אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 72. משמעות השכר והעונש

שיחה (15.8.02) על מאמר: "ואחר כך בדרך הפרט"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 5

למעלה מהדעת ולמטה מהדעת, בדרך אמונה ובדרך ידיעה - דברים אלה הם לא כל כך ברורים, כי אדם שעדיין נמצא בהכנה לעבור את המחסום, ולהיכנס לעבודת ה' האמיתית, אינו מרגיש את ההבחנות האלה באופן ברור.

אדם שנמצא בתהליך ההכנה לעבור את המחסום עדיין אין לו את הרגשת הנותן, עדיין אין לו את ההרגשה בדרגה העליונה ממנו, ולכן אין אצלו הבדל ברור בין אמונה וידיעה באופן כזה שהוא מבין, שידיעה היא קבלה בכלים שלו, במוחא ובליבא, ואמונה היא נוכחות בכלי של העליון, והיא יכולה להתקיים רק כשהיא למעלה מהדעת, ורק כשהיא נובעת מאהבה ומיראה.

עם זאת, אף בעת ההכנה ישנם מקרים שבהם החלוקה הזאת ללמעלה מהדעת, בתוך הדעת ולמטה מהדעת מתקיימת כענף ושורש. ואז מתחילים להבין שברוחניות ההגדרות הן קצת שונות מההגדרות בגשמיות. בהתחלה לא כל כך מבינים למה מעשה שעשה אדם הראשון קרוי חטא. ואף חושבים שהיתה לו אפשרות להימנע מהחטא ולנהוג אחרת, אך מפני שהלך ועשה בזדון, המעשה קרוי "חטא".

אחר כך לומדים ומבינים שחטא הוא מעשה שהוכן לאדם מראש, שאם לא היה עושה אותו, אז אי-אפשר היה להגיע לתיקון הנדרש. במילים אחרות, המעשה הוכן לאדם עוד מתכלית הבריאה, מלכתחילה, לפני שנולד. אם כך איך אפשר לומר עליו שחטא? וכשאדם עשה את המעשה ואומרים לו שהוא חטא, גם אז לא כל כך מבינים את ההגדרות.

עד שבעל הסולם ורב"ש אומרים, שהחטא עצמו שאדם חטא, הוא לא חטא. הוא לא אשם בכך שעשה את מעשה החטא, אלא משמיים זימנו לו את המעשה הזה, מפני שרצו להורידו למדרגה מסוימת שממנה והלאה הוא יוכל להתחיל את התיקון. כלומר, מה שנראה כחטא, הוא לא חטא, אלא עונש. ועונש לא בא מפני שהאדם לפני כן היה אשם במשהו.

כשמורידים את האדם מדרגתו, אז בעיניו זה נקרא "עונש", אבל ברוחניות זה נקרא "חטא". כמו שלומדים בקבלה, שכל פעם שאדם עולה במדרגות, רוכש מדרגה גדולה יותר, מגיע לסיום המדרגה שלו, ומקבל את המדרגה הבאה בחושך - "אף לך יום אף לך לילה", כלומר, האדם נופל, מקבל תוספת רצון לקבל, מתחיל להתגבר עליה ולעבוד בחושך.

אנחנו כביכול לא מבינים, שמצב כל כך לא טוב, שרחוקים מקדושה, שלא חפצים ברוחניות, שהאדם מיואש וחלש, אין לו שום קשר לרוחניות. המצב הזה מגיע לא בדמות חטא, ולא בדמות עונש, אלא, אדרבה, הוא מגיע כפרס - מעניקים לאדם כלים חדשים שבאמצעותם הוא יוכל להתגבר על הקשיים ולרכוש מדרגה חדשה. המושגים של חטא, עונש, שכר הם רופפים מאוד, ולא תואמים את מה שמקובל לחשוב כאן, בעולם הזה.

מאחר שהאדם הראשון נקלע לאהבה עצמית, הוא ביצע חטא, שאצלנו קרוי עונש. והעונש הוא שרואים איך האדם עובר כל מיני מצבים קשים, שבהם הוא סובל, ואחר הוא פונה לעשייה ביגיעה גדולה, וזה מה שהופך את המעשים האלה לא לעונש, אלא לתיקונו. עניין זה בוחנים לפי המצב הרגשי, ולא לפי תכליתו.

לכן, כשאנו נדרשים להעריך את המצבים השונים, תמיד צריך להתייחס אליהם על פי ההגדרה הרוחנית, התכליתית. אם את כל הגדרות המצבים שאנו רואים לפי הטבע הבהמי, מעבירים להגדרות רוחניות, תכליתיות כמו, לדוגמה, איך מצבים אלה נראים בעיני ה', אז נוכחים לראות שהם מקבלים תמונה אחרת לגמרי, והמצב כשלעצמו הוא בכלל אחר ממה שהוא בעולם הגשמיות.

כל הגדרה נעה ממקומה ומתחלפת עם הגדרה אחרת, ואז במקום עונש מקבלים שכר, ובמקום שכר מקבלים הכנה מראש שבכלל לא תלויה באדם, ובמקום חטא מקבלים קביעת מצב חדש שהוכן מראש, וכיוצא באלה. הדברים אינם מוגדרים כמו בעולם הגשמיות, ואת זה יש לקחת בחשבון כשבאים ללמוד על מקרה רוחני.

