אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 70. "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין"

במדרש כתוב, שאחרי שהקב"ה ברא את כל העמים, וכולם כבר התיישבו על פני כדור הארץ, פנה הבורא לכל אחד מהם ושאלם אם הם חפצים לקבל את התורה. אבל מלבד ישראל אף אחד לא שש לקבל אותה. מה רע כל כך בתורה, שאף אחד לא שש לקבל אותה? כנראה שיש בתורה, לא רק דברים טובים, אלא גם רעים, אחרת הבורא לא היה הולך ומבקש ומציע: "אולי תקבלו", "אולי תקבלו".

יש רק רצון אחד באדם שקרוי "ישראל", שכנגד הרצון הזה יש משהו שקרוי "תורה". ולמעשה "ישראל" גם צריכים תורה כי הם 'מקולקלים', "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". כנראה שיצר הרע קיים רק בישראל, ובאומות העולם - אין יצר הרע.

לכן, קודם כל כדאי לשמוע מה כתוב: ישראל הם אגואיסטים. הם ולא אומות העולם נגד הבורא. ישראל צריכים את התורה. הם מבינים שהם הפוכים מהבורא, ועל כן הם צריכים את התורה. והתורה היא הכוח המתקן. מי שחש שחסר לו הכוח המתקן הזה, קרוי "ישראל".

החיסרון הזה בא מלמעלה, ואין הדבר נכון שלאדם יש תפקיד של הבורא והוא הוא בורא את רצונותיו. האדם צריך לחוש מהם הרצונות הרוחשים בתוכו, ומתוך רצונות אלה לפעול. הוא אינו צריך להיות אדיש וסביל, אלא לפי מידת יכולתו ליטול את האמצעי הקרוי "מאור התורה" ולעשות בו שימוש.

וכדי להביא את "ישראל" לתכלית (הכוונה לא רק לישראל, אלא גם למי שמקבל בחינת ישראל בקרב אומות העולם, ומתקן), יש להביא אליה את מי שרוצה להגיע אליה. כלומר, צריך לאט לאט להצמיח בו את הרצונות הנכונים, שהם הרצונות שגדלים רק על ידי המאור. איך זה קורה? מלכתחילה יש רצון לקבל בהמי, שכנגדו מתחיל להאיר קצת אור רוחני, ואז בתוך הרצון הזה, שיש לו רק תאוות לבהמיות, לכסף, לכבוד, להשכלה, הופך לפתע לרצון למאור שמאיר לו.

מלכתחילה האדם מתאווה לאוכל, למין, לכסף, לכבוד, להשכלה. למה? כי גם כנגד הרצונות האלה יש מאור, שמעורר את האדם לרצות אותם. אבל כשבא מאור קצת יותר גדול מכל הדברים האלה, ללא מלבושי העולם הזה, אז האדם מתחיל להתעורר אליו, וזה נקרא רוחניות. כי מאור ללא לבוש הוא המאור, שבשביל לקבלו צריך מסך, אור חוזר כדי להשפיע. וכך כל פעם שהמאור גדל, ומאיר לאדם יותר, הוא מעורר מכל רצונות האדם, בחינה יותר עבה, עוד יותר גבוהה, עוד יותר גדולה לפי רצונותיו. וכך האדם מתעורר.

עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא נוטה להתאוות לרוחניות יותר מלגשמיות. וכאן יש לו "מרגלים", כל פעם המאור מאיר, לא מאיר, וחוזר חלילה - כשהמאור מאיר הוא מתאווה לרוחניות, וכשהמאור אינו מאיר האדם נופל לגשמיות. את התהליך הזה האדם מזרז על ידי יגיעה, ובסופו הוא מגיע להתאוות לרוחניות יותר מכל הגשמיות, שהוא חווה מה שקרוי "חולת אהבה אני". וזה בא לו כתוצאה מהאור, שכל הזמן משחק איתו, ומאיר לו קצת יותר, קצת פחות, קצת יותר, קצת פחות - כניסות ויציאות, כמו שכתוב: "כי מציון תצא תורה".

