אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 87. מאהבה עצמית לאהבת הזולת

שיחה (9.1.02) על מאמר: "מצוה זו היא להעיד בבית דין"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת שופטים, עמ' 103

אחרי שאדם מקבל חן דקדושה מלמעלה על ידי לימוד, על ידי השקעה בכל מיני מעשים, בכל מה שבידך ובכוחך עשה, הוא מתחיל להבין שפעולות דלהשפיע הן הפעולות הנעלות והטובות ביותר, אלא שהוא לא מסוגל לעשות אותן. כדי לבצע אותן חסרה לו הרגשת גדלות הבורא, שנקראת "אמונה". האמונה מביאה בלב האדם כוח להתמודד, להתעלות מעל הרצונות, מעל הכוונות בעל מנת לקבל, ולרכוש סוף סוף כוונה בעל מנת להשפיע.

תחושת הבורא היא המביאה את האדם לחשוב לא על עצמו אלא על הבורא. מאיפה לוקחים את האמונה הזאת? רב"ש אומר, שבדבר הזה יכולה לעזור רק סביבה. למצוא את החברה המתאימה זה הדבר היחיד שבאמת תלוי באדם לעשות. וכשהוא עוסק בבניית החברה, באמצעות עבודתו בחברה הוא מקבל את כוחות האמונה, וכך זוכה לקניית הכוונה על מנת להשפיע, שזה נקרא לעבור מחסום.

בכל שלב, בכל מצב שעוברים, צריכים להבדיל בין אורות לבין כלים. זאת אומרת, בכל מצב שנמצאים צריך להיות גם חיסרון וגם מילוי. וגם בשלב הבא שאליו רוצים להגיע, גם בו צריך להיות חיסרון ומילוי. ולא על המילוי צריכים לדאוג, אלא על החיסרון. כל העבודה שלנו היא לדאוג לכלי, כי הכלי הוא הקובע באיזה מצב יהיה האדם.

מה החיסרון שצריך לבקש?

אחרי כל החישובים שאדם עושה, החיסרון היחיד שהאדם אמור לדאוג לגביו הוא החיסרון לגבי גדלות הבורא. רק הרגשת הבורא, הכרת גדלותו, הכרת הבורא בכלל, בלי גדלות, עם גדלות, זאת אומרת, התרשמות מהבורא, יכולה לשנות את האדם ולהביא אותו לכך, שבמקום שיעבוד את הרצון לקבל שלו הוא יהיה עבד לרצון להשפיע של הבורא.

וכאן האדם צריך לעבוד דווקא על החיסרון של גדלות הבורא, שיבוא האור מלמעלה וישנה את האדם. שהבורא יתגלה כך שהאדם ישתנה. זאת אומרת, האדם אמור לרצות בשינוי, עד כמה שאדם מסוגל לרצות בזה לפני שהוא משתנה, ועליו להכיר בכך שהוא פונה לבורא כדי שישנה אותו.

למה שיפנה לבורא, אם ממילא אין לו מספיק רצון להשתנות והבורא כבר יעשה את השינוי? מפני שלא השינוי הוא המטרה, אלא כתוצאה מהבקשה מהבורא להשתנות, האדם נדבק בבורא, וזאת המטרה. השינוי הוא כביכול אמצעי.

מזה יוצא, שכל פעם עובדים על אותו חיסרון: איך להיות יותר דבוק, יותר קרוב לבורא, כי מזה מגיע הכוח להיות דבוק. גם חיסרון לדבקות מגיע מהבורא. הכל באמת יוצא מאותו מקור.

איך אדם יכול לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו אהבת הזולת?

אדם לא יכול לרכוש את אהבת הזולת בלי לצאת מעצמו. הרצון הוא רצון אחד. בתוך הרצון הזה נמצא או אני או מחוץ לי. מחוץ לי נמצא הבורא, אבל כדי לא להשלות את עצמי ולא לשקר לעצמי, כאילו אני רוצה את הבורא, אז במקום על הבורא האדם צריך לחשוב על הסביבה, על החברים. ואם הוא יכול להתייחס אליהם באהבה, סימן שכך הוא מתייחס לבורא.

כי האדם לא מייחס חשיבות למה שמחוצה לו, בין אם זה הבורא ובין אם זה חברים. כל דבר זר שאין לו ממנו תועלת ישירה לא קיים לגביו, זאת אומרת, הוא לא חושב עליו. מתי אדם מתחיל לדאוג למישהו? כשהוא רואה שהוא תלוי בזולת, באיזה מקרה, באיזה מצב, באיזה קשר. אם האדם לא תלוי בזולת, מדוע שידאג לו.

