אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 100. האמונה בשכר ועונש

שיחה (31.10.02) על מאמר: "מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג - דברים, פרשת כי תבוא, עמ' 198

במאמר הזה, שהוא מאוד כללי, רב"ש נוגע בכמה דברים:

א) בעניין "לא לשמה", "לשמה" ו"לשם שמים": יש מצבים שנקראים "לא לשמה" ו"לשמה". בתוך "לא לשמה" יש מצב שנקרא "לשם שמים". בל תשלה את עצמך ש"לשם שמים" זה מצב קדוש. זה לא מצב קדוש. "לשם שמים" זה מצב שאדם מכיר שכדאי לו לעשות הכל "לשם שמים", כי משם יבוא לו השכר. הוא מאמין בשכר ועונש.

בגשמיות אדם עובד כדי לקבל שכר ועונש מהחברה. זה יכול להיות כסף, כבוד, מושכלות- תענוגים אנושיים, חברתיים, ותענוגים בהמיים שגם הם באים בלבוש דרך החברה, אמנם שהם בהמיים ולא אנושיים. בעולם הזה אדם שרוצה להיות גדול, מדען גדול או רב גדול, עובד לשם החברה, שהחברה תספק לו את התענוגים האלו.

לאחר מכן אדם מתחיל כבר לקשור את עצמו לבורא, מתחיל להאמין שיש כוח עליון, ושכוח עליון מנהיג את העולם.

ודאי שגם זה "לא לשמה" יש עוד הרבה ד"לא לשמה". מה שאם כן "לשמה" זה לגמרי ללא שום פנייה לעצמו. הוא לא חושב על שכר ועונש ועל איך זה מגיע אליו, אלא איך זה מגיע לבורא, זה נקרא "לשמה", זאת אומרת, ה"אני" של האדם מתבטל.

ב) בעניין קו ימין, קו שמאל וסתירה פנימית: קו ימין יכול להיות באדם, בזמן שהוא מבטל את עצמו, שמקבל על עצמו את תכונות הבורא. קו שמאל הוא דווקא כשאדם מתעסק ב"האני" שלו, שמושך את הגאווה שלו, את האגו שלו, לעבודה.

בכל המצבים יש סתירה פנימית, מפני שמלכתחילה כל דבר שאדם משיג, הוא משיג את האור מתוך הכלי. זאת אומרת, הכלי הוא בהפכיות מהאור, ומשיג את האור ואת כל המושגים והתכונות של האור, רק לפי איך שהכלי משתווה לאור. אז הכלי נמצא בשני מצבים הפוכים: המצב הפנימי שלו הוא ההפך מן האור, והמצב החיצוני שלו הוא בהתאמה לאור. ולפי ההתאמה לאור הכלי קולט את האור.

ואז מפני שאפילו בתוך הכלי עצמו יש שתי בחינות: לפי הטבע הוא רצון לקבל, לפי הפעולה הוא רצון להשפיע. ולפי הפעולה של רצון להשפיע הכלי מבין מי הוא הבורא, מי הוא האור, ומשווה את הרצון להשפיע שלו עם הרצון לקבל שלו, ובהשוואה הזאת יש ההפכיות בין בורא לנברא. האדם לא תופס את הבורא, הוא תופס את התכונות המתוקנות של עצמו, ואומר שהן זה הבורא, כי הן מתוקנות בהתאם לבורא.

מפני שבתוך הכלי יש שתי תכונות מנוגדות, בכל בחינה, בכל הבחנה, בכל ביקורת על משהו, יש לנו תמיד סתירה פנימית, עלינו להבחין בסתירה הזאת כדי לא להתבלבל ולא לטשטש את התפיסה הנכונה.

גם בהפצה של חוכמת הקבלה יש עניין של הפכיות. מצד אחד כל העולם צריך להיכנס ללימוד הקבלה. מצד שני כדי לקדם את כל העולם ללימוד הקבלה, דווקא צריכים לגבש קבוצות חזקות, מאנשים חזקים ובריאים, שימשכו את כל העולם פנימה. וקבוצה שרוצה להיות הקבוצה המובילה, שממנה יצאו המורים המובילים, עליה לדאוג לכך שלא יהיה בה מישהו שחסרה לו תמיכה, שחסרה לו השפעה, כי אדם כזה עלול לעשות "חור" בדופן הכלי, "בדופן הסירה", כמו שבעל הסולם מכנה את זה ב"מאמר לסיום הזהר".

זאת אומרת, קבוצת המקובלים שאמורה להוביל את העולם, אמורה להיות מאוד מגובשת וחזקה, אין בה מקום למי שמתעצל ומתרשל. אבל כשמדברים על כללות העולם, אז ודאי שכולם יבואו בהמוניהם ללימוד הקבלה, בלי שום הגבלה. זאת הגישה המרכזית לקבלה.

