אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 85. מראה הדרך

שיחה (7.01.02) על מאמר: "מהו 'דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור' בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ראה, עמ' 87

הדרך היא "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו". למה? מפני שכל דבר שמשיגים, משיגים אותו מהמצב כנגדו. לכן אם רוצים להגיע לשלמות, לנצחיות, לדרגת הבורא, לדבקות בו, אז ודאי בכל הנקודות שרוצים להימצא בהן במצב הסופי, כנגד זה צריכים להיות קודם במצב הנגדי: מצבים לא נעימים, מצבים איומים, שאי אפשר לעבור דרכם.

למשל, כנגד מצב הדבקות עם הבורא, להיות ממש במצב ההפכי ממנו, זה מצב שאי אפשר לסבול. האדם מסוגל לסבול מפני שהוא רצון לקבל, הוא המרגיש, הרגיש לתענוג או לייסורים. אז כמו שתענוג גדול אי אפשר לסבול, כך גם ייסורים גדולים אי אפשר לסבול, עודף תענוג ועודף ייסורים שניהם נותנים אותו כאב.

ולכן, גם בקו ימין וגם בקו שמאל צריכים להתקדם בשתי ההרגשות האלה טיפין טיפין מהקל לכבד, עד שמגדילים את הכלי, שמסוגלים לסבול גם חסרונות גדולים וגם מילויים גדולים.

הכל בא לאט לאט, עד שאדם מרגיל את עצמו. אפילו כלפי תענוגים בעולם הזה רואים עד כמה זה קשה וכמה זמן זה לוקח, לא כל שכן בדרך שמעבר למחסום, שאדם כבר פוסע בדרגות של קליפה וכנגדה קדושה.

לכן, "תחילתה" של הדרך היא בהחלט קוצים, ורק סופה מישור. וכאן צריכים לעשות תמיכות: סביבה, ספרים, סופרים, קבוצה, סדר יום, שיכוונו את האדם לעבור בשדה הקוצים כמה שיותר מהר ובכמה שפחות נזק.

אפשר לצבור כוחות וללכת איך שלא יהיה, כך עשו בזמן הקדום, כשהרצון לקבל לא היה כל כך גדול, אז מקובלים נכנסו לייסורים, לצומות, ולכל מיני הגבלות. אבל אנחנו לא מסוגלים לזה, לכן השיטה היא אחרת, בזמננו צריכים לארגן סביבה, חברה, מקום, ולעשות לפי חוכמת הקבלה את הדרך "בין הקוצים". כי ב"קוצים" עצמם אנחנו לא מסוגלים ללכת.

איך אפשר לדעת מה הם הייסורים כנגד השגת הבורא?

כל דבר שאדם רוצה להשיג, הוא קודם כל צריך לחשוב על הכלי, איפה להשיג אותו. אדם שומע שיש איזה מאכל טוב. אנשים מספרים לו עליו והוא רואה איך הם מתלהבים, אבל הוא לא יודע מה זה המאכל הזה. אז איך יוכל להתלהב, אפילו רק ממחשבה על האוכל הזה שמביא לו תענוג? הוא צריך בצורה כלשהי ללכת ולהשיג חיסרון, כמו שיש לאותם אנשים שיש להם חיסרון לאוכל הזה.

איך לעשות את זה? זו הדרך. זאת אומרת, תמיד לפני שאדם חושב שאלוקות זה טוב, שהבורא זה טוב, שרוחניות, נצחיות, שלמות, וכו' זה טוב, שיחשוב על ההפך מזה, מה ההרגשה כשזה חסר, באיזה מצב צריך להיות כנגדו.

איך אדם מסוגל להיות במצב כנגדו, ועוד להיכנס למצב כזה כביכול מתוך בחירה עצמית? עכשיו עליו לבנות בעצמו כלי. אבל אם לא יבקש מהבורא שיתן לו את הכלי הזה, לא יהיה לו כלי.

