אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 98. העיקר הכוונה שבלב

שיחה (29.01.02) על מאמר: "מהו, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת כי תצא, עמ' 183

מה זה "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"? יש יצר שהבורא ברא: רצון לקבל, שהוא לא משתנה. הבורא ברא אותו רצון ליהנות. והרצון ליהנות הזה, בצורה שבה נברא, יכול להרגיש את החיות שלו רק באופן מאוד מצומצם, מזערי.

גם זה נקרא טוב, כמו בחינה א' בד' בחינות דאור ישר. אבל במה אפשר ליהנות אם אין השתוקקות? לכן מבחינה א', על ידי השתוקקות להיות דומה למשהו, שיהיה רצון מבפנים, אז מתחיל להיות רצון יותר גדול דרך בחינה ב'. בחינה ד' יותר גדולה מבחינה א' מפני שנתווסף בה רצון לקבל, מתוך שרוצה לקבל תענוג גם מהשפעה לבורא. זאת אומרת, לא מהקבלה מהבורא אלא מהשפעה לבורא.

וכך רואים שהרצון לקבל שבאין-סוף, מרגיש שהוא ההפך מהבורא. והוא חש בושה. אבל הוא עדיין לא מבין עד כמה הוא הפוך, ולא יודע מה לעשות עם ההפכיות שלו. אבל כדי באמת לקבוע אותו כרע, הבורא נותן לנברא הבחנות נוספות, כי הפכיות זה עדיין לא רע, צמצום היא פעולה דקדושה, ומלכות אפילו שנמצאת בעולם הצמצום היא בדבקות עם הבורא, במעמד מאוד גבוה.

זאת אומרת, גם אם הנברא הרגיש את עצמו ההפך, זה עדיין לא מנתק אותו מהבורא, לא מנתק אותו מהקדושה, כי עדיין אין כוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע. הוא רק הרגיש את עצמו כמקבל ואת הבורא כמשפיע. ואז כדי לתת לנברא הבחנות נוספות - בינה, הבורא, מקלקל את עצמו, נכנס למלכות, נותן למלכות לצמצם אותו, ויש כבר שיתוף ביניהם, שבירה, שבירת תכונות הבינה, שבירת המסך שבמלכות. וכך מלכות מתחילה לקבל כוונה, ליהנות מכל המעשים שישנם בעל מנת לקבל.

אז אפשר להגיד שיש יצר רע ויצר טוב. קודם היה רק יצר: רצון, רצון לקבל, שאמנם נעשה עליו צמצום, אבל עדיין הוא לא נברא. הצמצום הוא רק על הפעולה עצמה: לקבל. אחר כך כשנוספת לפעולה הזאת האפשרות של הכוונה, אז הפעולה יכולה להיות כשרה. כי אם הרצון לקבל היה נשאר בלי להוסיף עליו כוונה, אי אפשר היה להשתמש בו: הוא רצון לקבל, הבורא רצון להשפיע, נעשה צמצום א' ויותר לא היה אפשר לעשות כלום.

כשיש גם אפשרות לכוון את הפעולה חוץ מהרצון לקבל, אז הכוונה יכולה לשנות את טיב הפעולה. אפשר לכוון על מנת להשפיע ולקבל, והקבלה הזאת תהיה כהשפעה גמורה. זאת אומרת, היצר נשאר יצר, רצון לקבל, ליהנות. הכוונה משנה את הכל, היא יכולה להיות:

או על מנת ליהנות לעצמי,

או על מנת ליהנות לבורא.

זאת אומרת, אחרי צמצום א', למרות שיש צמצום א' והוא נשאר, מתחילה להיות אפשרות לעבוד עם הרצון לקבל בלי להפר את הצמצום. כי אפילו שעובדים עם הרצון לקבל, הוא לא מקבל לעצמו כלום. עד כדי כך הכוונה משנה את סוג התענוג.

וחוץ מזה, על ידי זה שבינה נכנסת למלכות, היא לא רק נותנת למלכות אפשרות לעשות כוונות או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אלא היא נותנת למלכות נפח, עוצמה, הספק, במקום ליהנות בצורת נפש, להגיע להנאה בגודל של נרנח"י.

