אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 77. מעטים מול רבים

שיחה (21.8.02) על מאמר: "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ואתחנן, עמ' 32

למה הכוונה ב"אתם המעט"? "העמים" הם המחשבות של האדם, הרצונות, הדחפים שלו. "ישראל" שבו, הרצון לרוחניות, הוא קטן מאוד, ולא מסוגל לכלום, ודאי לא לנצל את ה"עמים אחרים", הרצונות האחרים, המחשבות, שהם הרבה יותר גדולים, ותמיד שולטים. מהם גלגלתא ועיניים (גו"ע) לעומת אח"פ? חלק קטן מאוד. נכון שמצד אחד, זה החלק הנצחי, שאי-אפשר להשמידו, מה שהגויים היו רוצים לעשות. אבל מצד שני, הוא תמיד נמצא בשליטת הגויים.

גלגלתא ועיניים לאחר השבירה, נמצאים תמיד בשליטת האח"פ, ורק האור העליון מלמעלה יכול להציל אותם, ולהמליך אותם על כל הרצונות דאח"פ. ואם גלגלתא ועיניים מסוגלים לעשות את כל הסגולות כדי למשוך את האור שיביא להם תיקון, אז ודאי שאחר כך הם יכולים לא רק לתקן את עצמם, אלא גם לתקן את האח"פ, עד גמר התיקון. הכול זו עבודה של גלגלתא ועיניים, מהמדרגה או העביות הקטנה ביותר שבהם, ועד הגדולה ביותר.

ודאי שגם בגלגלתא ועיניים ישנן כל מיני דרגות, כמו שבעל הסולם אומר בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר": יש כאלה ששקועים בלימוד התורה, ובעבודת ה' כביכול, יש כאלה שקצת יותר רחוקים מזה, ויש כאלה שרחוקים עוד יותר, ויש כאלה שהם כמעט כמו אומות העולם.

כלומר, גם בכל אחד ואחד מאלו ששייכים לרצון שבגלגלתא ועיניים, כלומר, לאלה שיש להם רצון כלשהו לרוחניות, גם בהם יש כל מיני רצונות ומדרגות פנימיות, שבהם הם צריכים לברר בדיוק מה שייך לגלגלתא ועיניים ומה לאח"פ, ולהבין שלגלגלתא ועיניים עצמם אין שום קיום אם הם לא קשורים לאור העליון.

כלים דקבלה, אח"פ, יכולים להתקיים בגשמיות על ידי האור שמאיר להם כדי להחיות אותם. וזאת למרות שברוחניות האור הזה לא נקרא חיים, אבל בגשמיות יש בכך אחיזה וכוח, ולכן יש לכלים דקבלה קיום. אבל לכלים דהשפעה, לגלגלתא ועיניים, אין כאן, בעולם הגשמי, למטה ממחסום, שום זכות קיום, כי הם נמצאים כאן רק בזכות ובתלות בהארה שנשפעת מלמעלה.

כל הרצונות הבהמיים שלנו, האח"פ שבנו, או כל אומות העולם, אם מדברים בחיצוניות, יכולים להתקיים בלי שום קשר לאור העליון. אבל הרצונות לרוחניות, גלגלתא ועיניים (גו"ע), או ישראל בחיצוניות, כאומה בעולם הזה, יכולים להתקיים רק בקשר עם האור העליון, שהוא באמת מחזיק אותם.

כי העולם הזה מסודר בצורה כזאת, שיורדת בו מין הארה, שיכולה למלא כלי קבלה של העולם הזה. זו הארה קטנה מאוד שיכולה לספק תענוגים בהמיים לקיום הגשמי. לכן, לאח"פ, לאומות העולם, יש קיום, יש כוחות, ושליטה, ולישראל - אין. ניתן להבחין בכך גם בתלות של עם ישראל בגויים, בארץ ישראל, שאין בה שום דבר משלה, אלא היא תלויה רק בחסדי שמיים. וכך זה עד שישראל משיגים קשר עם האור העליון. וקשר עם האור העליון נוצר רק על ידי כוונה איכותית בלימוד התורה, בלימוד הקבלה.