גם בגישה הזאת, יש שתי מגמות: מגמה אחת למי שמוביל, כמו לכתר, לראש הפרצוף, ומגמה שנייה לגוף: למלכות. ואת ההפכיות בין כתר למלכות רואים כבר כאן: יש אנשים שיכולים להיות בכלל, שמסכימים שיובילו אותם, שימשכו אותם, ויש אנשים שיכולים להיות מורי דרך, מובילים.

האם בקו ימין האדם נמצא בשפלות כלפי הבורא?

קו ימין זה לא שאדם נמצא בשפלות ורואה את גדלות הבורא. אלא כשרואים את גדלות הבורא רואים גם את שפלותו של הבורא.

בעולם הזה מישהו גדול שרוצה להוביל אנשים, בא אליהם ומפגין את כוחו וגדולתו, ומוביל אותם. הבורא לא נוהג בצורה כזאת. הוא דווקא משפיל את עצמו, שלא יראו אותו. הוא מסתתר. אז האדם רואה אותו כעניו, כמושפל, ולאט לאט הבורא מקרב את האדם לא לפי הכוח שלו אלא לפי היכולת של האדם.

אז אדם שנדבק בימין משיג גם בימין, בתכונות הבורא, את ההפכיות בין זה לזה: מצד אחד כוח אדיר, מצד שני ענווה גדולה. כלומר, האדם שנדבק בימין מקבל את תכונות הבורא: ענווה וגדלות.

מה יש בקו שמאל?

בקו שמאל יש רק אכזריות, רצון לקבל ללא צורה.

מה זה נקרא להיות בערב ב"אין עוד מלבדו"?

אחרי שגומרים כאילו את הפעולה ומה שמשיגים בה, אז אומרים שמראש היה "אין עוד מלבדו". וזה לא שאדם שהולך להשיג את הדרגה הבאה ואומר: "אם אין אני לי מי לי" - הוא כאילו מוחק את מציאות הבורא. כי אם אדם מוחק את הבורא, שהוא אינו, אז אין לו מה לעשות, אז הוא לא נמצא בעבודה. בתמיכה של "אין עוד מלבדו" האדם הולך ואומר: "אם אין אני לי מי לי".

מה עושים ב"אם אין אני לי מי לי?"

בעזרת "אם אין אני לי מי לי" האדם הולך ועושה תיקונים על עצמו. כאילו שבתיקונים האלו הוא ממש קובע משהו.

למה קשה להפריד בין ימין לשמאל?

קשה להפריד בין ימין לשמאל מפני שאין ימין ואין שמאל. השאלה היא איפה האדם נמצא בקשר שלו עם הבורא. האם הוא נמצא בקשר? ואם כן, האם בקשר הזה הוא משתדל להיות הפעיל וחושב שהתוצאה הסופית תלויה בו? איך הוא מסתכל על מה שנעשה, שזה תלוי או לא תלוי במעשים שלו?

כשאדם נמצא בקשר פעיל עם הבורא, זה נקרא "אם אין אני לי מי לי". הבורא נמצא בתמונה, לא מסלקים אותו, הוא נמצא בעולם. רק האדם אומר: "אני יכול לסייע בזה. אני נמצא כפעיל". ואחרי שהאדם אומר כך ומשתדל להיות פעיל, מתגלה לו שהוא לא עשה כלום, הכל הבורא.

אחרי כל הפעולות שעשה כל החיים, הוא רץ והזיע, חווה נפילות ועליות, השקיע מאמצים והיה בחוסר שינה, האדם מגלה שלא הוא פעל והשיג. הכלים הם של הבורא וגם המילויים של הבורא. ואיפה "האני"? "האני" הוא מי שעכשיו יכול לקבוע ש"אין עוד מלבדו". ומה עם כל ה"אם אין אני לי מי לי" שהייתי קודם? לא הייתי אני.

"אם אין אני לי מי לי" זה לא ששוכחים את הבורא והבורא לא קיים. "אם אין אני לי מי לי" אומר שהאדם חושב שההתקרבות אל הבורא, העבודה איתו, התגובה אליו, ואפילו התפילה תלויים בו, באדם. כשלמעשה כל הפעולות וכל המחשבות של האדם מקורן בבורא. אז מי אני? אני הנקודה הקטנה הזאת שמגיעה למצב הדבקות, שאומרת: "אין עוד מלבדו". אני רק הנקודה שאומרת "אין עוד מלבדו". וחוץ מלהגיד "אין עוד מלבדו", כל השאר בא מהבורא.