מפני שמלכות מקבלת או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, זאת אומרת, עובדת עם הכוונה, אז התענוג שלה תלוי בגדלות הבורא. גדלות הבורא בצורה השלילית: שאני נהנה מכל קומתו. או גדלות הבורא בצורה חיובית: שאני משפיע לכל קומתו.

וכך יוצא שהכוונה נותנת את הכל. היא מגדילה את הכלי מנקודה אחת שחורה של המלכות, לקומה שלמה של הבורא. והכוונה גם מביאה את האדם, את הנשמה, להתאמה מלאה, לדבקות, עם הבורא. התענוג שמקבלים והתענוג שמשפיעים, בסופו של דבר שני האורות האלה - אור ישר ואור חוזר, שממלאים את הפרצוף הפנימי, מביאים לפרצוף הפנימי מעמד של הבורא.

לכן, כמו שרב"ש כותב, על המעשה אין שום איסור. על לקבל, על הרצון לקבל בעצמו, אין איסור. תעשה, תקבל. לפי הפעולה תקבל. אלא הכל תלוי בכוונה. אז למה בכל זאת יש מצוות שאוסרות, ומצוות שקובעות את ההפך: שצריך לקבל ולעשות? העניין הוא רק לצרף את הרצון לקבל, רק לתקן אותו. שבינתיים יש פעולות שאפשר לעשות אותן, לבצע אותן, עם הכוונה בעל מנת להשפיע, ויש כאלה שעוד אי אפשר.

אבל כאשר מוסיפים מסַכים, אז ודאי שכל דבר שנמצא בתוך הרצון לקבל, שהיה בתוך הרצון לקבל ויהיה, לא משתנה, רק שעכשיו יהיה מותר לשימוש רק במידה שמתווספת אליו כוונה. ובגמר התיקון, בכל הרצונות שנמצאים ברצון לקבל, תהיה כוונה על מנת להשפיע, ואז לא יהיה שום איסור על המעשה. ובינתיים יש איסור על המעשה, רק לפי אם יש או אין מסך על אותו המעשה, לעבוד איתו בעל מנת להשפיע.

אבל איך יכול להיות "להרוג" על מנת להשפיע, "אשת איש" על מנת להשפיע, או כמו שרב"ש אומר, "יפת תואר" על מנת להשפיע וכו'? אנחנו עוד לא יכולים להגיד. לא יודעים מה זה בצורה המתוקנת, מה ההבחנות האלה והמעשים האלו ברוחניות, בעל מנת להשפיע. אבל הרצונות לא משתנים, משתנה הכוונה. הרצון מקבל ציור לגמרי אחר. עובדים איתו ודווקא על ידי הרצונות הגרועים ביותר, אז מגיעים להשגת הקומות השלמות. זאת אומרת, צריך לדאוג רק לבירורים בכוונות.

איך אפשר להתחיל לעבוד עם כוונות?

לעבוד עם כוונות נקרא, שאני כל הזמן צריך לחשוב למען מי אני עובד: למעני או למען זולת כלשהו: חבר, קבוצה, בורא. אז כמו בחקירת מקרה רצח, שבו חוקרי המשטרה מתחילים בשאלה למי זה היה כדאי, ומנקודת מוצא זאת מגלגלים את החקירה, אותו דבר כאן. במעשה שבא לי לעשות אני מתחיל לחשוב: למי אני רוצה לעשות את זה, למי כדאי לי לעשות את זה.

איזה מעשים הם אל תעשה?

ישנם מעשים, שאפילו אם נראה לאדם, שהוא רוצה לעשות אותם בעל מנת להשפיע, אומרים לו מראש שאת המעשים האלה אסור לו לעשות, זאת אומרת, אי אפשר לעשות אותם על מנת להשפיע עד גמר התיקון. ואם הוא חושב שהוא יכול, הוא טועה, זו פשוט אשליה. נסתר ממנו שהוא לא מסוגל.