איך חטא אדם הראשון צריך להתגלות במצבו החיובי?

בעבודה רוחנית הכול מתחיל תמיד מהשלילה. העולם שלנו הוא עולם הפוך, עולם שמצריך תיקון. עולם שאין בו שום מעשה טוב, שאי-אפשר לעשות בו שום דבר, אלא בסגולות לימוד ויגיעה, וגם הם לא בצורה ישירה לפי השכל. אפילו שמתייגעים ולומדים, אין מתפתחים לפי השכל עוד יותר ועוד יותר טוב, אלא ההפך, נותנים לאדם עבודה עוד יותר קשה ומצבים עוד יותר סבוכים.

ככל שהאדם חש בתוכו חוסן פנימי מכניסים אותו למצבים קשים יותר. ואת המצבים הקשים האלה הוא לא יודע מראש. הוא לא מכיר את תכליתם. הכול נסתר ממנו, לכן נראה לו שתמורת היגיעה הטובה שנתן הוא נענש. ואינו חש במצבים הבאים שהוא קיבל שכר.

לכן חוכמת הקבלה היא חוכמת הנסתר. אי-אפשר להציג את הקבלה באופן אקראי לאנשים, אלא לכל אחד לפי מידת הכנתו. לא הקבלה עצמה היא חוכמת הנסתר, מדובר תמיד כלפי האדם ולא כלפי משהו שקיים מחוצה לו. מחוץ לאדם אי-אפשר לדון על שום דבר. אם האדם מוכן, אפשר לחשוף בפניו את חוכמת הקבלה, ואם לא - אז לא.

למה? מפני שאחרת הקבלה מזיקה לו. כשאדם מתפתח עד לאותה רמה שאפשר לחשוף בפניו את תכניה, ובכללם המשמעות של שכר ועונש, לחרוג קצת מההגדרות הבהמיות, וכבר מוכן לקבל הגדרות חדשות, אז, ורק אז, מתחילים להציג בפניו את חוכמת הקבלה, כך שיראה שמה שנראה בעולמנו הוא לא בדיוק נכון מנקודת המבט של הנצח.

אדם שלא מוכן, יכול לקבל את ההגדרות האלה בצורה לא נכונה, באופן תבוסתני, כך שהכול מוכן, שהכול מובטח וחתום, שאין שכר ועונש, שאין מקריות ואין כלל בחירה חופשית, כך שטוב יותר ללכת הביתה ולהמתין לסוף המר. אנשים שאינם נושאים עדיין את היכולת לקבל ראייה נכונה, לא יקבלו נכונה מה שמגלים וחושפים בפניהם.

הנשמה עדיין לא מוכנה לעכל את ההגדרות האמיתיות של המציאות. כי מתוך ההגדרות האמיתיות האדם צריך לעבוד ולהשקיע וללכת קדימה בלמעלה מהדעת.

אבל אם אדם, בשכל קטן, דומם דקדושה, מאזין למה שמדברים בעבודה רוחנית, הוא עלול להסיק שהכול הפקר, שהבורא יודע הכול מההתחלה ועד הסוף, ורק מרמה אותו במשהו. ואז סוגר את הכול והולך. לכן עד ימינו היתה אזהרה שלא לגלות את החוכמה לכול, והכול היה נסתר. עתה האנשים כבר די מפותחים כדי להאזין ולא להינזק. ולכן אין יותר ממי להסתיר את הקבלה.

כל זה שייך לתחום ההגדרות. אם אדם אינו מסוגל לעכל, שמה שנראה בעיניו חטא הוא עונש, ומה שנראה בעיניו עונש הוא תיקון, אז הוא מגיע מהלימוד למה שקרוי "חוכמתו מרובה ממעשיו - "לשם מה לו להתייגע? אז הוא מתייאש ומשליך הכול מעל פניו.

אבל אצל מי שהולך בדרך הרוחנית זה כמעט אף פעם לא קורה, אלא אם עסקינן באדם שאין לו הכנה פנימית - שעדיין לא הגיע מדרגת הדומם - דתי או חילוני - לדרגת צומח, או באדם שנופל ממדרגה, שאז לזמן מה מתגלה אצלו איזה מין ייאוש. כשאדם נופל למצב של בהמיות יש לו כל מיני מחשבות כאלה, אבל רק ברגע שהוא נופל לבהמיות, אחר כך הוא עובר את המצב הזה וממשיך לקבל את המציאות נכונה, באופן רוחני.

אי היכולת לקבל הגדרות רוחניות, נצחיות, בלמעלה מהדעת, במקום בדעת, במקום בידיעה, באופן כזה שחטא הוא עונש, ועונש הוא תיקון, היא היא הסיבה להסתרת חוכמת הקבלה מהדורות הקודמים, עד שנת 1995.

האם אדם הראשון בכל זאת חטא?

ה"חטא" הוא לא חטא. אדם הראשון היה צריך לעבור את החטא, כי זה עונשו. על מה העונש? העונש אינו מפני שהוא אשם. בגשמיות, עונש מקורו באשם כלשהו שאני נושא, אבל ברוחניות עונש הוא מפני שהטבע הראשוני של האדם הפוך מטבע הבורא, וכדי להיתקן חייבים להתערבב עם טבע הבורא.

מה פירוש "לקבל את בחינת האהבה לבסיס"?

