אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 71. הרגל נעשה טבע שני

שיחה (13.8.02) על מאמר: "עניין חשיבות החברה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת פנחס, עמ' 272

איך מתגוננים מפני חברה זרה שחייבים להימצא בה?

מווירוס רוחני אפשר להידבק רק אם לא מתקינים מגן מפניו. או ההפך, אדם סביל לבטח יידבק מווירוס רוחני ויהיה תחת השפעתו המזיקה. איך אפשר לא להידבק מ"ווירוס"? כלומר, איך אפשר, לא להיות מושפע ממחשבה זרה? מלכתחילה יש להחליט שהיא מחשבה זרה. וכך, למשל: כשאדם מצוי בפגישת עבודה עם אנשים חשובים, יש להתפעל מהם רק בענייני עבודה. אפשר להתפעל מהם כי במקצועם ובהשפעתם הם אכן גדולים מאוד.

אדם צריך להכין את עצמו ולהבין, שגדלותם היא במישור דעולם הזה. הם אכן גדולים בתחום המקצועי הצר שלהם, בהבנתם איך להסתדר בעולם הזה, ומחוץ לכך הם ממש לא יודעים דבר. שם, במקום שמצוי אדם שהולך בדרך הרוחנית, הם בכלל לא נוגעים, ומבחינתם הרוחניות היא עדיין לא קיימת. לכן אנו רוצים ומוכנים ללמוד מהם מקצוע, ולעבוד תחתיהם, ואף להיות מושפעים מהם רק בתחום המקצועי שלהם ותו לא. אם מתחילים לדבר עימם, מבינים מיד עד כמה, בדרך הרוחנית, הם משולים לתינוק בחיתוליו או אף פחות מזה.

לכן, אסור לבלבל בין הרושם שיוצר אדם בעולם הגשמיות - אפילו אישים בכירים וחשובים, בעלי השפעה, עוצמה, ממון רב - לבין עולם הרוחניות, שבו הם לא מבינים דבר. מצד אחד אתה נדרש להתפעל מהתנהלותם בתחום המקצועי, ממומחיותם המקצועית, ומצד שני אתה נדרש לדעת בדיוק איפה אתה עומד ביחס לעולם הרוחניות.

בדומה לכך אתה נדרש להתייחס לכל אחד בכבוד - התורה מלמדת שצריך להתייחס לגדול ולקטן ביחס דומה, כי לכל אחד ואחד יש תפקיד בעולם הזה, ואת תפקידו אנחנו לא יודעים: האדם יכול להגיע מ"בירא עמיקתא לאיגרא רמה - "צריך לנהוג בכולם ברוב אדיבות. אבל בכל אותה עת חשוב לשמור על הנקודה הפנימית. בכך האדם מחלק את מרחב מחייתו לשניים: המרחב בו הוא נדרש להיות מושפע מהם, ולנהוג לפי דבריהם. המרחב בו הוא שרוי עם הפנימיות שלו, המרוחקת מעולם הגשמיות, החיצוניות, בה הוא שרוי לבד, ולהם אין בה כל נגיעה.

כך האדם בונה בתוכו מסך פנימי, שהוא נדבך חיוני לכל תחומי החיים: חיי משפחה, עבודה וכו'. כל דבר חיצוני יכול להשפיע עלי עד כדי כך שהוא אף יבלבל אותי, אבל מי שיש לו מסך פנימי, הרי שהבלבול בתוכו הוא חיצוני ולא פנימי. בפנימיות שלי, אני שרוי כל העת רק עם עצמי ועם אלוקי, והם לא יכולים לגעת בה.

למעשה, המסך הפנימי הוא גורם מייצב שבאמצעותו יכול האדם לתפוש ולהבין את העולם החיצוני באורח נכון יותר.

כשאדם משתייך לחברה שעוסקת בעבודה רוחנית, הוא צריך לחלק את פנימיותו לשני חצאים:

א) פנימי דפנימי - חלק אישי שלו, שהאדם שומר לא לרדת מהדרגה הזאת לעולם. בדרגה זו האדם נמצא במגע עם הבורא ולאף אחד אין דריסת רגל בו זולתו.

ב) חיצוני דפנימי - החלק שבו הוא נמצא בקשר עם החברים ורוצה שהם ישפיעו לו, אבל מקפיד שהשפעתם תהיה לפי בחירתו - כלומר, רק דברים טובים שמביאים גדלות הבורא, שמביאים רצון גדול יותר לרוחניות, ולא לתענוגים ולהפרעות של העולם הזה.

במאמר, רב"ש מדבר על התחברות עם אנשים שכביכול גם הם עוסקים ברוחניות - למה הוא מתכוון?

