78. לידה רוחנית
שיחה (20.9.92) על מאמר: "מהו מצוות, שאדם דש בעקביו"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת עקב, עמ' 41
כל עניין המצוות הוא דבר שנראה לנו בלתי חשוב בתוך הרצון לקבל. כי "מצווה" נקרא פעולה בעל מנת להשפיע, שכל הכוונה שלה לטובת הבורא, לטובת הזר, מחוץ למה שנמצא ומה שיהיה ברצון לקבל.
ולכן לא חשוב אם הפעולה מכוונת לטובת הבורא, לטובת החברה, לטובת החבר או לטובת מישהו מחוץ לי. בשבילי זה לא מורגש, ולכן נקרא "לא חשוב". מה שלא מורגש בתוך הרצון לקבל, לא יכול להתבצע על ידי האדם, כי האדם מטבע ברייתו הוא רצון לקבל.
לכן האדם לא מסוגל לעשות מצווה בצורה טבעית, פעולה בעל מנת להשפיע, אלא אם הוא משיג את כוח הבינה, הכוח על מנת להשפיע, את אור החסדים, את האמונה, את היכולת לעשות למעלה מהדעת. לא חשוב איך קוראים ליכולת הזאת. במידה שיש לאדם היכולת הזאת - תלוי באיזה גודל נמצא בו התיקון הזה, הוא מסוגל לעשות מצווה.
וכל תרי"ג המצוות, תר"ך המצוות, נמצאות בכל תר"ך המדרגות, אלא ההפרש ביניהן הוא על פני איזה מידה של רצון לקבל כללי האדם יכול לקיים פעולה בעל מנת להשפיע. וכדי להגיע לקיום מצווה כלשהי, האדם צריך קודם לעשות על עצמו צמצום. כלומר, שלא יהיה לו שום פנייה לעצמו.
וכאן רב"ש אומר, שכאשר מקבצים את כל התענוגים הנמצאים במישור העולם הזה, בזמנים, בכמויות, בנשמות, הם כנר דקיק לעומת התענוג הרוחני הקטן ביותר. מזה אפשר להבין איזה כוח הגנה נגד הרצון לקבל האדם צריך לקבל מלמעלה, כדי לעשות פעולה שהיא לא לטובת הרצון לקבל, כדי לעשות צמצום על הרצון לקבל שלו.
ודאי שאין באפשרותו של האדם ואין ביכולתו אפילו לבקש את הדברים הללו. אלא יש כאן חשבון כמו שעושים עם תינוק בוכה, שההורים מספקים לו ונותנים לו, בגלל שהם מלכתחילה חייבים לו. לכן מצדנו מספיקה התגברות קטנה לכיוון הנכון, תמורת זה מקבלים תשובה, והספקת כוחות, ויכולת להתקדם כלפי המטרה.
מהו צמצום?
צמצום זה "קריעת ים סוף". לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע בלי לקבוע מדרגה ברצון להשפיע, נקרא "צמצום". זאת אומרת, היכולת של האדם לא לפנות לעצמו ולא לעשות חשבונות פנימיים.
במצבנו הנוכחי, גם כשאיננו יודעים עדיין מדוע זה כך, כל דבר שאדם עושה, הוא עושה מתוך שהרצון לקבל שלו מחליט שכך הוא מבטא את עצמו יותר טוב, קובע את עצמו יותר טוב, שולט במצב יותר טוב. זאת אומרת, בכל דבר הרצון לקבל הוא המחליט.
אז בכל מדרגה ומדרגה, צמצום פירושו עד איזה עומק של הרצון לקבל האדם נמצא בהכרה עצמית. עד איפה הוא שולט בעצמו, ולא מביא בחשבון את הרווח שיהיה לו מהפעולה שהוא הולך לעשות. כמו ההגדרה שבעל הסולם נותן לצמצום ("תלמוד עשר הספירות" חלק א', שאלה מ"ו "מהו צמצום"): המעכב את רצונו אף על פי שמשתוקק מאוד.
את הרצון אי אפשר לעקור, הרצון נשאר, אבל האדם הוא השולט בו, נמנע מלעשות בו שימוש, מלעשות בו חשבון. זאת אומרת, האדם עושה בראש הפרצוף חשבון מצד הרצון לקבל עצמו, מצד ההנאה העצמית, ורואה בדיוק לפי כמה שפותחים לו את הרצון לקבל, עד כמה הוא מעוניין להוציא תועלת עצמית, ועל זה הוא עושה צמצום. ועל פני הרצון לקבל לעצמו הוא מתחיל לפנות ולעשות חשבון לטובת הבורא.