אהבה ויראה הן כוחות, הכנות, תנאים, שבהם אדם יכול להיות שרוי באמונה ולא בידיעה, ולהחזיק באמונה. ואדם הראשון נפל לבחינת ידיעה, לבחינת קבלה, במוחא ואחר כך בליבא. אז המצב שבו הוא הפר את האמונה, זה בגלל שהיה לו פגם, כלומר, שבאהבה וביראה היתה צורה לא מספקת. למה? לא יכול היה בכליו האמיתיים להחזיק באמונה למעלה מהדעת, בגלל שלא היה שם כוחה של בינה. אמונה היא כוח הבינה.

כוח הבינה לא יכול היה לחדור לתוך נקודת "יש מאין", לל"ב האבן. ולכן במקום שהאדם רצה לעשות תיקון בל"ב האבן עצמו, נפל מאמונה לידיעה. רק בכוח הבינה אפשר להיאחז בלמעלה מהדעת, בעליון, ברוחניות.

למה הכוונה ב"למעלה מהדעת", "בתוך הדעת", או "למטה מהדעת"?

הכוונה היא שיש לנו רצון לקבל. שהאדם מקבל בתוך הרצון לקבל, ודן מה שהוא מקבל, ולפי זה הוא כמו שכתוב: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". כך האדם למעשה פועל לפי הטבע שלו, לפי שכלו, לפי הדעת שלו, פירוש הדבר שהוא פועל לפי הידיעה.

"ידיעה" היא אור חוכמה, או כפי שאומרים אצלנו "שכל". היא לא אור אלא הארת חוכמה מסוימת שמתפשטת בכלים דקבלה. ומתוך אור חוכמה שמתפשט בכלים דקבלה, האדם מקבל ידיעה על מצבו הוא. ומאור חוכמה בכלים דקבלה הוא מקבל את התענוג עצמו, וגם את ההכרה של התענוג, וזה נקרא במוחא ובליבא. קבלה במוחא ובליבא נקראת "ידיעה" - דעת, דעתו של האדם.

למה אומרים "על דעתו"? כי דעת היא הדרגה הכי גבוהה מכל הדרגות של הקבלה. היא המודעות של האדם, האדם שבאדם. האדם עובד לפי כלים דקבלה שלו. זה הטבע של ל"ב האבן, החומר שלנו, הרצון לקבל.

להיות קשור עם הבורא, להיות במדרגה למעלה מ"האני" שלו, האדם יכול רק אם הוא מקבל כלים של בינה. כמו שלומדים על עולמות בי"ע, שהם חלקי גלגלתא ועיניים, שלידי חטא נפלו לאח"פ, ואז בתוך החלקים השבורים של גלגלתאות ועיניים שנפלו לאח"פ האור יכול להתפשט, ולא באח"פ שבו הם נמצאים.

המצב הזה דומה לעיסת בצק שבתוכה מעורבבים פירורי שוקולד. פירורי השוקולד הם חלקי גלגלתאות ועיניים שמצויים בתוך האח"פ, שהוא הבצק עצמו. האור יכול להתפשט רק בתוך הפירורים האלה של הגלגלתאות והעיניים. אם הם מסודרים ביניהם נכונה נבנית מהם מערכת עולמות בי"ע. עולמות בי"ע הן גלגלתאות ועיניים שממש מצויות בתוך מסה של אח"פ, אבל הגלגלתאות והעיניים האלה קשורות ביניהן, ולא קשורות למסה של אח"פ. יש להן הגנה נגד האח"פ כדי שלא יפריע להן.

"אדם הראשון" מלכתחילה הוא האח"פ. אם הוא לא יקבל גלגלתאות ועיניים לתוכו, לא יהיה לו שום קשר עם הבורא. רק בגלגלתא ועיניים הבורא מורגש והאור מתפשט.

לכן אדם שעובד לא באח"פ שלו, אלא בגלגלתא ועיניים, שנכללים בו כתוצאה מ"חטא אדם הראשון", פירושו שהוא עובד למעלה מדעתו, למעלה מידיעתו, למעלה מרצונו. כי דעת, שכל, רצון, הם הבצק, ולא פירורי השוקולד שנמצאים בו. מצב זה פירושו שהוא עובד באמונה למעלה מהדעת.

"באמונה" - מפני שזה חלקי בינה, גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. "למעלה מהדעת" - במצב זה האדם רומס, דורך על האח"פ, עושה כנגדו צמצום, וכביכול מעביר את תחושתו, ואת לבו הוא מכניס לתוך הגלגלתאות והעיניים האלה, ובהם הוא מצוי וחי. מצב זה פירושו לעבוד באמונה למעלה מהדעת.

מה יכול לסייע לאדם במצבים אלה? רק אהבה ויראה. אלה עוזרים לו לאחוז בכלים דהשפעה ולא להיסחף אחרי כלים דקבלה, כי האח"פ הזה מושך חזק.

מה פירושו של אח"פ דעליון?

אדם מצוי בגלגלתא ובעיניים ובאח"פ הנוכחיים שלו, וכשהוא רוצה לגדול מוסיפים לו רצון לקבל. זה נקרא שמתגלה בו אח"פ דעליון. מי זה העליון? העליון הוא האדם עצמו אך רק בדרגה גבוהה יותר. מצב זה פירושו שמתגלה בו אח"פ דעליון, ושהוא צריך לקבל את האח"פ הזה למעלה מדעתו.

