69. בעל ניסיון הוא הרואה את הנולד
שיחה (11.8.02) על מאמר: "מהו 'השכינה היא עדות על ישראל' בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת פנחס, עמ' 258
מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. והאדם לא מבין למה הוא צריך להגיע לדבר טוב, להרגשה טובה, לחיים טובים, אפילו בעולם הזה, לא כל שכן שמובטח עולם הבא - חיים נצחיים, תחושת השלמות, נצחיות - למה הוא צריך להגיע לזה בדרך כל כך קשה?
הבורא יעשה הכול ברוח מחשבתו להיטיב לנבראיו. איך במחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו" ישנם תנאים כאלה שצריך לעבוד קשה, להתייגע, להתגבר על כל מיני מצבים מורכבים, לעבור ייסורים קשים ממוות, חיים שהם לא חיים ולא מוות? למה צריכים את כל זה?
צריך את כל זה מפני שהנברא, שהוא מחוץ לבורא, לא יכול להגיע לדרגה להיות כמו בורא - הדרגה נקראת שלמות ונצחיות - אם הוא לא מגיע אליה מהצד ההפוך. כלומר, ממצב שבכל הטבע שלו, בכל המחשבות שלו, בכל הרצונות שלו, הוא לגמרי ההפך מהבורא. ואז ורק אז הוא מגיע להשתוות הצורה.
למה? מפני שהרצון לקבל, שהוא ההפך מהבורא, שהוא החיסרון להיות כבורא, אם הוא מקבל מילוי בצורה ישירה, הוא מיד מפסיק להרגיש את המילוי, את התענוג. לכן צריך לבנות תיקון על הרצון לקבל, כך שבתחושה של תענוגים, נצחיות ושלמות, האדם לא יתבטל, הוא ימשיך לרצות, וימשיך להיות בעל חיסרון. ואחרי שעושים את התיקון הזה, האדם מקבל לפי המידה שהוא מסוגל, לפי מידת מעשה התיקון שתיקן את עצמו.
לכן הנברא מתחיל מהצד ההפוך מהבורא: בכלי קטן מאוד, ולפי מידת יכולתו לתקן את הכלי, הוא גדל. והסימן שהוא גדל, הוא שכל פעם הוא מקבל רצון לקבל גדול יותר, ריק, לא מתוקן, ואז נכנס למצב של ייאוש, לאין אונים ותוהה: "זו תורה וזה שכרה?"הוא למד הרבה, התייגע הרבה, ותמורת זה מגלים לו שהוא רע. כלומר, מגלים לו את קו שמאל, מגלים לו עוד יותר ועוד יותר כלים ריקניים מקולקלים שלו, שגם הם מיועדים לתיקון.
כך יוצא, שבכל עת שהאדם עושה מעשים טובים, הוא זוכה תמורתם במצב רוח רע ונקלע למצב רע בעיניו, מפני שהוא מקבל כלים חדשים לשם תיקונים. והאדם, כדי לקום ממצב נפילה, מהרגשה רעה זאת, הוא חייב לעשות את זה בכוחותיו הוא, על ידי התיקונים, על ידי המאמצים. וכשהוא כבר קם, ומתגבר, על ידי כל האמצעים: לימוד, קבוצה וכו', אז שוב הוא נקלע למצב רע ושוב נופל, ונקלע לייאוש, ולחוסר אונים, כי הוא לא מסוגל להמציא לעצמו הגדרה נכונה לכל הדברים שקורים לו.
הקושי הוא קושי של שפה. נאמר שבמאמר כתוב שמגלים לאדם "חטא". רב"ש מתכוון לכך שהאדם נולד כבר עם כל החטאים מוכנים ורק מגלים לו אותם, ורק מגלים לו את טבעו הוא. "חטא" פירושו לא שהאדם חוטא. "חטא" פירושו שמגלים לאדם את טבעו הראשוני, שמגלים לאדם שהוא נברא ברצון לקבל כדי לקבל, ואז כשהאדם חש תוספת טבע שנותנים לו, שמגלים לו מלמעלה כדי שיעשה מעשה תיקון, אז ההרגשה הזאת, שהיא גילוי קו שמאל, נקראת "חטא". ובאמת האדם לעולם לא חוטא, אלא נותנים לו משהו לתקן, והוא משתדל לתקן אותו.
"חטא" בעבודה פירושו, שהאדם לא עושה שימוש בבחירה החופשית שלו, לפי מידת יכולתו ובהתאם למצבו לבחור בהתקדמות, ב"אחישנה", ועובר ל"בעיתה" - מתקדם על ידי ייסורים. רק בבחירה של האדם יש עניין של "חטא" ו"שכר". ולא בתנאים שלו, בתכונותיו הפנימיות. שום תכונת אופי, שום רצון שקיים באדם, לא נקרא חטא. האדם אינו חוטא, שכן כך הוא נברא.