בכל מדרגה ומדרגה פותחים לאדם עוד יותר לעומק רצון לקבל, גם בכמות וגם באיכות. אז הוא רואה עד כמה המחשבות שלו, שקודם לא ראה אותן מסובכות בתוך רצון לקבל, עד כמה בכל מחשבה ומחשבה הוא חושב רק על עצמו. וכך יותר ויותר לעומק, עד שבסופו של דבר נפתח לו כל הנפח של הנשמה.
כל דרגה היא עד כמה מכל נפח הנשמה האדם רואה שהוא חושב רק על עצמו ועושה חשבונות רק על עצמו. וזה הולך עד ד' דרגות העביות של הרצון לקבל. זאת אומרת, עד כמה האיברים בגוף שלו חושבים על עצמם, עד כמה כל תא בו חושב על עצמו.
ועניין הצמצום הוא, אחרי שהאדם יודע לפי הרצון לקבל, עד כמה הוא משתוקק למלא את כל התאים שלו, את כל הרצונות שלו, הוא עושה פעולה שלמרות ההשתוקקות הזאת, על פניה, הוא משתוקק לבורא. האדם לומד לעבוד עם החסרונות שלו, עם הכלים שלו.
מתי מתרחש שלב הצמצום?
שלב הצמצום הוא אחרי שהאדם מכיר בשלמות. צמצום הוא קבלת כוח מלמעלה אחרי שהאדם מגיע בכוחות עצמו להכרת הרע. כך מסופר בסיפור יציאת מצרים.
אחרי שבע שנים של שובע, שבהן האדם חושב למלא את עצמו על ידי קבלה עצמית, להגיע לכל מיני הישגים ולראות רווח כלשהו, עוברות עליו שבע שנים של רעב. ההתקדמות הרוחנית שלו מגיעה לזה, שכל הרצון לקבל שלו דווקא מתרוקן. האדם רואה בזה חולשה, אות לכישלון, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, אין לו רצון, והוא נעשה אפטי לעולם הזה. אבל כל זה בתנאי שאדם מתנגד למצב הזה והולך כנגדו, אחרת הוא סתם יורד מהדרך.
ואז באים למצב "פרעה", שמקבלים מכות. זאת אומרת, לא שמתייאשים מן העבודה, אלא נכנסים למכות. שאילולא המכות האלה היינו מסכימים "למות בשקט", מה שנקרא. אלא המכות הללו הן כדי לברר בנו את הנקודה של "משה" לעומת הנקודה של "פרעה". ששתיהן מתחילות לפרוח מהמצב שנקרא "שבע שנות רעב". אבל זה בתנאי, שבשבע השנים הללו האדם בונה "פתום ורעמסס", זאת אומרת, הוא מזיע, הוא באמת עושה את העבודה, למרות תחושת הריקנות והחסר.
אחרי כל התהליך שקורה במעמד כנגד "פרעה", מגיעים למצב שכביכול בורחים מ"פרעה". שאז האדם הולך במידה כלשהי למעלה מהדעת, באמצע הלילה, מסכים ללכת, לברוח, מהרצון לקבל שלו, רק לא להיות במגע עימו, במידה שמכיר אותו כשולט בו, כי הכיר בו כל הרע שהרצון לקבל מביא לו. ועדיין הוא לפני המחסום.
אז "יגעתי ומצאתי": מקבל מלמעלה כוח הצמצום. וגם אחרי הצמצום הוא בסך הכל מקבל כוח צמצום. תמיד צריך לראות באיזה דרגה האדם מקבל כוח צמצום, כשיוצא מהמצרים שלו. בדרגה הנמוכה ביותר, כנגד הרצון לקבל שגידל במצרים על ידי שבע שנות שובע, ואחר כך ראה שהוא לרעתו: שבע שנות רעב.
זאת אומרת, זה עדיין רצון לקבל מאוד נמוך. כוח צמצום כנגד העולם הזה. כמו שרב"ש אומר, שכל תאוות העולם הזה הן רק ניצוץ, נר דקיק, בהשוואה לתאוות רוחניות. עוד חסרה לאדם מדרגה להחזיק את עצמו ברוחניות, במדרגה הקטנה ביותר, שזה עניין של "לעבור את ים סוף" ו"ג' ימים במדבר" וכדומה. אבל בכל זאת זה "לידה". "יציאת מצרים" זה לידה, לידת המסך.