לאחר שהאדם מגיע לרצון הכי גדול והוא עובר את המחסום, כלומר, נקבע בו הרצון הכי גדול על ידי "המאור שבה", מאור התורה, שמאיר לו פעם יותר, פעם פחות, כך שבעיניו רוחניות בעלת ערך רב יותר מגשמיות, אותו מאור מעורר בו הרגשות, עד כמה קו שמאל שבו מנוגד לקו ימין, עד כמה הוא ההפך מהאלוקות. ומזה הוא חש בושה וכל מיני רגשות אחרים, שמביאים אותו להחלטה, שהוא אינו רוצה להיות בקו שמאל, שהוא אינו רוצה להישאר במצב הזה. כל הזמן מעוררים באדם חיסרון לתיקון, חיסרון להתקדמות, על ידי כל הכניסות והיציאות האלה.

וכשיש באדם רצון לתיקון - אזי בא התיקון. אור התורה בא כאור ע"ב ס"ג. זה קורה כשכבר ברור לאדם איזה היבטים הוא רוצה לתקן, ומה בדיוק, ועד כמה הוא מבקש. זה כבר העלאת מ"ן. בכל זה הוא כבר נוטל חלק עם הבורא בתיקון עצמי. אלה כבר דרגות גדולות. ואז הוא מגיע מתוך ש"לא לשמה" ל"לשמה" ממש: נוטל קו שמאל, מכיר ויודע את החסרונות, וכל הדברים של זה כנגד זה, קליפה כנגד קדושה, מעורר את המאור שבתורה, מזמין את מאור התורה שמתקן, האור המתקן, אור ע"ב ס"ג, ועושה בו שימוש כדי לתקן, ואחר כך עושה מעשה בלקבל כדי להשפיע, שכבר מביאו למטרה, לדבקות.

בכל פעם המאור שבתורה עושה שתי פעולות. הוא נותן לאדם תיקון לפי החיסרון שלו, אבל לפני כן, כדי שהאדם יהיה במצב של חיסרון, הוא מעורר אותו כל הזמן - קצת מאיר, קצת לא, וחוזר חלילה. בפעולות אלה המאור מנענע את הכלי. בכך שהאורות נכנסים ויוצאים הם מנענעים את הכלי. כשבא אור, הכלי מתעורר. כשיוצא אור, הכלי נופל. זה הנענוע. ומזה נוצרות בכלי כל מיני תחושות, מתחיל להיווצר בו כל פעם איזה מין רגש בין חושך לאור, בין טוב לרע, וכך נבנה החוש הרוחני. אין דרך אחרת.

אצל כל אחד ידוע מראש כמה נענועים הוא צריך לעבור, עד שיגמור את כל עבודתו בהכנת הכלי, כדי לקבל את גמר התיקון, כדי לקבל את כל תחושת הבורא, ולטעום את כל ה"טעמו וראו כי טוב ה'", קרי, לטעום את הבורא ממש בכל הטעמים שהוא מתגלה בתוך נשמת האדם. והעניין שלנו הוא בביצוע, כלומר, בזירוז והאצת התהליך, כך שיבואו כמה שיותר אורות. וזה אינו מתחולל אם אדם יושב לבדו ולא עושה דבר. רק אם באים לחברה, ומתחילים ללמוד, ומדברים עם מישהו, רק אז חלים שינויים, שכולם מסייעים לאדם לעבור יותר ויותר מהר את דרכו. ככל שיש יותר נענועים כאלה ביום - כניסות ויציאות - כך הדרך לתכלית מתקצרת.

בקרב אנשים גדולים, קיימים משך שעה אחת אלפי התחלפויות כאלה, בכוונות, במחשבות, ביחס לבורא, ביחס לתיקונים. הם פשוט חיים כל הזמן בתנודות מאוד מהירות יחד עם כל מאורעות העולם הזה. לכך צריך להשתוקק: שלעולם גם מצבים טובים וגם מצבים רעים, לא יימשכו יותר מרגע. מצב שנמשך יותר מרגע הוא פגום, פסול.

הרצון שלנו צריך להיות תמיד בתאוצה. רצון קבוע לא קיים ברוחניות. בבהמיות שלי נראה שהוא קיים, אבל ברוחניות הוא כבר לא קיים. ברגע שמשיגים משהו ולא עולים ממנו הלאה או לחלופין - נופלים, לא חשוב - אם הרצון לא משתנה, אזי הוא משול למת.