לכן "המעט מכל העמים" אלה הם אנחנו. "אנחנו" - פירושו הרצונות לבורא שנמצאים בכל אחד, בכל אדם. ובחיצוניות, אנחנו "המעט", עד שלא משיגים את הכוח, את האור הרוחני כנגד הרצון הזה, ודאי שאי-אפשר לחשוב על קיום כלשהו כאן, בעולם הזה.

למה למרות שמקבלים גדלות רוצים לחזור לקטנות?

כתוב: "שנא את הרבנות". "רבנות" פירושה גדלות, רב. למעשה, האדם צריך להשתוקק רק למצב של קטנות. כי קטנות זו דרגה שבה האדם קיים ברוחניות בכוחותיו עצמו, והוא עוסק בגדלות רק כדי לקבל על מנת להשפיע. אבל איך הוא יכול לדעת האם הוא עוסק בגדלות כדי לקבל על מנת להשפיע? הבדיקה היא בכך, שהוא חוזר לצמצום ולקטנות, ובאמת רוצה להיות בהם, ואז ממשיך גדלות רק לצורך השפעה. זה קורה בפרט ב"דויד המלך", שהם כלי קבלה אמיתיים.

מדוע בקבלה משתמשים בדוגמה לא כל כך מוחשית לנו, על אדם המשמש מלך גדול, כדי לדבר על היחסים בין בורא לנברא?

המקובלים תמיד משתמשים בדוגמאות של מלך ומשהו ששייך אליו. אנחנו, מתוך הדוגמאות האלו של אדם ומלך, בעל בית ואורח, צריכים בכל זאת להקיש על עצמנו, אין ברירה. למרות שהיום, בעולם שלנו, האדם תלוי באוויר, הוא לא שייך לכלום: לא למשפחה, ניתן לראות איך תא המשפחה מתפרק, לא למדינה (אנשים נודדים מפה לשם), ואפילו מהעולם הזה לא אכפת להם, לא מרגישים כלל התחייבות למשהו. כל אחד הוא 'אזרח העולם'.

אבל מי שרוצה להבין מהי שליטה של האחד על השני, אין לו ברירה אלא להשתמש בדוגמה הזאת של המלך. "מלך" פירושו, שיש כוח זר, ששולט עלי בצורה שמכריחה אותי לעשות את רצונו, אבל עם זאת משאיר לי את "האני" שלי. הוא בכוונה לא רוצה לדכא אותו. ואז תחילה אדם מגיע למצב שהוא מבין, שמה שהוא חושב, מקיים ועושה, מצווים עליו בעל כורחו מלמעלה, אם הוא רוצה או לא רוצה. שזה נקרא "שליטת המלך". ואחר כך הוא רואה שהכול תלוי באם הוא מעוניין להיות נאמן למלך, כלומר, שמוכן לקיים מה שהמלך רוצה, גם בלי שהמלך מטיל עליו את מרותו.

ומזה האדם צריך לתאר לעצמו את כל הדקויות של המצבים בינו לבין המלך הזה: איך הוא יכול אולי לברוח ממנו, ורואה שלא מסוגל, ואחר כך הוא מגיע להבנה. הכול בא מתוך ההבנה, מתוך ההכרה. זה מה שחסר לנו. אחר כך האדם מתחיל להכיר את הבורא, ומזה מתחיל להבין שבאמת החוקים שלו, ומה שהמלך חושב על האדם, ואיך שהוא מנהיג אותו, זה רק לטובת האדם.

ואז למרות שהאדם לא מבין עד הסוף את העמקות שלו, הוא בכל זאת רוצה להתנהג לפי חוקי המלך, לכן הוא מתמסר לו, שיעשה בו כרצונו. ואחר כך הוא רוצה לקיים את החוקים האלה, אפילו שהמלך כבר מוותר ואומר: "טוב, לא חשוב, עזוב". אבל הוא אומר: "לא, אני בעצמי ממשיך את החוקים האלו, ומקיים אותם במקומך, ולוקח שליטה על עצמי במקומך, בדיוק כמו שאתה היית עושה איתי".

