93. מה בין הכרחיות למותרות
שיחה (16.01.02) על מאמר: "ההבדל בין צדקה למתנה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת כי תצא, עמ' 145
הכל תלוי בהבחנת האדם, מה זה הכרחיות ומה זה מותרות. חיינו נעים ומתגלגלים בין שתי ההבחנות האלה. אנחנו מקבלים את נסיבות חיינו כהכרחיים או כבלתי הכרחיים, כמותרות, ובהתאם לזה קובעים מה צריך לעשות.
לדוגמה, אדם חי טוב, שום דבר לא לוחץ עליו, הוא מתקיים במצב משביע רצון. פתאום הוא שומע מהמקובלים, שלמרות הרגשתו הטובה הוא בסכנה, שהוא עומד לאבד את הנשמה, לאבד את מטרת החיים. אז הוא מתחיל להתייחס למצב כמצב שמחייב אותו לפעול, זאת אומרת, היחס שלו משתנה ממותרות להכרחיות והוא פועל בהתאם.
זאת אומרת, הבחירה החופשית של האדם נובעת מאופן קבלת המצב הנוכחי:
א) להשאיר את המצב כמותרות -תמיד אפשר לברוח. לזה פועלים הקליפות, הגוף, התנאים הסביבתיים, החברה, וכל מה שמבלבל אותו, מעייף אותו, וכדומה. הכל מצטייר באדם כנסיבות שנשלחות לו מהשמים, שהוא יכול להתייחס אליהם כמצב משביע רצון, כמותרות.
ב) להתייחס למצב כאל מצב סכנה - צריכה להיות לאדם יגיעה גדולה בלהסביר לעצמו, שהמצב הוא מצב מיוחד, שהוא נמצא בסכנה, ואז הוא יתייחס לחיים שלו כמחייבים אותו לפעולות הכרחיות.
בעבודה הזאת הכל תלוי בספרים ובסופרים, בחברה ובחברים. ככל שהאדם סופג את הרוח שלהם, את האש שבוערת בהם, כך אותה רוח ואותה אש יחייבו אותו לשנות את ההרגשה הפנימית שלו )ולא את השכל( לגבי המקום שבו הוא נמצא: או במלחמה, במקום סכנה, כאילו הכל עוד רגע נגמר. או ברגיעה שאפשר "לשרוף" את הזמן, להעביר את החיים, לא נורא, כך כולם עושים, הכל יסתדר.
הכל חוזר אפוא לנקודה אחת: חשיבות המטרה. רק אם מגדילים את חשיבות המטרה אפשר להינצל מההפרעות האלה שמבלבלות, שמתישות וגורמות לעייפות. אבל גם הגוף הכי מותש ועייף יודע, שאם מזדמנת לו מטרה כדאית, שפיצוי הולם בצידה, הוא קם ומיד רץ. זאת אומרת, אין עייפות. הכל תלוי בהכרחיות. הכל תלוי איך מגדילים את החשיבות של מה שאפשר להשיג. לכן רק על זה צריכים לעבוד.
בעצם אין הרבה דברים שאדם אמור לעשות, אלא רק דבר אחד: להגדיל את חשיבות המטרה לעומת כל יתר ההפרעות. החשיבות מבטלת את ההפרעות, הן נופלות, נעלמות. האדם רואה אז שהן קמו עליו רק כדי לבלבל אותו. אם מעלים את חשיבות המטרה, כל מה שייחסנו לו קודם חשיבות, לא מסתדר, לא הולך, מיד נופל.
ההפרעות הן דבר מה מלאכותי, לא אמיתי, שקיים וקם רק כנגד חשיבות. אם משיגים את החשיבות אין בהן יותר צורך, והן מתבטלות מאליהן, נעלמות. לכן עבודת האדם היא רק להגדיל בעיניו את הבורא ואת חשיבות השגתו. זה הפתרון לכל דבר ודבר שקם לפניו.
למה בכל פעם משתנה ההכרחיות של האדם?