אז קובעים חוק לפיו ישנם דברים שאדם לא מסוגל, שאי אפשר לעשות על מנת להשפיע: אי אפשר לגנוב על מנת להשפיע, "אשת איש" על מנת להשפיע, וכו', אלה דברים שהם "ייהרג ובל יעבור". כל המצוות שבתורה, ברוחניות, אומרים "לא תעשה".

כל מצוות "לא תעשה" הם הכלים מטבור עד סיום רגלין של פרצוף, שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידין. שס"ה מצוות "לא תעשה" הם 365 איסורים. זאת אומרת, עד גמר התיקון האדם לא מסוגל לעבוד עם הרצונות האלה ולתקן אותם בעל מנת להשפיע. נתנו אותם כהבחנה מדויקת, כדי שאדם לא יחשוב שכאן הוא מסוגל, שזה לא יכשיל אותו. על הרצונות האלה צריך רק לבנות מסך שלא לגעת, לא לעשות. אחר כך אפשר יהיה לעשות על מנת להשפיע.

אחרי שעושים את כל התיקונים על רמ"ח רצונות, ששם אפשר בפועל לעבוד על הרצונות האלה בעל מנת להשפיע: גלגלתא ועיניים, וצירוף אח"פ לגלגלתא ועיניים. ועל האח"פ עצמו, על שס"ה רצונות, בצורה הישירה, לא עובדים. רק רוכשים מסך לא לעבוד, להתנזר מהם. מגיעים לגמר התיקון הזה, שאפשר לנו לעשות.אחר כך יש כבר תיקון של אח"פ דירידה: ל"ב האבן, ואז עובדים גם עם כל הרצונות האלה, עם שס"ה הרצונות, בעל מנת להשפיע.

אלה רצונות שמלכתחילה ישנם בתוך הנשמה. זאת אומרת, אין רצון, שהיה קודם נברא, ואחר כך בכל זאת נשאר, שאדם לא יכול לעבוד איתו בעל מנת להשפיע. כל התיקונים הם התקנת הכוונות על כל רצון ורצון.

באיזו עשיה מדובר?

העשיה שמדובר בה היא לא עשיה שנותנים משהו מיד ליד. "עשיה", הכוונה: הרצון שלי. עבודה דרצון שלי. מרצון שלי לרצון שלו.

איך בודקים אם העשייה שלי עומדת להיות בעל מנת להשפיע לחבר ולא לי?

הבדיקה היא לא פשוטה. צריך בצורה כלשהי לעשות צמצום, להיות חפץ חסד, ואחר כך לעשות מעשה. אי אפשר לעשות מעשה דלהשפיע, שכבר נקרא "גדלות", לקבל על מנת להשפיע, אם קודם לא מגלים רצון, ומגלים שכולו על מנת לקבל, ואחר כך עושים עליו צמצום, ומתחילים לגדל עליו מסך: עושים קודם קטנות ואחר כך גדלות. מעשה רוחני אי אפשר לעשות בבת אחת.

במעשה גשמי עושים מעשה, וחושבים בגשמיות שמתכוונים שיהיה לחבר טוב. ודאי שכל המעשים האלה עדיין לא בכוונה ולא במעשה נכון בצורה הרוחנית, אבל הם מביאים מ"לא לשמה" ל"לשמה".

איך עובדים עם הכוונה כלפי הבורא?

רב"ש כותב, שעל מעשה אין שום איסור, הכל צריך להיות מכוון לבורא. הבורא מתחשב רק בכוונות, הוא לא מסתכל על הפעולות שהאדם עושה עם הגוף, מתקבלת אצלו רק הכוונה.

מהי כוונה? שיש לי הנאה, וההנאה הזאת היא מכך שאני משפיע לו. כמו שיש כוונה ואור חוזר, ואחרי אור חוזר עושים זיווג דהכאה וכבר מקבלים תענוג, ואז הקבלה הזאת יוצאת על מנת להשפיע. לא קודם מקבלים במחשבה שרוצים שזה יהיה על מנת להשפיע, זה אף פעם לא יכול להיות.