למה למעלה מדעתו? כי עכשיו הוא צריך לסדר כלים דהשפעה כנגד האח"פ החדש הזה, נגד הרצון לקבל החדש שמתגלה, אבל האח"פ דעליון זה "האני". כל האח"פים, בכל המדרגות, מהמדרגה התחתונה עד המדרגה העליונה, כל האח"פים שהתגלו אצלו מדרגה אחר מדרגה, הם "האני", האגו שלו, הרצון לקבל שלו, שמתגלה יותר ויותר ויותר.

אם הוא מתגלה ככלים דקבלה הוא קרוי אח"פ דעליון כלפי. ויש אח"פ דבינה שמתגלה ככלים דהשפעה ועוד. ואלה כבר תיקונים.

ואם אדם מצוי במצב שהוא לא חש, לא ירידות ולא עליות?

אדם שטרם הגיע לגמר תיקון, ומצוי באמצעיתו של מצב מסוים, וזמן ממושך לא מגיעות לו ירידות ועליות, זה סימן שהוא לא משקיע כוחות, מאמצים ויגיעה. העונש הוא, שהוא לא מקבל ירידות, שהוא לא "חוטא" ולא מקבל עוד חלקים מאדם הראשון אחרי החטא. כלומר, לא מביאים אותו למצב שיוכל להתחיל לתקן את עצמו. וזהו העונש, שלא מזמנים לו לאדם מצבים גרועים.

העונש הוא לא בכך שמכניסים את האדם למצבים גרועים. העונש הוא בכך שלא מכניסים את האדם למצבים הגרועים.

מה פירושה של אהבה?

"הזוהר" אומר, שאהבה מתפרשת לשני היבטים: אהבה עצמית ואהבה לבורא. "אהבה" פירושה שיש מישהו, שכאשר הוא נהנה אף אני נהנה. אבל כאן השאלה היא מה הסיבה ומהי התוצאה: האם כשהוא נהנה אז אני גם נהנה, או האם התענוג שלי הוא רק שיהיה לו טוב, שהוא ייהנה. ואז אף אם רע לי, אבל הוא נהנה, אז גם אני נהנה.

איך אפשר לעשות דבר כזה? תחילה יש לעשות צמצום, ואחר כך לעבוד בעל מנת להשפיע. ואז אכן זו אהבה אמיתית, אהבה שלא תלויה בדבר, שלא תלויה במה שאני מקבל ממנה. אבל האם אפשר לקיים משפט אהבה כשהבורא נהנה ואני סובל, אבל אני נהנה בגלל שהוא נהנה? האם אדם יכול לסבול בכלים שלו מכך שאין לו בהם דבר לעצמו, ויחד עם זה ליהנות בכלים שלו מכך שהוא מרגיש איך הבורא נהנה? האם יכול להיות כדבר הזה במציאות?

בעולם שלנו אכן זה קורה. למשל, כשאם סובלת, אבל נהנית בגלל שתינוקה נהנה וטוב לו. כלומר, לאם יש כביכול שני סוגי כלים: מה שהיא לעצמה, ויחסה כלפי התינוק.

האם גם ברוחניות זה קורה כך?

ברוחניות זה לא כך. למה? כי לפני שעושים צמצום על כלים דקבלה אי-אפשר לעבור לעל מנת להשפיע. מה פירושו צמצום על כלי קבלה, הרי אי-אפשר לצמצמו, אי-אפשר לסגור את השער ללב על מנעול ובריח, ואת המפתח לזרוק לים.

הרי רוחניות היא עניין של רגשות. אם יש לי רצון לקבל, אני צריך לתקן אותו באופן כזה, שהוא יימצא תחת צמצום, כך שהוא לא ירצה לקבל, למרות שהוא רוצה כן. תהליך זה פירושו שצמצמתי את הרצון לקבל. בגשמיות הדבר שונה: אדם מאוד מתאווה למשהו, ועוצר בעצמו מלעשות כן. ברוחניות המושגים שונים: אם אדם רוצה, פירושו שהוא כבר מצא את מושא תאוותו. אין ברוחניות כלי מעשה או כלי הרגשה. האדם לא מחולק לרצון ולגוף.

אז איך נותנים מענה לרצון לקבל? במה ממלאים אותו? כשממלאים את הרצון לקבל פירושו שהוא נמצא בצמצום, אז חייבים לתת לו סיפוק? הסיפוק הזה פירושו "חסדים". ומעבר לסיפוק הזה כבר מתחיל האדם לרכוש דרגות השפעה, עד שהוא מגיע אף לדרגה של לקבל כדי להשפיע. האדם בונה קשר בין כלים שלגמרי מנותקים זה מזה, קשר כזה שאף יכול לקבל כדי להשפיע, ואלה כבר דרגות אהבה.

מהי דרגת אהבה?

אהבה פירושה לעבוד לפי רצונו של מישהו עד כדי כך, שאף רצוני בא לידי ביטוי לשם מילוי רצונו של מישהו, ובכך אני מרגיש שאני ממלא את עצמי. ממלא את עצמי עד כדי כך שאף ל"ב האבן יהיה מתוקן בעל מנת להשפיע. נדרשות הכנות רבות ותיקונים זה אחר זה, עד שמגיעים למצב הזה.

