80.סוגי היראה
שיחה (20.01.1) על מאמר: "מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמייחסים לה'"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת עקב, עמ' 54
מהי יראה?
מי לא מפחד? מי שאין לו שכל, הוא לא מפחד. או אדם שאף פעם לא היה במגע עם החיים, שלא קיבל מכות, שלא קיבל שום צער ולא הרגיש שום גבול לרצון שלו, הוא לא מפחד. מי שהרגיש גבול, שכבר יודע שיש הגבלה, שכבר יש לו איזושהי הרגשה, מזה נובעת הרגשת הפחד.
יש כלי שהוא רצון לקבל וכנגדו תענוג. הכלי נברא על ידי התענוג, על ידי האור, והוא בדיוק מותאם לאור לפי הכמות ולפי האיכות. כלי הוא רצון ליהנות. אם רצון ליהנות מרגיש שהוא לא יוכל ליהנות, מרגיש הגבלה בלמלא את עצמו, מזה כבר מתחילה אצלו תחושת הפחד, היראה. מההרגשה הנמוכה ביותר, הקטנה ביותר, שסתם מרגיש קצת גבול, הגבלה, ועד לפחד הגדול ביותר.
הפחד הוא תוצאה מריקנות הכלי. הכלי יכול להיות בשני כיוונים:
פחד מכלי ריק בעל מנת לקבל.
פחד מכלי ריק בעל מנת להשפיע.
מכאן שיש שני סוגים של יראה: יראה מהעולם הזה, על כל התענוגים שבעולם הזה, יראה לכיוון עצמי, אם יהיה לי או לא יהיה לי: כבוד, כסף, משפחה, בריאות וכו'. ויראה מהעולם הבא, האם אקבל את העולם הבא. אם הפחד מהעולם הזה יותר גדול מהפחד מהעולם הבא, אז מתעלמים מהפחד מהעולם הבא, אבל לפעמים מפתחים באדם פחד מהעולם הבא, שהוא מוכן לוותר על כל העולם הזה, להיכנס למנזר ולהתענות, רק להיות בטוח שלא יחסר לו משהו בעולם הבא.
אבל בסופו של דבר אדם מכסה בהווה את הפחד גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא, ששניהם רגשות של העולם הזה, שעכשיו הוא מרגיש. לכאורה נראה לו שהוא חושב על העתיד, אבל למעשה הוא לא חושב על העתיד, אלא במסווה של דאגה לעתיד הוא רוצה לכסות על ההרגשה הרעה של עכשיו.
ויש יראה איך אני משפיע, איך האדם ממלא את הכלי שלו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, האם הוא ממלא את הכלי של הבורא, למרות שאין לו שום גישה מהו הכלי של הבורא, והוא מודד אותו לפי הכלי שלו. במידה שהאדם מבין מה זה השפעה, במידה שהוא מבין ומרגיש מה שהוא עושה לבורא, לפי זה יש לו כלי דהשפעה והוא ממלא את הבורא. זאת אומרת, הכלי הזה הוא שלו וההרגשה הפנימית היא שלו. ומה יש בחוץ הוא לא יודע, כל הרגשות האלה הם בתוכו והם בהווה, אף פעם לא בהיה ולא ביהיה.
איך הפחד מניע את האדם?
האדם מפחד מהגבלה, מכלי ריק, ולכן כשהוא מרגיש שהכלי יהיה ריק, הוא מוכן לעבוד, לוותר על כל מיני דברים. בין אם על מנת לקבל ובין אם על מנת להשפיע, בין אם בעבר ובין אם בהווה או בעתיד, הוא מוכן לעבוד על הכלי הריק הזה כדי לא להרגיש את הריקנות הזאת.