מה הסבל בכלי הזה? הסבל בכלי הזה נובע מכך שאדם צריך לבנות את הכלי הזה שנועד להשפיע מתוך רצון לקבל. אם הכלי הוא של רצון לקבל, זאת אומרת, כנגד התענוג, אז ודאי שמהטבע שלו האדם כביכול רוצה, אלא שהכלי הזה צריך להיות גם בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, הסבל צריך להיות כביכול כפול, גם שאין לי מילוי וגם שהמילוי שאני אקבל הוא בעל מנת להשפיע. יש פה סיבוב מיוחד כזה, שאנחנו עדיין לא תופסים אותו, חיסרון שהוא לא חיסרון.

לכן הדרך היא מאוד צרה. וצריכים ללכת בעקביות מאוד שמרנית כדי לא לסטות, כי הסטיות הקטנות לוקחות המון זמן, והמכות שאדם מקבל כשהוא קצת סוטה מן הדרך, הן לא נכנסות לחשבון של ההתקדמות בדרך, אלא הן רק כדי להחזיר אותו שוב לאותו מסלול.

אדם יכול לצאת, ולהיות כמה שנים בצד, ולקבל עוד ועוד מכות, עד שהוא מחליט שכדאי לחזור. וכל היציאה ובחזרה שעשה נחשב לכלום, לטעות. כמו שנוסעים לאיזה מקום, פתאום טועים בדרך, ואנשים שפוגשים אומרים לך שצריך לחזור.

לכן תמיד צריכים לחשוב על הכלי שני דברים אלה: מה משיגים ואיך משיגים את זה. עיקר הדאגה של האדם צריכה להיות על הכלי. המילוי נמצא בשפע, שפע רב.

איך אדם מביא את עצמו להרגשה שחסר לו הבורא?

הבעיה היא לא להביא את עצמי להרגשה שחסר לי הבורא, הבעיה היא לפענח נכון מי הוא הבורא. אם הבורא טוב, וחשוב, וגדול, וחזק, ויש בו הכל, זאת אומרת, הכל יהיה לי (כפי שאני מפענח את זה), אז אין בעיה, אני רוצה. וכשאני לא מרגיש תענוגים בדברים שאני עושה, סימן שאני רוצה את הבורא.

אבל כשאדם מתקדם הלאה, רוצים לקדם אותו למצב שנקרא "שלא לשמה", "שלא לשמה" כולל גם מחשבות שאני רוצה לתת לבורא. "לתת לבורא" הכוונה כמו שהבורא נותן לי, כמו שהוא משפיע גם אני רוצה כביכול להשפיע לו. אז כשמתחילות להיווצר באדם מחשבות להשפיע לבורא, דווקא בהן הוא מרגיש חושך.

איפה שאדם מרגיש ייאוש, חושך, חוסר חשק לרוחניות, חוסר תקווה וכו', דווקא אלו המקומות ששם מתחיל להיוולד הרצון להשפיע לבורא. על אף שהם נראים לו ממש "טוב לי מותי מחיי", שהוא לא צריך את זה, זו תחילת הרצון להשפיע שיהיה לו. אדם בורח מהמצבים האלו, הוא בשום אופן לא רוצה להרגיש אותם.

והאמת, שצריכים להרגיש אותם, אבל מיד להמתיק. איך להמתיק? בחשיבות הבורא, בחשיבות הרוחניות, בחשיבות המטרה. אבל אני עצמי לא רואה. וכאן צריכה להיות חברה. צריך להיות איזה תקליט, שכל הזמן מטפטף לאוזן שזה חשוב וכדאי. כמו בעולם הזה, שלמען מטרה גדולה אתה מוכן לסבול. הכל תלוי במה שאדם רואה לפניו.

אז העבודה נעשית בשני קצוות: המטרה חשובה. הכלי בשבילה, שהוא ההפך ממנה, גם הוא חשוב כלפי המטרה. כשאדם מחזיק בשני אלה, המטרה והכלי, הוא ממתיק את הייסורים שלו על ידי המטרה שנמצאת לפניו, ואז הוא מסוגל לסבול. אחרת לא.

הבעיה היא שאנחנו כל הזמן נכנסים לקו שמאל, כביכול קו שמאל, זה עדיין לא קו ולא שמאל,ולא נדבקים לימין, לחשיבות המטרה. כבר הזכרנו שלפי בעל הסולם, בקו ימין צריכים להיות 23 וחצי שעות. כלומר, אנו מפספסים הרבה מהקצב כשאנו נמצאים בהפך: כל הזמן בשפלות.