רב"ש אומר: "כי אם החברה מתבודדת את עצמה משאר אנשים, היינו שאין להם שום חיבור עם שאר אנשים בקשר לענינים רוחניים, אלא כל המגע עמהם אינו אלא בענינים גשמיים, אז אין הם מתערבים עם דיעותיהם, מטעם שאין להם שום חיבור בעניני דת". בציטוט זה, "דת" פירושה דת חיצונית ודת פנימית, תלוי מה רוצים לפרש - "מה שאם כן שאדם נמצא בין אנשים דתיים, ומתחיל לדבר ולהתווכח עמהם, אז תיכף הוא מתערב עם דיעותיהם. ומתחת לסף הכרה חודרים דיעותיהם לתוך מחשבתו. עד כדי כך, שהוא לא יכול להבין, שזה הוא לא דיעותיו של עצמו, אלא מה שקיבל מאלו אנשים, שהתחבר עמהם".

האדם בכלל אינו מבדיל בין מה שיש בו לבין מה שאין בו. כי מלכתחילה כשנולד, מה יש בו? הוא קולט את כל הדברים מהחוץ, ואחר כך הוא מקבל אותם כאילו היו שלו. כל דבר שמקורו מהחוץ, הוא חושב שזה מבחוץ, ובתוכו נמצא מה ששלו, כך כל פעם ופעם. כל גל חדש נראה לו חיצוני, ואחר כך הוא הופך להיות פנימי. ושוב כשבא גל חדש, הוא חיצוני, ומה שקודם היה חיצוני נכנס לפנימי. הרגל נעשה טבע שני. ולכן צריך מלכתחילה להתייחס לפנימיות בצורה מבוררת מאוד.

הנקודה שבלב מתחילה להתפתח ולגדול באדם בשלב שחיצוניותו כבר התייצבה פחות או יותר - כשכבר קיבל חינוך מסוים, ונמצא בחברה כלשהי. אז עליו לבנות בתוכו פנימיות, למה הכוונה ב'לבנות פנימיות'? פירושו להבדיל בין הפנימיות לבין החיצוניות. להבין שהחיצוניות נתגלגלה אליו מלמעלה. ונכון שנתנו לו אותה מלמעלה, אבל כל מה שיש בתוכו הוא פרי קליטה של חיצוניותו, של אנשים שבכלל לא שייכים לרוחניות.

"האני" הבהמי הוא תוצאה של השפעת החברה, והחברה היא כזאת שאין כל כך מה להתגאות בה. החברה בכלל לא שייכת לרוחניות. לכן צריך להתייחס לעולם החיצוניות כאל דבר זר לפנימיות. ואם הייתי מברר אותו מהצד הרוחני, שהוא הצד האמיתי, מצד מטרת הבריאה, אולי הייתי במצב חיצוני אחר לגמרי.

אם האדם מתייחס למצב באופן זה, זה עוזר לו להיבדל מהחיצוניות, ולבנות פנימיות שנמצאת בריחוק ממנה, ואז החיצוניות והפנימיות שלו הן שני דברים מבודדים זה מזה. ואז יש לו נקודת מבט ברורה על עצמו, על פנימיותו ועל חיצוניותו, ועל מה הוא עושה עם שני החלקים האלה שבו. עתה הוא בוחר את מהותה של פנימיותו, ואילו החיצוניות כבר נעשתה בו לטבע שני, בה הוא חייב להתקיים, אבל עם זאת להתייחס אליה כמו אל דבר זר וחיצוני שנכנס לתוכו פעם ללא ביקורת ובעל כורחו.

איך להבדיל בין אנשים שנמצאים באותה דרך כמוני, לבין אנשים שהם לכאורה באותה דרך אבל סוטים ממנה?

תלוי למי האדם 'מדביק' את עצמו. צריך להימנע ככל האפשר מלהיות מעורב עם סתם דעות. אבל החברה הפנימית של האדם היא החומר שהוא קורא ומאזין: מאמרים, מכתבים, "תלמוד עשר הספירות", השירים של הרב, וכו'. זה העולם שלו, זה העולם הפנימי שלו, בתוכו הוא חי.

חוץ מזה יש עוד כל מיני ספֵרות שהאדם נותן להן אפשרות להשפיע עליו, פחות או יותר, בהתאם לאיך שהוא מרשה להן לעשות את זה. ישנם דברים שהאדם לא יכול לבקרם, שהוא כלל לא בעל הבית לחוש איך הם משפיעים עליו. הם מעל יכולת הכרתו, ורגישותו אבל הוא משתדל לשמור על פנימיותו. עושים חשבון עם האדם לפי מידת השתדלותו לשמור על פנימיותו.