יש אנשים שמפחדים מעניות, ממה יהיה איתם מחר או בעוד עשר שנים. בדרך כלל הדאגה של בן אדם כזה היא להבטיח את עצמו ולהשאיר משהו לילדים. הוא מתכנן ועושה חשבון כמה הוא צריך לעצמו וכמה לילדים ומגיע נגיד למיליון דולר. אז הוא מרגיש את הכלי הזה "מיליון דולר", ויש לו פחד שהכלי הזה ישאר ריק. והוא מתחיל לעבוד על זה. אז ההרגשה שלו מתחילה מכלי ריק שבנה בתוכו.
מהו פחד של "יראת שמים"?
הפחד של האדם שמא לא ימלא את הכלי של הבורא נקרא "יראת שמים". מהו הכלי של הבורא? לפי תפיסת האדם את מהות הבורא, ולפי מידת החשיבות שהוא מייחס לבורא, האדם בונה בתוכו חיסרון להתייחס אל הבורא, למלא את הכלי שלו, לתת לו, החיסרון הזה נקרא הכלי של הבורא. "יראת שמים" זה הפחד על הכלי הזה, פן יישאר ריק, האם אני ממלא את הכלי הזה.
הכל מכונס בתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל. רק בכל מיני אופנים, בכל מיני התייחסויות למילוי. הקבלה, ההשפעה, העבר, ההווה, העתיד, מיני התענוגים: בהמיים, כסף, כבוד, המושכלות, הרוחניות והגשמיות, הזמנים, הסיבות, הכל בתוך הכלי, מדובר אך ורק בכלי, בהרגשת הכלי.
יש הרגשה של מלאות יחסית או של חסר. והיחס לזה נקרא פחד או יראה, או ההפך: תענוגים או כל מיני רגשות. ושוב: מדובר במידת המילוי שבכלי. לא תמיד הכלי עצמו ישנו. למשל, לדגים חסר פחד ממחר, מה יהיה להם מחר. האדם חושב על מחר ולדגים אין פחד כזה. הכלי שלהם לא כולל את הרגשת מחר.
גם לנו אין הרגשת מחר, אנחנו מרגישים בהווה את הפחד כביכול ממחר. לדוגמה, אדם חושש שאם מחר לא יהיה לו לשלם שכר דירה, יזרקו אותו מהדירה. אז כבר היום הוא מפחד ודואג. לדגים אין דאגה כזאת וגם לא לבהמות, הכלי שלהם לא נגלה בצורה כזאת, הם לא מרגישים עבר ועתיד. אבל אצל האדם אפילו שמרגיש עבר ועתיד הוא מרגיש את זה בהווה.
בשביל מה צריך את הפיזיולוגיה הזאת של הכלי?
בעזרת הפיזיולוגיה הרוחנית הזאת אנחנו מכירים את עצמנו. אנחנו רוצים לדעת מה הסיבה לפיזיולוגיה הזאת כדי להתעלות מעליה. בקבלה אנחנו בסך הכל לומדים את עצמנו, את הכלי שלנו, ואיך אנחנו פועלים בתוכו. הבורא בתוך הכלי, הנברא בתוך הכלי, וכן כל העולמות בתוך הכלי, הכל בתוכו. הזוויות שבהן האדם מסתכל על הכלי, האופנים שבהם הוא מרגיש את הכלי שלו, הם שבונים לו את עולמו.
זאת אומרת, אם האדם יכול לבדוק, לבקר, את ההרגשה שלו בתוך החיסרון, אז הוא כבר יכול להתחיל לטפל בעצמו. הוא כבר מבין את הסיבה לרגשות, ובצורה כלשהי הוא יכול לאזן את עצמו: הוא יכול לדעת מה עשוי לבטל את תחושת הפחד מהעתיד.
