אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 76. כלים דהשפעה וכלים דקבלה

שיחה (20.8.02) על מאמר: "מהו כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 27

זו באמת שאלה, "מהו כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים"? כי ישראל הם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. ובגלגלתא ועיניים לא יכול להיות לא חוכמה ולא בינה - גם בינה שמתכוונים בבינה, היא חוכמה שבבינה, ולא בינה שבבינה. בכלים דהשפעה אין שום רווח, חוץ מהשפעה, חוץ ממה שיש בכלים אחרים, מה שבינה ממלאת. ולכן, מה פתאום לישראל יש חוכמה בגלגלתא ועיניים, ישראל צריכים להיות עם שעובד רק בהשפעה, ושכל אין לו.

אבל נברא הוא לא כלים דהשפעה. כלים דהשפעה, רצונות דלהשפיע הם הבורא. נברא זה רצון לקבל, שלרצון לקבל יש תיקון, יכול להיות תיקון, שהוא קולט מהבורא את התכונה דלהשפיע, ואז הוא עובד עם הרצון לקבל שלו, עם הטבע שלו, כמו שפועל הבורא. אבל מי יושב בפנים ועובד בפנים? הרצון לקבל. לכן, כשמדברים על ישראל, על נברא, מדברים על כלים דהשפעה, זאת אומרת, שקיבלו תכונת דלהשפיע על הרצון לקבל שלהם, וכך הם עובדים.

לכן, באמת יש מקום לשאלה "מהי חוכמתם ובינתכם"? מאיפה באות החוכמה והבינה? הן באות מזה שמשתמשים בכלים דהשפעה על פני כלים דקבלה. זה נקרא שישראל צריכים ללכת מעל אומות העולם, מעל הגויים, מעל חוכמת הגויים, מה שנקרא למעלה מהדעת. שכל פעם כמה שיתעוררו כלים דקבלה, ונלך למעלה מהם, זאת אומרת, נשתמש בכלים דקבלה למען דלהשפיע, אז יכנס יותר אור דחוכמה, בתוך אור חוזר, בתוך כלים דהשפעה, ומזה באמת יהיה "חוכמתכם ובינתכם" של ישראל.

וזה כל העיקרון שיש בעבודה עם הטבע שלנו. לגלות כלים דקבלה במידה שמסוגלים ללכת מעליהם, זאת אומרת, לקחת אותם למען שימוש בכלים דהשפעה, אח"פ דעליה. וכך ללכת, כך לתקן את הכלים דקבלה, כלומר, לעשות בהם שימוש כמו שהבורא משפיע ומשתמש ברצון שלו.

ולמה זה לא סתם "מהו חוכמתכם ובינתכם" אלא דווקא "לעיני כל העמים"? כי זה צריך להיות על פני כלים דקבלה של אח"פ האמיתיים, שבלסמוך עליהם, להישען עליהם, בזה בעצם הכלים דהשפעה שעובדים, לוקחים בתוכם את הכלים דקבלה, כאח"פ דעלייה. כשהאח"פ נמצא בפנים, כשעובדים עם האח"פ, במידה שיכולים לצרף אותו לכלים דהשפעה, לכוונה על מנת להשפיע, אז נקרא "לעיני כל העמים". זאת אומרת, לוקחים את האורות דחוכמה ומשתמשים בהם בעל מנת להשפיע. "עיני העמים" מדובר על אור דחוכמה שמתקבל בכלים דקבלה שהם אח"פ, אבל לא אח"פ אמיתי, אלא אח"פ שנכלל בכלים דהשפעה, שנקרא אח"פ דעלייה.

וכך יהיה עד גמר התיקון. מה שאם כן בגמר התיקון, אז כבר חוכמת ישראל וחוכמת אומות העולם הופכת להיות חוכמה אחת, מצב שנקרא להיות 'אור לגויים'. אז כבר עוברים לכלים דקבלה ממשכל האורות שכלים דהשפעה יכולים לספק להם. זה נקרא שבינה מצרפת לעצמה את כל הכלים דקבלה, מה שלומדים בקבלה כ"לאה", "כלים דלאה".