מה התנאי הקודם לצמצום? מה גורם לאדם לבקש כוח צמצום?
אדם מבקש כוח צמצום רק כשהוא רואה צעד קדימה. מלמעלה נותנים לאדם כוחות בתנאי שהוא מכין את עצמו, בתנאי שהוא מבקש את הכוחות האלה, מגלה אותם, צריך אותם.
באיזה מצב האדם אמור להיות כדי שזה יקרה? במצב שהאדם הוא כמשה נגד פרעה. שזהו המצב שבו האדם מגלה שכל הרצון לקבל שלו כל כך רע, ומביא לו כאלה צרות, מכות, שאין לו ברירה אלא לברוח ממנו. אבל ממש לברוח האדם לא מסוגל, ואם הוא בורח, הבריחה לא מנתקת אותו מאותה הכוונה.
"פרעה" זה לא רצון לקבל, "פרעה" היא הכוונה על מנת לקבל. מדובר רק על הגודל של הרצון לקבל. בהתאם לאותו הגודל מתגלה:
מצד ימין, קו ימין - תכונות הבורא, כוונה על מנת להשפיע.
מצד שמאל, קו שמאל - תכונות הנברא, כוונה על מנת לקבל.
שני הקווים האלה צריכים להיות בגודל כל הרצון לקבל של העולם הזה, ובהתמודדות הפנימית זה כנגד זה האדם אמור להיות בצורה כזאת, שהוא מוכן לכל ובלבד שייצא משליטת קו שמאל, לעומת הימין שמתגלה.
זה העניין של "בוא אל פרעה". משה בעצמו לא מסוגל לעשות שום דבר, "פרעה" הוא השולט במצרים, ברצון לקבל. אלא בזה שהבורא בא יחד עם משה, הוא מאיר בנקודה הזאת, דרך "משה", לכל מצרים. מכאן יוצא עניין "עם ישראל", זאת אומרת, כל ההבחנות שרוצות לצאת ממצרים, שעליהן נעשה צמצום, ואז מתבררת ההבדלה בין "עם ישראל" לבין פרעה, לבין מצרים.
"עם ישראל" הם היוצאים ממצרים ולא המצרים. ובעצם לא נעשה שם שום דבר. כל המכות וכל מה שעוברים, הכל רק כדי להוציא את גלגלתא ועיניים הכלולים באח"פ. זאת אומרת, הצמצום בא אחרי שלב הכרת הרע, שלהיות במגע עם כוונה על מנת לקבל, זה בשבילי מוות. זה עניין שמצטבר אחרי עשר המכות.
כמה זמן לוקח לעבור במצרים "שבע שנות רעב"?
אי אפשר לעבור שבע שנים רעות בניתוק משבע שנים טובות. מה שמסופר, שהן באות זו אחרי זו, זה נכון ולא בדיוק נכון. כי ההבחנות האלה באות זו כנגד זו בכל שלב.
הזמן שלוקח לעבור אותן תלוי במידת האינטנסיביות שאדם עובד. עד כמה הוא משקיע בהליכה שלו, עד כמה הוא נעזר בניסיון ובכוח של הקבוצה, של החברה, של הלימוד. "אין זמן ברוחניות", אפשר למשוך את זה מאתיים שנה, זאת אומרת, כמה גלגולים טובים, ולא סתם גלגולים שאדם חי מאתיים שנה, אלא מאתיים שנה שבהן כאילו מתקדמים, לומדים ועושים, ואפשר לעשות את זה תוך שנתיים-שלוש.
ובכל מקרה, זה לא עניין של חודשים. לא לחשוב שעוד רגע יקרה משהו, מצד אחד. ומצד שני, לצפות לישועה בכל רגע: "ישועת ה' כהרף עין".
מה קורה בשבע השנים הרעות כנגד שבע השנים הטובות?
בין שבע השנים הטובות לשבע השנים הרעות האדם מתחיל לראות את היחס שלו לטבע שלו, לרצון לקבל שלו, עד כמה הרצון הזה לקבל שולט עליו, עד כמה שליטת הרצון לקבל היא לרעתו, ומה הוא מפסיד ממנה. יתכן שבעולם הזה הוא מרוויח ומסתדר יפה מאוד עם הרצון לקבל, אבל יחד עם זה הוא מפסיד רוחניות.