"עתיד" נקרא כלים חיצוניים, ריקניים, ביחס למצב הנוכחי. ומזה כבר אפשר לדבר על צמצום ב' ואיך הוא נעשה, על אורות מקיפים ואורות פנימיים, ועל היחס ביניהם, איך הם בונים את ההווה והעתיד של הפרצוף. כשאדם מתחיל באיזושהי צורה לראות את זה בצורה בוגרת, זה נותן לו אפשרות להתייחס לעצמו בצורה אובייקטיבית, מהצד, ולקשור את עצמו עם מה שהוא קורא. אי אפשר סתם להגיד: "אני אדם". אם אדם לא מתייחס לזה כאדם, הוא בהמה שמרגישה אבל לא מבינה מה היא מרגישה, שלא יכולה לעשות שום דבר עם ההרגשה שלה.
אין בעיה לדבר על פסיכולוגיה רוחנית, אבל לא לברוח מההבנה שמדברים רק על הכלי. שצורות הרגשות שהכלי מרגיש, זה נותן לנו מא' ועד ת' את כל המילון שלנו. רק מתוך הרגשת הכלי.
המשחק מכור מראש, אני רק יכול להיות צופה.
גם המחשבה הזאת באה מתוך ההתפעלות שלך מהכלי שלך. אבל אם תצא פעם מתוך ההסתכלות הזאת, ותסתכל על עצמך מצד הבורא כביכול, אז תרגיש מעל הבריאה, וזה יתן לך חיים רוחניים. מה זה חיים רוחניים? שלא תהיה מושפע ונכלל בכלי עצמו, עם הרגשות שלו.
מה נותן צמצום ועל מנת להשפיע? חופש מהתפעלות מהכלי עצמו. מה זה לצאת מעל המחסום? להתרומם מעל הרצון לקבל, מעל הכלי שלי, ולהסתכל עליו מצד הבורא כביכול. זה מקנה לאדם הסתכלות אובייקטיבית. ורק אז האדם יכול בכלל להגיד מי הוא, כי הוא מקבל חלק מחוץ לבריאה. מתחת למחסום האדם לא יכול לתפוס את עניין הצמצום וההשפעה.
זאת אומרת, למרות שהאדם לא יכול לצאת מהטבע שלו של הרצון לקבל, הוא מקבל מחשבה כמו של בורא, ומהמחשבה הזאת, על מנת להשפיע, הוא מסתכל על הבריאה, על עצמו. לכאורה זה דבר בלתי אפשרי. כמו שבלתי אפשרי לצאת לגמרי מעצמי ולהיכנס למישהו אחר, להיכנס לראש שלו, להתיישב בו, ומבפנים, מתוך הראש, מתוך הגוף שלו, דרך העיניים שלו, להסתכל על עצמי. ובכל זאת הדבר ניתן. בזה שאדם רוכש את תכונות הבורא, מהתכונה שהוא רכש, דרך העיניים של הבורא, דרך המחשבה שלו, האדם רואה את עצמו. זה נקרא שאדם רכש טבע אחר. איזה טבע אחר יש חוץ מהטבע שלנו? רק הבורא.
מה ההבדל בין הסתכלות מהצד מתוך הכלי לבין הסתכלות מהצד מתוך הבורא?
מה ההבדל בהסתכלות של האדם, אם הוא רואה את עצמו מתוך עצמו, או רואה את עצמו מתוך הבורא? ההבדל הוא שמתוך הבורא האדם מתחיל להסתכל על עצמו כמו על נברא, ולפני כן לא.
במה משתנים כלי המדידה של האדם?
השתנות כלי המדידה מתבטאת בכך שהאדם מקבל ממד נצחי. הוא יוצא מגדר הזמן. הוא כבר לא חסר. הוא לא נמצא בהגבלת הזמן, בהגבלת המקום או בהגבלת המילוי. כל ההגבלות של הכלי נעלמים. מדובר בחשיבה אחרת שהיא מחוץ לגבולות זמן-תנועה-מקום, אלא בממדים רוחניים של "עולם-שנה-נפש".