בגמר התיקון כל הכלים האלה של ז"ת דבינה מקבלים אורות גדולים, וממלאים את המלכות דאין-סוף בלקבל על מנת להשפיע. ועד אז העיקרון הוא לעבוד רק בהתכללות כלים דקבלה בתוך כלים דהשפעה, שנקרא "למעלה מהדעת".

מה שתואר עד כה מתקיים במדרגה הכי קטנה וכן במדרגות הכי גבוהות, עד גמר התיקון. לכן, בכל מדרגה ומדרגה נשמר אותו העיקרון. ובכל מצב ומצב צריכים לחלק שיהיה ברור, אלה כלים דקבלה, ואלה כלים דהשפעה. איזה רצונות עובדים איתם כלהשפיע, ואיזה רצונות עובדים איתם כלקבל. אם אדם מתחיל לסנן, לברר באופן זה את הרצונות שלו, נעשה לו יותר קל, והוא מבין למה הוא נכנס למצב של נפילה, למה הוא יכול להחזיק את עצמו במצב של עלייה, איך הוא צריך לסדר את הכלים שלו.

כך יש לו, כביכול, שליטה מבחוץ על שני המלאכים האלה: כלים דהשפעה וכלים דקבלה, על שני הכוחות שזרים לנשמה, שצריכים רק להשתמש בהם בצורה נכונה, כאילו מבחוץ. האדם הוא החלק השלישי. הוא קו אמצעי.

לכן צריך להסתכל בקו האמצעי. אין לי קו אמצעי, אין, אבל אני לא מושפע לא מהשפעה ולא מקבלה. אני מסתכל על שני הדברים האלה, על עצמי אני מסתכל מבחוץ, ועובד למזג את שניהם בצורה כזאת שאני בונה קו אמצעי.

אם קודם מצליחים להיבדל מכל הכלים האלה, השפעה וקבלה, ואחר כך מתחילים לעבוד איתם בתבונה, במדידה נכונה, בקשר נכון ביניהם, פירושו שהולכים למעלה מהדעת. הקו האמצעי הוא למעלה מהדעת. למה "אמונה למעלה מהדעת"? כי לוקחים את העיקרון דהשפעה "למעלה מהדעת", למעלה מכלים דקבלה. כלומר, משתמשים בכלים דקבלה ככל שיכולים בכוונה להשפיע.

מה הכוונה ב"תורה ומצוות"?

"תורה ומצוות" נקראים כל האמצעים שבאמצעותם מגיעים לעל מנת להשפיע. כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", זאת אומרת, תורה ככוח המתקן. אם היינו נולדים עם כלים מתוקנים, בגמר התיקון עצמו, לא היינו צריכים תורה ומצוות. אלא "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", "האור שבה מחזירו למוטב" וכדומה, זה פשוט מה שנקרא אור ע"ב ס"ג. והפעולות מלמטה כדי להזמין עלינו אור ע"ב ס"ג הם נקראים "מעשים בתורה ומצוות". והכוח שמתקן אותנו, האור שמגיע מלמעלה ומתקן, הוא נקרא "אור התורה" שבא ומתקן.

מיהם המשטינים והמקטרגים?

המשטינים והמקטרגים שמתעוררים באדם הם כל הכוחות שעל פניהם הוא צריך לעבוד. אם הוא לא משתמש בהם הוא לא יכול לעלות בכל מדרגה ומדרגה. שום דבר לא נברא ללא צורך. הכלים דקבלה וגם כלים דהשפעה, שהאדם מקבל לרשותו כדי להתקדם ולהתקיים בהם ברוחניות, באים אליו בצורה שבורה, לא מתוקנת. ואז הוא מרגיש אותם כמשטינים וכמקטרגים על העבודה דלהשפיע, אפילו כלים דהשפעה. כלים דהשפעה המתגלים לאדם, שכדאי לו להשפיע כדי להרוויח - על מנת לקבל.