אותו חוסר בהירות בהגדרות קיים גם לגבי המילים "תורה ומצוות". "תורה ומצוות" קרויות המצבים, הכוחות, האמצעים, של התיקון. כלומר, מה שמביא את האדם ממצב לא מתוקן למצב מתוקן. כל האמצעים האלה קרויים "תורה ומצוות". המעשים קרויים "מצוות" והכוח שמתקן את האדם קרוי "תורה".
וגם לגבי קו שמאל, וקו ימין, ונפילות, יש לגרוס כביכול הפוך: כשאדם מקבל תוספת רצון לא מתוקן זה למעשה עלייה בקו שמאל ולא ירידה. הוא עולה לאחוריים של דרגה עליונה יותר. וההרגשה שהאדם חש כשהוא שרוי בנפילה, היא כלפי הרגשתו הוא שמצבו היה נעים יותר, ומעתה פחות נעים. וכך ניתן לסכם שפירוש נכון של האדם למצבים שהוא עובר, לגמרי מבהיר לו את את התמונה של חייו.
כמו שבעל הסולם כותב, שמשך כל הדורות היה איסור לפרסם ספרי קבלה מפני שהשפה היתה מאוד מבלבלת, קשה להבנה ורבו הטעויות בקריאת הטקסט. ורק בזמננו, כשהרצונות של האדם קרובים יותר לתיקון, הפירוש של המילים, והפירוש הפנימי מהותי של המעשים שיש לעשות, מתבארים נכונה.
למה הרגשה רעה היא גילוי הכלים?
כי כך האדם מרגיש כשמגלים לו לאט לאט את טבעו. למה מגלים לו? מפני שקודם עבד, למד, נתן יגיעה, ואז תיקן במשהו את המצב, ולכאורה הוא מוכן להמשיך לקראת המטרה. עכשיו מגלים לו כלי עוד יותר גדול. במילים אחרות, האדם "יושב" על כלי אין-סוף, אבל הוא הרגיש ממנו עד כה, נאמר, 20%, ועכשיו נותנים לו להרגיש 25% ממנו. אז ה-5% הנוספים הם חלק יותר כבד, יותר עבה, מהכלי הקודם. כל פעם מגלים את הכלים מהקל לכבד.
וכך יוצא שהאדם מגלה לפתע עד כמה תכונותיו רעות, והכלי הזה שלו, והכלי הזה זה הוא, ולפתע מגלים לו עד כמה הוא יותר רע, יותר עבה, יותר גס, יותר עצלן, יותר ויותר ההפך מהאור המקיף שמאיר עליו. ומזה יוצא שהתמורה, השכר, שהאדם מקבל עבור מעשים טובים, הוא מצב רע.
ואז האדם נמצא במין מבוך כזה. הוא לא יודע מה קורה. הוא כל כך רצה, כל כך התקדם, ועשה כל כך הרבה דברים כדי לרוץ קדימה, ולפתע הוא מקבל בתמורה עונש. לעולם אין בטבע שלנו משהו דומה לכך, שמקבלים עונש במקום שכר. זה שובר את כל הכוח הפנימי, את כל הרצון שלנו לעשות משהו.
עד שהאדם מתחיל לקבל את מצבי הירידה שלו בשמחה, כלומר, עד שהוא מרגיש, מה יהיה לו לאחר שיעבור מצבים אלה, ואיזה גילוי יהיה לו בכלים שמתגלים עכשיו ככלים רעים, הוא כבר חי מהעתיד. ואז הוא שמח.
כמו שבעל הסולם כותב במכתב ("פרי חכם - אגרות קודש", דף י"א), שהוא שמח ב"רשעים" המתגלים, כי "רשעים" שלא מתגלים שרויים בייאוש. אבל הרגשת שמחה מ"רשעים" שמתגלים נובעת מתוך ניסיון, מתוך כך שאדם מבין ומכיר כבר את כל התהליך, והִסכין עם מצבים של ירידות ועליות.
אך למרות זאת קיימת תחושה רעה, בכל זאת מרגיש האדם חסר אונים, כמו שרב"ש כותב, שהאדם רק רוצה לישון (אם היה יכול ליטול כדור שינה ולהירדם חצי שנה, בשמחה היה נוטל ומתנתק עד יעבור זעם). לכן, בעל ניסיון הוא מי שרואה את הנולד, ואת השלכותיו. מי שנמצא במצב של נולד, ורואה את ההשלכות מכך, לבו טוב עליו.