האדם מתחיל להגדיר רוחניות כהשפעה, כהתקרבות לכוח הנותן, המשפיע, כרצון להיות דומה לנותן, ומתחילה מדידת הכוונה על מנת לקבל עד כמה היא לרעתו, אם הוא רוצה להגיע לנצחיות ושלמות.
ואז לאט לאט מתברר לו, שהמצב שהוא רוצה להגיע אליו הוא הפוך לגמרי ממצבו הנוכחי, והוא לא אוהב אותו, את המצב הזה שנקרא "רוחניות", הוא שונא אותו. איך לא ישנא אותולתת הכל, לא לחשוב על עצמי, לחשוב על הזולת? זה לא מציאותי. ככל שחשבון הנפש שהוא עושה נוקב יותר, הכוונה להשפיע פשוט לא נראית לו אפשרית לביצוע.
כך מכניסים את האדם, מקרבים את האדם, לאמת. אפילו אם לרגע אחד פותחים לו את האמת, ואחר כך כמה חודשים זה אוכל אותו והוא בורח מהמחשבה הזאת, אבל איכשהו היא מחלחלת לתוכו. ובפעם הבאה הוא כבר קצת סובל אותה, קצת פחות מפחד ממנה. מסכים איתה באחוז אחד.
ועובר עוד זמן, עד ששוב מגלים לו מה זה נקרא על מנת להשפיע, והוא מזדעזע: "מה, עד כדי כך לתת, לא לחשוב על עצמי?" ושוב בורח מהמחשבה הזאת, מסתיר אותה מאחורי כל מיני דברים: הפצה, ספרים, כותב, קופץ, עושה לא חשוב מה. אבל לאט לאט נעשות בפנים פעולות והוא מתרגל בעוד אחוז אחד: "יכול להיות שהמצב הזה באמת יותר טוב בשבילי". מתחיל לפענח את זה, ש"אני אתן את הכל, ובכל זאת יהיה לי טוב".
זאת אומרת, עדיין לא יוצאים לרוחניות, אלא הצרות מלמדות איך הרצון לקבל מרגיש בתוך עצמו. נדמה שבעזרת הרוחניות אפשר לברוח מהמכות, שזו עדיין מחשבה גשמית. אבל איך שלא יהיה, על ידי עבודה כזאת אדם מתקרב למצב שהוא רוצה לברוח מהרצון לקבל שלו, מלחשוב על עצמו, בגלל שמחשבה הכי קטנה על עצמו מביאה לו צער גדול. הוא מפחד לחשוב על עצמו.
כמו אדם שהוא קלפטומן. אדם שיש לו מחלה כזאת שאוהב לגנוב. זה בטבע שלו. יש אנשים גדולים ועשירים, שכאשר הם נכנסים לחנות הם חייבים לגנוב, זה מה שממלא אותם, אחרת הם לא מסוגלים ליהנות. בצורה עקיפה הם יתנו מיליון דולר עבור אותו דבר, אבל מלתת מיליון דולר ולקבל תמורתם את הדבר הזה, הם לא מרגישים תענוג. התענוג שלהם נובע דווקא מזה שהם גונבים.
אדם כזה מגיע למצב שהוא מפחד לגנוב, הוא יודע שהוא לא מסוגל להחזיק את עצמו. עד שמגיע לפחד כזה, שהוא חייב לברוח מהרצון לקבל, כי אחרת הרצון לקבל יתפוס אותו, אחרת זה מוות. זאת אומרת, הכל עדיין קורה בתוך הרצון לקבל, אבל השנאה לרצון לקבל בכל זאת מרחיקה אותו, כביכול מרחיקה אותו, מהרצון לקבל, ואז מתרחשת הבריחה כמין נס, נס יציאת מצרים, בלילה, בחושך, בהיסח הדעת, כשהאדם לא רואה איך ומה קורה איתו.
כך קורה בכל מדרגה ומדרגה. כל מעבר למצב חדש בא בזמן שאדם לגמרי מבולבל ולא מבין ולא מכיר מה קורה לו. בעקבות הבלבול וחוסר ההתמצאות בא המצב החדש, היותר נאור. וכך עד שאדם מתחיל באותו רצון לקבל, לחפש ולצפות שיבואו בלבול וחוסר התמצאות, כדי שמהם יהיה מצב חדש יותר טוב. הוא ברצון לקבל רוצה את זה.