קודם צריך להפעיל אור חוזר בראש הכוונה לבדוק מה אני עושה להרגיש את הבורא איך משפיעים לו נחת רוח, האם זה באמת כך, האם באמת הוא נהנה. לכן בראש הפרצוף יש אין-סוף. בראש הפרצוף נמצאים בקשר עם הבורא לפני הפעולה.

בראש יש גם אור ישר וגם אור חוזר יחד. זאת אומרת, בראש יש כאילו הרגשת הבורא, שם מגולה הרצון שלו, שרוצה להשפיע לי. וברצון להשפיע לי, לאותו רצון אני רוצה להשפיע לו. אתה מרגיש רצון של אימא שרוצה לתת לך טוב, ולאותו רצון שהיא רוצה לתת לך טוב, אתה משפיע. הרצון שלך והרצון שלה נמצאים יחד. זה מה שקורה בראש הפרצוף. ואחרי שעושים את כל ההכנות האלה, וידוע לפי החישוב שכך זה יקרה, שאני והבורא נשתווה יחד, אז אני עושה את הפעולה: מקבל "מפה הפרצוף" ולמטה על מנת להשפיע.

אם אין עדיין הרגשת הבורא, ולא יכולה להיות לפני שיש מסך אחד קשור בשני, אחרת האדם מיד מתחיל לקבל לעצמו ובזה גורם נזק - אז אין אפשרות להשפיע לבורא באמת, אבל כדאי בכל זאת איכשהו לתכנן ולדמיין את הדברים האלה.

באיזה מחשבות, רצונות ודחפים ישנה התחלה רוחנית?

באותם שאדם מבדיל שהם שייכים ליחס שלו לבורא. שהוא מבדיל! כי אם לא יבדיל, אז אין על מי לדבר בייחס להתקדמות הרוחנית, כי מצד הבורא האדם נמצא במצב מתוקן. לא מדברים מצד הבורא, מדברים רק מצד האדם, איך שהוא קובע את תהליך התיקון.

מה בין מצווה לבין רשות ולבין איסור?

רב"ש כותב: "ואנו רואים, שבאופן כללי יש להבחין בהתורה". למה הוא מתכוון "בהתורה"? באיזו רמה הוא מדבר? כלפי מי הוא מדבר? " ג' בחינות: א) דבר מצווה, ב) דבר רשות, ג) דבר איסור. בדבר מצווה ועבירה צריכים להיות זהירים, אפילו בבחינת מעשה בלי כוונה, שיש ענין של מצווה במעשה, אפילו שאין לו כוונה". זאת אומרת, עדיין יש דברים שמותר או אסור במעשה. אין סתם דבר שיכולים לעשות או לא לעשות. כלפי המעשים יש מצווה, יש עבירה ויש רשות.

מצווה ועבירה אפילו בלי כוונה, מותר ואסור: "וכמו כן בדבר איסור, יש עבירה בבחינת המעשה, אפילו בלי שום כוונה. ועיקר העבודה בבחינת הכוונה היא בדבר הרשות. כלומר, שאין מצווה בעשייתה, ואין עבירה, אם לא יעשה את הדבר. ואז כשהוא עושה את הדבר רשות, היינו כשמכוון בעשיית דבר הרשות לשם שמים, דבר הרשות נכנס לקדושה. וזה נקרא אז 'מצווה'". וקודם זה לא נקרא מצוות? אם מצוות נקראים רק דברים רשותיים, שעושים אותם בכוונה על מנת להשפיע, אז מה זה נקרא קודם שעושים בלי כוונה, או לא עושים בלי כוונה, זה לא נקרא מצווה? איך להתייחס אליהם? זה לא נקרא מצווה אבל חייבים לקיים את הפעולות האלו כדי להגיע לקיום מצוות ברמה הרוחנית.

רב"ש אומר, שהעבודה הפנימית שלנו יכולה להתבצע רק במקום רשות. ויתר הדברים, במקום מצווה ובמקום עבירה, שם צריך לעשות ללא שום רשות. כוונה יכולה להיות רק ברשות, וכוונה על מנת להשפיע ברשות נקראת "מצווה". בזה הקבלה מטפלת, ולזה היא רוצה להביא את האדם. כי חוכמת הקבלה מסבירה איך לפתח את הכוונה הנכונה במקום הרשות.