למה דווקא בעבודה רוחנית הרגשה רעה היא קשה במיוחד?
בעולם שלנו כל אחד מרגיש רע, אך הבעיה היא בכך שאנשים מרגישים רע לא באופן תכליתי. בעבודה רוחנית יש הרגשה, שבמקום הטוב שלמענו פעלתי, והשקעתי מאמצים, והיו הבטחות שיהיה לי טוב, שאחוש רוחניות - במקום כל זה אני מקבל את ההפך.
אין אכזבה יותר גדולה מזה. יוצא שהאדם נמצא במצב של תסכול עמוק. הוא שרוי באפלה. גם קודם לא היה שמח במיוחד, וכל הזמן היה שרוי בחיפושים, אבל עד כדי כך? עיניו כמו סומות, אין לו לאן לפנות כדי למצוא טיפת תענוג, תמונה מסוימת, הרגשה מסוימת. אין לו ולא כלום.
כשמתחילים ללמוד קבלה ונקלעים למצבים האלה, למרות שהאדם לא יודע מה מקורם ופשרם, בכל זאת יש לו מין אכזבה כלפי הדרך. גם לפני שהחל בלימודי קבלה היה מאוכזב מכל החיים האלה, אז בשביל מה החל ללמוד? וכשכבר נמצאים בתהליך הלימוד והאדם שומע שמלימודים אלה אפשר שיצמח משהו טוב, ואף אפשר להרוויח משהו, לא כמו שהפסיד עד כה בכל דבר, לפתע הוא נוכח לדעת שבלימודי הקבלה יוצרים מצב עוד יותר גרוע.
בקבלה חוסר המילוי שהחל עכשיו בכלי הרוחני, הוא גדול יותר מכל הכלים דעולם הזה, ועל כן האדם מרגיש שלא נותר לו דבר בחיים.
בחיים הרגילים, כשחש ייאוש, תמיד נקרו אפשרויות שונות לשפר את מצבו, אבל בדרך הרוחנית אין אפשרות כזו, רק נותר לו להתנתק, ולחכות עד יעבור זעם. למה הכוונה עד יעבור זעם? פירושו: לא להרגיש את עצמו.
אז כנגד זה יש לעבור מצבים רבים, ולרכוש ניסיון רב, כדי להבין שהמצבים האלה הם תוספת כלים, שהאדם צריך כלי יותר ויותר גדול בהתאם לכוחותיו. אמנם האדם מבין שמצבו מחמיר, ושנופלת עליו המרה השחורה, אבל מזמנים לו מצב זה בדיוק לפי כוחותיו. ואז בפעם הבאה הוא יתקדם, ויתגבר על הקשיים, ושוב יתקדם, ושוב ייפול - "אלף פעם נופל צדיק וקם", אבל בסופו של דבר האדם רוכש כלי ענק. הוא לא מכיר אותו.
ובכל פעם שהאדם נופל נראה לו שהוא נעשה חלש יותר, תלוי יותר במה שיעשו איתו מלמעלה, כלומר חש עצמו בובת מריונטה, שלא נמצאת בהכרה בכוחות עצמה. והסיבה לכך היא שיותר ויותר מגלים לאדם כלי רוחני שבאמת לא תלוי בו, עד שמגלים לו כלי גדול מאוד שהאדם מרגיש שהוא מצוי כולו בשליטת הבורא - חיים ומוות בידי ה'. וזה דבר משמח שחיי ומותי לא מצויים בידיים שלי, אלא בידי הבורא.
הדרך היא לא קלה ולא קצרה. איך היא יכולה להיות קצרה? בעולם הזה כדי ללמוד ולרכוש משהו, לומדים לאורך כל הדרך עד לאוניברסיטה, אחר כך עוד עשרים שלושים שנה עובדים קשה כדי להרוויח ולהשיג. ורק אולי בגיל חמישים שישים אפשר להגיד שהשגתי משהו. ובהמשך בעשר עשרים השנה האחרונות, כבר כלים כוחותינו ואנו נהנים כביכול מהחיים.
ובתהליך הרוחני, כשרוצים להשיג נצחיות, בכלים אינסופיים, יש לרכוש תחילה את הכלים האלה, ואחר כך לתקנם, ובהמשך לקבלם. התהליך דומה למה שקורה בעולם הזה, והוא נמשך לא פחות זמן מהדרך שעושים בעולם הזה כדי להשיג משהו ובגדול. הקושי הוא רק בזה, שמה שהולכים להרוויח ולהשיג בעולם הזה, רואים. אנו עדים לנפילות, לירידות שמתרחשות בקרב הציבור, אצל מי שרוצה להרוויח. כולם נמצאים ביגיעה ובתסכולים, ואז צרת רבים חצי נחמה. אבל לאמיתו של דבר, איפה רואים שמישהו מאושר ומבקש להחליף את אושרו בצער רוחני? אם המצב היה כך, לא היינו מתקרבים לעולם לחוכמת הקבלה.
