אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 81. חשיבות הקליפה

שיחה (2.10.02) על מאמר: " מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמייחסים לה'"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת עקב, עמ' 54

בין הבורא לנברא יש בכל זאת משהו, איזה מעשה, איזו פעולה, שאפשר לייחס אותם לאדם. משהו זה נקרא "יראה". אדם שרוכש את היראה הזאת, מקבל את כל היתר מלמעלה. מלמעלה הכל מוכן ועומד להישפך על האדם: שפע, שלימות, נצחיות, כל טוב ועונג, כל מה שמתוכנן ומוכן ומחכה לו, אלא שחסר לו הכלי שנקרא "יראה".

לכלי הזה רב"ש קורא "ברכה". על ידי הברכה, אור חוזר, מסך, השפע בא מלמעלה. וכנגדו, רב"ש אומר, עומדת הסיטרא אחרא. העבודה עם הסיטרא אחרא היא עבודה מאוד מעניינת. הסיטרא אחרא לא מעוניינת סתם לקבל, זה לא השורש שלה. סתם לקבל זה הרצון שהבורא ברא. הטבע של הסיטרא אחרא, וכנגדה גם בקדושה, כי תמיד יש להן תכונות זו כנגד זו, הוא לגנובהנאה מגניבה.

במקום העבודה לא פעם רואים אדם שמביא עבודה מהבית ועושה אותה בזמן העבודה. ההנאה שלו כפולה: הוא לא עובד, ובזמן הזה עושה משהו אחר. זה מוסיף טעם: מים גנובים ימתקו. למה? בזה שאדם לוקח את העבודה מרשות לרשות יש לו תענוג נוסף.

מספרים על נסיכה איטלקית שישבה על המרפסת, אכלה גלידה וחשבה: "חבל שזה לא חטא", כי אם אכילת גלידה היתה נחשבת חטא, התענוג היה גדול פי כמה.

מכאן רואים, שגניבה זה עניין מאוד מיוחד, זה העברה מרשות לרשות. ועניין הגניבה נובע משורש עליון, משבירת הכלים והחלחול שלהם אחד לתוך השני, שאז העבודה היא כפולה: לצאת מרשות אחת ולהיכנס לרשות השנייה. ודווקא בהעברה מרשות לרשות יש תוספת שפע, של אותו שפע שהנברא צריך לגלות. זאת אומרת, כשאדם מקבל בכלי הרגיל שלו סתם מה שנכנס בו, זה אור הנפש, אבל כאשר הוא מוציא מרשות לרשות, עובד בכוח נגד זה, אז מזה יש לו ריבוי אורות, הוא מגיע לנרנח"י.

זה העניין בין גזלן לבין גונב ולוקח. כמו שיש לסיטרא אחרא תענוג דווקא לעשוק את הקדושה, כך כתוב שיש מצווה לגנוב מגוי. ואיך אפשר לפרש כתוב מוזר זה? אלא "מצווה לגנוב מגוי" הכוונה שאדם מעביר מרשות לרשות. זאת אומרת, הגניבה עובדת בשני הכיוונים. היא עובדת כך מפני שבעקבות שבירת הכלים אלו מעורבים באלו.

ומתוך זה נולדה הכוונה, שלא חשוב לקבל משהו בתוך הכלי, אלא חשוב איך מקבלים, באיזה צורה מעבירים, מוציאים ומושכים מה שרוצים שיהיה בכלי. אם מושכים ומוציאים מהצד האחר, על חשבון הסיטרא אחרא, אז יש בזה קדושה. אם רוצים למלא את הכלי מן הסתם, זה אפילו לא סיטרא אחרא אלא במסגרת העולם הזה. עדיין לא נקרא "קדושה".

זאת אומרת, שתי המערכות האלה, קדושה וקליפה, חייבות להתקיים זו לצד זו, כדי שדווקא הודות לניגוד שבין אחת לשנייה, כל אחת מהן תרוויח את הרוחניות שלה. אם האדם היה משיג את האורות בלי להוציא אותם מהסיטרא אחרא, האורות היו קטנים נרנח"י דנפש. ומפני שמוציאים אותם מרשות הטומאה, ומביאים אותם בכוח לקדושה, אז יש בהם נרנח"י דנרנח"י.

עניין הגניבה הוא עניין גדול מאוד ברוחניות כנגד החטא. החטא נתן הזדמנות לנרנח"י דטומאה להיכנס, ואז יש הזדמנות להוציא אותם משם, ולזכות לנרנח"י דקדושה. מתוך זה אפשר להבין "מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמייחסים לה'", ומה מייחסים לאדם. כוונת האדם להשפיע לבורא למרות המאבק עם הסיטרא אחרא, זוהי אפוא הפעולה.