השאלה היא למה לא מקבלים כלים דהשפעה וכלים דקבלה בצורה נכונה? שאדם לומד וכתוצאה מזה מקבל רצונות טובים, מתוקנים, יותר אוהב את הרוחניות, אוהב את הבורא, יותר אוהב את החברים. אדם שעושה איזו פעולה טובה רואה שעל ידה הוא הולך ומרוויח דברים טובים. בצורה ישירה כזאת שעושים משהו ומקבלים שכר טוב, עושים עוד משהו, מקבלים עוד משהו טוב. "טוב" הכוונה אפילו לכלים דהשפעה, שאדם מסכים שיעשו בו מה שרוצים. אומרים לו לעבוד במטבח, הוא הולך ועובד, ותמורת זה מתגלים אצלו רצונות טובים, כנגד הטבע שלו. הוא מסכים שיבצעו עליו ניתוח.

אז למה זה לא בא בצורה כזאת, הרי האדם כבר כאילו מוכן? מפני שבכל זאת האדם מוכן מתוך שהרצון לקבל אומר לו את זה מבפנים. אם הוא היה מקבל תיקון בצורה ישירה, התיקון היה בא כדי להגדיל כלים דקבלה. זאת אומרת, את התפילה שאליה צריך להגיע, אי-אפשר להגיד בכלים דקבלה. את השכר שיקבל, האדם לא יכול לתאר בכלים דקבלה.

הוא בכל זאת צריך בדברים האלה לעבור כל פעם ופעם משבר, והמשבר הזה עובר בהיסח דעת, באופן כזה שהאדם לא מכיר אותו, ולא יודע אותו. הוא פשוט מגיע למצב שנמאס לו, שהוא לא מסוגל, שנשבר לו, שהוא לא מבין למה ואיך זה קורה, שמכל הדברים הטובים בא ההפך, ולא מתקבל על הדעת, והלב לא מסכים. והנקודה הזאת היא נקודה שמתקנת את המצב.

למה הכוונה ב"מתקנת את המצב"? מה שאדם סובל בנקודה הזאת, הוא בדיוק התיקון שעכשיו עובר עליו, על כלי הקבלה שלו. אם הוא לא היה עובר את המצב הזה, לא מרגיש את ההרגשה הזאת, פירושו שהרצון לקבל צועק בעצמו "תפסו את הגנב" - הוא היה רץ אחרי רוחניות, עם אותם כלים ישנים שלו, עם השכל שלו, עם הרצון שלו, והיה מקבל תיקונים באותו רצון לקבל. אז הוא היה הופך לסתם יותר גדול, רב'ה יותר גדול, חכם יותר גדול, וכו'.

המשבר שעוברים בכל שלב, כשנותנים יגיעה ואחר כך לא מבינים מה קורה, שכלום לא מסתדר, לא לפי השכל ולא לפי הרגש, התוצאה של מה שהאדם עובר, ההרגשה הזאת, היא בדיוק "אור התורה" שמתקן את המצב. זאת אומרת, בלי המשטינים והמקטרגים אי-אפשר להתקדם. ההתגלות שלהם לאדם היא התיקון.

למה הרצונות לקבל מתחילים פתאום לצעוק, לא להסכים, זורקים את הכול, והאדם לא מסכים לכל הרוחניות הזאת, לא מסכים עם הבורא, עם הקבוצה, עם כל השיטה והדרך, שזה נקרא "מקטרגים ומשטינים", כי זה אותו רצון לקבל שדווקא עכשיו עובר את התיקון, דווקא עכשיו מתהפך, דווקא מרגיש את האור שנגדו כנגדו.