להגיע ליציאת מצרים נקרא "נס". האדם בשום אופן לא יכול לגרום לזה בעצמו, כי מדובר במצב גבולי בין רצון לקבל לרצון להשפיע. זה חתך שבא עד אין-סוף, עד נקודת "יש מאין". לכן הוא נקרא "קריעת ים סוף". "ים סוף" זה לא הרצון לקבל הקטן שלנו, שמבדיל בינינו לבין העולם הרוחני. "ים סוף" הכוונה לכל הכלי דחוכמה הסופי שלנו, בכל הסופיות שלו, בכל המלכויות שלו. עד לשם הולך החתך הזה. האדם עובר אותו ורק אחר כך מגלים לו מה הוא עבר. הדבר הזה הוא ניסי לגמרי.
"שבע השנים הרעות" מתבטא גם במצב הגשמי של האדם?
אין שום קשר בין מה שאדם עובר ב"שבע שנות הרעב" לבין הגשמיות שלו. אדם יכול ב"שבע שנות השובע" להיות בצרות מבחינה עסקית ואישית וכו', וב"שבע שנות הרעב" - לטבול בשמנת. אין שום קשר בין זה לזה.
איך אמורה לגדול הנקודה שבלב?
הנקודה שבלב גדלה מתוך התקשרות האדם עם הסביבה, כשהוא חושב איך בכל זאת הוא יעבוד עם הסביבה. ככל שהוא יכול לספוג מהסביבה את הרעיון הרוחני כך גדלה הנקודה שבלב.
מה פירוש "תרגילים על תענוגים גשמיים"?
מה שמדברים בעבודה הרוחנית, שצריך לחשוב על החבר, על הקבוצה, על להשפיע לחבר, זאת אומרת, לחיות את הרצונות של החבר, לגרום לו שמחה, זה לא כדי שיהיה לי סתם כיף בקבוצה, אלא הכוונה שאבדוק עד כמה אני רחוק מהרצון להשפיע, עד כמה שנוא עלי הרעיון הזה. עד כמה אני צריך להשתדל לכפות על עצמי את הביצוע כביכול של על מנת להשפיע. לחיות ברצונות שהם מחוץ לי, לא שלי. מהתרגילים האלה לומדים.
רב"ש אומר: "ואח"כ הוא יכול כבר לצאת מבחינת הצמצום וההסתר בשיעור מה, שהוא כבר יש לו מציאות של בחירה, היינו לומר, שהוא מקבל את ההנאה והתענוג הזה רק מטעם שהוא רוצה להשפיע". זאת אומרת, ללמוד עד כמה הוא מסוגל ולא מסוגל לעשות את זה. "בשיעור מה" הכוונה היא, שעדיין אין לזה שיעור, אלא לומד איפה הוא נמצא. עוד לא מדובר שזה יקרה לו.
ודאי שהאדם לא מסוגל להתחיל בעצמו פעולה כזאת וגם לגמור. אף פעולה אדם לא מתחיל ולא גומר. הוא מתחיל את הפעולה, עליו להשתדל לעשות בעצמו, כל הזמן לדחוף. ואז ברגע שדוחף לעשות ולא מצליח, אז מתגלה לו שכאן הבורא חייב להיות כשותף ופועל העיקרי.
מה פירוש המשפט "הקב"ה עוזרו עם נשמתא קדישא"?
אדם לוחץ, לוחץ, ואז מתגלה לו שכאן דרושה פעולה שהיא למעלה מהכוח האנושי, למעלה מהעולם הזה: על מה שהוא לוחץ, במה שהוא נוגע, לא שייך למציאות שלנו, אלא למציאות שהיא מעבר למחסום. אז מתגלה לו מה זה "מחסום". שמחסום זה בכלל היפוך במחשבה, בחשיבה: "עולם הפוך ראיתי".
ואז מתגלה לו, שרק הכוח העליון, הקב"ה, יכול לעשות את הפעולה הזאת. במה? ב"נשמתא קדישא", שנותן לאדם כוחות אחרים, מחשבות אחרות, יכולת, דברים שלא היו לו קודם. זה נקרא "נשמה חדשה". "נשמתא קדישא".
זאת אומרת, במקום הטבע שהוא ברא בעל מנת לקבל, הוא נותן לו טבע שני בעל מנת להשפיע. זה נקרא "נשמה קדושה": "נשמתא קדישא". עכשיו האדם מקבל כוחות בעל מנת להשפיע.
האם לקבל "נשמתא קדישא" תלוי במורה ובקבוצה?