האור העליון יורד על האדם, פועל עליו, אדם לא סתם לומד, אלא האור פועל על האדם לפי איזושהי השתוות הצורה. אפילו אור מקיף שמאיר אלינו מרחוק, שמאיר ללא מסך, בכל זאת צריכים לעשות תנאים שהוא יאיר לנו מרחוק ובלי מסך. התנאים הם, שמעריכים אותו, מחכים לו שיבוא, רוצים שהוא ישפיע עלינו. ולא סתם כך לעשות פעולות ללא דרישה שהאור יבוא ויתקן אותנו. לכן בזמן הלימוד מאוד חשוב להיות בשלמות, בשמחה, בהתפעלות, לפי זה האור המקיף מאיר יותר. אדם שבא ללמוד ובוכה על החיים שלו, זאת אומרת, מקלל את הספר ואת הבורא ואת הרעיון שלו לברוא אותו ולהביא אותו למשהו, הקיום מאוס עליו וגם הוא עצמו מאוס בעיניו, אז איזה אור מקיף יבוא? איזה התקדמות תהיה לו? זאת אומרת, אין מנוס, רק חברה.

במצב הזה "אין אדם מציל את עצמו מבית אסורים": אי אפשר לבד, ולבורא הוא לא יכול לפנות, אז מהצד נשארו לו רק החברים, אותם חלקי נשמה שקשורים אליו, שבינתיים יש בהם אולי איזה אות חיים שבו אין. לכן כתוב: "או חברותא או מיתותא".

ואם אדם לא מצליח לקבל תשובה מהבורא?

אם האדם לא יכול לעורר את הבורא שיענה לו, אז חסר לו כלי. בקבלה לומדים, שבאח"פ דעליון יש הכל, לכל הדרך של האדם עד גמר התיקון. יש לו כל התשובות בשבילו, כל המילויים, כל התיקונים, הכל יש לו. הוא מחכה. אם הרצון של האדם, הבקשה שלו, במשהו כנגד מה שיש לאח"פ דעליון, אז מיד אותו פתח נפתח והאדם מקבל מה שצריך.

הבעיה היא, כמו שכתוב: "עשה רצונך כרצונו": ההתאמה בין כלי לאור. האדם צריך לבקש בדיוק מה שהוא צריך לתיקון, למילוי, ואז הוא מיד מקבל. מצד הבורא אין שום מניעה. האדם לא צריך להתפלל ולבקש ממנו. עצם הבקשה היא בניית הכלי. אין צורך לדפוק או לצעוק לו, כי אז כאילו יש בעיה שהוא לא רוצה. "להתפלל" פירושו שאדם דן את עצמו, שהוא מכוון את הבקשה לעצמו. הוא בעצמו צריך לעשות את הדברים האלה, להכין אותם.

לבקש את הדבר הנכון, זה לבנות כלי נכון. יש לנו הרבה מערכות שעובדות כך. זה דבר פשוט. למשל, כל דבר שהוא לטובת הילד, ההורים שמחים לתת. הילד רק צריך לבקש מה שלטובתו. כשהוא מבקש משהו שלא יביא לו טובה, הוא לא מקבל. אז מילוי המשאלה תלוי בהורים או בילד?

האם עניית התפילה היא "קוצים" יותר גדולים?

לא. עניית התפילה של אדם שהולך בשדה קוצים, היא לא קוצים יותר גדולים. עניית התפילה היא תיקון. מה זה תיקון? הבורא מתגלה לאדם ומראה לו את גודלו, עוצמתו, נצחיותו ושלמותו וזה נותן לאדם "כוח אמונה" ללכת נגד הרצון שלו: האדם כבר לא מרגיש שהרצון שלו ניזוק מזה, שהרצון שלו מנוטרל, שהבורא לא נותן לו כלום, אלא להפך, הוא מרגיש שהוא הולך לקראת דבר גדול, ושהוא מקבל.

ואז כדי להביא את האדם לעוד יותר, בטח שנותנים לו קוצים יותר גדולים. מה הם הקוצים האלה? בדיוק החסרונות שאדם צריך כדי לקבל דרגה יותר גדולה: תיאבון יותר גדול, רעב יותר גדול, כדי שייהנה מאוכל יותר עשיר, יותר משובח.

