אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 86. הכרת הטעות ותיקונה

שיחה )(8.01.02) על מאמר: "מהו ברכה וקללה, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ראה, עמ' 93

כל דבר חייב להתחיל משלילה. לא כמו שחושבים בעולמנו, שמי שלא עושה לא טועה, שלפעמים יש טעויות. זה לא שלפעמים יש טעויות, אלא תמיד בהתחלה חייבת להיות טעות, טעות מכרעת, יסודית: הכרת הרע, כי רק ממנה יכולה להיות התחלה של צעד נכון לקראת המטרה.

הטעות עצמה, בביקורת שלה, בהבנה שלה, בכל התרכובת שנוצרת בה של נסיבות ותוצאות, היא הכלי שבונה את הדרך עם כל השלבים ועם כל אפשרויות התיקון. זאת אומרת, הטעות בצורה הפתוחה ביותר שלה, כל שלילתה, ההכרה בה, עם כל התכונות הלא טובות שלה, היא שקובעת גם את הדרך וגם את כל הצורה המתוקנת שאמורה לצאת ממנה.

לכן אם לא פותחים את הכלי בצורתו המקולקלת, במלואו עד הסוף, עד הפרט הקטן ביותר בהתפתחות הרעה שלו, אין כנגד זה תיקון והשגת השלמות. לכן אין רק לפעמים פה ושם איזו טעות בדרך, אלא כל רגע, כל צעד, הוא הכרת הטעות ותיקונה, הכרת הטעות ותיקונה. זאת אומרת, כל הדרך של האדם היא בעצם תהליך בלתי פוסק של טעות ותיקון. רק באמצעות התהליך של טעות ותיקון האדם מתקדם.

אם נתייחס אל הטעות בצורה בוגרת, נבין שהטעות היא הכלי. שהמצבים האלה שמרגישים הם המצבים הטובים, הנחוצים, שרק מהם יש כל ההשגה וכל העבודה, ואחר כך הרגשת הדבקות, התיקון, וגמר התיקון.

לכן, מי שמגיע להכרת הרע, להרגשת הטעויות, להרגשה מי הוא ומה הוא, זה כבר הרבה יותר מחצי מהעבודה. רק מעומק הטעות האדם מתחיל להתעורר. אדם שיודע שזו טעות, הכרת הטעות נותנת לו ידיעה איך לתקן, מה לתקן, וכוח לתקן. הוא כנגד הטעות רואה איך לתקן אותה.

טעות אפשר לראות רק באור. כנגדו אדם מרגיש - "כיתרון אור מתוך חושך". וללא אור שבא, הטעויות, השגיאות, המצבים שלנו, אף פעם לא יראו לנו בצורתם הנכונה. לכן האדם לא אמור להשתוקק לטעויות אלא לאור, ולפי גודל האור ואיך שהוא מאיר, מתגלה הטעות.

מכאן נובעים שני דברים. לא חשוב באיזה טעות נמצאים ולאיזה תחושות רעות היא גורמת. צריכים למרות זאת תמיד להשתוקק לאור. האור מגלה בַּטעות הבחנות נוספות, בהרגשת הרע הוא נותן רצון לתקן את הטעויות, ובהכרת הרע הוא מביא את כל התיקונים.

זאת אומרת, האור עושה את כל העבודה: הוא גם מגלה את השלילה וגם את כל הסיבות שבה; גם את מבנה הכלי הלא מתוקן וגם את הצורך לתיקון. לכן ההשתוקקות צריכה להיות תמיד לאור, למרות שכלי שבור תופס את האור כהרגשה שלילית, לא טובה.

אז עניין הברכה ועניין הקללה הם כאחד. כמו שרב"ש כותב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה": הבורא נותן גם ברכה וגם קללה. שני הדברים באים ממנו. צריך רק להבדיל ביניהם. מי שמבדיל ביניהם ועושה החלטה, הוא, ההבחנה הזאת, נקראת "אדם".