העסק הוא רק בין האדם לבורא. אין כאן מורה, אין כאן קבוצה, כבר אין כלום. מורה וקבוצה הם האמצעים שמביאים את האדם לקשר עם הבורא. האדם חייב כל הזמן להישען עליהם, להיות בקשר איתם, אבל עניין הקשר עם הבורא הוא כלי, נשמה של האדם, עם האור שזה הבורא. אין יותר.
מה ההבדל בין לימוד כתבי רב"ש ללימוד "תלמוד עשר הספירות"?
כל שיעור מחולק לשני חלקים: חלק העבודה הרגשית, שבו האדם אמור לכוון את המחשבה לחיפוש, לאיזון שלו, לעמידתו מול הבעיה, מול המטרה. לכן, קודם קוראים את כתבי רב"ש, אלה מאמרים שכתב לתלמידים. ואחרי שאדם מתוך התעוררות מהמאמר, יודע מה הוא רוצה בחיים, אז ניגשים לחלק השני, לתרופה, ל"תלמוד עשר הספירות", למה שיכול לעזור לו להגיע למה שהוא רוצה.
החלק הראשון הוא בירור המחלה, והחלק השני הוא ריפויה. זאת אומרת, בזמן קריאת מאמר אדם חייב להיות בכל מיני רגשות, גם בשמחה, גם בעצבות, גם בהודיה, גם בבקשה. ובעיקר ברגשות שליליים על מה שחסר לו, על מה שאין לו, על מה שעוד לא מגיע, על מה שהוא רוצה: רגשות כביכול שליליים, גילוי החיסרון. ואחר כך כשיש לו חיסרון, אז הוא מגיע ללימוד כשהוא מחפש את מי שירפא לו את החיסרון, "הרופא לכל בשר", שיבוא האור ויחזירו למוטב.
באופן זה יש לאדם עם מה לגשת ללימוד, ואז הגישה שלו ללימוד היא גישה נכונה: הוא דורש מהלימוד תיקון. חוץ מתיקון, הלימוד לא יכול לתת כלום. כל החוכמות שהלימוד נותן הן דבר חיצוני לגמרי, הן רק כדי להתקשר קצת עם הלימוד עצמו. אבל בפנים צריך לדרוש רק את הכוח המתקן.
מה ההבדל בין הסופרים המקובלים השונים?
בעל הסולם כותב, שההבדל בין הסופרים המקובלים השונים, הוא במה שהם כתבו, בצורה חיצונית ובצורה פנימית. הם נבדלים בשפה, בדרגה שכל אחד נמצא בה, באופי, בצורת הגילוי ובמידת הגילוי. לכן יש ללמוד רק מנשמה אחת מיוחדת, שהיא נשמת רשב"י, האר"י ויהודה אשלג, שהיא אותה נשמה שהתגלתה בעולם הזה בג' זמנים, ג' תקופות, כדי לגלות את שיטת התיקון.
וכל יתר המקובלים, בעל הסולם כותב, יתכן שהיו הרבה יותר גדולים, כמו שרבי עקיבא היה הרבה יותר גדול מרבי שמעון, והיו גם יותר גדולים ממנו, אבל הם לא נשלחו לעולמנו כדי להיות מורים שלנו. לכן האדם אמור ללמוד מספרי אותה נשמה, אלה הספרים של רשב"י, האר"י ויהודה אשלג.
איך אפשר לקשר את הלימוד שנוקבא עולה לאבא ואמא, או כל מיני פעולות כאלו, עם מה שחסר לי?
בפעולות אלו האדם לומד מה קורה לו בפנים. "נוקבא שעולה לאבא ואמא" זה חלק הרצון לקבל, שעובר תיקון על ידי כוחות דלהשפיע של בינה, של כוח עליון, שנותן לאותו רצון לקבל שמתקשר, כוונה על מנת להשפיע. וכך צריך לראות כל פעולה ופעולה.
אין טעם לפרט את כל "תלמוד עשר הספירות", איזו פעולה, רצון לקבל מסוים, עושה מה, או איזה סוג רצון לקבל הולך עכשיו ומקבל תיקון ומה מהות התיקון, וכו'. כאשר אדם מגיע למדרגה הזאת שמתוארת בספר, הוא כבר מרגיש על עצמו מה קורה לו.
אדם שכבר לומד "תלמוד עשר הספירות" בצורה כזאת, שמה שהוא קורא מתבצע מבפנים, או לפי מה שמתבצע בפנים בתוכו, הוא מוצא איך זה כתוב בתע"ס, זה באמת נקרא "נשמת אדם תלמדנו": שהוא כבר מרגיש בנשמה שלו את כל הפעולות.