זאת אומרת, כדי להכיר את מידת ההשפעה, על האדם להכיר כנגד זה את הכוחות שמפריעים, ואז ככל שהאדם מוציא מהם את היכולת להשפיע, כך הוא בונה את ההשפעה שלו, זאת אומרת, את הרווח הכפול הזה. כאן העניין איך מרוויחים אחד על ידי השני, שעל ידי הקליפה מרוויחים את היכולת לעבודה עצמית, וכתוצאה מכך זוכים לנרנח"י עליונים.

ואפשר להגיד, שכמו שהבורא ברא רצון לקבל, שהוא כנגד הרצון לתת שלו, סתם רצון לקבל, פשוט, שנברא לא טוב ולא רע, וכנגדו אור הנפש, כך הוא ברא בנו אחר כך מערכת קליפה כנגד הדמות שלו.

על ידי השבירה נכנסו ברצון לקבל תכונות הבורא בצורה הפוכה, וניתנה לנו ההזדמנות לחיות לא סתם ברצון לקבל אלא בקליפה. זאת אומרת, לרצות להיות במקום הבורא, לרצות להשתמש בתכונות הבורא כדי ליהנות מהן. הבורא נתן לאדם את דמות הבורא בצורה הפוכה, כביכול שלילית, וכשאדם מתקן את דמות הבורא, הוא מגיע לדבקות עימו.

זאת אומרת, הסיטרא אחרא היא המביאה לאדם את כל התכונות, את הדמיון, את ההבנה, מה צריך להיות כנגדה בקדושה. את זה האדם לומד ממנה. ובהתאם לכך, על גבה של הקליפה, הוא בונה את דמות הקדושה. על ידי זה שאדם גונב מהקליפה, מוציא ממנה, הוא בונה את הברכה שלו, את קבלת השפע.

חשוב להבין את ההתמודדות ההדדית בין שתי המערכות האלה, עד כמה היא נחוצה, ולא להצטער על חטא האדם הראשון. כאילו שאם לא היה חוטא, חיינו היו יותר טובים וכאילו כל הצרות מקורן בחטאו של אדם הראשון.

אם הבורא נמצא תמידית במנוחה מוחלטת, כנראה שזה התענוג הגדול ביותר, איך אזכה גם אני למנוחה?

מה הקשר בין מתח לתענוג? אדם יכול להיות במתח ובתענוג גם יחד. יש אנשים שקופצים עם מצנח מהרים, אנשים עושים הרבה פעולות ומשלמים הרבה כסף כדי להיכנס למתח, להעלות את האדרנלין שלהם, העיקר לא להרגיש את עצמם סתם כך כמין דומם. הם מקבלים תענוג מהמתח, מלהט הקרב, מה'אקשן'.

כשהנברא נמצא במצב ה"מנוחה" של הבורא, הכוונה היא שכל הכלים מתוקנים, כל הרצונות מתוקנים, ואפשר לעשות בהם מאה אחוז עבודה, במאה אחוז הספק, במהירות הכי גבוהה, ושום דבר לא מפריע. "מנוחה" פירושו ששום דבר לא מפריע, המנוחה היא מהפרעה של מחשבות, מהפרעה של כלים לא מתוקנים. אבל זו לא מנוחה שלא עושים בה כלום. לא לעשות שום דבר נקרא "מוות". זה לא מנוחה.

איך האדם מקבל הרגשה של קליפה? ואם מקבל הרגשה כזאת, מאיפה יהיה לו רצון לצאת ממנה ולעבור לקדושה שכנגדה?

בעולם שלנו לא רואים את הקליפה, איך שהיא ברוחניות. אדם נכנס לקליפה, מה שנקרא קליפה בעולם הזה, נכנס לכל מיני דברים, ונעלם שם. ברוחניות זה לא הולך כך. ברוחניות ככל שאדם משיג קו ימין, תכונות הבורא, לפי זה מכניסים אותו לקליפה. לפני כן לא פותחים לו.

אומרים בזמירות שבת: "איש חסיד היה. בלי מזון ומחיה. בביתו עוסק מלבוש. ואין לו בגד ללבוש": הוא כבר הגיע למצב ש "גונן בחשובה אשה. וגם בבנים חמשה": אדם כבר הגיע לכלי שלם"- דברה לו האשה. יותר אין להתיאשה. המבלי לחם לאכול. בערום ובחוסר כל. ותורה מצאת כי יגעת. מה נאכל מעתה". מה הקשר בין "ותורה מצאת כי יגעת" לבין "מה נאכל מעתה"? כל שורה בשיר מרמזת על מצבים קיצוניים.