אנחנו לא דואגים איך חיים באוסטרליה, מי יהיה שם ראש הממשלה, בקושי נזכרים בה פעם בשנה. למה? כי אנחנו לא תלויים בה. אבל אם היינו תלויים במים שלה, היינו מזכירים אותה בחדשות וחושבים רק עליה. זאת אומרת, מה שלא שייך לאדם עצמו, נמצא מחוץ לשדה הראייה שלו. גם החברים בינתיים לא נמצאים בשדה הראייה שלו. וזה סימן מובהק, שגם הבורא נמצא אצלו באותו מצב.

השגת תכונות הבורא לא כוללת רק את הבחינה איך הוא אלי, כמה שהוא טוב ומטיב ונותן לי ועושה לי, אלא גם את הבחינה איך אני אליו. כך שמהיחס שלי לחברים אפשר להקיש לגבי היחס שלי לבורא.

בעל הסולם אומר, שאדם קצת גדול דואג לקבוצה. גדול קצת יותר- לחברה. גדול קצת יותר-למדינה, ועוד יותר גדול-לכל העולם. לפי זה אדם יכול לראות כמה הוא דואג לבורא, כי מה שמחוץ לאדם זה הבורא. הבדיקה היא פשוטה וישירה. אין לאן לברוח.

לאן יוצאים מאהבה עצמית?

אי אפשר סתם לצאת מאהבה עצמית. במקום אהבה עצמית האדם חייב להיכנס לאהבת הזולת, באמצע ביניהן, יש בסך הכל שתי שליטות: או שליטת הנברא או שליטת הבורא, או רצון לקבל או רצון להשפיע. לכן, תבחר!

אדם שמחליט שהוא חייב לצאת להשפעה, אמור כתוצאה מזה להחליט שהוא צריך לעסוק עם החברה, עם החברים, כי זה המנוף, הכלי היחיד, האמצעי היחידי, שעל ידו הוא יגיע לקשר עם הבורא, להשוואת הצורה איתו.

זאת אומרת, אדם שעוד לא מרגיש הכרח להתקשר עם החברה, אין עליו שום לחץ אמיתי להתקשר עם הבורא. זה ממש היינו הך. לפי זה אדם יכול לראות עד כמה הוא רחוק מרוחניות, עד כמה אין לו עדיין שום נקודת קשר, שום גישה, ובכלל שום נטייה לזה.

"חברה" הכוונה לאלה מבין האנשים שסובבים את האדם שהם באותו ראש כמוהו, לא יותר טובים ולא יותר רעים, וגם יכול להיות שרק נדמה להם שהם שואפים לרוחניות כשלמעשה הם מחפשים משהו אחר, בכל זאת יש להם מטרה משותפת, אותה מגמה מנחה אותם, הבורא נתן להם אותן מחשבות ואותם רצונות.

איך הקמת מפעל להפצה קשורה למטרה של אהבת הזולת?

במפעל מייצרים חומר, מוצר, תוצרת. התוצרת כוללת הפצה, אינטרנט, ספרים, סרטים, דברים שמצריכים עשייה. העשייה הזאת כוללת יחסים בין אנשים: למה אני נמצא במפעל הזה, בשביל מה, מה זה נותן לי, מה הרווח שאני מצפה לו.

אדם עובד במפעל ומקבל משכורת. לאיזה משכורת הוא מצפה? מה הוא משקיע? האמת היא שההשקעה העיקרית היא לא באינטרנט, בספר וכו', אלא ביחסים החברתיים במפעל. אם עוסקים בזה - מצליחים, אם לא, אז כמו שאמרו חז"ל: "ואם לאו, שם תהא קבורתכם". זהו. הגענו למצב שאנחנו זקוקים לחברים.

איך אפשר לשלב בין חובות המחלקה במפעל לבין אהבת הזולת?

חבר שהתמנה כמנהל מחלקת אחזקה, בוחר כמה אנשים שיש להם ידיים טובות, והם נעשים מחלקת אחזקה. לא חשוב איזה אנשים. יכול להיות שהוא מצטער שאין לו קשר דווקא עם אלה שעוסקים באינטרנט או בנושא אחר ששם האנשים אולי יותר עדינים, יותר מבינים, לומדים יותר, או בכלל עם אופי יותר מתאים לו. אבל זה בכלל לא חשוב.