ההכרחיות משתנה, מפני שאדם צריך לברר את היחס שלו לבורא מכל רצון ורצון שבנשמה. תיאורטית יש בנשמה 620 איברים, רצונות. על כל רצון ורצון אדם צריך לקבוע שהכי חשוב למלא את הרצון הזה בנוכחות הבורא, בהרגשת הבורא.
לכן כנגד זה הוא מרגיש כל הזמן הפרעות מסוגים שונים, בכל מיני מצבים, בהתקשרויות שונות. האדם עדיין לא יודע לאתר כנגד איזה תכונה, כנגד איזה חלק של הנשמה, מתעוררות דווקא השאלות האלה או הבעיות האלו, יש מהן ששייכות לנשמה הכללית ויש בעיות שהן פרטיות לכל אחד ואחד, וזו הסיבה שכל פעם ההפרעות משתנות, מתגלגלות וגם חוזרות.
האם עבודה שאדם בוחר לעשות בקבוצה מעידה על מידת ההכרחיות שיש בו?
עבודה חיצונית שאדם בוחר לבטא בה את עצמו, כלפי החברה או כלפי הדרך הרוחנית שלו: עבודה במטבח, בגיבוש חברתי, בכתיבה וכדומה, בהחלט מעידה עליו. היא בצורה כלשהי מעידה על סוג הנשמה, אבל לא אם זו נשמה גבוהה או נמוכה. מי שנמשך לכתיבה זה לא אומר שיש לו יותר גישה לרוחניות, או שהוא יותר קרוב לרוחניות, למטרה, ממי שנמשך לעבודה במטבח.
לדוגמה, הבעל שם טוב, המקובל הגדול ביותר בגלות אשכנז, בזמנים שבין האר"י לבעל הסולם, לא כתב מילה אחת. הוא לא נמשך לכתיבה אלא העדיף להסתובב בין אנשים, להסביר, לקבץ קבוצות, ללמד.
כל מה שנשאר ממנו בכתב, אלה דברים שתלמידיו כתבו ממה ששמעו מפיו. כל הספרות העשירה שנכתבה לאחר מותו על ידי אדמו"רים שהיו מקובלים גדולים, מתבססת על דברים שאמר. הוא עצמו לא כתב כלום. כלומר, מלאכת הכפיים או מלאכת הכתיבה כשלעצמן לא מקרבות לרוחניות או מרחיקות.
למה אדם מרגיש הכרחיות לתרום לחברה דווקא בדרך הזאת?
זה מבנה פנימי. אבל לחלק את הנשמות כמו שהאסטרולוגיה מחלקת את האנשים לפי המזלות או ל-16 מינים לפי האופי, בקבלה עדיין אי אפשר. מה שכתוב ב"זוהר" בכל מיני נושאים, לא נותן טבלה מדויקת של חלוקת הנשמות.
ודאי שיש כך וכך סוגי אנשים, מפני שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ואז יש כבר הרבה אפשרויות חלוקה: חלוקה לפי ראש תוך סוף, חלוקה לפי קווים וכו'. אבל אין עדיין טבלה פשוטה. וכל עוד אין דבר פשוט, סימן שאין בזה הבנה רצינית, סופית.
כל אחד מקבל דרך בחיים, הפרעות, וכדומה, מתוך שמתגלות הרשימות שלו. האור העליון פועל בצורה אחידה על כולם. כל אחד מגיב ומרגיש אחרת בהתאם לרשימות שיוצאות למימוש. הרשימות האלה מהוות את התפתחות הנשמה, את התפתחות הגוף של הנשמה, בכל אחד ואחד. אבל ההתפתחות הזאת לא מצביעה בצורה מדויקת על אופי הנשמה.
בעולם הזה, לדוגמה, עד גיל עשרים אינשטיין נחשב אדם מוגבל, וקיבל בבית ספר רק ציון "לא מספיק". בהמשך הפתיע את כולם כשנעשה פרופסור גאון. אותו דבר קורה ברוחניות. ההתפתחות של הנשמה בגיל הרך לא מצביעה, במדרגות הראשונות, על המבנה הכללי שבה, ועל הדרגה שלה. לכן צריך להיזהר מלהסיק מסקנות ולבנות כל מיני תיאוריות לגבי אופי האדם והנשמה.