אבל בינתיים אדם קורא על הפעולות האלה, שמתרחשות בתוך הנשמה שלנו, בעוד הוא עצמו חסר הכרה, לא מרגיש שהן עוברות בו. אז אדם שלא מרגיש, אבל רוצה להגיע להרגיש את אותן פעולות, אז הוא משתוקק אליהן, ותופס משם קצת הארה. זה נקרא שאור מקיף בא אליו.
האור המקיף לא בא ולא הולך, לא חוזר ולא יורד, אלא המשיכה של האדם למצב הזה, להיות בפעולה הזאת, היא הנותנת לו הארה משם. האדם כאילו תופס את המצב הזה מרחוק, וזה נקרא אור מקיף בא אליו. וכך לאט לאט האור המקיף הזה מקדש אותו, מנקה אותו, מקרב אותו קצת, ועוד קצת, ועוד.
מה המצב הסופי שהאדם מקרב מרחוק?
הנשמה שלנו, של כל אחד ואחד, נמצאת בדבקות עם הבורא בדרגה הגבוהה ביותר. וגם נמצאת בכל המצבים ובכל המדרגות, מהמדרגה הסופית הזאת של דבקות בבורא ועד המדרגה הנמוכה ביותר, שבה אנו נמצאים כעת.
אז כשאדם פותח ספר שמדבר על הנשמה שלו באיזה דרגה רוחנית, הוא קורא ורוצה לחיות בה, כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )אות קנ"ה(, שלומדים ולא מבינים, אבל משתוקקים לדעת מה שלומדים, "לדעת" נקרא להתחבר, להזדווג, "וידע אדם את חוה אשתו", להיות מחוברים בחוש, בהרגשה, עם מה שלומדים.
מתוך זה האדם מקרב את הדבר הזה שהוא רוצה להיות בו, הוא רוצה שהדבר יקרה. בעזרת הרצון הזה האדם מושך משם קצת אליו. זאת הפעולה האקטיבית שיכולה להיות מצד האדם, וכתוצאה ממנה הוא מתקרב לאותו מצב.
לאיזה מצב? למצב של השפעה לזולת ללא שום פנייה לעצמי. כך הוא כל מצב ומצב רוחני. אז לפני שאני חושב על זה, אני צריך קצת לסובב את עצמי בפנים לכיוון של השפעה, ולא לרווח בטוטו או לאיזה עסק טוב. זאת אומרת, הכיוון צריך להיות למצב הרוחני העתידי שיתגלה אלי, שאני ארצה אותו, שאני איכשהו אוכל למשוך אותו אלי.
בשביל זה קוראים לפני הלימוד כל מיני מאמרים על להשפיע, מבררים מה זה רוחניות, מה זה המצב הרוחני. לומדים שמצב רוחני זה לא אחד שיש אחריו כמה אפסים בבנק. אלא זה אני שיש כמה אפסים לפניו, כמו שרב"ש כותב, האדם, שהוא האחד, איפה הוא שם את האפסים, אחרי האחד או לפניו.
אז האדם מבין שהוא לא מסוגל לעשות את עצמו יותר קטן, הוא לא מסוגל לתת או אפילו לחשוב על נתינה, אבל אם הוא מברר מה זה בדיוק הדרגה ההיא, וחושב עליה בזמן הלימוד, חושב על ההגדרה הנכונה מה זה "להשפיע", בכך הוא מקרב את המצב הזה אליו.
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מבאר איך עלינו ללמוד. לפי בעל הסולם הגדרות המילים חייבות להתיישב בשכל כ"מונחות בקופסה". למה? כדי שלא תדמיין איזו תכונה, תופעה, או מהות של מילה, בצורה אחרת ממה שבעל הסולם מפרש. שיהיה לך ברור שמדברים על השפעה, על נתינה, ללא שום פנייה לעצמי, וכו'.
הדבר הזה אמור להיות ברור עד כדי כך, שכאשר אדם לומד על איזו פעולה רוחנית, ברור לו שמהתחלה ועד הסוף קורה כאן משהו שהוא מחוץ לו. לכן בעל הסולם אומר, שעלינו לשנן היטב את ההגדרות ולזכור אותן בעל פה. למה לזכור בעל פה? כדי שהן יהיו מעל הרצון לקבל, מוכנות לשימוש בצורה הנכונה. כי אנחנו כל הזמן מחליפים את פירוש המילות.