תחילה יש להגיע למצב של צמצום, ולאחריו לעבוד על כלים דהשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, ואז כל הזמן האדם יותר ויותר מצמצם את עצמו, כלומר, עושה צמצום על עביות יותר ויותר גדולה שמתגלה בו. אך לא בבת אחת.

אם הרצון לקבל היה מתגלה בבת אחת, והאדם היה יכול לעשות עליו צמצום, הוא היה כמו במצב אינסופי, ואף גרוע מזה. כי במצב אינסופי התגלתה רק עביות שורש דשורש. ואם היה מתגלה כאן כל הכלי, היה מתגלה ד' דְדָל"ת. לכן התיקונים הם הדרגתיים.

למה תיקון חפץ חסד חזק יותר מרצון לקבל?

הרצון לקבל הוא גדול מאוד והוא כנגד הבורא. כל העוצמה וכל הכוח, כל מה שיש לבורא, כנגד זה הוא ברא את הרצון לקבל - "זה כנגד זה ברא אלוקים". אחרת, לא תהיה ביכולתו של הרצון לקבל לבלוע, לקבל, את כל הבורא, את כל האור שמתגלה, ואף להשפיע לו בחזרה. בתוך הרצון לקבל קיימת יכולת אדירה בדומה לבורא. האור ברא את הכלי בדיוק לפי מידתו, עם כל מה שנמצא בתוך האור. גם הנותן נמצא בתוך האור הזה ומכניס את עצמו בתוך הכלי, אך תהליך זה מתגלה לאט לאט.

כתוב שבאור שהיה במעשה בראשית היו כלולים כל האורות, כל הימים, כל ההתפתחות, "ראה מסוף העולם עד סופו" וכו' - על מה מדברים כל הפסוקים האלה? כשהבורא ברא את הרצון לקבל על ידי האור, הוא הכניס בתוך האור גם את התענוג שצריך לתת. הוא הכניס בתוך האור שברא גם את עצמו עם כל תכונותיו, וגם את רצונו, את הרצון להיטיב, כדי שהנברא יעבוד גם עם הרצון להיטיב של הבורא. שהנברא לא רק ישתוקק לתענוגים, אלא שגם ישתוקק להיות מיטיב, כמו הבורא. כל אלה מצויים בתוך האור, ועוברים לרצון לקבל, אך הם צריכים לאט לאט להתגלות.

אז מאיפה יש דבר כזה גדול בחסדים, שהם סך הכול חסד, רוצה לתת, להשפיע? מאיפה יבוא כוח כל כך גדול לעבוד נגד הרצון לקבל? מלמעלה, ממצב אין-סוף, מירידה עד העולם הזה. מהי הירידה הזאת? התרחקות ממצב אין-סוף למצב הכי קטן שמקורו ממצב אין-סוף. ומהמצב הזה שהאין-סוף בו מגולה במידה קטנה מאוד, האדם מתחיל לערוך עליו צמצום, וכן מעשה דלהשפיע על מנת להשפיע, ומעשה דלקבל על מנת להשפיע.

ואז נותנים לו מידה גדולה יותר של מצב אין-סוף וזה פירושו שאדם מתקרב למצב אין-סוף בסולם המדרגות, וכל מדרגה היא חלק מסוים ממצב אין-סוף. לכן על כל מדרגה צריך לעשות צמצום כמו במצב אין-סוף, ולהשפיע כדי להשפיע, ולקבל כדי להשפיע.

האם אנו יכולים לעשות מיד צמצום על כלי גדול? עוד נברר היטב בהמשך מהו זמן ההכנה שאנחנו מצויים בו, מה מכינים בזמן ההכנה, ומה יש בה, במה האדם מכין את עצמו.

במצבנו אנחנו לא יכולים לדמיין מראש מה מכינים, למה מתרגלים, מה רוכשים, מהו התנאי שמעביר אותנו מחסום. אומרים "עולם הפוך ראיתי", שעד כדי כך הכול הפוך שם מעבר למחסום, שלא עוזר שום דבר מה שהאדם עובר בעולם הזה

ועם זאת איזה מין תיקונים אנחנו עושים כאן, בעולם שלנו, שקרוי זמן ההכנה, מה עוברים כאן, בעולם שלנו, שאנחנו מתקנים את עצמנו? מהו ההיבט של המצב האינסופי שמתקנים לפני שמוכנים לעשות את הצמצום הקטן ביותר על הרצון הכללי הקטן ביותר.

למה צריכים תחילה להקים מפעל הפצה, כמו כל מפעל רגיל, ורק אחר כך לעסוק ברוחניות שתהא בו?

כל דבר יכול להיות אמיתי אם יש לו דוגמה בטבע. אנו רואים שקיבוץ או קומונה אינם דבר טוב ומועיל. הם מועילים רק במצב של גמר התיקון, כאשר כולם שווים, ואין הבדל בין האנשים, קטן כגדול. בינתיים, רואים שיש בורא, ויש נברא. זה מצוי מעלה וזה מטה. אחד שולט והשני נשלט. כך הדברים מתנהלים, וזה דרכו של עולם. נדרש להיות מלך, ותחתיו שרים, ותחת השרים אישים שמבצעים את הנחיותיהם, ולאחריהם כל העם.