זאת אומרת, אם הוא לא היה בוחר את אנשיו לפי המיומנות המקצועית שלהם, אחד צבעי והשני רצף, יתכן שהיה נמנע מלהתחבר עם החברים האלה, אבל מכיוון שתבונת הכפיים היא הקובעת, הם המתאימים ביותר. העיקר שהמחלקה תתפקד בצורה היעילה ביותר, כמו כל מחלקה במפעל.

משנוצר צוות ונוצרים קשרים, יש כבר הבנה, יש תוכנית כללית וכל אחד יודע את תפקידו (מזה אף אחד לא יכול לברוח, אם מישהו בורח, הוא מפוטר מהמפעל. אם יש חוסר התאמה לתפקיד זה משהו אחר, אבל אם אדם מסרב לגמרי, אין לו מקום בקבוצה), מתחילים לדאוג לחיים הפנימיים של קבוצת העובדים שנבחרה, בתוך המחלקה. ושם זו כבר עבודה פנימית.

איפה עובר הקו הדק בין יחסים חברתיים לבין ענייני עבודה?

בעבודה אין חברים, ובקבוצה כולם חברים, אז למה יש קושי? אדם שהוא ישר עם עצמו ועם החבר לא ירגיש שום קושי. אין שום דבר חוץ מלעבוד במפעל ולהצליח במשימה העיקרית, במטרה.

מה הבעיה להפריד או לשלב בין יחסי עבודה ליחסים חברתיים? גם כשצועקים בענייני העבודה זה לא אמור להשפיע על היחס לחבר בחברה. מטבע הדברים, מי שעושה, סופג יותר ביקורת. ודאי שאם עובדים יחד יש יותר אפשרויות לחיכוך בעבודה, אבל דווקא על פני זה בונים יותר קשרים. גילוי חסרונות זה דבר רצוי, שמוביל לתיקון. החיסרון מוביל אותנו לתיקון. כשאין חיסרון קשה לדעת לאן להתקדם.

אם לא נגלה חיסרון, אם לא נגלה פצע, אם לא נגלה שאני רע, איך אני אעשה טוב? רק מתיקונים. כי בעולם שלנו, מתוכנו, אנחנו לא מייצרים שום דבר חדש, אנחנו רק מתקנים. כל העבודה שלנו בכללות נקראת "תיקון". אז קודם צריך לגלות את הרע ואחר כך לתקן, לגלות שוב את הרע ושוב לתקן. אם לא נגלה רע, לא נוכל לתקן. ובמידה שנגלה, רק במידה הזאת האדם יכול לתקן וכך להתקדם. לכן כמה שמתגלה יותר רע, יותר טוב.

ובאשר לצעקות, כל זמן שלא צועקים נגד מגמת ההתקדמות הכללית, אין לכך חשיבות. אם בדרך צועקים ועושים ביקורת, זה מבורך. זה אף פעם לא יכול להרוס. אם הביקורת היא טובה ועמוקה ושופכת אור על כל מיני צדדים, אלה בירורים. דווקא מתוך זה מתחילים לברר: מי צודק ולמה, ואיך ניתן לעשות אחרת. אם הביקורת קשורה למטרה, רק ברכה תצא ממנה.

אין מה לפחד, להפך, צריך לחפור בזה, אבל לא לאורך זמן, לא להתחיל ליהנות מהסבל. ברפואה ובפסיכולוגיה ידוע שכאב ושמחה משאירים בגוף אותו רישום. גם אי אפשר שיהיה אחד בלי השני. לא סתם אומרים, שחילוקי דעות מגבירים את האהבה בין בעל לאישה. זה נכון. כל דבר צריך להיות על פני משהו שהוא ההפך.

איזה חיסרון זה תפילה?

תפילה היא חיסרון שכבר נמצא באדם בצורה מבוררת, חיסרון שמוכן כבר לקבלת המילוי -תשובה. היגיעה היא להגיע לחיסרון הזה. התפילה, החיסרון עצמו בצורה המבוררת, זה כבר מספיק כדי לקבל תשובה. כל העניין הוא העבודה לפני כן.

האם תפילה היא הדבר העמוק ביותר שאדם מחפש?

האדם לא יודע מה הוא מחפש. יש לו מה שנקרא "גן רוחני", שרשרת רשימות. כל השרשרת הזאת נמצאת בתוך האדם, אלה כל השלבים, כל המדרגות, שהנשמה שלו עברה בירידתה ממרום עד למצב הנוכחי, הנמוך, המקולקל. כל השלבים והמדרגות נמצאים בתוכה רק בבחינת רשימות, זאת אומרת, רק כמידע על כל מדרגה ומדרגה.