לפנינו מגוון מצבים ויחסים בין האדם לבורא. בין שהאדם שולט על עצמו ובין שהבורא שולט עליו. ואחר כך בין זה שהאדם שולט על עצמו לפי חוקי הבורא ועד שהוא שולט על הבורא. עד כדי כך שהוא מתחיל לשלוט על הבורא. כי אדם שמגיע למצב שהוא משפיע, הוא שולט על מי שהוא משפיע לו - "ניצחוני בני". זה כמו ילד קטן ש"מסובב" את אמו, שהיא גדולה וחזקה, אבל היא תלויה בו בשל אהבתה כלפיו. לפנינו, כאמור, מגוון רב של יחסים, ואת כולם צריך לעבור וללמוד.

אבל מאיפה מתחילים את הדרך? ומה פירוש שאדם עובר כל פעם מהבחנה להבחנה ומתיקון לתיקון? מתוך זה שהאדם מכיר יותר את הבורא, את היחס של הבורא אליו, את הכוח שלו, את הגדלות שלו, את אמיתיות מעשיו. לכן אין לאדם ברירה אלא כל פעם להכיר את הבורא יותר ויותר. וכדי לחייב את האדם להכיר את הבורא, יש לו צרות: הוא רואה שבלי להכיר את הבורא הוא בסופו של דבר לא יכול, ורע לו, ובלי "דע את ה' אלקיך ועבדהו" לא יוצא כלום.

ההכרה הזאת יכולה לבוא בדרך טובה או בדרך לא כל כך טובה. גם עכשיו אנחנו מכירים את החוקים שלו, אבל בצורה לא כל כך טובה. גם עכשיו הוא מראה לאדם את החוקים שלו. בכל מצב ומצב שאדם מצוי, הוא נמצא בקיומו של חוק מסוים של הבורא, שרוצה להראות לו אופן התנהגות מסויים כלפיו.

אבל עדיין בכל שלב כזה, כשהבורא מראה לאדם את אופן התנהגותו איתו, האדם מרגיש לא כל כך טוב, ורק אחר כך כשהוא מסכים עם הבורא, ומקבלו - תחילה בעל כורחו, אחר כך בהכרה, אחר כך בהסכמה, ולבסוף באהבה. מה זה באהבה? כשהאדם עצמו רוצה את הקיום הזה, אפילו אם הבורא היה נעלם מזה.

וכך בכל פעם ופעם. אי-אפשר לדלג על שלבים, או על הבחנה בשרשרת הזאת. אי-אפשר לשבור את השרשרת, אלא רק לזרז את קצב ההתפתחות. כי בלי כלי אי-אפשר להרגיש את האור, בלי חיסרון אי-אפשר להגיע לשלמות. כל הבחנה צריכה להיות הפוכה בכל פרטיה. לכן אפשר רק לזרז את ההתפתחות. ובזירוז התהליך מרגישים בזמן הפעולה לגמרי אחרת, להבדיל מכשנמצאים בה מתוך הכרחיות.

צריך לקום ולהתרומם. אם אדם מצליח לקפוץ ולקום על רגליו, הכול נופל. הקושי הוא דמיוני, הוא לא אמיתי. בדומה לתיאורו של רב"ש על ילד קטן שאומרים לו "דוב בחוץ", והוא כל הזמן נורא מפחד מהדוב בחוץ. כך אנחנו. וכל זה מפני שאנחנו לא קושרים את הקושיות עם הבורא. נראה לנו שדברים טובים מקבלים ממנו ודברים רעים ממישהו אחר, לא מאותו מקור הטוב. שהייסורים לא יורדים ממנו. אנחנו לא קושרים אליו את הרע. הרגש שלנו שולט.

איך קורה שמציאות רעה מתהפכת להרגשה שהבורא טוב ומיטיב?

איך מתוך הרגשה רעה, לפתע מתחילים להרגיש שזה רע שבא ממנו, ומיד מרגישים שזה לא רע, אלא טוב, שזה לטובתי, ומפני שכך מרגישים, אז ההרגשה הרעה מתהפכת לטובה? איך כל הדברים האלה עוברים בתוכי אחד אחרי השני? כסיבה ומסובב. הם מחייבים זה את זה, כי זה אור שבונה את ארבע הבחינות. אין פה שום דבר חוץ ממה שמתגלה שלב אחר שלב בכל הבחנה והבחנה, וכל הבחנה בנויה מארבעה שלבים, וההרגשה האחרונה חותמת אותה, ומעבירה להבחנה חדשה, כשרשרת.