ואם מדברים על מעשה, מה זה נקרא "מעשה", לקבל תענוג בלי גוף, ללא שום פעולות גופניות, או לעשת אותו בגוף הביולוגי שלי? רב"ש אומר, שאפילו במעשה בלא גוף יש מצווה, עבירה ורשות; מעשה ברשות, בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא בשבילנו מצווה.

האם מותר ליהנות ממתנה שקיבלתי מחבר?

חבר מביא לי מתנה, בזה הוא מביע את האהבה שלו, את הרצון שלו לתת לי. בזה שהוא הביא לי אותה, אפילו בלי שאני מקבל אותה, הוא כבר ממלא אותי בתענוג. אפילו אם אני דוחה את המתנה: "לא, לא, אני לא רוצה לקבל. היא מאוד גדולה. היא מאוד יקרה", אפילו אם אני לא מקבל אותה באמת, תענוג כבר קיבלתי. ואולי החזרתי לו את התענוג הזה בכך שאני יודע, שאני קיבלתי ממנו את התענוג, שהוא רצה להנות לי.

זאת אומרת, החפץ שבא ממנו אלי, ובחזרה ממני אליו, הוא לא הבעיה. אפילו אם אני לא מקבל אותו, נגרם לי תענוג מזה שהוא רצה להביא לי אותו, ואני גורם לו תענוג בחזרה בכך שאני מודה לו. ההרגשה הזאת שהוא רצה לתת לי היא כבר נקלטת אצלי, אני כבר נהנה מזה, וגם הוא נהנה מזה. זאת אומרת, הפעולה כבר קרתה, כבר נעשתה.

החפץ עצמו יכול להיות כלום, רק נקודה אחת, שעל פני הנקודה הזאת אנחנו יכולים לפתח אהבה אינסופית. כמו שמלכות היא נקודה שחורה, והכל תלוי בט' ראשונות: אם הבורא הוא גדול, מה חשוב גודל המלכות. בחיים שלנו אנחנו כל הזמן מעבירים רגשות, זאת אומרת, תענוגים או חוסר תענוגים, ייסורים. וזה אפשרי מפני שכולנו רצון לקבל, רצון ליהנות.

האדם לא אמור להמנע מהשימוש ברצון לקבל שלו. אם הוא מונע מעצמו להשתמש ברצון לקבל, הוא למעשה מוחק את עצמו. אסור לעשות את זה. אסור להתנזר משום דבר. מותר רק לבדוק את כל התענוגים שאני רוצה עכשיו לפי מידת ההתפתחות שלי, אם אני יכול לקבל בהם על מנת להשפיע תענוג, או לא יכול. באלה שאדם יכול לקבל על מנת להשפיע, אדרבה, שישתמש בכמה שיותר. ובאלה שעוד לא יכול- שיתקן.

אבל אין דבר כזה למחוק את הרצון לקבל. אפשר לצמצם אותו עד שמתקנים אותו, אבל מצמצמים, ואחר כך מתקנים. אסור לנו לשנוא את הרצון לקבל, את הגוף שלנו, את החיים שלנו, את הדחפים שלנו. אסור לשנוא אותם. רק צריך שהשימוש בהם יהיה נכון. אחרת אנחנו אומרים שהבורא ברא דבר מיותר.

אם נשתמש ברצון לקבל בלי הגבלה - יקרה אסון?

אנחנו לא מבינים איך אפשר היה לברוא רצונות כמו הרצון להרוג, לאנוס, להשפיל וכו', אבל אנחנו משתמשים בהם, ולמרות זאת שואלים: איך הבורא היה יכול לברוא אותם? הוא לא ברא אותם בצורתם הנוכחית. הדברים האלה התהוו בנו כתוצאה מהשבירה, הם לא נמצאים ברצון לקבל בעצמו.