אדם שמגלים לו את טבעו והוא חש חוסר אונים, יכול לבחור ב"אחישנה"?
במצב נפילה אדם לא יכול לחוש שום דבר, ולא יכול לעשות דבר שנוגע לעצמו. אלא רק אם קבע מראש כל מיני התחייבויות עם הסביבה. אבל אם לאלא. אם האדם יודע שעכשיו הוא צריך לתרגם, או להכין חומר לימודי או ללכת ללמד, אז עצם העשייה עוזרת לו להתקדם. אבל ללא התחייבויות הוא סתם ישכב בבית בלי לעשות דבר.
בכל מקרה צריך לקבוע מסגרת. "מסגרת" פירושה שהאדם יהיה מחויב אליה לפי לוח זמנים. במצב נפילה לא מצויים בעבודה פנימית רוחנית, לכן צריכים לפעול לפי הזמנים שבעולם הזה. ב03:00 לפנות בוקר יש לקום, ובהמשך לבוא ללמוד, או ללכת ישר לעבודה. לאחר העבודה ללכת ללמד או לפעול במסגרת קבוצה וכו'. אדם חייב לעבוד לפי לוח זמנים. לכן אצל האדם שלומד אסור שיהיה לו זמן שלא נכנס תחת מסגרת לוח זמנים.
מה זה "אחישנה"?
"אחישנה" פירושו, שאדם משתדל בכוחותיו הוא לתת יגיעה כדי להתקדם באופן מהיר יותר לקראת התיקונים. "אחישנה" או "בעיתה" פירושו משך הזמן שעובר האדם בכל מצב ומצב, עד שהוא מבין שהמצב הזה הוא תכליתי, ושממנו והלאה יש להתקדם למטרה.
בכל מצב ולא חשוב מה אופיו: עלייה, ירידה, ייאוש, אכזבה, הרגשה טובה, הרגשה רעה, חשוב שהאדם יתפוס שהמצב הקונקרטי שבו הוא שרוי הוא בעל תכלית, ושהוא נדרש לעשות בו שימוש כדי להתקדם לקראת המטרה. לא עלינו לקבוע את אופי הפעולות והמעשים, אלא רק לעכל את התהליך שעובר עלינו, ולא יותר.
מה מקורה של ההרגשה הרעה?
הכלי הרוחני מתגלה על ידי עבודה קודמת, על ידי הצלחה קודמת. אם אדם הצליח במאמץ הקודם להרים משא של עשרה קילו, נותנים לו בהמשך משא של עשרים קילו, ועם תחת המשא הכבד הזה הוא קורס. אז כתוב בגמרא, שבמצב זה צריך לקרוא לחבר, והחבר צריך יחד עימו להעמיד את חמורו ולהעמיס עליו את המשא. והחמור מתמוטט. לפי דין תורה צריך שלוש פעמים להקים את החמור, להעמיס עליו את המשא, ולקוות שהחמור סוף סוף יסחב את המשא ויתנהל קדימה. לבד אי-אפשר. אבל יחד עם החבר ניתן להרים את החמור.
במקום שק אחד נותנים לאדם לסחוב שני שקים מפני שהאדם בתהליך התפתחותו הרוחנית נעשה חזק, והוא מסוגל לעשות את זה. יש בו את הכוח אך יש לעזור לו לקום. במילים אחרות, חשוב להעניק מוטיבציה לעשייה. אין סיבה אחרת שמביאה לנפילה חוץ מהצלחה במשימה הקודמת. נותנים לאדם ליפול לפי מידת יכולתו להתגבר על הקשיים והמהמורות שבדרך.
האם ירידה בעבודה רוחנית מתבטאת רק בהרגשה או גם בתופעות שונות בגוף?
המצבים שהאדם עובר, ותחושות שמחה בעלייה או עצבות בירידה, עשויים להתחולל בבת אחת. במצב של ירידה האדם יכול לחוש עצב ממצבו, אבל גם לחוש שמחה מעצם ההתקרבות למטרה, שכן מצבו של האדם גופא אינו טוב, אבל המטרה ותכלית דרכו טובות הן ומאירות לו מרחוק. למעשה, האדם קובע את מצבו יחסית לשני קני מידה: קנה מידה עצמי עכשווי, וקנה מידה של המצב העתידי. ואז האדם יכול לחוש מיואש אבל גם יודע שמחה מהי כי הוא מבין שהייאוש הוא רמז טוב להתקרבות למטרה.