איך המלכות מלכתחילה מתייחסת לכל הט' ראשונות? את זה האדם בוחר. זאת אומרת, האדם חייב להרגיש לרגע קט את ההבחנה בצורה רעה, אבל הוא כבר מצפה לזה. אפילו ההרגשה הרעה הזאת שהאדם מצפה שתבוא, הוא צריך אותה רק כדי לגלות את הרע. ואז הרע הוא כבר לא בהרגשה הרעה, אלא בהכרה שזה רע. כבר מעבירים אותו נאמר מליבא למוחא.

שום דבר לא משתנה במציאות חוץ מהכרת האדם. לכן צריך להבין שכדאי כמה שיותר מהר לפתוח את החוש. אם פותחים אותו מרגישים הכל בהרחבה. זאת אומרת, שום דבר לא משתנה חוץ מתפיסת המציאות.

האם ההבחנות ב"לא לשמה" באות בסדר מסוים או בערבובייה?

רב"ש מתאר במאמר כל מיני הבחנות ב"לא לשמה":

א) לומד על מנת לקנטר.

ב) לומד על מנת שיקראו לו רב.

ג) לומד כדי שה' ייתן לו שכר בעולם הזה, ושכר בעולם הבא.

ד) לומד כי כבר רוצה לשמש את המלך.

ההבחנות האלה מתחלפות כל הזמן בערבובייה, פתאום זו קופצת, פתאום ההיא, והן לא צצות באותו סדר. גם האדם לא יודע איך הן עוברות בו. הוא לא יכול לומר: "עכשיו אני נמצא בהבחנה מסוימת, ובה אני עובר 1, 2, 3, 4, 5 שלבים. אחר כך אני בא להבחנה הבאה וגם בה אני עובר 1, 2, 3, 4, 5 שלבים". אין דבר כזה. הבחנות אלה מופיעות בערבובייה, ללא שליטתנו.

יכול להיות שבינתיים האדם בכלל לא מבחין בהבחנות האלה: שיש שם על מנת לקנטר" - מה אכפת לי לקנטר מישהו, משהו, זה לא בראש שלי". או להיות רב גדול, או מלומד, פרופסור. או שיהיה לו שכר בעולם הזה, או שכר בעולם הבא - "אני לא יודע מה זה, אבל גם כן כדאי". "עולם הבא" זה אולי על מנת להשפיע, אז נחכה עם השכר הזה, בינתיים בוא נקבל שכר בעולם הזה.

לא משנה אם יודעים או לא יודעים מה שנאמר על זה, חוכמה לגמרי לא עוזרת להתקדמות, אלא רק הרצון עוזר. רב"ש מזכיר אמונת חכמים. בזה שאדם בכל זאת מסדר לעצמו סדר פנימי כלשהו, שבזמן שהוא לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו יש לו הכנעה כלפי החכמים, מה שהוא קובע בתוכו שהם החכמים. והכוח הזה, ההכנעה הזאת, הסדר הזה שקבע, נעשה לו טבע שני, וזה מה שעוזר לו להמשיך בדרך.

מהו שכר בעולם הבא?

אם אדם מגיע למצב שהוא רוצה שהבורא ייתן לו שכר בעולם הבא ולא בעולם הזה, זאת אומרת, הוא כבר רוצה שהמצב הרוחני יהיה לו כשכר, זו כבר מדרגה לפני שאדם עובר מחסום.

תלוי איך מתייחסים להגדרות האלו "עולם הזה" ו"עולם הבא". בעל הסולם מגדיר במכתב:

"עולם הבא" - המדרגה הבאה.

"עולם הזה" - המדרגה הנוכחית.

האדם תמיד מצוי במצב שנקרא "הזה", ו"הבא" - מצב שהוא משתוקק לו, אבל אף פעם אין מצב כזה, כי כשהמצב "הבא" בא הוא הופך להיות המצב "הזה". כלומר, תלוי איך מפרשים את הדברים האלה.