במה הבורא עוזר לאדם?

קודם כל, הבורא עושה את הכול. לאדם יש רצון לקבל פגום רצון לקבל בהפכיות הצורה מהבורא, גם ברוחניות וגם בגשמיות, והבורא על ידי האור מטלטל כל הזמן את האדם, ומעוררו. הכיצד? הבורא מאיר עם האור, האור נכנס לתוך הכלי, וכמו בגלגלתא, חלה התפתחות, עד שהכלי מוציא את האור. וחוזר חלילה: האור מאיר, בא הרשימו הבא, וגם מוציא את האור, וכך הלאה. הכניסות והיציאות האלה מתרחשות כל הזמן.

מצד הבורא כוונתו היא ליצור לחץ קבוע שיביא את האדם לתכלית הבריאה. הלחץ הוא קבוע וגם המהירות היא קבועה. ב"קבוע" הכוונה, שהכול מתנהל לפי התוכנית של הבורא.

וגם אם האדם לא עושה דבר, הוא מגיע לאותם המצבים, לאותם הרצונות ולאותן המטרות, אך לפי הקצב שהאור מכתיב אליו. האור לאט לאט ישכנע אותו להגביר את הקצב. אבל השכנוע הזה הוא שכנוע מקיף, שכנוע ארוך טווח, וכאן בכוחו של האדם עצמו לסייע.

השכנוע של האור הוא גם תכליתי. עד שהאדם אינו רוצה בעצמו להגיע לתכלית הבריאה, הכוח המשכנע לעשות כן הוא כוח מכאיב מאוד. האדם יכול להיפטר מקשיים, להאיץ את התפתחותו, בשביל זה נתנו לו שכל, כדי להגיע בעצמו מהר יותר להכרה. אבל האמת היא שבתוך תוכו השינוי הוא בטיב ההתקדמות.

במה האדם עוזר ומסייע להתפתחותו?

אמנם הבורא עושה את הכול, והאדם רק קובע את יחסו אליו, אבל בכך שהאדם קובע את יחסו, הוא למעשה קובע את הכול, ועושה את הכול. למה? כי היחס שלו זה הכלי, הכלי אינו הרצון שלו שברא הבורא, ואינו האור שהבורא שולח לרצונו, אלא הכלי הוא היחס שלו הנובע מהיגיעה שלו.

אם האדם לא מתייגע, והבורא מחייב אותו, לאור המפגש בין האור והכלי, לעשות מעשה מסוים, אזי המעשה הזה לא נחשב כמעשה שהאדם עושה, אלא הוא כבר פועל לרעת האדם. כי כל אימת שהאדם אינו מביא את רצונו כנגד רצונו של הבורא שהאדם יהיה שותף במעשה יחד עמו, הוא חש כאב וסבל.

למה? כי כך פועל הכלי. הכלי הוא לא שהאדם סתם רוצה ליהנות, ובא תענוג וממלא את הכלי. הכלי של האדם הוא היחס שלו. כלומר, הכלי נבנה מעל הרצון ליהנות. הכלי הרוחני, מסך ואור חוזר, הוא לא מה שקורה בתוך הרצון לקבל, שכביכול בו המילוי, אלא הכלי הזה הוא מעל הרצון לקבל.

בשיעורי קבלה משרטטים את הכלי הזה בצורה פשוטה: מציירים את הרצון לקבל בצורת ספל מלא באור, מעליו מציירים מסך, ומעל המסך מציירים עוד ספל אחד, שהוא הכלי שבונים.

בלי הכלי הזה אין טעם לדבר על רוחניות. אז במידה שהאדם אינו חפץ, לפי דרגת התפתחותו, לבנות את הכלי הזה, לפי מידה זו הוא סובל. אלה בעצם הכוחות שיחייבו אותו לבנות מסך ואור חוזר. שכן, לא יכול להיות מסך, בלי שהאדם יבנה אותו, בלי שהאדם ירצה בו.