האם מצבים אלה מורגשים בחושים, או שהם יכולים להשפיע גם על הבריאות הכללית והפיסית של הגוף? למעשה הגוף רק מתחזק ממצבים של עליות וירידות. הגוף הבהמי לעולם לא ניזוק. נהפוך הוא, בסופו של דבר מוסיפים לו חיים.
ולחיים יש שני קצוות, בעל הסולם כותב, בדומה לנשימות. כשנושמים, יש התכווצות של מערכת הנשימה וכן התרחבותה.
לכן על ידי מצבים של ירידות ועליות האדם מקבל חיים. הוא מקבל תורת חיים, הוא מקבל אור, אור מקיף יותר קרוב, ועוד יותר קרוב, ועוד יותר גדול, עד שבא אור פנימי. כך אפשר לציין, שאי-אפשר שתהליך רוחני, למרות שהאדם חש קשיים, יגרום נזק לגוף.
אמנם בזמן שעוברים מצב של ירידה אפשר לחוש תופעות של חולשה, כאבי ראש, קשיים בתפקוד, אבל זמן קצר לאחר מכן מצב זה חולף, והאדם חש כאילו לא אירע כלום, והוא מוצא את עצמו מגחך על מצבו הקודם, עד ששוב יפקוד אותו מצבו הבא. מתהליך זה בסופו של דבר הגוף מתחזק. זו מהותם של החיים שהגוף מודע לה.
מה פירוש "הצלחה במצב הקודם"?
"הצלחה במצב הקודם" פירושה שמקבלים כלים גדולים יותר, נפילה גדולה יותר. אז במה ההצלחה? הצלחה במצב הקודם פירושה שאדם עבד, השקיע מאמצים בלימוד ובכל המתלווה לכך ומפני שעשה כן, הוא מקבל עכשיו תוספת כלי לתיקון, שמורגש אצלו כמצב של ירידה. האדם חש את מה שנותנים לו. אם נותנים לו להרגיש כלי - הוא מרגיש רע. אם נותנים לו להרגיש מילוי - הוא מרגיש טוב.
ואם אדם לא הצליח, כלומר לא השקיע למשל מאמצים בלימוד, הוא לא מקבל מצב של ירידה. כמו דומם דקדושה. הוא מקבל מילוי מכך שהכול טוב והוא צדיק, והוא נטל חלק בעשייה. ההרגשה הטובה הזאת נותרת בתוכו כל החיים. אין כל קושי לרקוד ולשמוח כל החיים, כי אין מצבים של ירידות ועליות.
איך אפשר לבדוק בכל מצב האם מבצעים את המשימה או לא?
איך אדם יודע שהוא עושה את המשימה הנכונה? איך הוא יודע האם הוא עושה תיקונים ואם מעשיו הם אכן מעשים לקראת התיקון? איך אפשר לדעת אם הוא סתם משחק או שאכן הוא פועל לתיקון עצמי, כלומר, מתקרב בצורה כלשהי למטרה?
הסימן הברור ביותר הוא הנפילה, כלומר מצבי הירידה שבאים לאדם. התחושה הרעה שמקננת באדם כשמראים לו עד כמה הוא רע. גם כשהאדם מקבל מצב עלייה אפשר לומר שזה סימן, אבל עלייה יכולה להיות מסיבות שונות: מכך שהאדם מקבל שליטה, מכך שהוא שרוי בהצלחה ונראה לו שזו הצלחה רוחנית. מצב של ירידה הוא הסימן הוודאי שהאדם מתקדם, שהוא רוכש כלי חדש. כפי שציינו כבר, התפשטות האור והסתלקותו בונות את הכלים. ודווקא בזמן הסתלקות האור נברא הכלי.
מה האדם יכול להוסיף מתוך עצמו? למה הוא צריך להתכוון ולהשתוקק?
האדם לא יכול לקבוע מהם מצבי ירידות ועליות, ומה מועיל ולא מועיל לו. האדם צריך לקבוע לוחות זמנים. בעל הסולם כותב מה האדם צריך לעשות. באחד המכתבים הוא נותן דוגמה לתלמיד לגבי סדר השעות שצריך להיות לאדם כדי שיידע שהוא עושה בדיוק מה שצריך. באופן כללי הלימודים בקבלה מסודרים פחות או יותר לפי מה שהיה נהוג אצל רב"ש. החלק הראשון של השיעור מוקדש למאמר והחלק השני מוקדש ללימוד "תלמוד עשר הספירות".