מה שכתוב ב"זוהר" על סוגי הנשמות, לא מספיק ברור. נקווה שפעם נוכל לעשות טבלה, איך 600 אלף נשמות מתחלקות למיליארדי נשמות. אולי בעוד כמה אלפי גלגולים נוכל לעשות טבלה על מבנה הנשמות, ואז נדע איך הנשמות מסתדרות לכלי אחד, ולמה לכל אחד היתה דרך כזאת וכו'. אלה דברים שבכלל אי אפשר לתאר איך ניתן להכניס אותם למבט אחד. אבל זה אפשרי.
בגמר התיקון כל אחד ואחד משיג את מבנה הנשמות בפנימיות שלו. אז הוא רואה ומרגיש ומשיג את כל מבנה הנשמות בצורה מלאה. לכן בגמר התיקון נוכל לדעת האם אפשר לפרש את מבנה הנשמות במילים של העולם הזה ולהכניס לספר "קבלה למתחיל". העניין הוא לספר על מבנה הנשמות הכללי למתחילים, ודאי שאחר כך הם כבר ידעו.
איך אפשר להילחם נגד ייאוש ועייפות?
אין דבר כזה ייאוש ועייפות, כמו שרב"ש אומר: נדמה לנו שבעולם שלנו יש תופעות טבעיות כמו ייאוש, עייפות ושכחה, אבל זה לא טבעי, זה מלאכים. כל דבר שאדם מרגיש את נוכחות הבורא בו- כוח, מחשבה, רצון - זה מלאך.
מה זה מלאך? "מלאך" הוא כוח מיוחד שנשלח אל האדם מלמעלה, שכמו שהוא מופיע, הוא יכול לא להופיע, או כמו שהוא מופיע, האדם יכול לנטרל אותו, כאילו שהוא לא הופיע, זאת אומרת, הוא כן מופיע אבל האדם לא כפוף אליו. לכן טעות לחשוב שהכוח הזה נמצא בטבע, וככזה לא ניתן להלחם בו. תמיד יש מה לעשות נגדו, רק האדם לא מסוגל מפני שאין לו עדיין כלים. אם הוא עובד על הכלים, הוא מסוגל לעשות.
אנחנו רואים שיש לנו הפרעות קבועות: ייאוש, חולשה, בלבול, חוסר טעם, חוסר התמצאות, חוסר הקשבה. למרות שכותבים אלף פעם על הלוח "חשיבות החברה!", האנשים לא רואים. העיניים עוברות, וכלום לא ניכנס פנימה. כל התופעות הללו הן פעולתו של מלאך.
איך הוא עובד? הוא לא נותן לאדם להכניס לפעולה את הדבר החשוב ביותר, שרק הוא עוצר את האדם מלהיכנס מיד לעולם הרוחני. המלאך עומד בדרך, והאדם חסר אונים נגדו. למה? כי אי אפשר להיכנס לעולם הרוחני אם סתם שוברים למלאך את הידיים והרגליים. אי אפשר להזיז אותו בצורה כזאת. אפשר להזיז את המלאך רק בתנאי שאדם מתחבר עם אחרים, כי בזה הוא רוכש כלי. בלי הכלי המלאך לא נותן לאדם להיכנס. המלאך עומד בדרכו של האדם ומחכה שיעשה כלי.
איך מלאך דוחף לעשות כלי? על ידי כל הדברים האלה: ייאוש, שכחה, בלבול, חולשה, וכו'. הוא מראה לאדם נגד מה הוא צריך לעבוד. לא ישירות נגד מה, האדם לא צריך לעבוד נגד ייאוש, אלא שהוא יכול לשבור את הייאוש הזה רק בעזרת החברה. זאת אומרת, המלאך נותן לו סימנים, שרק על ידי עבודה עם משהו מבחוץ הוא יוכל לבטל את ההפרעות האלה, ואז לעבור.