אבל האדם לא צריך לחשוב על מכשולים יותר גדולים, ועל דברים יותר רעים שיהיו לו. עליו לחשוב רק על דבר אחד, שהוא רוצה את הבורא, להיות דבוק אליו ולקבל ממנו את כל הדברים שיש בו: תכונות, מילויים, הכל.

תמיד לחשוב רק על טוב, אף פעם לא לחשוב על רע. ואם בא לו רע, אז מזה שהיה דבוק לטוב, מיד הוא בכל זאת מסוגל לפנות לתיקון.

מי יכול להציל את האדם?

גם הבורא, גם "האני" וגם החברה. אבל כשהבורא נסתר ו"האני" בשפל, אז רק חברה יכולה להציל את האדם. אנחנו רואים שבחברה תלוי הכל. גם כשלא רואים מטרה, כשהכל קשה מאוד וחסר תקווה, אם חברה מתגבשת, אם היא מייצרת בעצמה, בתוך עצמה, חשיבות של משהו שהיא בעצמה אפילו לא יודעת מהו, זה מחזיק אותה. ניתן לראות עמים שלמים שחיים בכל מיני מקומות, עם אידיאלים ומטרות משלהם, ובזים לכל דבר אחר.

חברה יכולה לייצר לעצמה גם יעדים רוחניים וגם יעדים גשמיים, וזה מחזיק אותה אפילו שאין לה ידיעה ברורה מהי המטרה. החברה היא המפתח לכל. לכל אדם, בין אם ירצה ובין אם לא, יש אידיאלים מסוימים, קריטריונים, שלפיהם הוא פועל, כך עיצבו אותו במשפחה ובחברה, והם יותר גדולים מדברים ממשיים. האדם לא יכול לברוח מהם, החברה מחזיקה אותו.

למה אדם עוזב את החברה הרגילה ובא לחברה שיש לה מטרה רוחנית?

כי החברה שהיה בה קודם לא סיפקה לו שום מילוי לרצון החדש, שפתאום צץ בו. פתאום יש לו רצון כזה שבחברה הוא לא מוצא לו תשובה. על רצון לכסף, לכבוד, למין, למושכלות, הוא קיבל תשובה בחברה, ואם לא היה מקבל בחברה הזאת, היה נוסע לחוץ לארץ ועושה שם חיים באופן ההולם אותו.

זאת אומרת, אדם תמיד בורח מחברה אחת לחברה שנייה. אם הוא רוצה לקבל תענוג מסוים, הוא חוזר למשפחה. אם הוא רוצה לקבל תענוג אחר, הוא הולך עם החברים לכדורגל או לאיזה מקום. כך האדם עושה, הוא תמיד בוחר חברות שיספקו לו את התענוגים. גם חוסר חברה, כשאדם מתבודד, זה חברה, זה סביבה.

פתאום הוא מקבל רצון, לא להתבודדות ולא נסיעה לחו"ל ולא שום דבר אחר, הוא מסתכל מסביב, מחפש, ולא מוצא את החברה שתמלא את הרצון הזה. ואז הוא שוב מחפש חברה. אין ברירה, רק חברה, חברה כזאת שתספק לו מילוי לרצון החדש. וכך הוא מגיע לקבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית.

וגם בחברה הזאת הוא רואה, שעל כמה דברים בהתחלה החברה ענתה לו, ואחר כך כבר לא. למה לא? פשוט מאוד, כי עכשיו הוא צריך להתאים את עצמו בדיוק יתר לחברה, ולהתאים את החברה בדיוק יתר אל עצמו. זאת העבודה שהוא צריך לעשות. בזה הוא בונה את הכלי שלו. קצת נתנו לו, ועכשיו הוא צריך להתחיל לעבוד. אם הוא לא יתחיל לעבוד לא יהיו לו כלים פנימיים.

אבל האדם עצמו לא רוצה לעבוד בחברה, לא איכפת לו ממנה, ואם החברה לא מתייחסת אליו, היא גם אשמה, זה הדדי. חברה שלא בנויה נכון, שלא מסתכלת על כל חבר וחבר ולא דואגת לכל אחד, כל החברים יהפכו אדישים אליה.