לכן המקרים האלה, הזמנים האלה, הם מאוד טובים. הם ממש כמו שעושים ניתוח ומתקנים את האדם. אם התרופה היא אמיתית, היא לא יכולה להיות טובה. זה שקר שמקבלים תרופות בציפוי מתוק. התרופה ביסודה היא תמיד מרה, כי תרופה היא רעל. כל התרופות הן "נחש", כמו סמל הרפואה. תרופה ביסודה היא תמיד רעל.

טבעונים מבינים את זה. גם בירקות ופירות, כל הדברים שטובים לגוף הם ביסודם רעלים: שום, בצל, וכו'. מה שמתקן את הגוף, שיש בו כוחות לתקן ולנקות את הגוף, הוא רעל. וגם תיקונים שעושים בניתוח, למשל הרדמה. זה מפני שתיקון לא יכול להיות מתוק. אפילו אצלנו בעולם הזה.

לכן מדרגת האדם, הכוח שלו לעמוד ברוחניות, לא נמדד לפי השכל שלו, ואפילו לא לפי הרצון שלו, אלא בנכונותו לסבול. כלומר, בהכרה שאין לי ברירה, שאני חייב לעבור את זה. שיעשו בי ניתוח, שיתקנו אותי. ואז בנקודות האלו שאדם מרגיש משטינים ומקטרגים, בהם הוא מרגיש שעכשיו הוא עובר תיקון. אם הרצון לקבל צועק, זה לטובתו, זה התיקון שלו. לכן כתוב, שהייסורים מרככים את הבשר. אי-אפשר אחרת.

בתיקון הראשון כתוב: "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן - "תיכנס ממש לייסורים ישירים כלפי הרצון לקבל, "ועוד בתורה אתה עמל, ואשריך" - ותגיע למצב שתהיה מאושר.

ככל שאדם עובר בתיקונו ייסורים גופניים, נפשיים, רוחניים, הוא צריך להגיע למצב שטוב לו בזה. שהוא כבר מגיע להכרה שהייסורים האלה, יחד עם התורה, זאת אומרת, יחד עם הידיעה, יחד עם המסר שהוא עובר עם זה, אם האדם הולך יחד עם זה, סימן שהוא מתקן את עצמו.

אם כך, נשאלת השאלה, התיקון שעשו חכמי הגמרא שהקלו על הייסורים, והיום במקום ייסורים עושים שימוש במאור התורה המחזיר למוטב, זה ציפוי מתוק על תרופה מרה, או שזה המשך של אותה תרופה, שבסופו של דבר לא נעשתה מתוקה יותר, אלא לתיקון הרצון לקבל שלנו. הסיגופים שעשו יחד עם לימוד התורה כבר לא מספיקים?

האמת היא, שאדם ההולך היום בדרך התיקון לא חוסך בסבל לעומת אלו שחיו בחבית עם פת לחם ולימוד תורה. הרצון לקבל בימינו גדל לעומת תקופת המשנה, והאדם לא מסוגל לעבוד עם האמצעים שהיו נהוגים אז, כי אם הוא יעבוד איתם הוא דווקא נכנס לגאווה, כי המאור שמושכים על ידי המעשים האלה הוא קטן בשביל לתקן את הרצון לקבל שלנו. ואילו על ידי לימוד מושכים אור ואז מתחילים לגלות את הרע ומתחילים לשמוע את המשטינים והמקטרגים.

מה זה פחד?

יש הרבה סוגים של פחד: פחד שיהיה רע, שאדם מתיירא או מהפסד בעולם הזה, או מהפסד בעולם הבא. כל הפחדים מקורם בפחד להפסיד. או להפסיד בכלים דקבלה, את מה שמתאר כהעולם הזה, או מה שמתאר כעולם הבא. עד שעוברים לכלים דהשפעה, אז הפחד מאיבוד מה שיש לו, מהפסד של מה שיש לו, קיים כל הזמן.

