89. השופטים והשוטרים שבאדם
שיחה (11.01.02) על מאמר: "מה הם 'שופטים ושוטרים' וכוח האמונה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת שופטים, עמ' 120
מה כל כך חשוב ב"שופטים ושוטרים"? אלה שתי הבחנות, שני כוחות באדם, שמייצבים את דרכו למטרה.
"שופטים" הוא כוח ההבחנה. בלי הכוח הזה האדם לא יודע מה מקומו ולאן מגמת פניו.
"שוטרים" אלו הכוחות שאדם צריך לבנות בתוכו, כדי להיות בטוח שעם ההחלטה שקיבל על ידי השופטים הוא קבע את השוטרים הנכונים, אלה כוחות ההוצאה לפועל, שיביאו אותו למטרה, בדרך שקבע לנכון.
לכן שני אלה חיוניים, בלעדיהם האדם לא יודע איפה הוא נמצא, לאן הוא הולך, ואם הוא בכלל הולך. רב"ש מדגיש עד כמה חשוב ששני אלה ילכו תמיד יחד באדם, שאחד תומך בשני, בכל צעד וצעד שופטים, שוטרים, שופטים, שוטרים. זאת אומרת, ביקורת ואבחון של המצב: תמונת מצב, קביעת המטרה, וביצוע. ושוב במדרגה הבאה: שופטים, שוטרים: תמונת מצב, קביעת המטרה וביצוע, וכך הלאה.
הבנו שיש הסכמה לגבי הנחיצות של "שופטים" ו"שוטרים". אבל איך משיגים אותם? איך מייצבים אותם נכון? זו בעצם עבודת האדם. "שופטים" זה הכרת הרע. ככל שאדם מכיר את הבורא, שמתגלה אליו על ידי היגיעה בלימוד, בהתאם לזה הוא רואה עד כמה הוא ההפך ממנו, זאת אומרת, הוא מתחיל לשפוט את עצמו, ולשפוט את עצמו נכון.
"נכון" הכוונה שמתחיל לראות את עצמו באור ה'. בכך נקבעת הנקודה שלו איפה הוא נמצא. ואם רואה באור ה' איפה הוא נמצא, אז מבין לפי זה ש"שוטרים" יכולים להיות כוחות שבאים מלמעלה, מהבורא, שהם צריכים לייצב אותו ולקבוע לו כל פעם את הצעד הבא.
זאת אומרת, הכל בעצם מושג רק מהכרת האלוקות, רק מהרגשת הרוחניות, שזה נקרא "אמונה". ובלי זה צריך להיות ברור לאדם, שאם הוא לא נמצא בקביעת הנקודה האמיתית שלו, אז הוא ללא "שופטים" וללא "שוטרים", אלא פשוט נתון בידי הטבע שלו, שאז הכיוון הוא תמיד ההפך מן המטרה.
לכן הציווי "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" הוא דבר כל כך הכרחי ומכריע. "בכל שעריך" הכוונה כאשר אדם פותח לעצמו את הכניסה למדרגה הבאה, זה נקרא "שער".
מה ההבדל בין אמונה לאמונת חכמים?
יש "אמונה" ויש "אמונת חכמים" שהיא גם כן אמונה. זאת אומרת, "שופטים ושוטרים": לקבוע את המצב הנכון, את המטרה הבאה, שאת ההילוך הנכון אליה אדם יכול למצוא רק על ידי אמונה. "אמונה" נקרא הרגשת האלוקות. הרגשת האלוקות נותנת לאדם יכולת להתעלות מעל הטבע שלוכך האור מחזיר למוטב, ואדם שמתרומם מעל הטבע שלו יכול להיות חופשי, זאת אומרת, לראות את מצבו בצורה אובייקטיבית ולקבוע את יעדיו בצורה אמיתית.
הכוח שאדם רוכש מהרגשת האלוקות, הכוח שמאפשר לו להיות מעל הטבע, להחליט בצורה ניטרלית, נקרא "כוח האמונה". אמונה יכולה להיות אמונה פשוטה, אמונה טבעית, אמונה רגילה, אמונה שלימה. יש הרבה דרגות באמונה. "אמונה" היא כוח הבינה שאדם רוכש. "בינה" זה מושג המסך המאפשר לאדם להתעלות מעל הרצון לקבל, ובהתאם לרצון לקבל שאדם מתעלה מעליו נקבע כוח האמונה שיש לאדם.