"ותורה מצאת כי יגעת": מי שבאמת זוכה לכוחות של תורה, מיד אחרי זה נותנים לו קו שמאל יותר חזק. ככל שאדם לומד, משקיע בתורה, בהפצה, זאת אומרת, בהתקדמות שלו לעבר הרוחניות, לפי זה מכניסים אותו לקליפה. אחרת למה להכניס? אין שום מטרה סתם להכשיל. נותנים לאדם כשלונות כדי שילמד מהקליפה איזה דמות דקדושה צריכה להיות כנגדה. אבל אם הוא לא יכול ללמוד, אם אין לו הכנה שבאה אחרי הרבה לימוד והרבה יגיעות- אז לא.

לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". "כל הגדול" הכוונה שלמד יותר, שהבין יותר, שהכניס את עצמו יותר, שנעשה יותר גדול מחברו, אז גם "יצרו" יותר גדול: מביאים לו יצרים, כל מיני מכשולים, יותר גדולים. זאת אומרת, רק במידה שאדם יכול לסבול את הקליפה, ובאמת לממש אותה, להשתמש בה נכון, רק במידה הזאת מכניסים אותו לקליפה.

אבל אפשר להגיד, שאנשים למדו הרבה בשיטה שלנו, ואחר כך נפלה להם איזו מין רוח שלקחה אותם החוצה. נכון, אבל נתנו להם מהשמיים בדיוק מה שהיו צריכים לתת, אלא שאחר כך הם לא השתמשו במה שניתן להם. היתה להם אפשרות לעלות בצורה טובה ומועילה, והם לא עשו זאת. ואז מהשמיים החשבון הוא פשוט מאוד: כן, לא. כן, לא- אין רחמנות.

מה שאומרים: "הבורא רחמן", הוא רחמן רק כלפי אלה שעובדים. אלה שלא - אנחנו רואים איזה מכות הוא נותן להם ובאיזה אופן הוא מקדם את האנושות.

האם יש תענוג בקליפה?

ודאי שיש תענוג בקליפה. אם לא תענוג, איזו תועלת יש בה? התענוג בקליפה הוא בזה, שנראה לאדם שהוא יכול ליהנות בצורה ישירה. והקליפה נותנת לו ליהנות רק מ"נר דקיק", יותר מזה אין. אז על "נר דקיק", שאדם יכול ליהנות מהקליפה, שזה אוכל, מין, מנוחה, וכו' אין צמצום. האדם לא אמור לצמצם את השימוש בדברים הכרחיים.

אבל מעבר לזה, ברגע שאדם חושב שהוא יכול ליהנות מהקליפה, שם מתחילה הקליפה. קליפה מתחילה ממחסום ומעלה. שם- אי אפשר ליהנות מהקליפה. יותר מזה אין תענוגים בקליפה, אלא רק על ידי זה שהיא נותנת לאדם "נר דקיק", ובעקבות זה נדמה לו שיש לה יותר מזה, אבל אין. היא מאירה מרחוק כדי שיחשוב שיש. כך היא מושכת את האדם ומטה אותו.

מה זה להיות ברשות הקליפה?

להיות בקליפה פירושו להשלות את עצמך, שאפשר על ידי הרצון לקבל להגיע לתענוגים שמעבר לנר דקיק- לרוחניות. זה נקרא להיות ברשות הקליפה. זאת אומרת, האדם לא נהנה ממה שהקליפה נותנת לו, כי אין לה תענוג. אבל בזה שהתענוג מאיר לו מרחוק, כי גם בקדושה הוא לא נמצא- קליפה יכולה להאיר לאדם תענוגים כנגד ל"ב האבן, תענוגים גדולים מאוד- אבל האדם מסוגל לקבל רק תענוג שנמצא מתחת למחסום, אז הקליפה מחזיקה אותו בזה שהיא מאירה מרחוק, וכשאדם מגיע- אין כלום.

האדם כל הזמן משתוקק להגיע לשם, אבל הוא אף פעם לא מגיע. וכך הוא שורף את החיים שלו גלגול אחר גלגול כביכול ללא תועלת, עד שהכלי מתמלא בכל מיני ניסיונות רעים, ולאט לאט, עקב המכות, מתחילים כנגד זה להתבהר לו דברים מהקדושה. זו ממש דרך ייסורים נקייה.

