם האדם לא מקיים את החוק מעצמו, אז הוא צריך לדעת שיש הגבלה כזו או אחרת, והוא חייב לקיים את החוק ככתבו וכלשונו. "חוק" פירושו שיש מעל האדם איזו מערכת שליטה שדורשת ממנו להתנהל לפיה.

למשל, אדם מבקש ללכת לבנק ולהוציא הרבה כסף, אבל הוא לא יכול לעשות כן בפשטות. למה? קיימת הגבלה, הבנק לא נותן כסף לכל אחד, אלא רק למי שזכאי. כי יש חוק, קיימות הגבלות. אי-אפשר סתם כך ליטול משהו שאני חפץ בו. על כל דבר צריך לתת יגיעה, צריך לתת תשלום.

אם האדם בעצמו יודע שעל כל דבר הוא צריך לתת יגיעה, אז החוק הזה אינו קיים, אז ההגבלה הזאת אינה קיימת. הוא יודע שאין לו מה לדרוש, אלא אם הוא מצטייד קודם בהגבלה כלשהי. זה מה שקרוי "דין".

מלכות היא רצון לקבל: היא רוצה לקבל את כל המציאות, את כל התגלות האלוקות שהיא טוב ומיטיב באופן מוחלט. איך אפשר לקבל זאת? רק אם יש מסך. לכן, עד שמלכות לא רוכשת מסך, הרצונות שלה שעדיין לא מצויים תחת המסך נמצאים תחת הגבלה שנקראת "דין", כך שאסור להשתמש בהם.

אם כן, על כל דבר שמתאווים, צריכים לשלם כדי לקבל. אם משלמים זה נקרא שיש מסך, ואז יכולים לקבל כדי להשפיע. על ידי התשלום, על ידי רכישת המסך, מבטלים את הדין, מבטלים את האיסור שישנו מלכתחילה על הרצון לקבל, והופכים אותו לרחמים. ומה שעדיין אי-אפשר לשלם עליו, נמצא במצב של הגבלה. כלומר, לא נותנים לעשות בו שימוש. מצד זה נקרא שהאדם נמצא תחת הדינים. את הדינים מבטלים על ידי קניית המסך.

הדברים הם מאוד פשוטים, וראוי לא להסתבך במילים. זו הבעיה עליה כותב בעל הסולם, למה ספרי קבלה היו אסורים משך כל הדורות, כי לא היתה שפה ברורה ומבוארת. רק מזמנו של האר"י ואילך התחילה שפה ברורה. האר"י התחיל ללמד בשפה הזאת במיוחד.

מכל ספר "הזוהר" רק "אידרא רבא", "אידרא זוטא", "ספרא דצניעותא", כתובים בחלקם בשפת הקבלה, וכל היתר כתובים בשפת המדרש, שהיא שפה בדומה לזו של אגדות וסיפורים, שלא מובן דיו על מה הם מדברים. גם ספרים אחרים כמו הגמרא, המשנה, שמדברים כביכול על מציאות העולם הזה, הם ספרים קדושים, שכן הם מדברים על רוחניות, אבל שפתם לא מובנת לנו.

גם במאמר הזה רב"ש רוצה מצד אחד לבאר מהי שפת הענפים, לכן הוא מדבר על "כוס", "ברכה", "יין", "מים", "עובר", וכו', ויחד עם זה הוא מברר בשפת הקבלה, בשפה טכנית, מה הם המצבים האלה. לכן מומלץ לכל אחד להתקין מעין מילון לעצמו. וכך יהיה קל מאוד. מכל המאמר יהיה כלי, מסך ואור, ותיאור המצבים עליהם הוא מדבר. אחר כך יכולים להלביש עליהם מיני שפות אחרות, אך לא להתבלבל.

האדם מלא מומים. אם הוא לא יודע עליהם, אז אין לו מומים?

מה זה מום? מום פירושו חיסרון. לפני חיסרון אין מום. הכול מתייחס להבחנות שהאדם מייחס לעצמו. תמיד מדברים כלפי המקבלים. איך המקבל, הנברא, שופט את עצמו. אם הוא חושב שהוא צדיק, אז הוא צדיק. אם הוא חושב שהוא רשע, אז הוא רשע.

לכן, אם האדם לא מגלה מומים בתוכו, אז אין כביכול מומים. ודאי שהם נמצאים בתוכו, אבל אם הם לא גלויים לעיניו אז איך אפשר לקרוא להם מומים? כמו שכתוב: "כל הפוסל במומו פוסל" - אם מתחילים לפסול את הרצון לקבל אז המעשה קרוי "מום". והמומים שלא התגלו, לא קרויים מומים, שכן הם בנסתר. מי יודע מה הם?

כל אחד מאיתנו בעל רצון לקבל כמו בשורשו ב"אדם הראשון". כל אחד מאיתנו הוא כמו מלכות דאין-סוף, עם כל הרצון הגדול שיש בה. רק כל אחד הוא נקודה ממלכות דאין-סוף שכוללת את כל יתר הנקודות בהתכללות. אבל לכל אחד ואחד יש כביכול נפח בנשמה כמו מלכות דאין-סוף.

במצבנו הנוכחי אנחנו מרגישים מכל הכלי הזה סך הכול פרט קטן מאוד. אנחנו חשים רק רצונות שיכולים להתגלות בהם "נר דקיק" - קצת הארה מלמעלה - שגורמים להרגיש וליהנות ממנה ללא שום מסך. מצב זה פירושו שאדם חי בעולם הזה. מה הכוונה ב"עולם הזה"? הכוונה היא לאותו כלי, לאותה נשמה שבחלק קטן קטן ממנה יכולים ליהנות בלי מסך. זה החיים שלי עכשיו. את כל יתר הכלי הגדול של הנשמה אני לא מרגיש, הוא נסתר ממני. צמצום א' לא מאפשר לראות אותו. תחילה צריך לרכוש מסך, ובמידה שרוכשים מסך, הכלי הזה נפתח.

לכן, אי-אפשר לומר על כל יתר הכלי שהוא "מום". תחילה צריך למשוך את האורות. באורות המקיפים האלה לראות חלק נוסף מהנשמה, חוץ מהחלק הקטן שבו מרגישים מה שקרוי ה"עולם הזה", ובחלק הנוסף הזה לאט לאט לרכוש מסך. ומה שיהיה מורגש בו קרוי "עובר".

אחר כך עובדים על המסך: רוכשים מסך נוסף, וכך מגלים עוד חלק נוסף מהנשמה. את החלק הזה בנשמה מתקנים על ידי המסך ואז פירוש הדבר שנמצאים במצב "קטנות" - במצב "יניקה". למעשה, לפי גודל המסך, מצטרף למסך הזה כלי של הנשמה, וכך האדם גדל עוד ועוד עד שהוא רוכש מסך על כל הכלי, כלומר על כל הרצון, על כל הנשמה, ומקבל בה את כל האורות כדי להשפיע. וזה קרוי "כוס מלאה של ברכה".