"אמונת חכמים" היא שאדם לא משתמש בכוח האמונה שרכש בעצמו, אלא מתבטל כלפי חכמים. "חכמים" נקרא מדרגה יותר עליונה. אדם לא רוכש כוח האמונה, אלא בזה שמתבטל כלפי מדרגה יותר עליונה, הוא רוכש ממנה כוחות. "אמונת חכמים" זה המעבר. אחר כך יש "אמונת חכמים" במושג של "אור עתיק".
"אמונה" נקרא אור חסדים, חפץ חסד, שבכל מדרגה ומדרגה רוכשים רק כלים דהשפעה. וכשרוכשים מסך בלקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת, אור חסדים בהארת חוכמה, זה נקרא "אמונה שלימה".
האם יש אמונה לפני המחסום?
לפני המחסום אין אמונה. זאת אומרת, האמונה בעולם הזה היא איזה מין ידיעה, איזה מין שמועה, שמשתמשים בה כי היא נותנת לגוף איזו תחושה של ביטחון, שמאפשרת לאדם להחליט כאילו הוא יודע. בשבילו אין שום הבדל בין שמועה לאמת. אם אלף איש אומרים שזה כך הוא מקבל את זה כידיעה, אפילו בלי לאמת את זה.
או אם מילדות מלעיטים אותו בכל מיני כביכול עובדות, שהוא בעצמו לא בדק ולא ראה והם לא התרחשו מול עיניו אבל הוא כל כך ספג את השמועות האלה, שהן נעשו אצלו בפנים כמו עקרונות, עכשיו הוא כבר שופט ומחליט ומבצע והולך בחיים שלו עם העובדות האלה, כאילו הן באמת כך. כלומר, זה לא בא לו מן הטבע אלא משמועה.
את כולנו הלעיטו ב"עובדות", והם שעיצבו את האישיות שלנו. לכן רואים הבדל בין מי שגדל באפריקה, באוסטרליה, בארץ, באמריקה. החינוך קובע את אישיותו של האדם. ובחינוך הכל בא משמועות כאלה, שלפעמים אדם קובע לעצמו (הוא לא קובע, קובעים לו מבחוץ) דברים, שעד סוף ימיו הוא לא יכול להיפטר מהקיבעונות הללו. זאת אומרת, הוא מאמין בלב שלם שאיך שהוא מתנהל כך ראוי להתנהל. לכן אמונה כזו היא לא אמונה.
אז מה זה אמונה? אמונה זה דבר שאמור להיות אצל האדם בפנים, זו ידיעה ברורה לגבי האמת.
ברוחניות, ששם ההגדרות אמיתיות, אמונה נקבעת ככוח שאדם רוכש, שעל ידי הכוח הזה הוא יכול להיות מעל הטבע שלו, הוא במקום שאף אחד לא ישפיע עליו ועל החלטותיו.
על מה אדם מסתמך לפני שהוא רוכש את כוח האמונה?
לפני שאדם רוכש את הכוח הזה, הוא מסתמך רק על הרצון לקבל שלו, הוא זה שקובע לו מה לעשות.
איך ההתנהלות של האדם בתקופת ההכנה משתנה על ידי כוח האמונה?
גם בתקופת ההכנה האדם מרגיש את עצמו חי, קיים. יש בתוכו כל מיני עובדות שהוא נולד איתן, כל מיני תנאים בהמיים שנמצאים בו, תכונות אופי וכו', והוא מתפתח כבהמה. אחר כך על ידי החברה הוא רוכש תכונות אנושיות: "קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם". על ידי הנטיות האלו הוא רוכש מהסביבה שלו ידיעות שונות שבונות אותו.
ואז, על סמך מה שיש לו מבפנים ועל סמך מה שספג מבחוץ, הוא מחליט. זאת אומרת, התוכנה כבר נמצאת בו, והיא שקובעת את אופן ההתנהלות שלו בחיים.
איך אפשר להחליט להתעלות מעל התוכנה הזאת ולא לנהוג לפיה, זאת אומרת, איך לא לנהוג לפי מה שנקבע על ידי הגוף הבהמי, שמושך לכל מיני מילויים שצריך לתת לו, שאז האדם שפוט שלו? איך לא להיות תחת שליטת כל מיני תוויות וכל מיני עובדות שמקבלים מהחברה, איך להיות חופשי?
הכוח שמאפשר לאדם להתרומם מעל הטבע שלו, גם הבהמי וגם האנושי, נקרא "אמונה". בפעם הראשונה שאדם יכול להיות חופשי מהטבע שלו נקרא שעובר מחסום. הוא מתנתק מכל הטבע הזה, מתרומם מעליו, כמסופר בסיפור "יציאת מצרים", ונעשה חופשי.