אבל אפילו שאדם יוצא ומסתכל על עצמו כביכול מצד הבורא, הוא לא יוצא מעצמו. גם ההרגשה הזאת היא בתוך הכלי שלו. אז מה זה נקרא להסתכל מצד הבורא, אם אף פעם לא יוצאים מהכלי? מפני שהאדם רוכש את תכונות הבורא בתוך הרצון לקבל, ומתוך תכונות הבורא הוא מסתכל על יתר הרצון לקבל הלא מתוקן, אז בתוך הכלי שלו יש כביכול חלק הבורא וחלק הנברא. זאת אומרת, האדם אף פעם לא יוצא מהכלי שלו. הכל בתוך הרצון לקבל, גם הרגשת הבורא, גם מחשבות הבורא, כל מה שהוא תופס.
מתי האדם יכול להגיד שהוא הולך ליהנות רק בשביל הבורא?
מתי הוא בוחר בזה? כשאין לו כלום. כשהוא בעצמו עושה שאין לו כלום. הוא רוצה לבדוק אם הוא לא מרמה את עצמו, הוא בודק שאין לו כלום ומסכים להישאר בזה. אדם שרוכש תיקון מגיע למצב שלא חסר לו דבר, גם כשאין לו כלום. הוא כבר לא חושב על עצמו, לו לא חסר, נשאר לו רק להרגיש שחסר לבורא.
ואז האדם פותח את הכלי של הבורא וממלא אותו. אבל כשהוא מסתכל איך הוא יכול למלא את הכלי של הבורא, הוא רואה שהכלי יהיה מלא רק אם הוא עצמו יתמלא עם התענוג. אז הוא שוב פותח את הרצון שלו ליהנות, בהתאם להרגשתו כמה הוא רוצה ליהנות לבורא. ברצון הזה ליהנות קודם כל לבורא הוא ממלא את עצמו. אבל כשאדם ממלא את עצמו, הוא כל הזמן נמצא בכל הרגשות עם העיניים בבורא, כדי לראות איך הבורא נהנה.
מדובר בסידרת תיקונים לא פשוטה, והתיקון הראשון הוא לעשות צמצום. כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )אות ו'(: "באופן שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו, עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו. ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות גם כן בדרך הזה, דהיינו בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו במשהו". זאת אומרת, התיקון הראשון הוא לעשות שהאדם לא יהנה משום דבר בעולם הזה, ואז הוא בטוח שאין לו כלום.
איפה בכל זה נמצאת הבחירה של האדם?
הבחירה של האדם היא לא לבחור במשהו, הבחירה של האדם היא כל הזמן ללחוץ על עצמו להמשיך. לא יותר. האדם לא בוחר דרכים, אלא הוא אוזר עוד קצת כוחות ליגיעה, לעוד קצת לחץ, להתקדם עוד קצת. זה הבחירה. הבחירה היא זירוז הזמן.
האדם עצמו אף פעם לא בוחר דרכים. איזה דרך הוא יכול לבחור? מה הוא יודע בתיקונים, במצב הנוכחי או במצב הבא שלו? איך לעבור מזה לזה? ומה יצא מזה? ברור שלא האדם עושה את זה וטיפשי מצדו לחפש דרכים לעשות את זה. באופן תיאורטי האדם יכול לראות את התוכנית בכללות, אבל לגבי עצמו, לגבי השלב הבא שלו, הוא אף פעם לא יכול לראות.
זה מה שכל כך קשה לנו. אבל בשלב זה אי אפשר לראות אלא רק ללחוץ כמה שיותר, להתקדם, ואז קצת לראות מה היה בעבר. רק אחרי המחסום רואים את השלב הנוכחי. כי עד שלא עוברים את המחסום, לא עוברים את המדרגה הראשונה. כל מה שאנחנו עוברים זה בסך הכל דרגה אחת, דרגה דעולם הזה.
איך אפשר לראות את הפחד מהצד?