האדם יכול לרכוש את המדרגה רק כשהוא מוסיף למידע על אודות המדרגה את הכוח לכבוש אותה. הכוח לכבוש את המדרגה נקרא "מסך", כוונה על מנת להשפיע. מטרת העבודה שלנו היא לגלות בעזרת כל מיני מעשים את הרשימו הבא בתור. ברגע שאדם מממש אותו, הוא ממשיך ומגלה את הרשימו הבא בתור היותר גבוה והיותר גבוה. וכך הוא חוזר למקור שממנו ירדה הנשמה שלו.

זאת אומרת, האדם עצמו לא יכול לבחור איזה רצון יהיה לו כשיתגלה לו הרשימו הבא. הוא לא יכול לדעת איך הוא יראה כשיתגלה בו הרשימו הבא, איזה מחשבות, איזה רצונות יהיו לו, מי ומה הוא יהיה. אז, ואין טעם לנסות לתאר את המצב בעתיד. על סמך מה? אנחנו רואים עד כמה המצבים שעוברים, הם כאלו שלא ניתן לצפות או לשער אותם.

לכן אדם לא צריך לחשוב על רצונותיו ועל מחשבותיו בעתיד אלא לחשוב בצורה הכי פשוטה: "אני רוצה להגיע ליותר". בלי לדמיין את היותר הזה. כשאדם מדמיין מה זה היותר הזה, זה כבר מונע ממנו להתקדם.

האם תפילה צריכה להיות במילים?

הבורא לא רואה את הגוף. אז איזה מילים צריך בתפילה? אולי "מילים" הכוונה לבירורים של רצונות, של כוונות, אבל ברוחניות אין מילים. רוחניות היא הרגשה עירומה ללא מלבושים. הרגשות, הבחנות, שאין להן שמות. אפשר להדביק על הרוחניות כל שם או כל מספר שרוצים, העיקר שיתקבלו הרגשות וההבחנות גם אצל אחרים, אם רוצים לתקשר איתם.

כלפי הבורא צריך להגיע לשילוב של הבחנות, הרגשות, מחשבות, כוונות. אין בזה מילים. לא חשוב איך קוראים לרשימו איקס (x) דהתלבשות וואיי (y) דעביות, בסך הכל מתגלה בפנים הרגשה, רשימו. בקבלה קוראים לזה נר"ן דצדיקים.

זאת אומרת, תפילה זה הרגשה שבלב. "לב" נקרא סך כל הרצונות של האדם ולא הלב הפיסי שלנו. אז אם בתוך כל הרצונות יש איזו הרגשה כללית נכונה, המכוונת באמת לבורא, "מכוונת לבורא" הכוונה לקבל צורה כמו שיש לבורא- זה נקרא "תפילה".

מהו המושג גדלות הבורא?

גדלות הבורא היא שהבורא שולט באדם בכל פינה. כשהאדם מתכנס בתוך עצמו, בכל פינה בפנים הוא ימצא את הבורא. את זה החברה צריכה לרמוז לו, ואחר כך האדם עצמו מוצא אותו בתוכו. מה זה גדול? "גדול" זה יותר חזק ממני. האדם צריך להתרשם מהחברה שהבורא יותר חזק ממנו. יותר חזק, הכוונה בגדלות ולא יותר חזק ממני, שנותן לי ייסורים, שאז אני כועס עליו, מתייאש ונופל.

למה כל כך קשה להשפיע בחברה גדלות הבורא?

הבעיה היא שאנחנו לא דואגים לבנות חברה. צריכים להתחיל מבניית החברה. אם אדם רוצה שהחברה תשפיע עליו ותבנה אותו, עליו לדאוג שהיא תהיה חזקה, בכוונה נכונה, בהילוך הנכון, בהתרוממות רוח. שיהיה בה כל מה שהוא רוצה לקבל ממנה. וכדי שכל אלו יהיו בה, הוא עצמו צריך לתת לה את כל הדברים אלה.

מאיפה האדם יכול לתת אותם? כל אחד יכול לתת, אם לא לעצמו, לפחות למישהו אחר. רואים את זה כשנותנים הרצאה. אתה בא להרצות, והתלמידים חושבים שאתה "צדיק" ו"מתוקן". למה? כי אתה משפיע עליהם, שופך עליהם, כל מה שאתה יודע. ואז אתה עובד על הרצון לקבל שלהם, משפיע להם התרוממות שאין להם.