במילים אחרות, אם אין ארגון שבנוי לפי הגיון עסקי, כלומר, שבראשו מנהל, ותחתיו ראשי מחלקות מקצועיים, וכן אנשים ביצועיסטים, אז אי-אפשר לבצע את משימות הארגון ולממש את יעדיו, וכן אי-אפשר לממש את הכלים, את היכולות הטמונות באנשים.

לכן תחילה כל הדברים האלה צריכים להיות ברורים ובנויים בצורה נכונה לפי הרצון לקבל. אחרי שהרצון לקבל מסודר לפי טבעו, ולפי אופן בנייתו בעולם שלנו, אפשר לחשוב איך לעשות בו שימוש בעל מנת להשפיע.

לפני שהרצון לקבל מתגלה, לפני שהרע מתגלה באדם, אין מדברים על תיקונים, אין מדברים על מה צריך לעשות תיקון. לכן נדרש תחילה לבנות מערכת טובה ובריאה, כאילו לא ברוחניות עסקינן, ורק לאחר מכן להלביש עליה רוחניות.

רק המעשים במפעל, מבנה המפעל, חייבים להיות לפי הרצון לקבל, לפי מצבנו, לכן בהתחלה מתעסקים רק במבנה המפעל. אבל גם צריך להיות "סוף מעשה במחשבה תחילה", כי התוצרת הסופית של המפעל היא תוצרת רוחנית ולשמה בונים את המפעל. המפעל צריך לייצר הפצה, אבל יחד עמה הוא צריך לייצר אותנו בדרגה אחרת, באופן כזה שיהיה לנו מובן מה אנחנו עושים, מה מפעיל אותנו, ואיך אנחנו יכולים להיות בקשר זה עם זה.

השלב הבא לאחר אפיון מבנה המפעל הוא אפיון ההיבט האנושי: איך עובדים בכל המחלקות, מהי מערכת היחסים בין עובדי המפעל: למה הוא בתפקיד בכיר ואני בתפקיד זוטר, למה הוא נבחר לעבוד במחלקה זו וההוא במחלקה אחרת, וכיוצ"ב. אלה היבטים הקשורים בעבודה פנימית של כל אחד ואחד. אין לשכוח שהתוצרת שמתעתדים לייצר היא לא מוצר רגיל אלא מוצר רוחני. נכון שכדי לייצר מוצר רוחני יש צורך במיני עבודות בחומר ובמומחיות, ואף הסתייעות במומחים מהחוץ, אבל בסך הכול מוכרים מידע, מידע על רוחניות, לא על תוכנת מחשב כלשהי, ואנו מאמינים שבלי המידע הזה העולם שלנו נוטה לאבדון.

אם אהבת חברים היא הסגולה היחידה כדי לעבור את המחסום, מה היתרון בקבוצה רוחנית שנבנית על בסיס של עבודה מקצועית במפעל?

אהבת חברים היא הסיבה שעוזרת לאדם לרכוש כלים נוספים, כלומר, כוחות נוספים, וכך היא מסייעת לו להגיע למטרה. במסגרת של קבוצה גדולה קיים קושי לבטא אהבת חברים, אבל במסגרת של קבוצות קטנות, אהבת חברים יכולה איכשהו להתקיים. המחלקות המקצועיות במפעל הן קבוצות קטנות שהקשר בין האנשים אינו מבוסס על הבעה חיצונית כזו או אחרת של חבר או על מידת משיכתי לאופיו. הקשר בין האנשים הוא דרך עבודה פיסית, שעל בסיסה יכולים האנשים לעשות יחדיו עבודה רוחנית.

למעשה, גם הקבוצות הגדולות הן קבוצות קטנות יחסית, כי במחלקה המקצועית במפעל אליה משתייך אדם, ישנם מעט אנשים שבהכרח יש לו קשר איתם.

בעבודתו האדם צריך להיות כל הזמן בקשרי עבודה עם חבריו, ומצב זה מחזיר אותו, חזור ונשנה, לשאלה: לשם מה אני איתם, ובשביל מה אני עובד, וכו'. בחלוקה של קבוצה גדולה לקבוצות קטנות החיבור בין האנשים הוא די מקרי ורופף. וכך אם אדם מסוים מעניין אותי אני מתחבר אליו, ואם לאלא.

הקבוצות האלה מתקיימות מפני שכל קבוצה רוצה להבליט עצמה על פני האחרות, וכך פועל 'האגו הקבוצתי' של כל קבוצה וקבוצה. במפעל עובד גם האגו המחלקתי, בכל מחלקה ומחלקה, אבל במפעל הקשר בין עובד למשנהו הרבה יותר טבעי, והוא נגזר מצורך ברור של יצירת המוצר. מעשה זה הוא מה שמחייב את האדם להיות בקשר, וכשנוצר הקשר בין השניים, קיימת מחויבות הדדית להתייחס באורח רוחני כלפי החבר.

צריך לבנות משהו שיש לו בסיס מוצק ואמין, ושקיים גם בעולם הזה, ושיתקיים גם במצבים של עליות וירידות, ושיחייב לקשור קשרים בין האנשים, אם הם רוצים או לאו. אם אחד מתרגז על השני ולא מדבר איתו, הזמן שמתרחקים זה מזה תלוי בכמה האחד זקוק לשני.