וחוץ מזה האדם צריך למלא את זמנו בהפצת חוכמת הקבלה ובהוראתה לאנשים אחרים. ביתר הזמן, כשהוא לא פנוי לעסוק בזה פיסית, אבל ראשו ולבו פנויים, הוא יכול להוסיף למקום החלל שיש לו או במוחא או בליבא, עוד מאמץ, עוד יגיעה למטרה, וכך להיות שרוי כל הזמן בזה.
לפי מידת רצונו של האדם לעשות כן, ולפי מידת הכנתו מתוך המצבים האלה לשיעור, ובהתאם לאופן שבו בזמן שיעור תלמוד עשר הספירות הוא קשור דרך הספר למטרה שלמענה הוא לומד - לא כדי לדעת, אלא כדי להגיע לתיקונים - לפי כוונתו בזמן הלימוד, שזה נקרא "איכות היגיעה", רק לפיה הוא מתקדם. האור המקיף שהאדם מושך אליו תלוי באיכות יגיעתו. תלוי במידת רצונו שהחומר שהוא לומד ישפיע לתיקונו ולא סתם ימלא את שכלו.
לפי מידת יכולתו של האדם לחשוב בשביל מה הוא חי, מה מטרת חייו, איך הוא יתקן את עצמו - איך הוא יקרב את עצמו למטרה, מהי שיטת התיקון, איך הלימוד קשור לזה, מה צריך לדרוש בזמן הלימוד, אז כשהוא בא ללימוד הוא מקבל את הלימוד כתפילה, כמקום תפילה, כמקום פנייה לכוח עליון שיתקן אותו, שיעלה אותו. וזה העיקר. כל האור המקיף בא בזמן הלימוד. בהתאם לזה חלה ההתקדמות באדם. לכן העיקר הוא ההכנה ללימוד.
למה לאדם שרוצה להתקדם בחיים ומתחיל ללמוד קבלה, מתגלה שהוא לא מבין את הדרך ובקלות עלול לסטות ולאבדה?
למה אדם שסוף סוף מגיע להחלטה שהוא צריך להשיג את מטרת החיים, אחרת הוא מרגיש רע, ומגיע ללמוד קבלה, ואכן רוצה להתקדם ולהגיע למטרה ובקבלה אומרים לו שיש דרך טובה, דרך סלולה, ברורה כשהוא מתחיל לפסוע בדרך אל המטרה, הוא מגלה ששום דבר לא ברור, שהכול מבולבל, שכל צעד הוא מקרי, שבכלל לעולם הוא לא שרוי במצב של בהירות, של הכרת המטרה, אלא הכול נראה מרושל ורופף?
עניין זה בנוי מלכתחילה כך, כדי להוציא את האדם מהאגו שלו, מהרצון לקבל שלו. שיידע שהמילוי של הרצון לקבל לא נמצא בידו, אלא בידי הכוח העליון. אם אדם לא מבין את הדרך, זה דווקא טבעי וטוב, וזה סימן של התקדמות. אבל אם הוא היה מתאר את עצמו באופן כזה, שהוא משקיף על עצמו מלמעלה, מצד הבורא, הוא היה רואה שכדי להביא את עצמו למטרה הוא צריך להגדיל את הכלים, הוא צריך רצון לקבל גדול. למה? למען האור. האדם לא יודע מה זה אור, לכן אם מגדילים לו את הרצון לקבל הוא כבר נמצא ב"מבוכא", הוא רוצה, אבל הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא רק יודע שלא טוב לו.
וזה אינו כשורה, אם האדם לא יודע מה הוא רוצה, גם שכלו מנותק לגמרי, והוא לא יכול לעבוד. שכלו של האדם פועל רק לפי הרצון. האדם יודע: את זה אני רוצה, איך להשיג את מה שאני רוצה? אם האדם לא יודע את כל הדרך, אם לא ברור לו מה הוא רוצה, שכלו מתערפל, והוא חש עצמו כעלה נידף.
אבל במשך הזמן האדם רוכש הרבה מצבים כאלה - גם בשכל וגם ברגש, שנקראים במוחא ובליבא, עד שהוא מגיע למצב של תלות מלאה בכוח העליון, כך שגם רצונו, וגם המטרה, וגם הדרך אליה, ולמעשה כל פעולה, הכול תלוי בעליון. ומי אני? "האני" הוא רק מי שמבחין בזה, ותו לא. מי שמבחין שהכול ה' עושה מלמעלה, לפי הסדר שלו, לפי התכנון שלו, ולפי כל הדברים הגזורים מראש. ומי אני? אני רק מי שמודה שכך זה נעשה.