ואין לאדם ברירה אחרת. המלאך יעמוד בדרכו גם אלף שנה. הבורא לא מוותר על דברים כאלה, לא מפני שהוא עקשן, אלא מפני שאין לאדם כלי. אם האדם לא מזיז את המלאך שעומד בדרכו, סימן שהוא עדיין לא יכול להרגיש את העולם העליון, שלא השיג עדיין את הכלי הנכון. כי המלאך נותן לאדם את הצורה ההפוכה מהכלי שהוא צריך להשיג: ייאוש במקום התרוממות, ביקורת במקום הערכה, וכו'. הוא נותן לאדם סימנים הפוכים, שאם האדם הולך ומנטרל אותם, משפר אותם, הם נעלמים, המלאך זז, והאדם נכנס.
וכך המלאך עומד בפתח ומחכה עד שהאדם משיג את הכלי. הזמן כאן לא קיים. אין זמן ברוחניות. מיליון שנה אצלנו הן ברוחניות פחות משנייה, כי אם במשך מיליון שנות גשמיות אדם לא זז ברוחניות, אז הוא לא זז. לא עבר שום דבר.
זה כמו שאדם מחכה ארבע שעות בתור לרופא שיניים, יש לו משהו דחוף ואין לו ברירה, ואחרי ארבע שעות הרופא יוצא ואומר: "נו, מה נשמע? בוא תיכנס", ככה כאילו חיכה דקה או שתיים. זה ממש מפליא, איך בכלל לא מחשיבים את הזמן. המטופל יכול לשבת, לחכות, לכאוב, כמעט להתפוצץ, וההוא יוצא אחרי כמה שעות: "נו, בוא תיכנס" כאילו כלום לא קרה. כל עוד האדם לא משיג את הכלי הוא פשוט נשאר באותו מקום. אי אפשר להיות ברוחניות בלי כלי.
האם כדאי לדחוף את החברה בצורה מלאכותית?
כל דבר שעושים נגד הרצון נראה מלאכותי, אבל בעצם הוא לא מלאכותי, אלא כך הוא צריך להיות. צריך כל הזמן לדחוף ולזעזע את החברה, כל הזמן להיות בזה ולא להירגע עד שכל החברה תתרומם.
מהו התהליך של רכישת הכלי?
התהליך של רכישת הכלי הוא תהליך של קביעת היחס הנכון לרוחניות. איך אדם מתייחס עכשיו לרוחניות, איך הוא מתאר לעצמו מה זה, איך הוא מכוון לזה, עד כמה הוא מוכן להתנתק מכל העולם הזה כדי להידבק אליה ולהיות מסור לה. זה נקרא לבנות כלי לרוחניות. "כלי" נקרא רצון.
האם האדם יכול לעבוד כנגד כל הפרעה שבאה אליו?
האדם לא יכול לעבוד כנגד כל הפרעה שבאה אליו. אם הוא מיואש הוא לא יכול להיות שמח. הוא יכול אמנם בצורה מלאכותית להתחיל למשל לרקוד, אבל אלה דברים שפועלים רק לאותה עת. התקדמות ממשית היא רק מתוך חברה, כי בזה האדם רוכש ומצרף לעצמו כלים נוספים.
מה גורם לי הפרעה - אני או מלאך חיצוני?
עדיף שאדם יתאר לעצמו שהכוח מולו הוא מלאך שמפריע לו, ולא הוא עצמו. למה? כי כנגד מלאך שזה כוח זר, יש קצת כוח לעבוד. אבל מהר מאוד שוכחים את זה, המלאך הזה יותר חכם מאיתנו, הוא מבלבל אותנו ואנחנו שוכחים. בסופו של דבר לא נשאר כלום חוץ מלעבוד עם החברה.
למה האדם לא יכול לעבור בעצמו את המצבים כשיש לו הפרעות?