קשר מקצועי הוא הרבה יותר אמין ופחות אגואיסטי מקשר מקרי, שבו בעיקר רוצים להראות לאחרים שהקבוצה שלנו טובה יותר. קשר מקצועי הוא הרבה יותר מתקדם, כי הוא קשר נייטרלי, והוא לא על בסיס אגואיסטי.

קשר מקצועי הוא ביסודו טוב, כי הולכים עם עוד כמה אנשים לייצר מוצר רוחני. וזאת אף שלא חושבים על כלום. הדבר דומה לפתיחת ספר ולימוד בו. גם בזמן הלימוד אין לנו היום השתוקקות להגיע לרוחניות, ושהבורא יאיר לנו עכשיו. אבל בכל זאת לומדים וקשורים לחוכמת הקבלה.

מה מבטיח שאדם לא יבוא לעבודה רק כדי "להחתים כרטיס"?

לאחר שמקימים מפעל, שמתנהל נכונה והוא רווחי, יכול להיות שבזה דיינו. אך לא. יהיו כמה אנשים, ייתכן אף בסדר גודל של מחלקה מקצועית, או יותר, שידאגו להחיות את האדם באורח רוחני. וזה צריך להיבנות רק לאחר הצלחת המפעל. אז כבר מהשמיים לא יתנו מנוחה, וישאלו שאלות: בשביל מה אני חי, בשביל מה אני עובד, וכו'. אבל המפעל עצמו צריך לעבוד כמו כל מפעל רגיל: יום יום צריך ללכת לעבודה, להחתים כרטיס, לעבוד, ולהיות בקשר מקצועי עם אנשים. זו מערכת שאדם מצוי בה אם הוא רוצה אם לאו. את המערכת הזו צריך לבנות בדיוק כמו מפעל. בנוסף למה שמתחולל בקבוצה, יש לסדר את הקבוצה באופן יעיל ונכון, באופן כזה שהיא תהיה מערכת מתפקדת כראוי.

ואחרי שחיים במערכת כזאת, וחשים אותה, לאט לאט מכניסים לה נדבך נוסף של יחסים בינאישיים. אך לא משנה מה יהיה אופיים של יחסים אלה, הם לא יגרמו לפירוד בין האנשים. האדם, מכל מקום, יהיה קשור לעבודה הכללית לפחות באורח גשמי.

מי מחליט איך צריך לבנות את המפעל הזה?

סוגיות כמו, מבנה המפעל ואופי עבודתו, באיזו מחלקה ישתלב כל אחד, מי יהיו ראשי המחלקות, וכו' - כל אלה הם עניינה של הקבוצה. האנשים שיטפלו בסוגיות אלה ייבחרו על ידי הקבוצה, ויהיו תחת עינם הביקורתית. חשוב שבמבנה המערכת הזה כל אחד יחוש שווה לכולם.

ואף אחד לא הולך להפר דברים הקיימים מעצם טבעם. כי לפעול נגד הטבע זהו הליך לא חכם. בחברה שלנו ניתן לראות שכל אחד תופס את מקומו לפי אופיו ואופי החברה הכללית. יש סוגים שונים של אנשים: יש כאלה בעלי מוטיבציה רבה, ויש כאלה הנטועים במקומם, ותו לא.

לכן אסור לדכא רצון או נטייה כזו או אחרת שיש באדם. אלא אדרבה, חיוני לתת לו להתפתח, ורק להחליט ביחד, לטובת החברה, איפה כדאי שכל אחד ישתלב. וזה דורש את ההשתתפות של כולם. לא חשוב כמה זמן אורך להקים את המפעל, אם תחילה מלבנים ודנים מה יהיה מיקומו של כל אחד בעבודה לטובת החברה, וכן משכנעים אותו שזה אכן הדבר הכי טוב לעשותו.

צריך להתבונן על כל אלה בצורה פשוטה: מירב המאמצים היעילים מכל אחד למען הגשמת המטרה. זה הכול. אם החלוקה לפי מחלקות מקובלת על כולם, צריך לדון איפה ישתלב כל אחד ואחד. זו כבר עבודה שצריך להשקיע בה מידה של יחס חם כך שנראה את החבר. וזו כבר עבודה רוחנית.

איך צריך לנהוג עם ביקורת?

לאדם שיש ביקורת, מומלץ שיערוך רשימה של כל הנושאים שבעיניו דרושים טיפול, ויציע דרכים לטפל בהם. אבל אם רוצים ליטול חלק בהקמת המערכת, צריך להתעניין באופן שוטף לגבי מה שעושה צוות ההקמה ולא רק לומר דברי ביקורת על הצעותיהם.

מה צריך לעשות מי שמרגיש מיותר?

אין דבר כזה 'להרגיש מיותר'. אם חברים בונים משהו שאני תלוי בו, מה פתאום שמישהו יגיד לי שאני מיותר? אני רוצה להיות ראש המפעל וזהו. מישהו יכול לעצור בעדי? ודאי לא בכוח האגרוף, אלא אם אדם מוכיח את עצמו.