אדם יכול לבוא לקבוצה מצוברח לגמרי, ברגע שהוא מתחיל לדבר על הקבלה, הוא בעצמו מתחיל להתפעל מעצמו. זאת אומרת, לא חשוב באיזה מצב אדם נמצא בזמן שרוצה לתת לחברה. אפשר גם לא מן הלב, אלא רק במילים, מהפה ולחוץ, להשפיע אל החברים התרוממות אמיתית. והשני ששומע חושב שממרום נחת לו אליהו הנביא.

אם באותה כוונה אדם עושה כלפי החברה שלו, וכל אחד עושה הדדית כלפי השני, כולם מקבלים כוחות כאלה, עד שהם ממש לא יכולים לישון. אדם מרגיש שהוא חי ובוער כל רגע ורגע. כמו בימים שגילה את רעיון הקבלה, או כמו שקורה בזמן החגים, סוכות, פסח, שהתרוממות הרוח היא סביב השעון. כולם עובדים שעות, כולם יושבים ושומעים, ואדם נמצא יחד איתם ושומע מבחוץ שאלוקות זה חשוב ומיוחד, והוא נדלק.

כך אדם יחיה. החברים יחייבו אותו, בין אם ירצה ובין אם לא, הם ישפיעו עליו בצורה כזאת. הבעיה היא שאין רצון להשפיע לשני, וגם לא איכפת לו מעצמו. עדיין לא מבינים שזו הנקודה העיקרית ועוזבים אותה.

איך החברה אמורה להשפיע לאדם גדלות הבורא?

סביבה אמורה לגרום לאדם להתקשר עם הבורא. חברה אמורה להגיד לאדם שבלי גדלות הבורא הוא לא יגיע למטרה. שגדלות הבורא תפתח לו את הכלי החדש. חברה אמורה לכוון אותו לבורא, לספק התרוממות יחד עם חשיבות הבורא. חשיבות הבורא ללא התרוממות רוח איננה חשיבות.

במקום שהבורא נסגר, נסתם, נסתר, החברה אמורה למלא את תפקידו. הבורא נסתר ובמקומו, במקום עצמו, נתן לאדם את החברה. למה? כי עם הבורא אפשר להיכנס למגע רק על מנת להשפיע, ועם החברה האדם יכול לשחק איך שהוא רוצה. אבל גם משחק אמיתי, עבודה רוחנית עם החברה, יכול להיות רק על מנת להשפיע. זאת אומרת, לאדם בעולם הזה, במצבו האגואיסטי, יש אפשרות לעשות עבודה רוחנית.

ואם אדם מקבל התרוממות מהחברה הוא לא עלול להפסיד בירורים?

כשאדם בשפל אין לו שום בירורים, הוא רק אוכל את עצמו. בירורים צריכים להיות במצב שבא האור והאדם רואה הפרש בינו לבין האור. החברה לא מנתקת את האדם מבירורים. צריך כל הזמן להיות בהתרוממות רוח מירבית, והבירורים כבר יבואו. ואם נופלים לאיזה מחשבה או הבחנה, נופלים לשנייה אחת וזה מספיק, זה נקרא לקצר את זמן התיקון.

הבירורים לא אמורים לגרום לנפילות שנמשכות כמה ימים, כאלה שאי אפשר לצאת מהן, ואז אחרי הבירור מבינים ומגלים עד כמה שקועים בנפילה. הבירור יכול להיות לשנייה אחת, כך שאדם אפילו לא ירגיש את הבירור. האדם אולי יצטרך את הבירור להמשך הדרך הרוחנית, מי יודע מתי ואיך הברורים מצטברים. אין צורך לדאוג על הרע, צריך לדאוג כל הזמן להיות בהתרוממות ובמחשבה על הבורא, מזה יבוא בירור. האור מברר את הכלי.

בחברה אנשים לא חושבים על התרוממות רוח אלא איך לברוח מהצרות.

בחברה יש אנשים שבאים בגלל המטרה, ויש שבאים מפני שהם לא רוצים לשבת בבית, עם האישה והילדים, וכאן הם יושבים ועושים משהו. כך זה אצל כולם, כולנו בורחים מצרות. בחברה לא חושבים על התרוממות רוח ולא על רוחניות, וטוב שכך.