מפני שהמצבים האלו הם האדם עצמו. והאדם לא מסוגל לעבור בעצמו את המצבים שהם הוא עצמו, אלא הוא צריך בשביל זה כוח זר שישנה אותו. כוח זר יכול להיות רק חברה או הבורא, שחברה זה כוח הבורא, אבל כוח שנמצא באותו מישור כמו האדם עצמו.
במצבים האלו מה זה לעבוד עם החברה?
במצבים האלה העבודה עם החברה זה להביא את החברה למצב שאני עצמי רוצה להיות בו. זאת אומרת, אדם צריך לתאר לעצמו את המצב הכי טוב שהיה רוצה להיות בו, ולהשפיע לחברה באופן שכל החברה תרצה להיות באותו מצב, ואז הוא מקבל מהחברה את אותו מצב.
אם אני והחברים שלי שותפים באותו עסק, ואני חושב ודואג שכולם יהיו עשירים, אז גם אני נעשה עשיר. כאן התנאי, שאם אדם חושב על עצמו, הוא לא נעשה עשיר, ואם הוא חושב על החברים שלו, הוא נעשה עשיר. למה? כי אז הוא קונה את הכלים האלה, קונה גם את העשירות שלהם, ועם זה הוא נכנס לרוחניות.
נשמע די פשוט?
הפעולות הן פשוטות: לעשות כלפי החברה מה שאני רוצה שהחברה תעשה לי. זו אמת בסיסית, אלמנטרית. אדם מבחוץ ששומע במה אנחנו עוסקים, יכול להתרשם מהרמה הילדותית של עיסוקנו. כי בלי התוכן הפנימי זה נראה גן ילדים: "אל תעשה לו מה שלא טוב לך", "תעשה לו מה שאתה רוצה שיעשה לך", וכו'.
מה אדם מרוויח מזה שבמצב שהוא עייף וחלש הוא עוזר לחבר שנמצא באותו מצב?
מה שיכול לעזור לאדם שנמצא בעייפות, חולשה וייאוש, זה לעורר את החבר, להשפיע על העייפות והחולשה של החבר שלו, לא חשוב באיזו דרך, אפילו במשחק. על עצמו האדם לא יכול לפעול ועל החבר הוא כן יכול, ואחר כך הוא מקבל ממנו.
באגואיזם שלנו ישנם כל הנתונים כדי להשפיע על השני דווקא מהצד האגואיסטי, ובחזרה זה כבר פועל עלי. מה שהאדם לא מסוגל לעשות בעצמו בשביל עצמו, הוא דווקא יכול לעשות דרך האגואיזם בשביל החבר. זו אפשרות מיוחדת מאוד. לאדם אין שום אפשרות לעשות משהו עם עצמו, אלא רק השפעה צדדית סלקטיבית כזאת, שהוא בעצמו מפקח עליה.
בשביל הדבר המיוחד הזה היתה שבירת הכלים. כי האדם רוכש הבחנות לגבי הגבול שבינו לבין האחרים, לגבי הגבול שבין חלקי הנשמה, לגבי הגבול בין כל נשמה לנשמה מ-600 אלף הנשמות, לגבי החתכים בין המשבצות האלה. האדם מוצא הבחנות חדשות, שמהן נבנה הגוף הרוחני שלו שנקרא "אדם". לא מהנשמות עצמן, אלא מההבחנות בהתחברות אליהן, בגבולות ביניהן.
זה כמו שמתמלאים בתענוג לא כשרעבים לגמרי ולא כששבעים לגמרי, בזה אין תענוג, אלא באמצע, כשבפנים אדם רעב ועל הלשון כבר יש לו משהו טעים. בגבול שבין אור לחושך, שם נמצא התענוג. כל ההבחנות הן באמצע. לכן התחלקות הנשמה הכללית והתחברות הנשמות בונה כלי חדש שהבורא לא ברא.