איך אפשר לעבור מקליפה לקדושה?

יש שתי דרכים לעבור מקליפה לקדושה. שיטת המכות היא מאוד איטית. האדם יכול להיות, בעולם הזה, כמו בקליפה, תחת הקליפה, ולסבול במשך כמה גלגולים, עד שמתמלאת סאתו, ואז הוא מתחיל לחשוב "מה טעם בחיינו?" ובכל זאת מתחיל לחפש. כמו שכתוב: "מה שלא עושה השכל עושה הזמן".

אבל אפשר שיעשה השכל ולא הזמן. מה זה "השכל"? על ידי כוח משיכה לצד השני. לא שהצרות ידחפו את האדם מקליפה לקדושה, אלא שהאדם בכל זאת יחפש משהו טוב בקדושה. אולי תזדמן לו קבוצה, כמה חברים שיראו לו תענוגים בדברים אחרים, בצורה אחרת, בשיטה אחרת, וכך הוא ינטרל את ההתפתחות השלילית.

צריך להגדיל את השכל, להגדיל את האחיזה בקדושה, עד כדי כך שהתיאור השכלי שאדם יתן לעצמו, יהיה כנגד התענוגים כביכול שהקליפה מראה לו, והוא יראה שבאמת כדאי. האדם צריך לבנות בעזרת השכל דמויות שיתמודדו עם המשיכה לקליפה. זה תלוי באישיות של האדם, בהתפתחות שלו.

איך אפשר לרצות קדושה?

האדם יכול לרצות את הקדושה, מפני שהוא מתאר כנגד הקליפה, שבקדושה יש תענוגים, שהוא ימצא אותם וירכוש אותם, ובקליפה הוא רואה לאט לאט שהכל חולף. בעולם שלנו הכל אמנם חולף, אבל ברוחניות יש בקליפה תענוגים עצומים, מצד אחד, ומצד שני אי אפשר אפילו לגעת בהם.

אבל רק העולם שלנו נמצא למטה מהצמצום, שיש בו תענוגים שאדם יכול ליהנות מהם בצורה ישירה: הוא אוכל ונהנה, מזדווג ונהנה, הוא בא לילדים ונהנה. הוא נהנה מכל מיני דברים. נתנו לו מין ערכה קטנה כזאת, כדי שיוכל לחיות, להתקיים, ומעבר לערכה הזאת לא קיימים תענוגים שאפשר לקבל בצורה כזאת. יותר מזה הוא יכול לקבל רק על ידי מסך.

זאת אומרת, לכל אורך קו שמאל, הסיטרא אחרא, אין יותר תענוגים לקבל חוץ מהתענוגים האלה. אלא שדווקא התענוגים הבהמיים של אוכל, זיווג, וכו', ולא של שליטה, כבוד, מושכלות שהם פחות, ככל שאדם מתקדם, עולה בסולם, הם מקבלים יותר נפח, מפני שצריכים להכשיל אותו במשהו, להכניס אותו במשהו לקו שמאל, אחרת איך הוא יתאר לעצמו מהי קדושה.

לכן כתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" או "משחרב בית המקדש- "מאז השבירה, "בית המקדש" מסמל שבירה: "טעם ביאה נשאר לעובדי ה'". כל אלה הם סימנים.

איך אדם יכול על ידי תמונה שמצייר לעצמו בקו ימין להתמודד עם קו שמאל?

האדם לא נמצא מול הבורא אחד, אלא יש לו סביבה שמושכת אותו או לימין או לשמאל. לכן כתוב: הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה- מצד ימין. בבחירה החופשית הזאת האדם נכנס לקיצור דרך. זה לא סתם דחיסת הזמן, אלא קיצור זמן רוחני, התפתחותי. אנשים לא מבינים, הם יושבים ולומדים קבלה ונדמה להם שאין להם כלום מזה. הם לא יודעים שעל ידי הלימוד הם עוברים כמה וכמה גלגולים. בלי הגזמה. אנחנו לא משערים איזה דברים עוברים עלינו.

אדם נמצא כל הזמן בצד שמאל. התאוות, הרצונות, המחשבות, הכל של שמאל. מה יעזור לו לבנות משהו שימשוך אותו מצד שמאל לצד ימין? המגנט הזה שיבנה בצד ימין, שכל הזמן יהיה יותר חזק וימשוך אותו מהשמאל. אחר כך מגבירים את קו שמאל, ושוב צריך משהו יותר חזק בצד ימין. צריך כל הזמן לעשות את הקפיצות האלה והתדירות של הקפיצות היא הקובעת את ההתקדמות.