אחר כך עוברים לפחד אחר, פחד בכלים דהשפעה: האם אני משפיע, האם אני מספיק משפיע, האם אני יכול להגיע להשפעה מושלמת, וכו'. אז הפחד הוא אחר. הפחד הוא תמיד מלאבד מילוי. תלוי איזה מילוי חשים, או מילוי בכלים דקבלה, או מילוי בכלים דהשפעה, אבל זה לאבד מילוי, ממש על מה שיהיה בכלי. ההרגשה הזאת כלפי מילוי הכלי נקראת "פחד". לכן גם בכלים דהשפעה קיים פחד.

האם ייסורים זה דבר טוב?

לא. אסור להגיד שייסורים זה דבר טוב, כי מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. ולהיטיב לנבראיו זה לא רק בסוף הדרך ועד שנגיע לסוף נסבול. אין דבר כזה ברוחניות, ברוחניות אין זמן. ברוחניות בכל מדרגה, אפילו אם רוכשים את המדרגה הרוחנית הכי קטנה, מרגישים בה חלק מגמר התיקון, אחרת זה לא רוחניות.

אבל לא יכולים להרגיש ברוחניות רק חלק מגמר התיקון, זאת אומרת, שעכשיו נמצאים ברבע אחוז מתוך מאה אחוז של גמר התיקון. כי אז לא מרגישים את גמר התיקון. זו צריכה להיות מידה שלמה לפי המדרגה שלי. לכן, לא נכון לומר שהאדם צריך נכונות לסבול, או שעל ידי הסבל נגיע לאושר. כשעוברים את הכלים דקבלה, מרגישים סבל, אבל כנגד זה, בכל מדרגה ומדרגה רוחנית שאדם משיג, הוא מגיע לתענוג. מה שאם כן, במצבנו הנוכחי, כשאנו מצויים בזמן ההכנה, יכול להיות ההפך.

מה פירוש ש"בזמן ההכנה יכול להיות ההפך"?

גם כשמדברים על זמן ההכנה - חשוב לשים לב באיזה מצב האדם נמצא. אם אדם נמצא במצב מתקדם יותר, אז הוא שמח בייסורים שהוא עובר ומבין שהייסורים האלה עוברים על הרצון לקבל שלו, על הגוף שלו. הוא כבר מסתכל על הגוף שלו כדבר שהוא עומד להיפטר ממנו.

האדם אמנם מרגיש סבל, אבל יחד עם זה הוא כבר קונה נקודה שבלב בקביעות, ומתוכה הוא יכול לצפות על הגוף ולראות אותו סובל ולומר לעצמו: "נכון שאני סובל ורע לי, אבל על ידי זה אני אהיה בריא". כלומר, הוא מחליט על הניתוח ורוצה שיעשו לו את הניתוח הזה. נכון שהוא סובל, אבל אין לו ברירה אחרת.

הכול תלוי במידת הנחיצות שחש האדם כדי לרצות שיעשו לו את הניתוח הזה, כדי לחשוב שניתוח זה לא נורא - ישכיבו אותי, ירדימו אותי, אבל יש תקווה שאחרי זה אני אהיה בריא. זו התקווה להיות בריא לעומת הסבל. הכול תלוי בחשיבות שמעניק האדם לבריאותו כדי שהסבל שהוא חש לא יהיה כל כך נורא, או לא יהיה מורגש כלל. הוא צריך את החיים שלאחר מכן עד כדי כך, שהם מכסים את הסבל לגמרי.

במצב כזה האדם מתחיל לערוך חשבון. לכן בלי ידיעת חשיבות המטרה אי-אפשר לעבור את הייסורים. ואת חשיבות המטרה, או שהאדם בעצמו מגדיל בכל מיני אמצעים, או שמגדילים לו אותה על ידי הייסורים. נותנים לו כל מיני ייסורים בעולם הזה, כדי שיחשוב באופן אגואיסטי שיותר טוב לברוח לעולם ההוא. או שבמקום ייסורים, ולפני שנוחתים עליו ייסורים בעולם הזה, האדם מעורר את עצמו, שכדאי לעבור לעולם הרוחני בגלל ששם טוב. זה כל העניין של לחסוך בזמן ולחסוך בייסורים.