על איזה שכר צריך לדמיין?
אנחנו לא יכולים לבחור את השכר. השכר כבר נמצא, הוא תלוי במצב שאני נמצא. אנחנו לא יודעים מה זה שכר ברוחניות. אנחנו לא יכולים לתאר אותו לעצמנו. אפשר סתם לומר במילים, שהשכר יהיה "על מנת להשפיע", "לעשות טוב לבורא". אבל לקבל מזה תענוג, להרגיש את הכלי שנמצא מחוצה לי, ואיך הוא מתמלא, אין לנו אפשרות לדעת או להרגיש את זה. אנחנו עדיין לא יכולים להרגיש בתוכנו פעולות כאלו, איך נהנים מדבקות.
איך לרצות להחליף שכר? מה זה להחליף שכר?
רק מתוך מכות. אין שום פתרון אחר. אדם שמסוגל לסבול יכול לעבור את המכות יותר מהר. לסבול אותן אפשר רק אם הופכים את הייסורים מייסורים בהמיים לייסורים נפשיים. כי ייסורים בהמיים הם ייסורים שנמרחים לאורך זמן. אם רוצים לקצר אותם, אי אפשר להישאר באותו מישור של ייסורים בהמיים, אלא חייבים להעלות את איכות המכות מבהמיות לרוחניות. ואז מכה אחת נפשית, רוחנית, נחשבת כאלף מכות בהמיות, ובכך מקצרים את הזמן. זאת אומרת, מכות איכותיות במקום מכות כמותיות.
איך מעלים את המכות ממכה בהמית למכה רוחנית?
מעלים את המכות ממכה בהמית למכה רוחנית רק על ידי זה שמתחילים לברר בדיוק את הכדאיות באהבת הזולת. אם אדם סובל מהעדר של אהבת הזולת, הוא כבר מתחיל להעביר את המכות מרמה בהמית לרמה רוחנית.
זאת אומרת, העניין של דחיסת הזמן הוא עניין של להעביר מכמות לאיכות. כל פעם המכה צריכה להיות יותר איכותית, כמה שיותר מכוונת למטרה. ככל שאדם יותר מברר מה זה בשבילו רוחניות, עד כמה ההגדרה שלה עדיין לא בשבילו, עד כמה היא נגדו, עד כמה הוא לא בתוך זה, והוא מרגיש את זה כמכה, הוא גם חוסך לעצמו זמן וגם חוסך מעצמו סתם מכות בהמיות.
ריכוז תשומת הלב בברור הזה של אני והפעולה שלי, התהליך והבורא. בפעולה הזאת יש הכל. רק הבורא, מי הוא הבורא, מחלק מתנות או כוח דלהשפיע נטו, נקי, ללא שום קשר לעצמו, לגמרי מנותק מהרצון לקבל שלי, ממה שיהיה לי מזה. הבירור הזה מעביר את האדם מכמות לאיכות. בלעדיו אין דחיסת הזמן. עוברות שנים והכל כאילו חוזר.
מה קובע את עוצמת המכות שאדם מקבל?
הבורא נותן מכות לפי יכולת האדם לסבול. זאת אומרת, לפי כמה שאדם מכוון לאמת, לפי מה שהכין את עצמו לראות את האמת, עם החברה, עם המשפחה, עם ההכנה הפנימית שלו, עד כמה שהוא הכין את עצמו, אז פותחים לו ומראים לו שהוא לא נמצא בזה, במידה שלא יברח. זה נקרא "נכונות לסבול".
ואם אדם עדיין לא מרגיש שנפתח לו הרע, הוא עוד לא מוכן לסבול, אז הבורא נותן לו כמו לתינוק, ועדיין מחכה עד שהאדם יכין את עצמו להתקרב לאמת.
צריך להבין, שהדרך שלנו היא בכל זאת דרך הפוכה ממה שאנחנו רוצים, בתוך הרצון המקורי הבהמי שלנו, ואין בה שום דבר שיכול להיות מפורש בתוך הרצון לקבל כדבר טוב. לאט לאט מגלים את זה. גם עכשיו לא נראה לנו שזה כך, אני אמנם קם בלילה לתת יגיעה, להפסיד, אבל באיזשהו מקום אחר אני מרוויח. עדיין יש כביכול לאן לברוח עם הרצון לקבל ואיך להרגיע אותו. זה עוד לא נקרא "מכה". "מכה" זה שאי אפשר להצדיק ואי אפשר לתת שום תשובה לרצון.