אז מי אני?

אני זה רק נקודת הבחירה, הנקודה שיכולה לבחור. חוץ מזה אין אני.

איך אפשר לא להיטמע בסביבה מסוימת שנמצאים בה?

האדם לא יכול שלא להיטמע בסביבה. לאדם אין שום כוח להתמודד נגד הסביבה שלו. אלא אם יחלצו אותו ממנה מלמעלה, כמו אדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, ובעקבות זה מרגיש לא שייך ובועט בסביבה שלו, ובצורה טבעית מתחיל לחפש לפי הנקודה איפה המקום שלה, ומוצא סביבה אחרת. אבל זה כבר עזרה מלמעלה. כך נעשה למי שמגיע לעסוק בקבלה, מזיזים אותו ממקום למקום.

המצב שלנו הוא כמו מטען חשמלי בשדה חשמלי. אם המטען משתנה הוא חייב להחליף את המקום שלו בשדה כדי להישאר בהשוואת הצורה לשדה, בהשוואת יכולות. כאשר משנים לאדם את היכולת הפנימית, הוא יוצא ממקום אחד, מסביבה אחת והולך לסביבה אחרת. וכך אדם רואה איך כל החיים שלו בכל הגלגולים מביאים אותו למרכז השדה החשמלי הזה, לגמר התיקון, שבזה הוא לא פועל כלום.

עכשיו השאלה: אדם שנמצא בסביבה שאינה ראויה לו, מה עליו לעשות? אם לא עוזרים מלמעלה, אדם יכול להמשיך להישאר בסביבה שלו כמו שהוא. אם נותנים לו מחשבה, שהוא יכול להגיע לאיזו מטרה שהיא בסתירה לסביבה הזאת, ניתנת לו הזדמנות להחליף את הסביבה בכוחות עצמו, ועליו לחפש מיד את היציאה. זו ההזדמנות שלו ואסור לו להחמיצה.

לאדם רגיל משנים את היכולת הפנימית רוחנית שלו על ידי הרשימות. בצורה כזאת מובילים אותו לאט לאט במשך כל הגלגולים דרך השדה הפוטנציאלי למרכז השדה. באחד הגלגולים נותנים לו יכולת שנקראת "נקודה שבלב", ומרגע זה הוא חייב להחליף בעצמו את החברה שלו, לדאוג בעצמו לסייע להתקדמות. לפני כן, במשך אלפי שנים, אלפי גלגולים, הוא לא היה יכול להחליף את החברה שלו בכוחות עצמו.

מרגע שהאדם מקבל התעוררות על ידי הנקודה שבלב, ההתקדמות שלו הופכת להיות מטרתית, הכרתית, ואז כבר יש לאדם הזדמנות. נותנים לו התקדמות, מכניסים אותו לסביבה שבה הוא מוקף: ספרים, אנשים, סרטים על קבלה, שזה נקרא "סביבה". נותנים לו הזדמנות.

מכאן והלאה ההתקדמות נעשית רק על ידי בחירה חופשית, במידה והאדם רוצה לקבוע את ההתקדמות שלו. אם הוא לא רוצה, אז לא. אבל נותנים הזדמנות.

אדם יכול להיות בכל מקום בשלושה מצבים:

א) מאבד את המחשבה שיכול להחליף סביבה.

ב) נותנים לו מחשבה שיכול להחליף סביבה.

ג) נותנים לו אפשרות לעבוד עם סביבה נכונה.

עליו לבחור מה הוא רוצה. אדם שנמצא בסביבה רעה והוא יודע ומכיר שהוא נמצא בסביבה רעה לעומת המטרה, הוא במצב מצוין. נותנים לו מחשבה שהוא נמצא בסביבה רעה. אבל הוא צריך להיזהר, כי עוד מעט יקחו ממנו את המחשבה הזאת והוא שוב יהיה בסביבה הרעה כמו כל האנשים ויתקדם באותו קצב כמו כולם, אלפי שנים ואלפי גלגולים.

אי אפשר להישאר בסביבה רעה ולהתקדם.

כשנותנים לאדם את המחשבה שהוא נמצא בסביבה לא מתאימה לדרך, זו עזרה מלמעלה. אבל אחרי כן מוחקים לו את המחשבה הזאת והוא נישאר שם. אחרי כמה שנים יכולים שוב לתת לו את אותה מחשבה, כדי ששוב יחשוב כך, אבל בינתיים הוא מבזבז שנים מהחיים.

אם האדם הוא מטען בשדה חשמלי, האם הוא בעצמו יכול להחליף את היכולת שלו?