אחר כך יש צורך לטפח את החופשיות הזאת ולהחליט בצורה חופשית מה לעשות הלאה עם החופש הזה. החופשיות הזאת מתחילה לבנות באדם, בנשמה שלו, מכל העשר ספירות, "שליש אמצעי דתפארת". ואז כשאדם מסתכל מתוך ההבחנה הניטרלית הזאת "שליש אמצעי דתפארת", הוא מתחיל לרכוש הבחנות של בורא והבחנות של נברא. ואז הוא נעשה גוף חופשי שיש בו גם תכונות הבורא וגם תכונות הנברא. ו"האני" שלו נמצא באמצע, הוא לא זה ולא זה.
אדם שנולד ברוחניות, נולד כחלק שהוא לא בורא ולא נברא, לא יצר טוב ולא יצר רע, לא קו ימין ולא קו שמאל, אלא "קו אמצעי": הבחנה ניטרלית, חופשית, עצמאית, בין שניהם.
והאפשרות לגדל את הנקודה החופשית הזאת, בין שני הכוחות המנוגדים של בורא ונברא, ולהביא אותה מנקודה למבנה של פרצוף שלם נקרא "נשמה": נשמה היא לא בורא ולא נברא, היא באמצע, מתוך ההחלטות וההבחנות האובייקטיביות. האפשרות לבנות את הנשמה הזאת, את ההבחנות האלו, היא על ידי "שופטים ושוטרים".
מה זה שוטר?
שוטר זה מי שמבצע. אין לו שום החלטה חופשית, הוא המבצע. השלטון מתחלק לכמה דרגות. שופטים הם אלה שמחליטים ושוטרים הם אלו שמבצעים. אז על שוטרים כמעט ואין שאלה. אלא רק: האם השוטרים מבינים את השופטים? האם הם מסוגלים לבצע את הנחיות השופטים? וזהו. לגבי השוטרים ההבחנות מאוד ברורות.
ומה עם עבודת הבירור של האדם?
עבודת האדם היא לא רק בירור. אחרי שאדם מברר מה הוא רוצה להיות, הוא חייב להיות פעיל בזה ולבנות את המצב העתידי שלו. הוא לא רק מחליט, הוא גם מבצע.
מי מבצע- האדם או הכוח העליון?
האדם תמיד מקבל כוח מלמעלה, גם בתור שופט וגם בתור שוטר. אבל זה רק כוח בעלמא. עצם ההחלטה ואופן הביצוע שלה, אלה נתונים לאדם. גם בעולם שלנו למשטרה אין הכנסות, רק הוצאות. היא מקבלת כוחות מהמדינה. וכך גם השופטים. כוחות מקבלים מלמעלה.
לשני האספקטים הללו של השלטון, הזרוע השופטת והזרוע המבצעת, אין כוחות משל עצמם, אלא אותו הכוח שהמדינה, השליטה העליונה, מעניקה להם. האדם מקבל כוחות, אבל לבצע הוא חייב לבד. אם הוא מרגיש שהוא לא מסוגל, הוא פונה בבקשה שיתנו לו כוח האמונה, שיתנו לו כוח לבצע. אבל איך שלא יהיה, הוא לאט לאט חייב לבצע את כל הפעולות לבד.
מה אדם צריך לדעת כדי להיות החלק הפעיל?
נה"י דעליון שנמצאים בתחתון הם אלה שמבצעים את העבודה, אבל לא את כל העבודה. בעיבור התחתון צריך כל פעם לבקש מכוח המסך לבטל את עצמו וכך התחתון גדל בבחינת העיבור. אחרי הלידה, בזמן היניקה, כשהאדם יוצא מהעליון ותלוי בחג"ת דעליון ולא בנה"י, הוא מתחיל לגדול עם עביות א', גם אז הוא מקבל כוחות מעליון, אבל זה הוא שמבקש את הכוחות האלה. "מבקש" הכוונה שעושה בירור מה חסר לו, מה הוא באמת צריך, איזה שלב הבא הוא רוצה שיהיה לו.
בעולם הזה אנחנו לא יודעים מה זה להיות בגיל חודש ויום, חודש ויומיים, חודש ושלושה ימים. תינוק לא מחליט, הוא לא יודע. ברוחניות זה לא כך. ברוחניות, אדם שלא יודע סיבות ותוצאות וכל מה שיש במדרגה יותר עליונה, לא יוכל לעלות אליה. "השגה" נקרא הבנה של האדם, הבנה ברורה עד הסוף, לגבי מה שקורה לו.
בעולם הזה אדם חי, גם אם הוא לא יודע את הלכות העולם הזה. ברוחניות זה לא כך. ברוחניות, אדם שלא יודע סיבות ותוצאות וכל מה שיש במדרגה יותר עליונה, לא יוכל לעלות אליה. "השגה" נקרא הבנה של האדם, הבנה ברורה עד הסוף, לגבי מה שקורה לו.