לא הברכה עצמה ולא הקללה עצמה. הבורא נותן את הברכה ואת הקללה. גם האור וגם החושך, גם הכלי וגם האור, באים מלמעלה. ורק ההבחנה, הבחירה, הדבר החדש שנולד, נקרא "אדם". זאת אומרת, ההבחנה הרוחנית, ההכרה, ההחלטה, שנמצאת בין בורא לפרעה, בין יצר טוב ליצר רע, בין ימין לשמאל, הסיכום הזה נקרא "אדם".

מה הקשר בין רצון להשפיע לבין תורה ומצוות?

האם צריך לקיים תורה ומצוות כדי לקבל רצון להשפיע, תכונות הבורא, או שמקבלים תכונות הבורא ואז יכולים לקיים "תורה ומצוות", מעשים דהשפעה? גם זה וגם זה. זאת אומרת, תורה ומצוות נקרא כל המאמץ שאדם עושה כדי להשיב לעצמו על השאלה "מה טעם בחיי?".

השאלה "מה טעם בחיי?" נובעת מזה שמתגלה הכלי, שהוא ההפך מהבורא. הבורא הוא מקור החיים, האור, הוא בנה את הכלי וממלא את הכלי. כשכלי שואל: "מה טעם בחיי?" זו הרגשת הריקנות, הרגשת הפירוד, ההתרחקות.

כאשר שאלה כזאת מתעוררת באדם, באמת מתוך העמקות שלו, ולא עקב זה שהפסיד כסף או כבוד ואומר שיש לו כלי ריק של כסף או של כבוד. אלא כשאדם רואה שאין לו במה למלא את הכלי שלו, לא בכבוד, לא בכסף, לא במושכלות ולא בתענוגים בהמיים, זה נקרא "מה טעם בחיי?".

כאשר אדם לא מסוגל להתמלא בכל מה שיש לפניו בעולם הזה, בכל מה שאפשר למלא את הכלי בעל מנת לקבל, זה נקרא שמתגלה בו כלי- ניצוץ, נקודה שבלב - שאפשר למלא אותו רק בעל מנת להשפיע. כי באדם יש שני סוגי כלים, רצונות:

כלים דעולם הזה - רצונות שאפשר למלא בכוונה על מנת לקבל, כלים גשמיים.

כלים דעולם הבא - רצונות שאפשר למלא אותם רק בכוונה על מנת להשפיע, כלים רוחניים.

כאשר אדם לא מסוגל להתמלא על ידי סתם קבלה לעצמו, גם אם יתנו לו את כל העולם עם כל האפשרויות לקבל תענוג, להתמלא בצורה ישירה, הוא מרגיש שבלתי אפשרי להתמלא ונשאר ריק, המצב הזה נקרא שמתגלה בו אותו כלי שהחדיר בו הבורא על ידי שבירת הכלים, על ידי "חטא אדם הראשון".

מרגע שאדם מרגיש את השאלה "מה טעם בחיי?" הוא בהכרח מתחיל לעשות פעולות, כי השאלה הזאת, החיסרון הזה, כבר קובע מה יחשוב, מה ירגיש, מה יעשה ואיך יזוז. כל הפעולות שנובעות מהנקודה שבלב, שהן בעצם חיפוש מסך )שהאדם עוד לא יודע מה זה(, חיפוש מילוי רוחני, נקראות "תורה ומצוות".

האדם הולך לבנות כלי רוחני, הכלי עצמו נקרא "מצוות". בונים אותו מ-620 מצוות, מ-620 חלקים, שמרכיבים את הפרצוף, ו"תורה" זה האור, המילוי, שהוא הולך להשיג בתוך הכלי. אז למרות שהוא עדיין רחוק מזה וכל הפעולות שלו עדיין על מנת לקבל, ועד שמגיע ל"לא לשמה" עוברות כמה שנים טובות, אבל בכל זאת גם הפעולות האלו נקראות "תורה ומצוות".