את ההבחנות האדם מלקט מההתחברויות עם כל יתר הנשמות, ומזה בא כלי חדש, שלא היה קיים קודם. הוא נבנה מהגבולות שבין כל נשמה ונשמה, בהתחברות ביניהן.
איך האדם יכול להרגיש שהוא במקום של סכנה?
האדם יכול להרגיש את עצמו במקום סכנה, רק אם מעירים את תשומת לבו לכך. הוא לא יכול לתאר את זה לעצמו. רק החברה, רק מישהו מהצד יכול לעורר אותו לסכנה. אין דרך אחרת. האדם עצמו לא מרגיש.
ואם החברה עצמה לא מרגישה?
אם החברה לא מרגישה, כדאי לחפש אחרת. נחוץ מישהו בחוץ, או לשנות את מה שנמצאים בו. אין בררה. אחרת חבל על הזמן.
האם החברה צריכה להיות בעלת השגה רוחנית?
לא מדובר על השגה. החברה אמורה להיות קבוצת אנשים שיש להם מגמה להגיע למטרה. לא שהם יודעים בדיוק מה זה והם כבר נמצאים בהשגה ובהתלהבות, אלא הם בסך הכל מתלכדים יחד ללימודים ולפעולות שונות ומקדישים לזה את זמנם החופשי.
אם הם נתונים לעשייה המשותפת הזאת, אם אפשר להניע את החברה לקראת המטרה, אז זו החברה שמתאימה לי. זאת החברה שאיתה אפשר להתקדם. ואם לא, יתכן שצריך לעזוב אותה, אולי לקחת ממנה כמה אנשים, ויחד איתם לצאת החוצה וללכת הלאה.
איך משפיעים על האדם כל מיני אנשים שנמצאים בקרבתו ולא שייכים למטרה הרוחנית שלו?
ההשפעה שלהם גרועה. האדם הוא שקובע עד כמה הוא מחשיב את המטרה לעומת כל הדברים האחרים, ובהתאם לזה הוא יכול שלא להיות מושפע מהם. הם יכולים לדבר כאוות נפשם בלי שזה ישפיע עליו, הוא ממשיך בשלו. מלבד להוריו אדם לא חייב כלום לאיש. הוא לא חייב כלום לחברוֹת אחרות וצריך להתרחק מהן.
הם לא חברים שלו. ברגע שאדם מחבר את עצמו עם המטרה, רק מי שמחובר איתה נקרא "חבר". "חבר" פירושו "חיבור", קשר, התחברות. ואז כל היתר לא נמצא בשדה הראייה שלו, כי איך הוא יכול להיות מחובר עם מישהו שאין לו איתו תחומי עניין משותפים?
הכל תלוי ברצון של האדם עצמו. אם הוא רוצה להיות מחובר למטרה, בכלל לא מתעוררת אצלו שאלה כזו.
מה אני צריך לעשות אם יש חיסרון למישהו ואני רוצה לעזור לו?
לא יכול להיות בשדה הראייה שלך אף אחד אם יש לפניך מטרה חשובה. אף אחד מאיתנו לא עד כדי כך מלאך, שהוא הולך לעשות למישהו סתם טוב. אלא, מעניין אותו, הוא עושה, לא מעניין אותו, הוא לא עושה. הכל תלוי ברצון. מי בכלל עוזר לשני? "בא לי לעזור" זה בא לי להרוויח עליו.
אז מה באשר לחברה שנמצאת מחוץ למגמה הזאת, היא לא קיימת?
לגבי האדם, החברה שמחוץ למגמת הרוחניות פשוט לא קיימת. וכך לגבי שאר העולם.
מהי הדרך הטובה ביותר לעזור לעולם?
דווקא בזה שהאדם מתקדם למטרה ומעורר על עצמו אור העליון. דרכו האור הזה מתפשט לכל העולם וזאת העזרה. וכל היתר קלקול.