אדם שנמצא במדרגה, יודע את הטבע שלה בצורה מושלמת, אחרת הוא לא יכול להיות במדרגה הזאת. לכן לא מספיק לצעוק, כמו תינוק בעולם הזה, שרוצה לאכול, אלא צריך לדעת בדיוק איך לבקש את המזון מהעליון. צריך לדעת את העליון מבחינת המזון הזה, שהוא מוכן לתת ורוצה לתת וכו'.
הכוחות באים לאדם מן האור אך בנוסף לכך האדם צריך להיות פעיל מצד עצמו. עליו להכיר את הכלי שלו, את החסרונות, את הבקשות והסיבות שכלולות בו, וכן את תוצאות המצב הבא שלו בכל מדרגה ומדרגה. האדם צריך קודם להכין את הכלי, ואז הוא מקבל כוח ומבצע.
איך מפעילים "שופט" ומבצעים את העבודה בסיוע מהעליון?
יש כאן גם שוטרים וגם שופטים. האדם עושה בירור ובקשה וביצוע. נה"י דעליון במצב שאין עדיין אדם, רק רשימות, הוא כלי המעלה מ"ן, אח"פ דעליון. כשאדם כבר נמצא כקטן, אח"פ דעליון הוא כמו דוגמה שנמצאת בו. אח"פ דעליון נמצא בתוך גלגלתא עיניים דתחתון, ואח"פ דעליון מראה לו דוגמה מה צריך להיות, מה צריך לעשות, כמו אם שמלמדת את הילד איך לקחת, איך לאכול, איך לשבת.
כך ברוחניות אמא עליונה, אח"פ דעליון, עושה דוגמה לתחתון מה צריך להיות. מתוך האח"פ שלו העליון עושה דוגמה כלפי תחתון. מזה התחתון מבין מה הוא צריך להיות, זה נקרא "שופט".
התחתון שופט בין הכוחות של עצמו לבין מה שרואה דוגמה בעליון, עובד על עצמו כדי להסכים ולהתאים למה שהעליון רוצה, ומה שהעליון ממליץ לו לעשות הוא מחליט שזה באמת הרצון שלו. הוא מבקש כוח מהעליון ומבצע את הדוגמה עם הפרצוף שלו, התחתון.
התהליך הוא ארוך עד שתחתון מגיע לביצוע דוגמה כלשהי שקיבל מעליון. העליון גם לא נותן לו דוגמה לפני שהתחתון עושה הכנות, מכין את עצמו. אחרת התחתון לא יבין בכלל את הדוגמה וכשיראה אותה היא תהיה לרעתו. זאת אומרת, יש סדרת סיבה ומסובב על כל פרט ופרט שצריך להיות בכלי. כשאומרים, שאור נמצא בשפע, במנוחה מוחלטת, והכל תלוי בכלי, הכוונה היא שכלי צריך להבחין בכל מה שעומד להתרחש ולהרגיש את זה, עם כל עמקות מה שנעשה עד סוף כל החומר.
מהו "שוטר" בקשר עם העליון?
"שוטר" זה כשאדם קובע על ידי איזה הגבלות הוא מבצע את דמות העליון, נה"י דעליון, שהעליון נתן לו אותה כדוגמה. "שוטרים" זה כוח הגבלה, מסַכים שכביכול מגבילים את האדם, מייצבים אותו.
האם עבודת השוטרים היא לעורר באדם רגשות אשם שהוא לא עושה נכון?
כן, אפשר להגיד כך, אם מדובר ברגש אנושי. אבל אנושי זה לא רוחני, אלא פסיכולוגיה. בתחילת הדרך הבושה היא עדיין לא בושה רוחנית, אלא היא מתעוררת אצלנו כאילו אנחנו אשמים במשהו.
אבל אחר כך מעל המחסום, כשמתגלה ייחודיות האלוקות, ההרגשה היא אחרת. אם הכוח הפעיל היחיד זה הבורא, אז גם הבושה מתייחסת לייחודיותו ולא אלינו. זאת אומרת, אין לאדם במה להאשים את עצמו.
כשמתחילים לבנות כלפי הבורא מערכת יחסים עימו, נכנסים למדרגה רוחנית. מדרגות רוחניות זה בניית הקשר ביני לבינו. אז אין בקשר הזה עניין של אשמה כלפי הבורא או כלפי האדם, אין בכלל מקום לזה. הרגשת ייחודו של הבורא מנטרלת מיד את הדברים האלו גם לחיוב וגם לשלילה.