זאת אומרת, הם נמצאים בנו בצורה שאנחנו לא יודעים מהי הצורה האמיתית שלהם. כשנגלה את הצורה האמיתית, שהיא ההפך מאונס, ההפך מרצח, אז נראה שהם באמת הדברים הטובים ביותר. זה עוד לא נגלה לנו כי עוד לא יצאנו מהשבירה ולכן אנחנו לא יכולים לראות את התמונה האמיתית.

הבורא לא ברא את הרצונות האיומים להרוג, להשפיל וכו', הם התגלו רק בשבירת הכלים: מהקשר של בינה ומלכות יחד, בצורה ללא מסך, הרצון לקבל קיבל צורה כזאת. אבל ברצון לקבל עצמו דברים כאלה לא נמצאים.

מה עושים עם הרצון כשהכוונה לא נכונה?

מי שמתחיל ללמוד נמצא במצב, שכל הרצונות וכל הכוונות שלו הם לא בשימוש רוחני אלא בשימוש גשמי. "גשמי" הכוונה על מנת לקבל, זה נקרא "גשמיות", ולא שמשתמשים בידיים, ברגליים ובחושים גופניים. חושים גופניים זה שאדם מרגיש תענוגים דרך העור, דרך הלשון, דרך האף, אבל התענוגים שנכנסים דרכם הם עניין רוחני.

התענוגים באים דרך לבוש על התענוג: ריח נעים, טעם טוב, וכו'. בצורה כזאת האדם מקבל אותם, בדרך הזאת הם עוברים אליו, ואחר כך התענוג מתפשט מכל הלבושים האלה ונקלט במוח בצורה אחרת. זאת אומרת, התענוג עובר הרבה מאוד לבושים: ממולקולות של ריח, למשל, דרך התגובה העצבית לריח, דרך אימפולסים חשמליים שמיתרגמים להפרשה כימית במוח שהיא שמעניקה לנו את התחושה הנעימה.

הריח עובר מספר תחנות עד שהוא לגמרי נבדל מכל הלבושים האלה ונקלט כהרגשת התענוג, שזה לגמרי לא גשמי, אלא רוחני. כל מה שקורה באמצע בין המצב הגשמי לתענוג הרוחני, אלה מעברים, מיני לבושים, שלגבי האדם זה נקרא "החיים". האדם מרגיש את הלבושים בדרך, לא את התענוג בסוף, שהוא באמת תענוג רוחני.

והאדם, או שהוא מתייחס לכל המעברים האלה, לכל הלבושים שמתלבשים על התענוג - עד שנקלט אצלו כתענוג, או שהוא מתייחס לתענוג עצמו. בחיים שלנו קשה לאדם להבדיל בין זה לזה, כי הוא קשור ללבושים, לא למילוי הפנימי. הוא לא מבחין במילוי הפנימי, ולכן הוא לא יכול לעבוד איתו בצורה ישירה. הבעיה היא, שאנחנו מתייחסים לפעולה לפי הלבושים החיצוניים.

מתחת למחסום האדם לא מתייחס לתענוג עצמו, או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע, אלא הוא מייחס חשיבות לצורה החיצונית, האם היא יפה ואיך היא מתקבלת כלפי הגופים האחרים. במקום זה עליו לשים לב איך התענוג עובר בצורה הפנימית, ששם זה הרוחניות. זה ההבדל בין רוחניות לגשמיות.

איך אפשר להתקדם לקראת כוונה נכונה?

לא צריך לשנות שום דבר בחיים. על זה נאמר: "עולם כמנהגו נוהג". תמשיך לחיות את חייך כרגיל, והלימוד, הכוונה בזמן הלימוד, האור שיבוא אליך, הם יסדרו את כל הסדר הפנימי שלך. לא להתחיל להתבלבל בין כל מיני דברים. מהבלבול הזה בונים אלף תורות חדשות, ומהבלבול הזה לא יוצא שום דבר: מתחילים לחפש מקום לבירור, איפה שבכלל אין כלים, ומזה אף פעם לא יוצא טוב. צריך כל הזמן רק לקלוט מצב. מה זה "לקלוט מצב"? להרגיש איך הבורא עובד עלי, שזה נקרא "ממעשיך הכרנוך", וזהו. ומי שמתחיל לחטט בתוך עצמו מסתבך.