אנו רואים כמה מחשבה אנשים משקיעים כדי לשמור על כספם: אולי בבנק או בכספת, אולי להפקיד בחו"ל, אולי לקנות בו כל מיני דברים יקרים, כל הזמן אולי - דבר יקר רוצים לשמור עליו. אילו אפשר היה, האדם היה נוטל את הדבר היקר ללבו ובולע אותו לקרבו. אבל אין לאדם כיס כזה, שנמצא רק אצלו ואף אחד לא יכול להגיע אליו, בדומה לקנגורו. הכול תלוי במידת החשיבות שמייחסים אנו לדברים שיקרים לנו, לרוחניות. ועד שרוחניות לא תהיה חשובה לנו, היא לא תהיה חלק מתוך תוכנו.

איך לבנות קבוצה פנימית?

קבוצתי הפנימית צריכה להיות: רב"ש, בעל הסולם, החומר שלהם, קצת רמח"ל, קצת רבי שמעון, קצת הגר"א, כל אותם כתובים שוודאי משפיעים עלי לטובה. ובעולם החיצוניות יש עוד קבוצות: קבוצות חיצוניות, האנשים שחיים איתי בדור שלי, ושאני מבקש להתפעל מהם בגדלות הרוחניות. את זה אני מעוניין לשמוע מהם. חוץ מזה אני לא רוצה לשמוע מהם דבר. אם יש בהם את זה, שיבואו אלי רק דרך המסנן הזה, רק עם המילים האלה "ה' גדול".

למה צריך להתייחס לחברים סביבך כאילו היו גדולי הדור?

האדם צריך להתייחס לחבריו כגדולים יותר ממנו כדי להתפעל מהם. הוא חייב להתייחס אליהם כאל גדולים יותר, אחרת איך יפיק השפעה מהם? אם אדם מבקש להיפגש עם פרופסור בנושא בריאותי, אז ודאי הוא מושפע ממנו בעניין הבריאותי. התורה מחייבת ללכת לרופא בכיר, אפילו גוי, אין שום הבדל אם הוא גוי או יהודי, ולשלם לו כסף כדי לשמוע לעצתו. וביתר הדברים, רופא זה יכול להיות מי יודע מה, אך זה כלל לא נוגע לי. אני קונה רק את מומחיותו הרפואית.

וכך בכל חברה וחברה. זהו קושי של אנשים שהולכים לעבודה ומתחילים לחוש בלבול. למה אדם שעובד בתור חשמלאי, לפתע לא טוב לו בעבודה? כי הוא משלב רוחניות במסגרת בה אנשים לא רוחניים. ואז אין לו עם מי לדבר על רוחניות, ועל מה שהם מדברים הוא לא רוצה לשמוע. אם עובדים עם חפצים (ולא עם אנשים) זה בכלל טוב, כי כך פחות מושפעים. אבל מצד שני, כשעובדים עם אנשים יש תמיד אפשרות לזכך את הכלים, לעשותם חדים יותר, כדי לא להיות עם אנשים שונים בעניינים השייכים לפנימיות.

ואז מתייחסים לאדם באופן פונקציונאלי: אוכל, שותה, ישן וחי את חייו. כך גם בתחומי העבודה. משום מה בעולם החיצוני נכללים האנשים זה בזה. אך לא צריך להיות כך. אני צריך לשמור על פנימיותי. ובו יש רק דבר אחד - הפנימיות והחיצוניות שלו - הן היינו הך - בהמיות. אצלי כבר יש בהמיות ופנימיות - רוחניות. גם עם ילד קטן אין מדברים כעם מישהו רוחני. כך צריך להתייחס לחבר או למנהל בעבודה.

איך לעשות שחברי יהיה גדול כדי להתפעל ממנו?

זה לא קשה. אדם נכנס למטבח, או למקום אחר, ורואה חבר שעובד ומתאמץ. הוא מתבונן בו ורואה שבמקום לשכב ולנוח הוא משקיע את כוחותיו. הוא מתפעל מהעשייה של החבר הוא מתפעל מכך שהחברים מזיעים בהכנת השבת. הוא רואה שבהחלט יש להם יותר כוחות מאלה שיש לו. לו אין כוחות כאלה. איזו התפעלות, ואיך הם עובדים יחד, אולי בצעקות, לא חשוב מה, אבל בכל זאת יש ביניהם קשר רגשי.