האדם יכול להתבונן בפחד מהצד רק אם הוא רוכש תכונות הבורא. לא מדובר בפחדים בהמיים, למרות שגם בהם יש העתקה מזה. אדם צריך כלים שונים כדי לראות ולאבחן את עצמו. אם לא היתה שבירת הכלים ולא היו נכנסות בתוך הנשמה תכונות זרות לרצון לקבל, לא היינו יכולים לחשוב ולראות את עצמנו בצורה אובייקטיבית, כביכול אובייקטיבית, צדדית.
גם בעולם הזה, כהעתקה משבירת הכלים, כל אחד יכול קצת לראות את עצמו כאילו מהצד. לבהמות ולחיות אין אפשרות כזו, רק לבני אדם. גם בגשמיות, לבני אדם מפותחים יותר יש אפשרות לראות את עצמם מהצד, לחקור, להבין וכו'. יש בזה הרבה מדע, פסיכולוגיה, ודברים אחרים. יכולת זאת איננה בהכרח נחלתם של העוסקים בקבלה.
ממה נובעת יכולת זו? מקורה בשבירת הכלים. על ידי שבירת הכלים נכנסו בכלים הבהמיים שלנו תכונות שהן אלה שמקנות לנו את ייחודנו כבני אדם, להבדיל מהבהמות. ואז אנשים מרגישים עבר ועתיד בתוך ההווה, ויכולים להסתכל על עצמם ולחקור את עצמם, כביכול בצורה אובייקטיבית, כאילו מהצד. כמו שעושים כל מיני פסיכולוגים, למשל פרויד. פרויד הסתכל על עצמו כביכול מהצד, וכתב על כל ההתנהגות שלו למן הילדות ועד שנעשה מדען בפסיכולוגיה.
להבדיל, את אותו היחס אפשר לפתח ולהחיל על כל הבריאה ועל כל האדם, להסתכל עליהם מהצד הרוחני, איך הבורא מסתכל, איך זה מצד הבורא. וכאשר אדם יוצא מהמחסום ורוכש כלי רוחני, זאת אומרת, נבדל מהרצונות שלו, מהדאגות על עצמו ומההסתכלות על עצמו מבפנים ותופס את אופן ההסתכלות של הבורא עליו, זאת הצורה האובייקטיבית ביותר שיכולה להיות.
מה התנאי שאדם יתפוס הסתכלות על עצמו מהצד?
התנאי שזה יקרה הוא צמצום, תיקון שמקבלים מלמעלה, כשהכלים שיש בהם רצון לקבל, חוסר מילוי, מקבלים מילוי אפילו שהוא לא המילוי האמיתי, הטבעי, שלהם: הכלי רוצה לקבל אור חוכמה, ובמקום זה הוא מקבל אור חסדים ונרגע. זה דבר מאוד מיוחד.
כל כולו של האדם אינו אלא רצון ליהנות. הכלי שלנו מרגיש רק יש או אין תענוג שהוא רוצה. פתאום במקום לקבל את התענוג שהכלי רוצה, מילוי אור חוכמה, האדם מרגיש בתוך הכלי הזה את נותן המילוי, וזה ממלא אותו והוא לא רוצה יותר. מאיפה זה בא? כשבחינה א' הופכת להיות בחינה ב', היא לא צריכה יותר.
כאשר האדם יקבל ברצון לקבל שלו הרגשת הבורא, במקום כל המילויים שרצה קודם בכל החושים שלו: תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות וכו', הוא יקבל הרגשת הבורא ותו לא. הוא לא יצטרך שום דבר. הוא לא יקבל את התענוג עצמו, הוא ירגיש את נותן התענוג, וזה יספיק לו. למה? ככה.
לבהמה זה לא מספיק, אבל האדם הוא תוצאה של התפתחות כל ארבע הבחינות של הרצון לקבל כך, שכלי שרוצה אור חוכמה מסתפק בקבלת אור חסדים. הרגשת הבורא.