האדם בסך הכל בורח מצרות. "מה טעם בחיינו?"זאת הסיבה לבואו, ובמגמה הזאת הוא ממשיך. אם אדם מתכחש לסיבה הזו, סימן שהוא עוד לא בירר את עמקות הסיבה להימצאותו בקבוצה. אין אחד בקבוצה שלא בורח מרע, וזה טוב מאוד. זה בסיס מכובד שממנו מתחילים. אין צורך להשתוקק לשום דבר חוץ מאשר לדבר אחד: לברוח מצרות.

מה ההבדל בין קבוצה שעוזרת לאדם לא לחשוב על הצרות שלו, לבין מלון באילת שמציע לו לשכוח למשך שבוע מהצרות שלו?

ההבדל הוא פשוט. אם הצרות של האדם הן באמת מטרתיות, הנסיעה לאילת לא תבריח אותן. הוא ישב בבית מלון עם כל הפאר ויאכל את עצמו. הימצאותו במלון לא משנה לו מבחינה זאת. רק בחברה שלו הוא יוכל לברוח מצרות, וטוב שיברח. טוב מאוד אם אדם בא לקבוצה ושוכח את הצרות הבהמיות, את הצרות הרוחניות, לא חשוב מה, ולא זוכר אותן.

האדם לא אמור לחשוב מתי תבוא לו הכרת הרע. הכרת הרע באה רק כתוצאה מן האור. אם אדם לא מזמין על עצמו יתר אור, הוא לא יגלה עוד ועוד רע. מי שרוצה להרגיש את הרע לפני שמזמין את האור, בצורה כזאת לא מגלה הבחנות חדשות, הוא פשוט אוכל את עצמו. זה נקרא: "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו" יושב ולא מתקדם לרוחניות.

במאמרים שונים של בעל הסולם ורב"ש כתוב, שאדם צריך רק דבר אחד: להיות קשור למקור האור, לבורא, בעקבות זה יבואו אליו כל שאר הדברים. אין מה לפחד מזה שנפרדים מ"האני", מהרצון לקבל. השיטה מסודרת בצורה כזאת, שבאות לאדם מכות, והוא לא אמור לפחד באיזה קצב הן באות.

מה הכוונה במילה "עצמות"?

"עצמות" הכוונה כאן לעצם העניין, ולא לחמש בחינות שיש בכל פרצוף: מוחא, עצמות, גידים, בשר ועור, הבחינות מבפנים החוצה, באותה דרגת עביות.

יש ספירות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, מלמעלה למטה, ויש אותן בחינות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, מבפנים החוצה, בעובי, ברוחב. כדי למנוע בלבול, הבחינות האלה נקראות בשם "מוחא", "עצמות", "גידים", "בשר" ו"עור". וכמו בגובה הפרצוף גם ברוחב הפרצוף, צריך שיהיו חמש הבחינות האלו. לא יתכן שיהיו פחות מחמש, אחרת לא יהיה חיסרון במלכות, ואז אין כלי.

שמות אלה נועדו להדגיש שיש בסך הכל חמש בחינות או עשר ספירות, לא תשע ולא אחת עשרה, לא יכול להיות יותר או פחות, וגם כדי להגיד באיזה קומה נמצא האדם. לוקחים איזה פרצוף כדוגמה, וכלפיו מודדים את יתר הפרצופים הסמוכים לו. ואומרים שיש לו, נניח, רק בינה וזו"ן ואין לו כתר וחוכמה, או ההפך, שיש לו כתר וחוכמה ואין לו בינה וזו"ן.

ולפעמים חל בלבול גם בנושא: האם מדברים לפי האורות או לפי הכלים. כי יכולים לקרוא לאורות בשמות של הכלים ולכלים בשמות של האורות. לכן עלינו לחדור לשורש העניין ולהבין במה מדובר, ולא להסתפק בהבנת המילים כשלעצמן, בהן ודאי יש כל פעם חילוף מילה במילה.

אז רב"ש לא מדבר על "עצמות" שיש במוחא, עצמות, גידים, בשר ועור, הדבר הפנימי ביותר, כי למוחא כמעט ולא מגיעים, אלא הוא אומר, שאם האדם רוצה להגיע לחיסרון, החיסרון הזה חייב להגיע ממש ליסודו של הפרצוף, זאת אומרת, לעצמות. בבניית המפעל ובבניית היחסים בתוכו, זה דבר עקרוני. החיסרון הזה חייב להגיע ליסודו של פרצוף, כלומר לעצמוּת.