והוא, לעומת זאת, מסתובב לבדו, ללא חבר, אין לו מה לעשות, הוא לא נמשך לכלום, ולא יכול לשכנע את עצמו ללכת ולהשקיע כמה שעות טובות במשהו למען החברה. אם הוא כבר הולך להשקיע כוחותיו במשהו, אז אחרי חמש דקות משעמם לו והוא רוצה לברוח. ואצל החברים האלה נראה כאילו אין להם מחשבות כאלה. אז, אם כן, רק הוא כזה שיש לו יצר הרע כל כך גדול, ולהם אין? כנראה שגם בתוכם מתחוללים מאבקים פנימיים, אבל יחד עם זאת הם מחזיקים בתפקיד, וכשהוא מתבונן בהם הוא רואה שאכן יש לו מה ללמוד מהם.

אז הוא יכול לומר: טוב, נכון שהם מוכשרים בעשייה במטבח, אבל מה כבר אפשר ללמוד מהם בעניינים רוחניים? עניינים רוחניים לא צריך ללמוד מאף אחד, אלא צריך להתפעל מהרצון של כל אחד, מהגישה שלו לרוחניות, ושהוא רוצה אותה. זה מה שנקרא "מכל תלמידי השכלתי".

אי-אפשר לקבל השכלה מתלמיד, כי הוא במדרגה תחתונה יותר, אבל מאחר שהוא מבקש מאחד שהוא גדול יותר ממנו, אזי הוא נקרא תלמיד. הוא בסך הכול מפתח בתוכו את המ"ן הזה, את הבקשה הזאת. יש ללמוד ממנו את הביטוי הזה ביגיעתו, בעבודתו.

אם מתבוננים באנשים שעובדים ומשקיעים כוחות, אז רואים שהם לא כל כך לומדים, הם בעיקר עובדים ועוזרים בצורה פיסית. ובינינו - הם גם מרוויחים יותר ממי שיושב ולומד מכל הספרים - הם משיגים יותר, הם מתקנים את עצמם מהר יותר. הם עושים לעצמם תיקון הרבה יותר גדול מאלה שיושבים והופכים לחכמים מפולפלים וזוכרים, שזה לא שווה דבר. מסקנה זו מתגלה לאדם לאחר כמה שנים. כי מתקנים את הרצון, את הדבר הפנימי ביותר, שעליו האדם יכול להשפיע רק באמצעים רוחניים. והשכל כלל לא שייך לכך.

אולי הרבה יותר קל לו לעבוד עבודה פיסית מלשבת וללמוד? אולי הוא בנוי בצורה כזאת שקשה לו מאוד ללמוד?

מי שמצוי בדרך לתכלית הבריאה, ממציאים לו קושיות, ללא שום קשר למידת חוכמתו, לעומק לימודיו ולהשכלתו. הקושיות הן כנגד הרצון, לא כנגד השכל - אם לומד או לאו, אם מבין או לאו - אלא רק כנגד הרצון. לכן רואים אנשים חכמים מאוד שבאים ללמוד קבלה והופכים לטיפשים - הוא כל כך רצה לדעת, ולפתע מה ערך ידיעותיו, הוא כבר אינו רוצה לדעת כלום.

למה? כי פועלים נגד הרצון. וברצון אין זה משנה מה מידת חוכמתו של האדם. הרצון הוא תכונה פנימית יותר מן החוכמה. לכן הקושיות שמרגיש אדם שמטבעו להשקיע כוח בעבודה פיסית, או בלימודים הן נגד בעל כורחו.

אבל רק אלה שמשקיעים את כוחותיהם בעבודה פיסית, בהפצת חוכמת הקבלה וכו, נוגעים יותר בהתקדמות עצמה. אחרי שלומדים ארוכות מבינים שהלימוד עצמו לא מניב פרי, אלא רק היגיעה בחברה היא זו שמקדמת את האדם. השקעה בחברה יכולה להיות באופנים שונים: בכתיבה, בהפצה, ולא בדיוק בעבודות פיסיות, אך מכל מקום העשייה וההשקעה יהיו מכוונות לחברה. שנים רבות מברר האדם סוגיה זו עד שהוא מבין את פישרה.

בהפצה מצויים כל הזמן בקשר עם כל מיני אנשים. איך צריך להיות הקשר הזה?

בזמן שעוסקים בהפצה נפגשים עם אנשים זרים, שהם לא בקבוצה אליה אתה משתייך. "הפצה" פירושה להפיץ דבר שאין להם ויש לי. מטבעו האדם מתנגד למה שאין לו ויש לך, כי אף אחד אינו רוצה לקלוט משהו ממישהו - אחרת, הוא חש את עצמו פחות ממישהו שיש לו את הדבר שהוא חפץ. אז באופן טבעי הוא לכאורה כבר לא רוצה בדבר ולא מייחס לו כבר חשיבות.