אבל אם בפנים כל הזמן בוערת בו אש, בוער הרצון לעורר את האחרים וכך להתעורר בעצמו, אז אין צורך שהחברה תשים לב מה קורה לכל אחד, כי המגמה הכללית כבר שואבת, סוחפת את כולם לתוך אותו "צינור". את זה צריך לבנות. נותנים הזדמנות לכל אחד ואחד.

אין אף אחד שהוא יותר מהשני, החדש ביותר, החלש ביותר, לא חשוב. כל אחד יכול לתפוס ולהתחיל בעשייה רוחנית. לדברים גשמיים יש קופצים, לפי הטבע, לפי ההרגל, לפי איך שאדם מוצא את עצמו בחברה, קובע את עמדתו. אבל לפעולה רוחנית אין קופצים. יש כל מיני מארגנים, מאבטחים, סדרנים, אבל לעבודה רוחנית נטו, כשמדובר ממש על רוח, אף אחד לא קופץ. המקום פנוי.

בשביל מה עוברים את הכל?

כל מה שעובר על האדם ועל האנושות הוא כדי שנברר את הדבר היחיד שבשבילו הכל קיים. כתוצאה משבירת הכלים יש לאדם "ערימה" כזאת, שבה מעורבבים טוב ורע בין כל התכונות. אם לא היה לאדם את העירבוב הזה בין טוב ורע בין כל התכונות, הוא לא היה יכול להגיע לאמת, למילה אחת - "אמת".

כדי להגיע לאמת, אדם צריך שיהיו לו כל הדברים המנוגדים זה לזה, והוא צריך שיהיו לו גם שכל וגם כוחות לברר את הניגוד הזה. יש הרבה שלבים שצריך לעבור בדרך ולעת עתה אין לאדם לא הכנה, לא כוחות, לא הבנה, לא ראייה. האדם חסר כל. ואז ערימת הדברים שהאדם צריך לברר כדי להגיע לאמת נראית בלתי נגישה, אי אפשר לגעת בה, אי אפשר "להכניס בה יד", איך להתחיל להכיר מה יש בה? האדם הוא ממש כמו תינוק לפני העולם.

אבל אם לאדם יש באמת רצון לתת, כדי לתת בלבד, הוא כבר יודע בשביל מה כל זה. הוא פשוט מתחבר עם כל המציאות. כי כל המציאות היא לתת כדי לתת. אם האדם עדיין המום נוכח המציאות, ואין לו שום מגע עם זה, סימן שעדיין המחשבות שלו והרצונות שלו לא בדיוק בתיאום עם הטבע, כי הטבע הוא באמת הכל לתת. ולכן האדם לא מבין את התשובה הזאת, שהכל הוא כדי להגיע לאמת.

מאיפה אדם יודע שהוא בדרך?

עד שאדם לא הגיע לסוף, הוא לא יכול להגיד שהדרך הזאת מביאה לשם. בתחילת הדרך אי אפשר לומר שזו הדרך הנכונה. אדם מרגיש שהוא הולך ומתחכם, בשעה שיתכן שהכל אשליה. מיליוני אנשים חושבים שהם מתקדמים, שהם רואים יותר אור, שיש להם יותר הבנה, יותר השגה, שהם מתמלאים עם דברים יותר טובים ונדמה להם שזו באמת רוחניות.

באחד ממכתביו בעל הסולם כותב, שהיו אנשים בהיסטוריה, שהיו מוכנים לכל, אפילו לחתוך לעצמם ידיים ורגליים, רק כדי להשיג קצת אמת. והם באמת היו במצבים כאלו, וביחס כזה לגילוי האלוקות, ושום דבר רוחני לא קרה להם, כל הסבל הזה לא קירב אותם לאמת.

במצב הנוכחי אין לאדם שום אפשרות להניח, שום קנה מידה או נתונים, שלפיהם הוא יכול להגיד שהוא בדרך לאמת.