וכשיש לאדם מילוי לא טבעי, אחר, שמאפשר לו לא להיות נשלט על ידי החיסרון, להיות עצמאי, הוא יכול למדוד, לבדוק, ולקבוע איזה מילוי הוא באמת רוצה: מילוי לפי הטבע שלו עצמו. מילוי לפי טבע אחר, שנותן לבורא. יש בזה עוד הרבה דברים, אבל זה המעבר.
אז איך אפשר לעבור מצד אחד לצד השני? לא חסר לנו שום דבר חוץ מהרגשת הבורא. זה תיקון לכלי. כי אין שום דבר חוץ משני הפרמטרים האלה: התענוג שממלא אותי כשאני מרגיש מה יש על השולחן, והרגשת בעל הבית שעומד ליד השולחן.
אין שום דבר חוץ מאחד משניהם, ואני- הכלי עצמו. אז אין כל כך בין מה למה לבחור, אפשר להיות משועבד תחת זה או תחת זה, אבל אין יותר משני אלה.
האדם הוא כלי שלפניו שתי אפשרויות. והבורא על ידי ייסורים, שלא נותן לו מילוי ישיר מהשולחן, כאילו מלמד אותו שהוא חייב לחשוב על מילוי אחר, למלא את עצמו בהרגשת נוכחותו של הבורא, שזה יתן לו עצמאות. כאן כבר באה השאלה מה זה עצמאות, אבל אחרי זה האדם מקבל אותו תענוג מהשולחן כבר בצורה אחרת. הכלי שלו משמש לו כאמצעי לא כמטרה. המטרה שלו היא לא למלא את הכלי, המטרה שלו להגיע על ידי מילוי הכלי למשהו מעבר לזה. הרעיון הוא מאוד פשוט.
למה הבורא מלמד אותנו על ידי ייסורים?
כדי שעל ידי הייסורים נגיע אליו. הוא לא נותן לאדם ליהנות מהשולחן. אבל האדם סובל, אז הוא רוצה לברוח מהייסורים. כבר לא איכפת לו השולחן, אלא רק לא להרגיש רעב. הוא לא רץ אחרי התענוג עצמו, הוא כאילו התייאש מזה שישיג אותו, המטרה שלו רק להרגיע את עצמו. לא חשוב שלא על ידי תענוגים, העיקר שלא יהיה לו רצון.
בעולם הזה אנחנו עושים את זה בצורה טבעית: "אין אדם חושק בבת מלך", למה לו לסבול, הוא לעולם לא יקבל אותה. אז האדם מקטין כביכול את החיסרון שלו, לא רוצה לחשוב עליו. אבל לא נותנים לו, כי מבפנים כל האגו שלו וכל הרצונות שלו כל הזמן מתפתחים, ומביאים אותו בכל זאת לייסורים. הוא לא מסוגל להרגיע את עצמו, להשקיט.
ואז אדם מגיע למצב שהוא מחפש רק איך לא לסבול. איך לא לסבול זה השאלה: "מה טעם בחיינו?" שבסופו של דבר מביאה אותו לחיפוש באיזו צורה יוכל להרגיע את עצמו. איך? "טעמו וראו כי טוב ה'", זאת אומרת, עזוב את כל מה שאתה מחשיב כתענוגים, יש מקור אחר שתתמלא ממנו ותיהנה. מי הוא? השם. מי זה? לא יודע, חפש אותו.
תשכח מזה שאתה יכול למלא את עצמך עם מה שאתה מרגיש בצורה ישירה בכלים שלך, ולך חפש אותו. הוא הפתרון היחיד לסבל שלך. מה שיש על השולחן אף פעם לא תקבל, אלא תראה את בעל הבית כמה הוא גדול ויפה וחושב עליך וכדומה וזה ימלא אותך. הבורא ממציא את עצמו כמילוי במקום המילוי הטבעי.
אז מה בשליטת האדם עצמו?