צריך לעזור לאדם לשבור את ההתנגדות הזאת. במילים אחרות, להראות לו במשהו שאתה פחות ממנו או לא. להבהיר לו שאתה מביא לו משהו שטוב לו איתו, שאתה לא בא אליו מלמעלה, אלא מאותה רמה כמוהו. אותה רמה כמוהו היא "חסדים". חסדים מופצים רק לרוחב, לא לגובה. צריך להראות לו שאתה בא ללא שום חשבונות. חשבונות הם תמיד מלמעלה למטה. וחסדים הם ללא חשבון. אין צורך בשום חשבון ברוחניות על אור דחסדים.

באופן כזה שנפגשים עם אדם ללא שום חשבונות, אלא רק טובתו אז אותו אדם לא מרגיש שבאו אליו להשפיע, שבאו לשלוט כביכול עליו בשכלו, בהבנתו. כך אתה מתחיל להטות אותו אליך ללא שום התנגדות, במגע פתוח ככל האפשר. זה בתנאי שהאדם לא יודע ולא מכיר אותך. אחר כך, כשהוא כבר מכיר אותך, אם הוא רוצה לקבל ממך, יש לנהוג להפך: להראות את עצמך גבוה יותר ממנו, להיבדל ממנו כדי שיתרשם ממך יותר, וכך יקבלו ממך יותר.

לכן כתוב: "אין נביא בעירו" - אפילו נביא, אדם שהגיע לדרגת נביא, אם הוא מתגורר בעיר שנולד בה, זוכרים אותו כילד קטן, שהיה פרחח ואז כבר לא מקבלים אותו. כך נהוג, זהו טבענו. אנשים ברחוב דוממים, לא מבינים שמישהו יכול להשתנות ולהגיע לדרגת נביא גם אם הוא שבר חלון בעת ששיחק כדורגל לפני עשרים שנה. הם דוממים, לא משתנים, אז הם חושבים שאף אחד לא יכול להשתנות. ואם הוא עובר למקום אחר, אז שם מכבדים אותו. שם רואים אותו אחרת.

מהותו של קשר עם חברה שבאים אליה צריך להיות מותאם לאופן שבו החברה מתייחסת כלפיך. תמיד צריך לשחק עם החיצוניות שלך כלפי החברה באופן כזה שתוכל להיכנס יותר טוב לקשר, באופן כזה שתוכל להשפיע עליה יותר. לפעמים צריך להיות כביכול בעמדה של גאווה, של גדלות, של ריחוק, מעמדה שאתה בא להשפיע עליהם, ולפעמים צריך להיות כמו אבא טוב. אלה נושאים רגשיים שלפעמים קשה לשלוט בהם. אבל חשוב ללמוד לעשות את זה.

כל פעם צריך להשתנות בהתאם לאדם שנמצא לפניך. דבר זה הוא בחזקת חובה. ולא שבכך משקרים למישהו. הרי כל אחד מאיתנו עושה כן באופן לא מודע. אבל בהפצתה של הקבלה כדי להשפיע על אדם ולקרבו לחוכמתה, צריך מתוך המטרה לקרבו לדרך, כלומר, להיות עימו בכל עת במעין עטיפה חיצונית שמתאימה למטרה זו.

האם אפשר לעסוק בהפצת חוכמת הקבלה במקום העבודה?

הפצת חוכמת הקבלה מתבצעת מחוץ לקבוצה. אבל במקום העבודה אין עשייה זו בעלת ערך, ועל כן לא כדאי לעשות כן. לא כדאי לערבב פנימיות עם חיצוניות - לא כדאי לערבב הפצה עם עבודה. לא כדאי לערבב עבודה עם החיים הפנימיים שלך. אדם שהולך לעבודה צריך לעבוד, ולעשות את המוטל עליו היטב, וזהו. וכשהוא יוצא מן העבודה, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם הפנימיות שלו, כמו ללכת להפיץ את חוכמת הקבלה, להרצות בנושא, וכו'. אבל בעבודה שלא יעשה כן.

כך זה בדרך כלל, מפני שלאורך כל הדרך אסור לערבב חיצוניות עם פנימיות. ההשלכות של ערבוביה מעין זו הן אינן טובות. רק במקרים נדירים מצליח מישהו לקרב אנשים לקבלה במקום העבודה, אבל זה מקרה חריג. זו לא הדרך לגשת לקבלה. אלא לאט לאט יש להלביש אותה, בהזדמנויות שונות, לא במסגרת העבודה.