עכשיו מכוון אותו הלב שלו, לכל מיני דברים שלא בהכרח יקדמו אותו לרוחניות. מה שאדם רואה כאורות וכאמונה והולך לקראתם, זה הכל אשליה. זאת אומרת, בכלים שלו, במוחא ובליבא מה שנקרא, נקבעו הגדרות שנראות לו נעלות, ואליהן הוא הולך. נכון, שאין לו דבר אחר, והם באמת בנפש שלו, וזה רציני, והוא מוכן לזה, ורוצה את זה. הכוונות שלו באמת טובות ויפות, אבל זה לא האמת.

בספר "הכוזרי" יהודה הלוי מספר על מלך הכוזרים, עם שישב בדרום רוסיה עוד לפני רוסיה, שחיפש את הבורא. עשה כל מיני מעשים והתגלה לו הבורא, והבורא אמר לו כביכול, שמה שהוא עושה זה לא נכון ולא נדרש, ושימשיך לחפש. אז הוא חיפש אצל הנוצרים ואצל המוסלמים ואצל היהודים. וזה מה שנחוץ לשאול שאלות.

האם אפשר לומר שלימוד הקבלה זה בעצם חיפוש דרך?

כל הזמן חיפוש דרך. יצירת הכלי זה חיפוש, חיפוש מה הרצון שאיתו אני מתחבר לבורא. וברצון הזה שאדם בונה, הוא בונה בתוכו בורא, זאת אומרת, הוא בונה את הכלי שלו, שבדיוק יתאים לאח"פ דעליון.

אח"פ דעליון זה הבורא, ואדם צריך להיות במגע עימו, בתנאי שהוא מתאים את עצמו אליו. אז האדם בונה את הכלי שלו, גלגלתא ועיניים, ואחר כך גם את האח"פ, בדיוק כמו העליון. זאת אומרת, האדם בונה את עצמו בדמות הבורא. האדם אמור לעשות את הכלי הזה לבד, ועליו לעשותו "יש מאין". זאת הבריאה "יש מאין" שלא הבורא עשה, אלא האדם אמור לעשות אותה. נראה לנו שהכל מוכן, אבל באמת הכל יש מאין. זאת האמת לאמיתה, ואנו מתקשים להסכים איתה, כי זו עבודה קשה שכרוכה בבלבול, באין.

למה זו עבודה קשה? כי בכל עבודה יש לאדם מטרה, הוא יודע איזה כוחות עליו להשקיע, ומתי יקבל שכר. זאת אומרת, הוא השולט ואז היגיעה היא התשלום וזהו. ואילו בבניית הכלי צריך לתת את הנשמה. אבל אפשר, כנראה שזה אפשרי.

יש אנשים שאוהבים להיכנס למערות עם מים, שבתוך המים יש עוד כל מיני פתחים ומחילות. אדם קופץ למים וחודר דרך חור לאיזה מקום, ואחר כך לעוד אחד ועוד אחד, יותר ויותר. אבל כשהוא נכנס לשם הוא לא יודע אם יש יציאה, ואם בדרך חזרה יהיה לו מספיק אוויר לצאת.

הדוגמה הזאת קצת דומה למה שעושים בדרך העבודה הרוחנית. זאת אומרת, האדם צריך לחפש. כדי לקצר את הדרך לחיפוש מטפטפים לו כל מיני רעיונות. האמת, שהפעולות שאנחנו קוראים עליהן אינן כפי שאנחנו מתארים אותן. אבל הבעיה שלנו היא שאנחנו עוצרים את החיפוש, אנחנו לא מוכנים לחדור לתוך המערה ולחפש את פתח היציאה. וכוחות לחיפוש אפשר לקבל רק אחד מהשני.

החיפוש אמור להמשך כל הזמן, והפתרון לא טמון בספר אלא בעשייה. לכן כתוב: מה לעשות עם ילדים שהזקינו, שהתייאשו, שהפסיקו לקפוץ, לחפש.

איך אדם יכול לשכנע את עצמו שהעבודה הרוחנית היא לטובתו?

אדם לא אמור לשכנע את עצמו שזה לטובתו או לא לטובתו. אנחנו רוצים לעבוד נגד בעיה שנגדה לא מסוגלים לעמוד, אנחנו רוצים לשבור את המחסום בכוחות שלנו, לקפוץ מעל לראש שלנו. כשקשה לו, כשהוא לא מסוגל, לאדם יש רק מוצא אחד: שיברח לחברה, שם הוא ימצא כוחות.