במה אפשר אחרת לעזור? אנחנו רואים שבחיים שלנו, ביטוח לאומי מקלקל את כל האוכלוסייה, בתי הסוהר מקלקלים את אלה שיושבים שם, אנשים נעשים עוד יותר גרועים, זה ממש בית ספר לעבריינים או לטרוריסטים, תלוי מי יושב שם. אנחנו לא רואים שסתם יחס יפה וטוב לחברה פועל לטובת החברה. יחס טוב נקרא אצלנו לתת, ואם הנתינה היא כלפי האגואיזם, אז היא תמיד קלקול. כך בונים כל מיני קבוצות שאחר כך סוחטות את החברה. מה פתאום מגיע לרצון לקבל לקבל? זה נגד החוק הכללי של הטבע. לרצון לקבל אסור לקבל. אם נותנים לו מילוי, מקלקלים אותו. מורידים אותו למצב עוד יותר גרוע, לקליפות. בזה גורמים רע לעולם. ילד שנותנים לו הכל - מקלקלים אותו.
אלא ההשגחה העליונה פועלת בימין ושמאל, כדי לכוון את האדם ולבנות אותו שידע איך להשתמש בשני הכוחות באיזון נכון. אין תועלת בסתם לתת, סתם לעזור, זה לא תורם שום דבר.
לְמה אדם צריך לכוון בשעת התפילה בזמן הלימוד של שיעור הבוקר?
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה, בעל הסולם כותב שבשעת תפילה צריך לכוון רק לדבר אחד, לרצות את מה שלומדים עליו, למען עצמי. האדם צריך לרצות להיות בזה, לרצות שזה יתגלה בו. הוא צריך להשתוקק לדעת איך להתחבר עם מה שהוא לומד. לרצות שזה ישפיע עליו.
אם הנושא רחוק ממנו עד כדי כך שהוא לא תופס שיש כאן משהו שמתרחש בתוך הנשמה שלו, שיחשוב על זה כתרופה, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" או "לכל בשרו מרפא אנוש", רופא לשבורי לב. עליו להאמין שהלימוד יתן לו כל מה שהוא צריך, שהלימוד הוא כתרופה, כישועה.
איך בזמן הלימוד לא שוכחים על הכוונה הנכונה בזמן הלימוד?
אם האדם באמת סובל, אז הוא לא שוכח. חולה סרטן לא שוכח לרגע שיש לו סרטן. הוא מוכן כל דקה מבוקר ועד ערב לעשות מה שצריך, והוא לא ישכח כלום. הכל תלוי במידת הכאב, בחשיבות. ושוב, חשיבות זה חברה.
למה כיבוד אב ואם ושאר היחסים האנושיים, שמקובלים בחברה האנושית, לא מתקיימים בקבלה?
בקבלה יש לאדם מעמד מאוד מיוחד. הקבלה מלמדת את האדם לעמוד מול הבורא. יש בורא ויש נברא, וחוץ מזה אין שום דבר. הכל נכלל בתוך האדם. הוא עומד יחידי נגד הבורא היחיד, וכל ההבחנות האלו: אב, אם, חברים, שכנים, אשה, ילדים, מדינה, העולמות, כל היקום, הכל בתוך האדם בהתחברות עם הבורא.
לכן העבודה הפנימית לא מתייחסת לגוף הביולוגי, אפילו לא לזה שהוליד אותך, לקרובים, לחברים וכו'. אלא רק לפי הרוח. רק לפי ההתחברות עם הבורא נעשים קישורים עם שאר חלקי הבריאה. לא מסתכלים על הגופים, מסתכלים על הבחנות. ואז "אבא" ו"אמא" הם פרצופים יותר עליונים ממנו, ומה שכתוב: "יעזוב אדם את אביו ואמו ודבק באשתו" פירושו שאדם מוציא כל פעם חיסרון חדש ויחד איתו פונה לבורא. זה הכל אחרת.
למה בדרך לרוחניות צריך לעבור כל כך הרבה הפרעות?