מצד אחד האדם צריך לרצות במסך, ומצד שני הוא לא רק צריך לרצות אותו, אלא גם צריך להבין שהמסך הזה הוא ההשפעה לבורא. ואת המסך הזה רק הבורא יכול לבנות, במידה שאני ארצה לאהוב אותו, כמו שהוא אוהב אותי. המסך הוא למעשה תוצאה של הכרת האהבה, הדבקות, החיבור לבורא. לנו נראה שאחרי המסך משיגים משהו, אבל המסך הוא הוא העיקר.

אבל ההרגשה שהבורא עוזר לי, מבטלת את הרגשת העצמיות שלי

זה לא נכון. כך נראה לי היום כשאני מפגין מאצ'ואיזם: "מי הוא הבורא? מה אני צריך אותו? מה הוא בכלל עושה למעני? מה פתאום אני צריך לבקש ממנו?" אבל כך חושב ילד קטן. כולנו עדיין ילדים קטנים. אצל נשים זה אחרת, אבל בקרב גברים יש תהייה כזו: "איך זה שהוא יותר חזק ממני?". האדם צריך לגלות את הכוח שהוא יותר ממנו, שהוא הקובע, שהוא עושה לו הכול. לנשים יש הכנה לכך, לכן אשה לא חייבת בתיקונים ישרים כאלה כמו גבר.

אצל גברים כל התפיסה הזו מקורה מנקודת המבט של "אני אשלוט", "אני אמשול". וזה מהווה את הכוח של השבירה. זה העניין של הרצון לקבל. עכשיו צריך להגיע להכנעה, לשיתוף, לאהבה, וכו', ולהגיע לזה בהדרגתיות, באופן כזה, שקודם אני מבטל את עצמי, ואחר כך אני נכנס לקשר עם הבורא. ואת ביטול עצמיותו מפני הבורא האדם מרגיש בהתפתחותו בתהליך שהוא עובר לקראת תכלית הבריאה.

אבל ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מספר לנו, שהאהבה היא הדרגה האחרונה. "ואהבת את ה' אלוקיך" זו מדרגה רוחנית שמקורה (כמו שרבי שמעון שואל בספר "הזוהר") בקיום כל יתר התיקונים. כלומר, האדם מתקן את כל רצונו עד הסוף, ומעל כל רצונותיו, כשמתפתח בו היחס הכללי, שמסכם את הכול, אזי זו אהבה.

ולפני כן אין אהבה כזו, אלא אהבה כזו שמסופרת ב"הזוהר": שיחיה, שיהיו לו בנים, שברוך השם הכול יסתדר אני אתפלל ובלבד שיהיה לי טוב.

ממה מתחיל להיווצר יחס אמיתי לבורא?

יחס אמיתי לבורא מתחיל מכך שמרגישים את ההפכיות - לחץ, שנאה, הרגשת חוסר השתוות, כלומר: מרגישים את הדברים ההפוכים, המנוגדים. כמו שלומדים בקבלה, שבכל פעם שחושבים על פעולה מסוימת, צריך לחשוב על המצב שלפניה, צריך לחשוב על הכלי שצריך להיות לה.

בקבלה לומדים, שבדרך ההתקדמות, מהתחלה לסוף, האורות נכנסים לכלים ועושים את הכלים. האור נכנס ויוצא ומזה נעשה כלי. אם הולכים בדרך ההפוכה מדרך ההתקדמות, אם הולכים מהסוף להתחלה, כל הזמן בצורה הפוכה, שכלים קודמים לאורות, מגלים את הפעולה ההפוכה, ואז האדם רואה כל פעם אילו הכנות צריך למצב שהוא בוחר, שאליו הוא רוצה להגיע.

אם מגיעים למצב שבו אוהבים את הבורא, הרי שקודם למצב זה הרצון לאהוב את הבורא. על הרצון לאהוב את הבורא לנבוע ממצב של שלילתו של הבורא, כלומר, שהאדם יודע שהוא לא אוהב את הבורא. מה הכוונה שהאדם לא אוהב את הבורא? האדם שונא את הבורא. האדם הוא היפוכו של הבורא. הוא בשום פנים ואופן לא חפץ בבורא. איך האדם מגלה זאת? כשהאור מאיר בכלי ההפוך שלו. ואחר הוא צריך לברר איזו יגיעה הוא צריך לתת כדי לעורר על עצמו אור גדול כזה.