האדם לא שולט בשום דבר חוץ מאשר בדבר אחד, לזרז את ההתפתחות שלו על ידי "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". האדם עצמו אטום לרוחניות, הוא לא רואה כלום ולא מבין כלום, הוא רק צריך לעשות הכל מהר, וזהו. זוהי עצת המקובלים.
מה פירוש "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה?"
מה האדם משיג על ידי זה שהוא עושה כל מיני מעשים, ללא שכל, ללא דעת, ללא הבנה, ככה סתם ממה שבא לו, כי פתאום הוא חושב? מי סומך על השכל שלו או על משהו? מה זה נקרא מה שבידך תעשה? צריך לעשות משהו לכיוון ההתפתחות, מתוך מה שהמקובלים ממליצים לו לעשות, ועליו ללכת לפי העצות האלו.
כשאדם פונה לבורא כדי להרגיע את עצמו מהסבל זה אגואיזם יותר גדול?
אדם יושב ליד השולחן ורוצה לאכול. כאשר מונעים ממנו את האוכל ואת ההנאה הוא סובל. כדי להפסיק לסבול הוא משתמש לא עם אגואיזם לתענוגים אלא עם אגואיזם יותר גדול, של לא לסבול. נכון! בחינה ב' לעומת בחינה א' יותר אגואיסטית, יותר עבה.
אז האדם מרגיע את עצמו מטעם הרצון לקבל. הוא הרגיע את עצמו בכך שמרגיש את הבורא. אם היתה לו אפשרות אחרת להרגיע את עצמו, הוא מעולם לא היה מגיע לבחינה ד'. כל ההתפתחות היא על ידי זה שהרצון לקבל מתפתח. וכך, מתוך זה שרוצה להרגיע את עצמו, מרגיש בתוך עצמו שיושב שם בעל הבית.
יש כאן איזו מין עדינות, איפה שאור וכלי קשורים יחד, שהם הולכים כשותפים ממש הדוקים.
בעניין הרגעת הסבל, מה ההבדל בין שיטת הקבלה לשיטות אחרות?
הקבלה מעודדת את פיתוח האגואיזם. כשמדברים על צמצום או על לרכוש כוח להשפיע, מדברים על התפתחות הרצון לקבל: כשאדם הולך להרגיע את עצמו, במקום לקבל משהו מהשולחן, הוא משתמש עם רצון לקבל יותר גדול.
כאשר אדם פחות מפותח סובל, הוא בוכה מרוב סבל. אדם יותר מפותח, מחפש תרופה. זאת אומרת, הוא יותר אגואיסט. רואים את זה מסביב על כל צעד ושעל: אדם אחד עובד קשה מבוקר עד ערב, בעוד חברו מגיע לאותה עבודה, מסתכל ואומר לעצמו: "אין צורך לעבוד מבוקר עד ערב, מוטב להמציא לזה פתרון".
יושב, שותה קפה, מעשן סיגריה, ופתאום מכונה עובדת במקומו. הרצון לקבל מפתח את זה. אז בקבלה מגיעים אל הרצון להשפיע מתוך התפתחות הרצון לקבל.
השיטות האחרות בדרך כלל דוגלות בדיכוי הרצון לקבל. הן מלמדות איך להשתמש בו פחות ופחות. ובקבלה זה ההפך: אדרבה, תשתמש ברצון לקבל יותר ויותר, תעשה מה שאתה רוצה עם התכונות הבהמיות שלך, כי רק האור המחזיר למוטב עוזר לך לצאת מהמצב הזה, ולא שום הגבלה. עובדה, כמה שהאדם יותר מתפתח, נותנים לו כל פעם רצונות יותר גדולים.
למה צריכים שהאגואיזם יתגלה במלואו כדי לברוח ממנו ולעבור לאלטרואיזם?