אדם מחליף את המקום שלו בשדה, במידה והיכולת שלו כלפי השדה משתנה. האם הוא יכול בעצמו להחליף את היכולת שלו? בהחלט. כי היכולת הזו תלויה בהרגשה שלו כלפי השוואת הצורה שלו לשדה.

פוטנציאל המטען הרוחני של האדם נמצא בידיו. אדם שרואה שהמקום שלו בשדה לא בדיוק לפי מה שהוא רוצה, לפי מה שצריך וכו', יכול לשנות את המקום שלו על ידי שינוי הפוטנציאל שלו. איך? הוא מושך אור, והאור משנה את הפוטנציאל שלו, ואז הוא זז. הכל עובד לפי אותו עיקרון. השוואת הצורה זה החוק הכללי היחיד שיש, שממנו נובעים שאר החוקים.

איך אדם יכול לא להיות מושפע מסביבת העבודה שלו?

"סביבה" נקרא שאדם קובע לעצמו שהוא נמצא בסביבה. ואם אדם לא קובע לעצמו שזאת הסביבה שלו, אז הוא לא נמצא בה. הוא יעשה מה שצריך לעשות, אבל בלי לתת לזה להידבק אליו: לא לשמוע ולא לראות את יתר הדברים, לא להימשך אליהם. היתר בשבילו זה לא סביבה.

אם הוא סתם הולך לאנשים, כי צריכים לסדר משהו או לעשות משהו, זה בסדר. אבל, אסור לאדם לשמוע דעות במקצוע שלו. כמו שרב"ש כותב, שאם הוא בנאי, אסור לו להיות בין בנאים לא טובים, שיגידו לו: "לא נורא, נעשה אותו עקום", או בין סנדלרים אם הוא סנדלר: "נעשה את הסנדל עם חור קטן". אבל אם הוא בנאי בין סנדלרים, הם לא יכולים להשפיע עליו ולקלקל לו את העבודה. לכן כמה שהסביבה הלא טובה יותר קרובה כביכול לרוחניות, אסור להיות במגע איתה.

איך אפשר להשתלב בדרך הנכונה בקבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית?

אדם שמתחיל ללמוד קבלה בקבוצה תלוי במאה אחוז במה שהוא הולך לקלוט מהסביבה. אם החליט שזו הסביבה שהוא רוצה להידמות אליה או לקבל את המסר שלה, עליו להתבטל כלפי הסביבה. כי קטן, כמה שהוא יותר זעיר, הוא מקבל מכמה שיותר גדול.

עליו להחשיב את כולם שהם גדולים ולהקשיב להם בפה פעור, ולרצות להתפעל ולהתרגש מכל מה שיש בקבוצה. אבל כדי לקבל מהחברה לא מספיק סתם להתפעל שהם גדולים ואני קטן, אלא צריך כמה שיותר להשקיע בחברה, ולפי זה יכולים לקבל ממנה. לכן כדאי לעשות את כל הפעולות שהמקובלים ממליצים לנו לעשות, ולראות עד כמה זה עובד.

אפשר גם ההפך. אפשר לבוא לשיעור כמו שבאים לאוניברסיטה, ולשבת בשיעור ולהגיד: "אני לומד, גם הם לומדים. הם אמנם מסתובבים כאן ועושים כל מיני דברים, אבל אני לומד, אני אדם שצריך לקלוט ולהבין לאט לאט בצורה שכלית, שיטתית, ואחר כך נראה מה יהיה" וכו'. אדם כזה יושב אמנם ולומד, אבל בלי לקבל כלום מהחברה, ולכן לא יתחולל בו שינוי פנימי.

על סמך מה נקבע היחס הקשה של עשרים ושלוש וחצי שעות עבודה בקו ימין וחצי שעה בקו שמאל?

זאת אומרת, למה נקבע יחס כל כך קשה ולא שווה של: לקבל את תכונות הבורא בקו ימין, להתפעל ממנו, להתקשר אליו, שצריך להיות בקליטה כזאת עשרים ושלוש וחצי שעות, ורק אחר כך תוך חצי שעה עם קו שמאל להוציא את כל התועלת השלילית שאפשר להוציא ממנו, ובסוף לצרף אותו לימין, ולבנות קו אמצעי?

לא במקרה קבע בעל הסולם דווקא עשרים ושלוש וחצי שעות. באחדים מכתביו החישובים שלו לפי הספירות הם ממש מדעיים: שמינית מספירת הוד מתקשרת עם רביעית מספירת יסוד, ואחר כך עולה לאחד חלקי שלושים ושמונה לספירת נצח וכדומה. קשה להבין את החישובים של בעל הסולם והוא לא מסביר אותם, אבל המספרים שהוא מציין מדויקים.