אבל האדם לא סתם משקיף על חייו כאיזה גולם. אחרי מעבר המחסום, הוא מתחיל להבין, להרגיש, לראות, שלו עצמו יש חלק פעיל בזה, שהוא יכול להשפיע על התפתחותו במקום הבורא. לפי מידת יכולתו לרכוש כלי של הבורא, לרכוש את כוחו, הוא כבר לא נמצא למטה בתוך עצמו, אלא שרוי בתוך הבורא, ואז מתוך הבורא, מלמעלה, הוא פועל על עצמו ובורא את עצמו. הוא כביכול עובד על עצמו מלמעלה במקום הבורא.
בשביל זה צריך להבין את הבורא.
האדם צריך להבין את הבורא, לכן כתוב: "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". צריך לדעת, צריך להכיר, לא בבת אחת, אלא לאט לאט. אבל לפי מידת יכולתי לרכוש את ידיעתו, מחשבותיו, מטרותיו, כוחותיו, בהתאם למידה זו האדם מתחיל ליטול על עצמו את כל העבודה של ההשגחה, של ההנהגה, של הפיקוד, ומתחיל לשלוט במקומו.
נראה אפוא שכביכול מחוסר הכרה, מחוסר מעש, מייאוש ומחולשה, האדם מגיע למצב שהוא כמו הבורא ובמקומו, ממש במקומו, חולש על כל הבריאה. אבל בדרך לכך חשים בלבול, חולשה, אי הבנה.
איך גילוי הרע כלפי הבורא מתגלה כלפי חברים?
אם גילוי הרע הולך יחד, הוא מתגלה בקצב טוב. אבל הרע מתגלה בצורה הדדית. לא יכול להיות שאדם רע כלפי הבורא, ולא רע כלפי חברים, או ההפך. בעל הסולם כותב, שמה שמחוץ לגופו של האדם, יכול להיות כל אחד, לא חשוב מי: חבר, בורא, שכן, וכו'.
אם זה לא מכוון אלי כדי למלא את הכלי שלי, אלא מכוון למשהו מחוצה לי, אז בשבילי אין שום הבדל למי זה מיועד. ואם יש הבדל סימן שאני פשוט לא מרגיש, שזו בכל זאת דרכו למלא את עצמי. לכן כשפועלים כלפי החברים רואים מיד איפה נמצאים כלפי הבורא.
במצבנו הנוכחי, כשאנו שרויים במצב שאנו לא מסתדרים עם החברים, אנחנו עדיין לא יכולים לגלות איך זה מתקשר למצבנו כלפי הבורא. אבל האמת היא, שלא חשוב מה אני מרגיש ביחס כלפי החברים, מה שחשוב הוא, עד כמה אני מכיר את יחסי אליהם.
מהם הציורים שמרחיקים את האדם מהמטרה?
זה כלפי האדם. שום דבר שמקורו מהבורא לא נועד להרחיק את האדם מהעבודה, מהיגיעה. אנחנו אומרים, שהבורא כביכול רוצה לנטוש את האדם, ואילו האדם מתקדם בדרכו, ובכל זאת רוצה להיות קרוב יותר לבורא. אבל האמת היא שזה לא נעשה כך. הכול נעשה מאותו כוח "להיטיב לנבראיו". האדם כל הזמן מקבל מלמעלה סיוע. אך הסיוע הזה מורגש אצלו פעם כסיוע רע ופעם כסיוע טוב.
האדם צריך לבנות כלי כלפי האור, לכן ככל שיש יותר שינוי בין הרגשת הכלי להרגשת המילוי, מצבו של האדם מתקדם יותר. אין שום דבר שמסיט את האדם מהדרך. לעולם לא עוזבים את הדרך בשל כך שמרעיפים על האדם קושיות או אכזבות. נוטשים את הדרך כשהאדם פורש מהציבור, מהקבוצה, ולא מקבל מהם תמיכה.
ומלכתחילה ברור שלא מגיעים למטרה לבד. מי שלא רוצה להתקשר עם אחרים, ולא רוצה לקבל מהם עזרה, ולא רוצה לתרום מעצמו, משול לנטע זר בחברה. ואין מה לעשות עמו, או לתקנו, או להיפטר ממנו. בעל הסולם כותב, שמי שלא תורם כמוהו כמי שמזיק.