בדרך לרוחניות לא עוברים הפרעות. עוברים סימנים שאדם מלקט לתוכו בצורה נכונה. הם חלקי הכלי שלו. הם עכשיו נראים לו הפוכים, אבל בלי שאדם לוקח והופך אותם בתוכו לצורה הנכונה, הוא פשוט לא יכול ללכת. צריך להגיע למחסום מצוידים ב"סל" שבתוכו יש כל מיני סוגי הבחנות, כמו בסל שאוספים לתוכו פטריות, תותים, ושאר פירות יער.
כשאדם הולך בדרך למקום הזה, נותנים לו את כל הדברים שאיתם הוא חייב להגיע, רק בצורה הפוכה. זאת אומרת, ההפרעות הן לא הפרעות. לרצון לקבל הן נראות כהפרעות, אבל בלעדיהן אי אפשר להתקדם ולהמשיך הלאה. כשחסרה ולו הפרעה אחת אדם לא יכול להגיע, זה נקרא "פגם בנשמה", או דבר מאוד מיוחד שנקרא: עובָּר שמפסיק להתפתח; עובר שנופל, "הפלה", או עובר שנולד מת, וכו'. כמו שבעולם הזה יש כל מיני מקרים כאלו. לכן כדאי לזכור, שהפרעות הן דבר יקר ערך.
אם בדרך לרוחניות חייבים לעבור הרבה הפרעות, האם זה אומר שככל שמתקדמים ההפרעות הולכות וגדלות?
בדרך לרוחניות חייבים לעבור הרבה הפרעות, ורוחניות היא בכל זאת מעבר מעולם לעולם, אז כנראה שההפרעות האלו צריכות להיות מאוד גדולות, כי הפרעות צריכות להיות קיר גבוה, וכמה שיותר גבוה, כמו שבעל הסולם מתאר את מטפסי ההרים, שככל שהם מטפסים יותר גבוה, הם נזרקים ממנו יותר באכזריות.
ההפרעות באמת נראות גדולות, אלא שהפתרון לזה מאוד פשוט. ההפרעות נראות גדולות רק בעיניים של הרצון לקבל. ברגע שעוברים עם ההפרעות לרצון להשפיע, הן מיד נעלמות. הפרעות הן לא גדולות, לא צריך לטפס עליהן, וגם לא ללכת נגדן בניסיון לשבור אותן.
האדם לא יכול לעשות את זה ברצון לקבל שלו. אלא הוא צריך לשנות את זווית הראייה. לקבל אותן בצורה הפוכה, ואז הן נופלות. כמו שכתוב (בדף י"א "פרי חכם- אגרות"): "כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות". זאת אומרת, לא להסתכל בהפרעות בעיניים של הרצון לקבל, אלא הגישה צריכה להיות אחרת, מהצד. ואז הן אינן.
איך האדם צריך ללכת כנגד הפרעה?
פשוט מאוד: כאשר אדם מציב מולו את המטרה, עליו ללכת "למעלה מהדעת". להתחבר עם כוח עליון, עם הרצון להשפיע, עם חברה שתעזור לו להתרומם קצת כנגד ההפרעה הזאת. להתרומם הכוונה לקפוץ מעליה ולא ללכת אליה. הקפיצה הזאת לא לוקחת הרבה כוחות. במצב הנוכחי שלנו הבעיה היא פסיכולוגית ולא רוחנית. אנחנו עדיין עובדים רק עם פסיכולוגיה.
איך אפשר למנוע "הפלה"?
כדי למנוע הפלה צריך לבוא לרופא, להיבדק, לעשות מה שנדרש על ידי הטבע בהתאם להתפתחות העובר. שומרים על העובר, לא על האם. התפתחות עובר נקרא התפתחות הרוחניות שבי. כדי למנוע את נפילתו צריך להשתתף בהתפתחות הרוחנית. הפלה קורית כאשר אין התאמה בין גוף האישה להתפתחות הגוף הפנימי שבתוכה, משהו ביניהם גורם לכך שהעובר הופך לחתיכת בשר מת כלפיה. אצלנו זה קורה לאדם שלא משתתף בהתפתחות של עצמו.