לאדם יש בעיה, הוא מיואש, הרוחניות לא שווה כלום, הגשמיות לא שווה כלום, מה הוא יכול לעשות? הוא צריך לחפש כוחות. מאיפה הוא ישאב כוחות, תקווה, מטרה? אדם שמתחיל לחפש בתוך עצמו הוא לא ימצא. יש לו רק דרך אחת - חברה.

שום בעיה שלנו אי אפשר לפתור בצורה ישירה. מתוך הרצון לקבל לא ניתן לחדור אל הרצון להשפיע. חברה יכולה לשכנע את האדם לא לחשוב על עצמו אלא על הבורא. ב"מאמר לסיום הזוהר" בעל הסולם כותב: כמו שהבורא לא חושב על עצמו, אין פירוד יותר גדול מהבורא מאשר לחשוב על עצמי.

אדם שלא יכול, שילך לחברה. חברה חייבת לספק לו חשיבות כזאת של הבורא, שהוא כל הזמן יחשוב רק על הבורא, כאילו הוא עצמו לא קיים. רק לרצות להידבק בבורא - דבר לא עוד. אדם שמכניס בבורא את כל תשומת הלב שלו, זה נקרא שהוא לא חושב על עצמו. ודאי שאדם חושב ומשתוקק מתוך עצמו, אבל הוא דבוק בבורא, ולא נכנס ממש לתוך עצמו.

ואם אדם מרגיש שהוא נדחה מהחברה?

לא חשוב אם החברה מחלישה או מחזקת, האדם עצמו חייב לשפר אותה. הוא בכל זאת חייב להתאים אותה לעצמו. כבר הזכרנו את דברי בעל הסולם, שחברה היא הבחירה היחידה. ואם בעל הסולם אומר שזו הבחירה היחידה שיש לאדם, אז מה יש לנו עוד לקפוץ? בכל יתר הדברים פשוט צריך לזרום עם העולם, עם המסגרת, מה שהם עושים, מה שהם נותנים, לא חשוב. רק ברוחניות אדם צריך לבנות לעצמו סביבה. זהו. ביתר הדברים אין לו שום בחירה, הוא נתון בידי הטבע, הגשמי והרוחני כאחד. לכן צריך לעזוב את כל יתר הדברים. זה סתם דון קישוטיות, כאילו עושים משהו.

על הבחירה החופשית כתוב כל כך ברור ואנחנו לעומת זאת אומרים: "הכל בידי שמים, אין עוד מלבדו, הכל יסתדר": מוכנים לעשות הכל חוץ מחברה. זה מראה עד כמה באמת הדבר הזה רק הוא חשוב. חוץ מזה אנחנו כולנו רובוטים, גלמים, מריונטות. זה האמצעי היחידי שבעזרתו אדם יכול להתקרב לבורא.

רק הפתח האחד הזה נשאר לאדם מכל מה שנראה לו כפתחים. אין עוד פרמטר אחד, לא בתכונות, לא ברצונות, לא במחשבות, בשום דבר, שאדם יכול לקבוע את המצב העתידי שלו, זאת אומרת, לקבוע משהו, לעשות משהו, חוץ מזה. פשוט אין לנו ברירה אחרת.

מה שייך לעבודה רוחנית?

עבודה רוחנית היא כשאדם בונה חברה ואת עצמו כלפי החברה, ואת החברה כלפיו. רק זה שייך לעבודה רוחנית. אבל מתוך כוונה להגיע למטרה, להגיע לבורא, אחרת החברה היא חברת ליצים או חברה קומוניסטית שגם בה קיוו להיטיב אחד עם השני.

את החברה מתחילים לבנות מאפס, באופן מלאכותי לגמרי. אחר כך זה יהיה לא מלאכותי אלא אגואיסטי, כשרואים שמתקדמים. מה זאת אומרת "מתקדמים"? רואים תועלת מזה שאני שומע, אתה שומע, הוא שומע, על האלוקות, על המטרה, ועל הכל שזה גדול, ואז נרגיש שאנחנו מתקדמים, שאנחנו כבר מגיעים, וזה יהיה באמת "לא לשמה" טוב.