לאדם יש כלי מסוים, שהוא צריך בכל הנפח שלו להרגיש את כל התענוגים של העולם הזה, עד כמה שהם כביכול נותנים לו ייסורים, ועד כמה שהוא היה מסוגל ליהנות מהם, אבל במקום זה הוא מעדיף להרגיע את הייסורים האלה, להשתיק אותם, לא להרגיש אותם.
וכל אחד אמור בכל הכלי שלו להגיע לקביעת המצב הסופי הזה. אם לא תהיה לו ההרגשה שכל תענוגי העולם הזה נותנים לו ייסורים, הוא לא יוכל להתפתח הלאה. זה בסך הכל מיצוי של ה"רשימו" הקטן ביותר.
למה האדם לא יכול להחליט מראש שהאגואיזם מביא לו ייסורים והוא רוצה לברוח ממנו?
האדם עצמו לא יכול להחליט שהוא רוצה לברוח מהייסורים האלה. כי הוא עדיין לא רוצה לברוח מהם.
אם אדם ילך להתבודד וילמד מבוקר עד ערב, הדבר יכול לזרז לו את ההתפתחות?
אין לאדם שום אפשרות על ידי אמצעים חיצוניים, טכניים, לגרום לקפיצת הדרך, להתפתחות יותר מהירה, אלא רק לזרז הכרה עצמית פנימית על ידי החברה. חוץ מהחברה שאדם נמצא בה, כל היתר נמצא בדרגת דומם כזאת שלא יכולה להאיץ את התפתחותו.
המצב הסופי הוא שאדם רוצה לברוח מעצמו, כי כל הרצונות שלו מביאים לו ייסורים.
נכון, זה "יציאת מצרים". שאדם רוצה לברוח מעצמו, מכולו: מ"ארץ מצרים", מ"פרעה", מכל הצרות, מהכל. אלה לא סתם ייסורים אלא ממש דברים איומים ונוראים. האדם מוכן לברוח וזהו. זה סוף ההתפתחות שלנו במסגרת העולם הזה. ממנה אפשר לצאת לרוחניות.
האדם אומר: "בסדר, אני עכשיו באמצע ההתפתחות במצרים. עברתי משבע שנות שובע, ואני מתחיל להיכנס לשבע שנות רעב, וזה לא נראה לי יפה וטוב. אני רוצה לזרז את ההתפתחות שלי". אומרים לו: "בבקשה, אפשר". אבל מה זאת אומרת לזרז?
לעבור את אותם השלבים, אבל בצורה מזורזת. אי אפשר לדלג על שום שלב. "קפיצת הדרך" הכוונה לקפיצה בזמן, ולא לקפיצה במרחק, בשלבים עצמם. הקפיצה היא בהכרה, במהירות הכרת המצבים.
אומרים לנו שלעשות את זה בצורה מהירה מאוד אפשר על ידי החברה. נותנים לאדם הזדמנות. אם לא היו נותנים את ההזדמנות הזאת, אם זה לא היה אפשרי, לא היו נותנים לו את כל החוכמה הזאת. ללא חוכמת הקבלה, ללא הזירוז על ידי החברה, ההתפתחות הייתה על ידי כוחות מלמעלה, בייסורים.
ואם יש לו רצונות שהוא לא מסוגל להבין את המהות שלהם?
האדם לא אמור להבין שום דבר. הוא לא אמור להיות חכם, חוכמה לא עוזרת. מיידעים את האדם לגבי הפעולות שעליו לעשות שלא באמצעות השכל. נותנים לו עצות ושאר הדברים הם פרפראות מסביב.
הבעיה היא שאנחנו חושבים שעל ידי עבודה שכלית, שכלתנית, נוכל להתקדם. אבל זה לא כך. שכל ניתן לנו רק כדי להבין קצת יותר מהר שכדאי לבצע עצות.
אלא שמיד בא הרצון לקבל ואומר: "אפשר להתקדם לרוחניות, אבל בצורה קצת אחרת ממה שמציעים".