כמו הסיפור על הרב, שבא אליו תלמיד וסיפר לו שהיתה לו נפילה בתפילה ועוד נפילה אחרי השיעור וכו', אז הרב אמר לו: "ולי היו ארבע מאות עליות וירידות לפני התפילה". סיפור זה ממחיש את הקצב שבו עובד המקובל, כמה דברים הוא מעביר, כמה דברים הוא מברר. יש אנשים שאצלם יש נדנוד לפה ולשם אחת לכמה דורות או אחת לכמה שנים.

גם בקרב לומדי קבלה קורה, שפתאום אדם מרגיש מת, דבר לא משתנה. הוא אולי "נוסע", אבל אין שום דבר בדרך. העבודה הרוחנית דורשת הרבה סבלנות. לא ניתן לתפוס אותה בכלי חשיבה רציונאליים, דרושה סבלנות. נותנים אותה מלמעלה.

איך הגיע אברהם לשאלה: "וכי יש בירה בלי מנהיג"?

רב"ש כותב: "כמו שאמרו חז"ל לגבי אברהם, ששאל 'וכי יש בירה בלי מנהיג'. מיד נתגלה לו בעל הבירה, ואמר לו 'אני הוא בעל הבירה'. כלומר, שראה בירה אחת דולקת, היינו שראה שכל העולם, הנקרא 'בירה', כולם סובלים ייסורים. על זה אמר, וכי יש בירה בלי מנהיג". כלומר, יש מישהו שנותן את הייסורים האלו, ויש להם כנראה גם סיבה וגם מטרה, לא יתכן שהם מן הסתם.

אברהם היה מקובל שהגיע להבנה הזאת מתוך חקירה. הוא היה הראשון שכביכול קיבל את זה מלמטה. שעשה חקירות בטבע. המשפט הזה: "האם יש בירה בלי מנהיג" הוא השקפת העולם שלו, הגישה שלו. מתוך חקירת הטבע הוא הגיע בצורה שכלתנית למסקנה שחייבת להיות סיבה לכל דבר ולכל תופעה.

"בטח שאין הטבע המייסר את העולם בלי מנהיג הטבע", זאת אומרת, תלוי איך מתייחסים לטבע. יש הגורסים שהטבע עיוור, ויש המאמינים שהטבע ניחן בשכל. ובאמת היום בכירי המדענים מרגישים שמאחורי כל הפעולות שסביבנו עומדת איזו מחשבה גדולה, ה"מוח" של היקום.

"והתחיל לחפש את המנהיג. תיכף נתגלה לו המנהיג ואמר לו, אני הוא הבעל בית של העולם".

איך מיד שמתגלה השאלה, מתגלה מנהיג הבירה?

שאלה היא כלי גמור. כמו שכתוב: "שואלים על הגשמים"- כאשר אדם מעלה מ"ן, בטוח שעל ידי זה ירד גשם. מה זה "גשם"? התיקונים שיורדים מבינה למלכות, שעל ידם מלכות פורחת: "קרקע פורחת".

זאת אומרת, אדם שואל אם יש בירה בלי מנהיג, אחרי כל החקירות שחקר על עצמו הוא שואל אם יש איזה כוח עליון שגורם לכל המחשבות שלו, הרצונות שלו, הדחפים שלו והייסורים שהוא סובל, ומכוון שכך הוא ירגיש ויתנהג, ולאיזה מטרה הוא פועל כך.

זאת אומרת, האדם בסך הכל שואל על עצמו. אדם ששואל בצורה כזאת נקרא "אברם", לפני שנעשה ל"אברהם".

מה ההבדל בין השאלה של אברהם לשאלות ששואל כל אחד?

"שאלה" הכוונה כלי מוכן, כלי גמור, שאלה שזועמת באדם, שאין חוץ ממנה. זה כמו ההבדל בין ילד קטן שבוכה לבין אדם גדול שבוכה. על פי רוב ילד בוכה וכעבור רגע כבר שכח ורץ שמח, אבל כשאדם מבוגר בוכה: כנראה העניין רציני. אותו דבר לגבי גבר בוכה או אישה בוכה- כשגבר בוכה סימן שהעניין רציני. זה דבר ידוע.

אז "כל אחד שואל"- הוא לא ממש שואל, אלא נותנים לו מכה אז הוא שואל, לא נותנים מכה- לא שואל. אבל השאלה "האם יש בירה בלי מנהיג?" שאברהם שאל על מנהיג, היא אחרי הייסורים והניסיונות, ועליה יש בדיוק תשובה- "אני הוא בעל הבירה".