מהי הרגשת המתיקות שמפיקים מייסורים?

אם אדם מוצא מתיקות בייסורים, לפני שהוא מגיע להכרת גדלות המטרה, אלה לא ייסורים, אלא הוא עוד יותר מגדיל את הרצון לקבל שלו. האדם עושה אותו כצדיק, ויחד איתו עובר את הייסורים האלו, כדי למלא אותו יותר בדברים טובים.

זה דומה לאיש עשיר, שלפעמים לא רוצה להשתמש בנהג שלו ורוצה לנהוג קצת בעצמו כדי להשתעשע, או אפילו משלם כסף כדי לעבוד חצי יום כנהג מונית. יש משחקים כאלה בקרב העשירים. דבר זה נקרא מתיקות בייסורים לפני שאדם מגלה את נחיצות המטרה. בצורה הזאת הוא בסופו של דבר פועל כדי להביא לעצמו תענוגים.

הרצון לקבל מתוחכם. לרצון לקבל בעצמו אין אפשרות ליהנות, הוא חייב ליהנות דרך קשר עם כלים דהשפעה. אפילו בעולם שלנו, אנחנו לא מסוגלים סתם למלא את הרצון לקבל בצורה ישירה, בפנים תמיד נמצאים כלים דהשפעה.

כאן זה כביכול שימוש ברצון להשפיע על מנת לקבל, להיות בקשר עם אנשים אחרים כדי ליהנות גם מזה. בצורה מקולקלת זה מתבטא בכל מיני סטיות: שאנשים אוהבים שמרביצים להם, שצועקים ומכים אותם וכו'. כל מגוון התענוגים האלה. לא חשוב איזה סוגי לבושים יש בזה, בסופו של דבר עובד הרצון לקבל.

מתי המתקת הייסורים היא אמיתית?

העיקרון פשוט. אם האדם עושה צמצום ומגדיל את המטרה, ועושה את זה רק לשם המטרה, בלי להתנתק ממנה, מה שנקרא: ישראל וקוב"ה ודרכין דאורייתא - המעשה שאדם עושההם כאחד, אז האדם לא טועה. רק בתנאי הזה.

למה כל פעם הרצון לקבל חזק יותר מכל החוכמה והפילוסופיה של האדם?

מפני שבאה תוספת רצון לקבל, על פני כל החוכמה הקודמת. המדרגה הקודמת שתיקנתי למדרגה הבאה, היותר גבוהה - כל התיקון של המדרגה הקודמת לא נחשב לכלום, הוא אפילו נחשב כנגד המדרגה הזאת כלא תיקון.

לכן בכל מדרגה, בכל מצב, האדם צריך לחשוב על חשיבות המטרה, לסבול מזה שהוא לא נמצא במטרה. ואת זה אי-אפשר לעשות בלי מעשים פשוטים בחברה. לכן, מגיעים בסופו של דבר למצב שחוכמה אינה עוזרת, ששכל לא עוזר, שכל החכמולוגיה הזאת לא מניבה שום פירות.

אדם יכול לשבת ולקרוא מאמרים, ולהיות מלומד בקבלה, ולדעת המון דברים, ולא להגיע מזה אף פעם לסבל שהוא לא נמצא במטרה. הוא יבין בשכלו שזה נכון, וכך צריך להיות, ויבין את העיקרון, אבל הוא לא יממש אותו אם הוא יעבוד רק עם הספרים. לא מן הסתם בעל הסולם כותב: "הבוחר כל פעם בחברה טובה יותר". הוא לא כותב: בספרים אמיתיים יותר, ברב טוב יותר, אלא הוא אומר: "בחברה טובה יותר".