אין מה לעשות "החיים ידברו". אם יש לאדם דחף כלשהו, אף אחד לא צריך לעצור בעדו או למנוע ממנו לבטא אותו. לכל אחד יש לתת אפשרות. אם אדם חפץ להתקדם מעלה, אז ברוך הבא. ומי שמרגיש עצמו מקופח, שיבוא ויאמר זאת. אז יתנו לו אפשרות לבטא את עצמו באורח נכון יותר. אסור למנוע מאנשים לבטא את עצמם ואת יכולותיהם.

כשחברים מציגים את עמדתם, אפשר לבוא ולומר דברי התנגדות ולהציע פתרונות אחרים. לא חשוב אם אדם מתנגד או לא. מה שחשוב הוא שיש לו אפשרות לעשות, להביע, ולשנות את פני הדברים. והוא עצמו צריך להכין את עצמו מראש ולהראות לכולם שיש לו רעיונות טובים יותר. למה לא? הוא רוצה בכך. אם אין לו דעה משלו ואין לו מה לומר, הוא הולך אחר כולם, אבל אם יש לו דעה, הוא צריך להכין את עצמו ולשכנע אחרים בצדקתו.

מי דואג במפעל לאנשים שנמצאים במצבי ירידה ופתאום לא בא להם לבוא לעבוד?

יש מחלקה שנקראת "משאבי אנוש" שמטפלת בעניין זה.

מה עם החיבור הטבעי שיש בין אנשים?

בהקמת מפעל אין הכוונה שאדם קשור רק למחלקתו ולאנשיה. ברור שלא. ידוע שאנשים שעובדים בצוותא לאורך זמן יש ביניהם קשר מיוחד, ויכולת להרגיש זה את זה.

איך צריך להתייחס למי שמאחר לשיעור בוקר?

יש להכין רשימה של כל אחד ולציין מתי הוא מאחר, כולל בכמה דקות הוא איחר. לא רק אחד יעמוד כל הזמן בכניסה, אלא כל אחד בתורו יעמוד ויכין את הרשימה. אבל חייבת להיות מערכת שמגיבה על הרשימה. אם סתם רושמים, אין טעם.

צריך לבנות מחלקה שתתייחס נכונה לגבי איחורים, ותחליט מה לעשות עם מי שמאחר. זו עבודה של הקבוצה. צריך להבין. למה החבר לא בא, האם זה פוגע בו, והאם זה פוגע בחברה, ובהתאם להבנות להחליט מה עושים בהמשך. יש נושאים שצריך להעלותם בישיבת חברים, ויש שאסור להעבירם ולעדכן אחרים אלא רק להקשיב לקשיים של אדם ולשתוק.

אומרים שבזמן מצב של נפילה שום דבר בחיים לא מחייב את האדם. האם כשיש לאדם מצב רוח רע בעבודתו, גם אז הוא אומר למנהל ששום דבר לא מחייב אותו?

לא, כי אחרת יפטרו אותו והוא ירעב ללחם. אז אין לו ברירה והוא חייב לעבוד. כלומר, תחושת הפחד מסבל מחזיקה אותו. גם במפעל של קבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית, צריך שיהיה מין פחד כזה שאדם יחוש שהוא עלול להפסיד, אם לא ישתלב נכונה.

אם האדם יחוש רק פחד רוחני ולא גשמי, אז בזמן מצב של ירידה, כשהרוחניות נעלמת, והגשמיות לא קיימת, לא יהיה משנה לאדם לעזוב את הקבוצה - הוא בכלל ירצה להישאר בבית ולהתנתק מחבריו. אבל אם בתת ההכרה הוא יחשוב קצת, שמא בהמשך דרכו הוא עדיין יהיה זקוק לחברי הקבוצה, אז הוא לא יחוש נעימות לעזוב אותם. כך שבמקרה זה טמון רווח גשמי כלשהו.

לכן יש סעודות משותפות, שבתות יחד, והאשה גם קשורה לקבוצה. דברים אלה הם מה שמחזיקים את האדם עוד קצת בקבוצה. אלמלא אלה, אם זה היה רק עניין רוחני, הרי שבזמן נפילה הקשר עם הקבוצה היה ניתק, והאדם היה יושב בבית ושוכח מחבריו.

לכן צריך ליצור בין האנשים כמה שיותר קשרים גשמיים, כדי שגם במצב נפילה האדם יידע ויחוש שאם הוא עוזב - הוא מפסיד. בדומה לברית נישואין. ברית לא עורכים למען זמנים טובים אלא לזמנים רעים.

חיוני להכניס בחברה, ביסודותיה, מיני תיקונים למצבים הרעים, כך שבמצב רע האדם יפחד לזלזל בחברה. בנוסף, כל אחד צריך להמציא לעצמו חיזוקים לזמן הנפילה, באופן כזה שהוא ממש ירגיש הפסד בגשמיות, שכן אז הרוחניות איננה נמצאת, היא נעלמת. על זה צריך לחשוב ולהרהר. זו צריכה להיות הדאגה של כולנו: מה לעשות כך שאני אראה רווח גשמי מהחברה.

אבל בזמן נפילה אמיתית לא אכפת גם מנשיאה באחריות.

תלוי עד כמה לא אכפת לי עניין הנשיאה באחריות. הדבר דומה לאדם שפקדו אותו קשיים אבל הוא משתדל איכשהו להיות נוכח בעבודה ולעתים אף להעמיד פנים שהוא עובד. אין לו ברירה. אחרת יפטרו אותו, ואז מנין יבוא לחמו?