וכשאדם זוכה למסכים, מגיעה לו התגלות הבורא, ומזה נבנה בו מסך, כוח התגברות, התנגדות לרצון לקבל, יכולת לעבוד עם הרצון לקבל בעל מנת להשפיע. אז הוא עושה פעולות רוחניות נכונות שנקראות "מצוות", והאור שמקבל בתוך הכלים האלה, בפרצופים שבונה, נקרא "תורה". זאת אומרת, יש "תורה ומצוות" כהכנה ויש "תורה ומצוות" כעצמם.

בעל הסולם כותב על זה בכרך א' של ספר הזוהר )אחרי "הקדמת ספר הזהר"( ב"מראות הסולם", "ביאור כללי לכל י"ד פקודין ואיך מתחלקים לז' ימי בראשית", אות א': "המצוות שבתורה נקראות בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראות אמנם גם בשם תרי"ג עיטין": יש מצוות שמקיימים לפני שבאמת עושים משהו, ויש מצוות שעושים אחרי שכבר יודעים לעשות באמת. זאת אומרת, גם לפני שרוכשים מסך וגם אחרי שרוכשים מסך נקראות "מצוות".

"וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא אחור", זה מה שאנחנו עושים במצבנו הנוכחי, "ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמ"ש חז"ל עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע וכשמקיימין תורה ומצוות בבחינת עושי דברו מטרם שזוכים לשמוע, נק' המצוות בשם תרי"ג עיטין", עצות, "והן בחינות אחור". אנחנו נמצאים בבחינת אחוריים, בהסתר פנים.

"וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו", כשרוכשים מידה כזאת, מעמד כזה, של "לשמוע בקול דברו", זאת אומרת, בחינת בינה, תיקון חפץ חסד, אז "נעשים תרי"ג המצוות בבחינות פקודין, והוא מלשון פקדון". "פקדון", זאת אומרת, שנכנס משהו, שרכשתי משהו. "כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת", המצווה הזאת עצמה היא מדרגה מיוחדת בפעולה הרוחנית, אז כנגד הפעולה הזאת בא המילוי- פיקדון.

"שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף", "גוף" נקרא כלי שיש בו תר"ך חלקים. וכשמתקנים כל חלק וחלק מכל תר"ך החלקים האלה, כנגדו בא פיקדון: יש תר"ך פיקדונות, אורות.

"ונמצא בעשיית המצווה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצוות" שממשיכים אורות נקרא "פנים" "ומבחינה זו דפנים של המצוות, שנק' אז בשם (תרי"ג) פקודין, מבאר רבי שמעון את הי"ד פקודין הנ"ל".

זאת אומרת, לפני שרוכשים מסך הפעולות שעושים נקראות "אחוריים". וכשזוכים למסך ועושים פעולה שמושכים אור, אז זוכים ל"פנים". אז יש "עיטין", עצות, איך להגיע לפעולה הנכונה. ו"פקודין" שכבר מגיעים לפקודות.

מה הן "תורה ומצוות"?

תורה ומצוות אמיתיות, הן לאחר המחסום: "מצווה" - פעולת הזיווג עצמה. "תורה" - האור שנכנס מהזיווג לתוך פרצוף.

כנגד תורה ומצוות אמיתיות, לפני המחסום, למטה ממחסום, יש תורה ומצוות שהן הכנה: "מצווה"- פעולה שכביכול משתוקקים ורוצים אבל פועלים ללא מסך. "תורה"- אור מקיף שמאיר מרחוק ולאט לאט מקדם אותנו. הוא עדיין לא יכול למלא אותנו אלא מאיר לכלים מרחוק.

כלפי מה עושים "טעות נכונה"?