מהן שתי הבחינות שקרויות "נעשה ונשמע"?

"נעשה" - פירושו לעשות מעשים "למעלה מהדעת". ואחר - "נשמע", כלומר, נקבל את התיקון. ולאחר התיקון "נשמע", נוכל לשמוע בכלים דבינה, בתיקון של בינה, מה באמת הבורא רוצה לומר לנו. לפני ה"מעשה", לפני הכלי, אי-אפשר שהאדם יקבל אורות, שיבין על מה מדובר. קיים תנאי: אם אני חפץ להבין רוחניות, ולהרגיש רוחניות, מציינים בפני שאין לי כלים לכך. למה הכוונה ב"אין לי כלים"? האדם כלל לא מבין מהי רוחניות. למעשה רק נדמה לו שהוא חפץ בה. רוחניות היא מהות שונה מזו שהוא חושב עליה.

הדבר דומה לאדם שאומר: "אני רוצה כוס מים". ובעצם הוא לא רוצה מים, אלא "קולה", אבל הוא לא יודע שזה נקרא "קולה". אנחנו לא יודעים מה פירוש של "על מנת להשפיע". האדם חושב: "אני רוצה רוחניות". ב'רוחניות' הכוונה היא שהאדם מבטל את "האני" שלו, והוא עובד לגמרי עם הרצון של מישהו אחר. במילים אחרות, הרצון שלי נמצא אצל אחר, ומשרת אותו, ומשמש אותו בלבד. זה פירושה של רוחניות. האם אני אכן חפץ בה? למעשה, אין זה נכון לומר שהאדם חפץ ברוחניות, אלא שהוא משתוקק לתענוגים גדולים יותר מאלה שהוא חש עד כה.

לכן נאמר "נעשה ונשמע". כדי להגיע לרוחניות, קיים תנאי: צריך קודם כל לעבור תיקון כדי להשפיע, הקרוי "נעשה", מעשה. את המעשה הזה לא האדם עושה אלא הבורא. אבל האדם צריך לתת על זה יגיעה מסוימת, לפי מידת יכולתו, ברצון האגואיסטי שלו. אם הוא נותן יגיעה אזי תמורתה הוא מקבל משהו נגד הרצון האגואיסטי שלו. הוא מקבל לא את מה שהוא ביקש, ולא את מה שרצה. למעשה, הוא לא יכול היה לתאר לעצמו שזה מה שיקבל.

אבל זה לא שהבורא מרמה את האדם. אמנם האדם חפץ במשהו אחד, לפי כליו, ורצונותיו, ועושה יגיעה ומוכן לבלוע את העולם הזה, ואת העולם הבא, ולפתע הבורא נותן לו את ההפך, מוחק לו את כל הרצון הזה לעולם הזה ולעולם הבא. אין זה מעשה מרמה, אלא פשוט, האדם עצמו, בסוף הדרך, "וייאנחו בני ישראל" - הוא עצמו רוצה שהבורא 'יסדר' אותו. כי הוא כבר לא מזדהה עם הרצון לקבל שלו. הוא אכן רוצה שהבורא יעמול עליו, שהבורא יתקן אותו. ככל שהאדם רואה שאין לו יותר דבר, אז ליד הרצון לקבל שלו גדלה הנקודה שבלב עד כדי כך, שממנה האדם שופט את הרצון לקבל ורוצה שהוא ישתנה.

מה פירושו של "אחור ופנים"?

אחוריים הם הכנה, פנים הם כבר קבלת התגמול.

מה הם פנים, מהו אחור במעשה גשמי?

מי יודע מה הם פנים ואחור בגשמיות. בגשמיות יודעים איך לעשות מעשים. אבל אין יודעים איפה יש בזה "פנים" ו"אחוריים". כי מעשים ברוחניות הם לא ממשיים, לא נרשמים, ועליהם לא מדברים. רוחניות פירושה שהנשמה מתקיימת ללא גוף. ואז מה שאדם עושה בגוף, ומה שהוא עושה בנשמה, עשויים להיות שני דברים הפוכים ובלתי קשורים. כך יכול להיות שעתה הוא מקבל אוכל ושותה ונהנה מחייו, וברוחניות הוא שרוי בצום יום כיפור.