בגשמיות לא יכולים למדוד את הדברים האלה, אלא מודדים את האדם לפי זה שהוא גונב או לא. אם הוא לא גונב, אזי הוא בסדר. אבל ברוחניות, בעל הסולם כותב שגם מי שלא נותן, גונב. כך האדם צריך לראות את עצמו בחברה. ואם אין הבנה כזו, אז החברה לא מקדמת את האדם - ה"סירה" הזאת אינה מביאה אותו למטרה. בסך הכול חברה פועלת לפי חוקים רוחניים ולא לפי חוקים גשמיים. ברוחניות מי שלא נותן ומעניק, נחשב כלא עובד, הוא נחשב כלא עושה, כמזיק. דברים אלה מופיעים במאמר "מתן תורה".
אבל לפעמים מלמעלה מזמנים לאדם מצב שבו הוא רוצה לפרוש מהציבור.
אם מזמנים לאדם מצב של נפילה, ובנפילה הוא פורש מהציבור ואינו רוצה אף אחד, זהו מצב מסוים, זה אינו מצב שהאדם מתרחק. זהו מצב שמרחיקים אותו בכך שמוסיפים לו רצון לקבל. זהו מצב טבעי. זה לא מצב לפיו הוא מסוגל אך לא בונה לעצמו סביבה טובה, שזו כל הבחירה החופשית שלו - לבנות סביבו סביבה שעליה הוא יכול להישען. שהוא יתרום לה ובאותה מידה הוא יוכל גם לשאוב ממנה כוחות.
בלי סביבה מתאימה האדם לא מסוגל להתקדם. זה לא בגלל שהאדם צריך את הסביבה, אלא מפני שהתיקון העיקרי הוא חיבור הנשמות. אנחנו לא מבינים שעל ידי פעולה הדדית מחברים נשמות. זהו התיקון העיקרי. זה לא שעבודה בחברה היא אמצעי להגיע למטרה ואם אפשר להגיע עם האמצעי הזה, אז טוב, ואם אי-אפשר, אז מגיעים בלי האמצעי הזה.
בניית חברה היא לא אמצעי. העבודה במסגרתה היא התיקון העיקרי. ולא שעד כה היתה לי חברה, ועכשיו, שעברתי את כל הדרך, אני לא זקוק לה יותר. זהו, אני קרוב לבורא. זה לא כך. בהמשך מגלים שהבורא מלובש בנשמות, וחיבור עימו יכול להיות רק דרך חיבור עם יתר הנשמות.
אי-אפשר לקבל את הבורא, לראות אותו, להרגיש אותו, אלא רק דרך הנשמות האחרות, שאנו מתקשרים עימן. לכן "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". הוא מכיל את מהות ההתקרבות לבורא. הבורא מצוי שם - "בתוך עמי אנוכי יושבת".
מה לעשות במצב שבו רוצים לפרוש מהחברה?
כשאדם נמצא במצב שהוא לא יכול לשאת אף אחד, המצב קרוי "ירידה". ואז אין מה לעשות. המצב כשלעצמו הוא הקובע מה האדם יכול לעשות או לא יכול. אבל במצבים שהאדם יכול, עליו לקחת את עצמו בידיים ולהשפיע על החברה בצורה מרבית.
אף אחד אינו אומר למת, שהוא חייב לעבוד, ולרוץ, ולחיות. אם יוצאת מהאדם רוח חיים, אז הוא לא מסוגל לעשות דבר. צריך להניח לו, ולעזור לו לאט לאט. אבל בזמן שאדם מצוי במצב עלייה הוא חייב לתרום לחברה ככל יכולתו. רב"ש אומר, שחברה דומה לריקוד: אחד עולה, אחד יורד, וחוזר חלילה, ובסך הכול כולם רוקדים, ושמחים, ומסתייעים זה בזה.
החברה שלנו איננה מאגר של כוח, שבמסגרתה, עכשיו אני עושה בשביל חברים ואחר כך הם יעזרו לי וישיבו לי כגמולי. היא הרבה יותר מזה. בעבודה ובלימוד בקבוצה יש חיבור בין הנשמות ודרכן האדם מרגיש את הבורא. דרכן מגיע אל האדם אור מקיף. כי האדם בעצמו - כל אחד מאיתנו - הוא ניצוץ קטן מהנשמה הכללית, והוא חייב ללכד בתוכו את כל הנשמות. כל אחד חייב להיות כלול מכל הנשמות.
בדרך למטרה יש תקופה שנקראת "מצטער בצער הציבור", שאז האדם נוטל בפועל את כל הנשמות של "אדם הראשון", מחבר אותן לעצמו, ובאופן זה הוא מתקדם. זו עבודה מאוד קשה. האדם אינו מסוגל לשאת ולסבול עליות וירידות. אבל בירידות הכלליות של הציבור האדם מתחיל לגלות את הכלים, ובאמצעותם הוא מתקדם. לעומת מה שיש היום לאדם, זהו כלי גדול יותר לאין שיעור.