כשהטעות נכונה היא מתגלה כנגד הבורא. כל הטעויות, כל הכרת הרע, כל הכלי, כל ההפכיות מהבורא, נקרא "פרעה". פרעה הוא בדיוק כנגד הבורא.

מה עשה הבורא? הוא ברא משהו כנגדו, בדיוק כנגדו. זאת אומרת, הוא הפך את כל התכונות שלו ועשה משהו כנגדו, שעכשיו אם תבוא איזו הבחנה ניטרלית ביניהם, בין הבורא לדמות ההפוכה ממנו, אז ההבחנה הזאת שנקראת "אדם", תוכל לבדוק, ללמוד מהתכונות הניגודיות האלה בין בורא לפרעה.

האדם יכול ללמוד גם את תכונת הבורא וגם את תכונת פרעה, מה ההפרש ביניהן, מה עדיף, והסיכום שלו בעקבות ההבחנות האלה, ההחלטה שלו, היא נקראת דרגת האדם.

מלכתחילה הבורא לא יכול מעצמו לברוא אדם. אם הוא בורא משהו בתוך המדרגה שלו "בורא" הכוונה "בר", מחוץ למדרגה - זה נמצא בתוך המדרגה שלו כמו עובר בבטן אמו. גם לעובר בבטן אמו יש משהו מחוץ לאימא. זאת אומרת, בורא שרוצה לברוא משהו חייב לברוא תכונות מנוגדות לו, הפוכות ממנו.

אז לאט לאט מגיעים למצב בהתפתחות המערכת הזאת, שהנברא העתידי מתחיל להרגיש יותר ויותר רחוק מהבורא. הוא מתחיל להרגיש באיזה מקום, באיזה מצב, הוא ההפך מהבורא. אנחנו מתחילים להרגיש ההפך מהבורא מהנקודה שבלב, מהשאלה "מהו הטעם בחיינו?", היא ההתחלה שלנו.

זאת אומרת, כשאדם מרגיש את השאלה "מה טעם בחיי?" פירושו שהוא כבר לא יכול להסתפק בתענוגים בהמיים, שהשאלה היא באמת כנגד הבורא, אז הוא מתחיל את העיבור שלו בתוך הבורא. הוא עוד לא יוצא ממנו, הכל עדיין על חשבון הבורא, אבל כבר מתחיל להיות בו משהו מחוץ לבורא.

מזה שאדם מתחיל להיות מחוץ לבורא נובעת השאלה "מהו הטעם בחיינו?". כל השאלות מסוג "מהו הטעם בחיינו?" בכל הגודל שלהן בקו שמאל, נובעות מהרגשת ההפכיות מהבורא. והרגשת ההפכיות מהבורא נקראת "נברא". נברא בא מהשורש "ברא", "בר-א", כלומר, בר, חוץ.

מתי נולדים, מתי מתחילים להיות כביכול עצמאים, נבראים? מרגע שאדם מקבל בחיים שלו בגלגול הזה, לשאול את השאלה בשביל מה אני חי? שהשאלה היא רצינית, כנגד רוחניות, ולא כנגד העולם הזה. מזה מתחיל להיות אדם.

ולפני כן אין בחירה חופשית, אין אדם, אלא פשוט מערכות הבורא, שמנהיג אותן ומקדם אותן עד להתעוררות השאלה הזאת. לכן, ברגע שהשאלה הזאת מתעוררת, היא אמורה להביא אותו לפעולה היחידה שהיא רצונית, עצמאית, בחירתית.

איזה פעולה? לחפש איך להתייחד לכלי, לחזור למצב של להיות כמו בורא. בשביל זה האדם צריך ללקט את כל יתר חלקי הנשמה שלו, את כל הנשמות האחרות. זאת אומרת, הבחירה היא בקבוצה ובכל הפעולות שקשורות בזה.

האם בפעולות הקבוצה או במחשבות האדם יכולה להיות טעות?