מה פירושה של "תורה עקרה"?

הקב"ה ברא לרצון לקבל "תורה תבלין". אם הרצון לקבל אינו עובר תיקון על ידי התורה, אז התורה איננה בונה, והיא לא מניבה תוצאות. כשקיימות התוצאות מהתורה, הרי שכל מה שהיא מניבה הוא תיקון ואחר כך מילוי. ואז התורה נקראת "תורה עקרה". כך אומרים ב"זוהר הקדוש": מי שלא רוצה לעסוק בחוכמת הקבלה, הופך את התורה ל"עקרה". כלומר, הוא פשוט אינו עושה שימוש בכוח שלמענו נתנו את התורה.

אם לא עושים שימוש בתורה ככוח המתקן את הרצון לקבל, היא פשוט איננה תורה. אחר כך קיימות תורה מילוי, תורה שמות הקדושים, שמתגלים בכוונה על מנת להשפיע, אבל אלה כבר דרגות מאוחרות יותר. בהתחלה, האדם נפגש לראשונה עם התורה האמיתית, היא מהווה כוח מתקן. אם לא מקבלים אותה ככזו, אז כל העיסוק של האדם סביבה לא קרוי "תורה".

ומהי תורה?

התורה היא מה שהאדם נוטל מהבורא ככוח לתקן את הרצון לקבל שלו. מי שמתייחס באופן זה לתורה, לכוח העליון, קרוי 'שמקבל תורה'. אם לא - אזי הוא לא מקבל אותה. אם פותחים "חומש" רואים מה הבורא אומר על כך, ושהנביאים חזרו ואמרו, שהתורה היא רק כדי לקבל את כוח הבורא ככוח המתקן.

כל עבירותיו של האדם הן בכך שהוא לא עושה שימוש בתורה ככוח מתקן אלא נוטל את הכוח הזה בכל מיני צורות אחרות, ואז כוח התורה נעלם, והופך להיות במקום תורה - עגל. כלומר, כנגד אותו כוח של קדושה הופך לכוח הקליפה. כי קדושה וקליפה הן זו כנגד זו. אז או שאתה נוטל את הכוח העליון כקדושה, או שאתה נוטל אותו כקליפה. אין מצב של אמצע.

אם האדם מבקש לפנות לבורא, לכוח העליון, אז יש לו רק שתי אפשרויות: להתייחס לבורא כך שהוא יעזור ויתקן אותו או לפנות לכל דבר אחר. "כל דבר אחר" קרוי קליפה. ובקליפה אין תורה, אלא האדם מעוניין לנצל את הבורא, את הכוח העליון, לכל מיני מטרות אישיות.

איך עוברים מדרגה לדרגה?

לעולם האדם אינו יודע לאן פניו מועדות. חוקר או מדען, בעולם הזה, רוצים בשכלם לשלוט כביכול על מה שהם חוקרים, ומעוניינים להפנים את המידע הנחקר בידם בתוך רצונם, ושכלם. אין לנו ברירה אחרת. זו דרכנו להשתלט כביכול על המציאות ולהבינה. ברוחניות אי-אפשר לנהוג כך. ברוחניות הגישה הזאת פסולה מפני שהיא איננה מתקיימת.

ברוחניות האדם שרוי בתחתית, כזה זעיר, והרוחניות גדולה ממנו עשרת מונים. ברוחניות הדרגה העליונה הסמוכה לאדם היא לאין שיעור גדולה יותר משכלו, מכליו, מלבו. אז איך האדם חושב שהוא יכול להפנים את הרוחניות כלאחר יד? זה בלתי אפשרי. הרוחניות היא כל כך נשגבת שאין זו הדרך לפנות אליה.