זה כל כך לא נקלט בהבנה שלנו, הרי זו חוכמת הקבלה: רוכשים רוחניות, משהו נעלם, אז מה זה שייך לעוד כמה גופים בהמיים שנמצאים לידי? אבל ככה זה. מפני שללא עבודה עם חברים, אין יותר מה לעשות. עדיף לסגור את הספרים ולעסוק רק בזה. עד כדי כך שעוד קצת לימוד, ועוד קצת חוכמות מהספרים זה פסול. זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו".

לכן, השקעה בחברה ובלימוד צריכה להיות מאוזנת מאוד. אחרת היא מביאה את האדם לאיזה עיוות, שיכול להימשך שנים רבות, עד שהוא מתחיל להבין שבאמת הוא צריך להשקיע בחברה, במקום להשקיע בלימוד, ובקשר עם הספרים, ועם עצמו. זו עבודה ישירה מתוך הרצון שלו על פני רצונות האחרים. זו פשוט עבודה מעשית.

למה זה לא קל, ואי-אפשר לקצר את הדרך, להתחבר יחד ולהחליט בבת אחת, כמו בכל חברה אחרת, שסוף סוף מחליטים, הולכים ועושים?

מפני שאצל מי שלומד קבלה, בפנים, בתת-הכרתו, נמצאת ההבנה שזה נגד הרצון לקבל. גם אם זה יהיה יחד עם הרצון לקבל. נאמר שמחליטים להקים מפעל ולא מזכירים שהמטרה היא על מנת להשפיע, אלא אומרים: "חבר'ה, בואו נקים מפעל, נעבוד, נפזר לכל העולם את הידיעה שלנו, נשלוט על כל העולם, נרכוש את כל העולם, נהיה השליטים של כולם, בואו נזדרז", אבל בפנים נמצא הרצון להשפיע, המטרה הרוחנית, ומכל המילים האלה שום דבר לא פועל. בגלל זה המילים האלה לא מושכות, בגלל זה אף אחד לא נדלק מהן.

הרצון לקבל לא מאפשר לעבוד ואומר: "נכון, יש רווח, אבל בסופו של דבר למי יהיה הרווח: לי או לבורא? הה, לבורא, נו, אז אפשר לחכות". לאנשים עשירים, גדולים, מכובדים, קשה מאוד להתייחס אחרת, הרבה יותר ממה שלאנשים פשוטים. אם לאדם יש רצון לכסף, רוצה משהו בחומר, הגוף לא מרשה, לא מרגיש, לא נמשך לדברים כאלה, לאנשים כאלו, כי הוא לא מרוויח, הוא מרגיש שהוא לא מרוויח. גם בעבודה רוחנית אפשר לעשות, אבל בסופו של דבר זה יהיה בשבילי או לא בשבילי.

לכן, למרות שהכול מציאותי ונמצא לפנינו, קשה מאוד לממש, כמו הקשר עם החברים. במקום שבו באמת מרגישים רצון לקבל מול העבודה האמיתית, האדם מוכן להסתפק במועט. רואים זאת דווקא על אנשים ביצועיסטים. לפתע, ככל שהאמת מתקרבת יותר, הם מוכנים למסור את זה לאחרים. זה בחוש. אנשים שקודם היו מרוויחים, מצליחים, שולטים, פתאום יושבים ומחכים, ממש כאילו יצאו לפנסיה מוקדמת. זה מובן, וזה טבעי, וזה תהליך נכון.

הפתרון, התרופה לכך, היא רק בחיבור פנימי נגד הכוח, נגד המצב הזה שהוא מצב מיוחד, מצב מצוין, מצב אמיתי, שצריך להיות. ודווקא נגד זה צריך להילחם. זאת היגיעה, זאת העבודה. דווקא מההתנגשות הזאת תתפתח ותתגלה הרוחניות. אבל זה לא מובן בשכל ובעין שרואים מה שקורה.