כשמדברים על המערכת שמביאה לתיקון, לא יכולה להיות שום טעות בדרך, אין בכלל טעויות. מה שנראה טעות זה גילוי ההפכיות מהבורא. הטעות היחידה שיכולה להיות היא לתת פחות יגיעה ממה שאפשר, כדי לזרז את ההתפתחות, את ההתקדמות שלנו לעבר התיקון.

זו הטעות היחידה, זאת אומרת רק בזה יש לנו בחירה. מה שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מניח את ידו של אדם על גורל הטוב ואומר: "קח לך את זה". זאת אומרת, תן יגיעה! רק בזה יכולה להיות "טעות". כשאדם נותן יגיעה הוא מתקדם, אם הוא לא נותן יגיעה הוא כואב ומתייסר, עד שהייסורים מכריחים אותו בכל זאת ללכת קדימה.

היגיעה היא כדי לפני הייסורים למצוא כוח ללכת קדימה, לא שהייסורים ידחפו מאחורה, אלא למצוא כוח שימשוך את האדם מקדימה. הכוח הזה יכול להיות רק חברה, כי הבורא לא יתן כוחות, הבחירה שלו היתה כבר לשים אותך במקום הזה. והאדם עצמו לא יכול למצוא כוחות כאלה, אלא רק בחברה. כוח החברה זה הכוח הצדדי היחיד שאדם אמור להסתייע בו.

בסופו של דבר זה הבורא עצמו. מה זה החברה? הבורא. במידה שאדם מוותר על האגו שלו ומוכן להתחבר לחברים למען השגת המטרה, במידה הזאת הוא משווה תכונות עם הבורא, ואז האור מאיר לו ומקדם אותו קדימה.

אז מי הם החברים? אותה הופעת הבורא, אם אדם מתייחס אליהם כמו לחלקי נשמה שלו. זה אותו בורא רק הוא מופיע בצורה כזאת, מפני שרק בצורה כזאת האדם מסוגל לראות את העבודה שלו, לתת יגיעה בלי להשלות את עצמו.

איך אדם יכול לבדוק האם הוא נותן פחות ממה שהוא יכול?

הבדיקה האם עושים מספיק, האם עושים טוב בצורה המרבית, היא מאוד פשוטה. בודקים האם אני מוציא מהחברה את ההתרוממות, ההתעוררות, הכי גדולה שאפשר. האם אני לא מפסיק לחפש איך להטיב לחברה שתהיה המועילה ביותר עבורי.

מכיוון שהכל נמדד כלפי החברה, אז בסופו של דבר אפשר לראות את זה. כלפי הבורא האדם משלה את עצמו, אין לו שום בסיס למדידה. לכן בעל הסולם אומר, שהבחירה החופשית מתבטאת בזה שאדם כל פעם עושה לעצמו חברה יותר טובה. מחפש ובונה כל פעם חברה יותר טובה, יותר מתאימה להתקדמות שלו.

זו התשובה לשאלה מה בידינו לעשות. וחוץ מזה כל הפעולות שלנו, כל המחשבות, כל ההחלטות, הן מלמעלה, הן לא שלנו. הן רק נכנסות לאותו משל שהוזכר לעיל, על הבורא הלוקח את ידו של האדם ומניח אותה על גורל הטוב. כל הדברים שלא שייכים להחלטה של האדם כלפי החברה, נובעים מלמעלה, הם שייכים למשל הזה.

יש רק שתי פעולות:

א) פעולה יחידה של הבורא - מניח את ידו של אדם על גורל הטוב בכל מיני דרכים, בין אם בדרך ייסורים או בדרך טובה,

ב) פעולה יחידה של האדם - ללכת להתחזק דרך החברה.

חוץ משתי הפעולות האלה לא קיים שום דבר במציאות. בפעולה, במחשבה, בכוחות, בהפעלה, אין שום דבר, רק שתי אלה: פעולה אחת מהבורא ופעולה אחת מהאדם.