אז איך בכל זאת אפשר לצמוח מדרגה לדרגה? אפשר רק בדרך אחת: בדרגה התחתונה האדם מכין את עצמו לקבל את שכלה של הדרגה העליונה. אבל שכלה של הדרגה העליונה הוא לאין שיעור גדול יותר מדרגתו - לא בכמותו, אלא באיכותו. שכלה של הדרגה העליונה הוא הפוך מהדרגה הנוכחית שלי. גם אם אני מצטייר כמלאך, קיימת עוד דרגה מעלי שהיא 'מלאך פלוס אחד'. ו'מלאך פלוס אחד' זה כבר אצלו. אבל מה שאצלו בקדושה, זה אצלו בקדושה. וכל הקדושה שלי כלפיו היא פסולת. זהו ההבדל בין המדרגות.

לכן אדם חייב להגיע למצב, שבו הוא לגמרי "קובר" את עצמו, לגמרי "נרקב", ואז בדרגה הבאה, בדרגה עליונה שהיא יותר, הוא מתחיל לחיות ולצמוח, בדומה לגרעין שצומח ממנו נבט.

איך האדם יכול להכין את עצמו למדרגה הבאה?

האדם יכול להכין את עצמו למדרגה הבאה, באופן כזה שהוא מוכן שכך יעשו איתו מלמעלה. הוא פונה לאחור ואומר לעצמו: "נכון, כך אני צריך להיות, אז איך אני מגיע לזה? איך אני יכול להיות בכך? מה אני צריך לזה? אני צריך שיהיה לי רצון שיעשו לי את זה כך. איך אני מגיע לרצון כזה שיעשו לי כך? על כן אני צריך להגיע להכרת הרע, כלומר, להבין שהמצב העכשווי שלי הוא גרוע מאוד לעומת מצבי במדרגה העליונה, שהיא כולה טוב. חשוב שהאדם יהגה בהליכה אחורה, ואז הוא יראה מאיפה להתחיל.

איך האדם יודע שהמדרגה הבאה טובה יותר?

בגשמיות, במצב שבו אנו שרויים למטה מהמחסום, האדם חש את המדרגה הבאה באור המקיף שמאיר עליו. ובמצב שבו אנו שרויים מעלה מהמחסום זה כבר משהו אחר. שם העליון מוריד לי נה"י, ונותן לי כל מיני דוגמאות, ואומר לי: "תעשה את זה כך". בדומה לעולם הזה, במסגרתו מבינים את האדם מראש ומכוונים אותו בעשייתו. ובכל זאת, מה שהוא לא יעשה, זו יגיעה גדולה. אבל אין מה לדאוג, לעולם לא מניחים לך, ותמיד רוצים לעזור לכל רצון טוב שלך. ואם הרצון עדיין לא כל כך טוב, אז מתקנים אותו, כך שיהיה טוב.

מה קורה לאחר שהאדם מגיע להכרת הרע?

ברגע הראשון הוא לא רוצה להיות במצבו הוא. הוא מבין שהוא מצוי במצב רע מאוד והוא רק רוצה לצאת ממנו: "תעשה מה שאתה רוצה, לא חשוב, לא תורה, ולא שכרה, ולא כלום", כלומר, הוא רק מרגיש שעדיין רע לו. הוא אף יכול לקלל את הקבלה, ואת היום שהגיע אליה. אבל זה שלב שעובר מהר מאוד.

אחר כך הוא מתחיל להשוות את מצבו עם מדרגה עליונה יותר, ומתחיל להבין שכדאי להשתוקק לטוב יותר. האגואיזם מתחיל להסתמן שוב: "המצב עתה הוא בכי רע, אבל הרי יש טוב, אז בוא נרכוש את זה". האגו כל הזמן תופח, וזה מה שעוזר לאדם לעבור ממדרגה למדרגה. וכך ככל שהאגואיזם תופח יותר, האדם מידרדר יותר וחוזר חלילה. כי הרצון לקבל בגרעין הוא קטן יותר מזה שבנבט. אז לפנינו דבר והיפוכו.

מה עוזר לאדם לצאת מהרע, כשהוא מרגיש שהאגואיזם הוא הוא הרע? רק אגואיזם גדול יותר. כל התהליכים האלה הם מעל בינתנו. לא סתם כתוב, שהבורא שם את ידו של אדם ואומר לו: תבחר, תעשה קצת מאמץ וזהו. ומובטח לאדם שיתר התשובות יתגלו לו בדרך.