אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 103. ההבחנות בונות את הכלי

שיחה (4.11.02) על מאמר: "אתם ניצבים היום כולכם"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת ניצבים, עמ' 221

"היוצא מזה, כמו שהכלי הקודמת, שנקראת 'רצון לקבל', באה מצד המאציל, ואין להתחתון שום חלק בעבודת הרצון לקבל, אלא שהכל בא מצד המאציל", כלי וכוונה, גם רצון לקבל וגם כוונה על מנת לקבל, הכל בא מצד המאציל.

"כמו כן הכלי השניה, שנקראת 'רצון להשפיע', גם כן באה מצד המאציל לבדו, ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא 'רצון לקבל'". גם הרצון לקבל על מנת להשפיע בא כולו מהבורא. "אלא ההפרש הוא בזה", בין שני הכלים הללו.

זאת אומרת, מה האדם מוסיף? "שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון", לכלי הזה. "שהוא", התחתון "מבקש מה', שיתן לו את הכלי החדשה, מה שאין כן הכלי הראשונה", הרצון לקבל על מנת לקבל, "שבאה לו בלי שום התעוררות מצד התחתון". מהאדם דורשים התעוררות, הכרת הרע, בחירה ובקשה ולא את הכלי עצמו.

אם בודקים את התכונות על רצון לקבל ורצון להשפיע, התכונות בעצמן הן קדושות. גם על רצון לקבל וגם על רצון להשפיע, זה כנגד זה ברא אלוקים. אלוקים ברא אותן זה כנגד זה, גם זה וגם כנגד זה, ושתיהן קדושות בעיניו. אלא האדם צריך לבחור.

והאדם בוחר, וכלפיו בלבד הן יכולות להיות קדושות או לא, קליפה או קדושה, מפני שרק מצד האדם קיימת האפשרות: יהיה לי או יהיה לבורא. מחוץ לאדם אין קליפה ואין קדושה. בעולם אין שום דבר רע או טוב, אלא רק כלפי איך שהאדם משתמש בו- לעצמו או לבורא.

איך אפשר להשיג חיסרון דלהשפיע?

אם מתעוררת שאלה, עלינו ללכת חזרה: המטרה היא שיהיה לאדם רצון להשפיע, חוץ מזה לא נדרש ממנו כלום. זאת אומרת, אם יהיה לאדם רצון להשפיע לבורא, כמו שיש לבורא רצון להשפיע לו, אז הם דבקים בגמר התיקון.

מה המצב שהאדם צריך להיות בו לפני כן? לפני שאדם רוצה שיהיה לו רצון להשפיע, צריכה להיות לו הבנה שאין לו רצון כזה. לאמירה של האדם: "אין לי", יכולות להיות כמה דרגות לגבי מידת הנחיצות של הרצון להשפיע: אין לו רצון להשפיע ולא איכפת לו שאין לו, או שהוא מרוצה מאוד שאין לו, או שאדם לא יכול בלי זה. לפני הדרגות הללו, לגבי מידת הנחיצות של הרצון להשפיע, צריכה להיות לפחות הכרה כלשהי שהדבר הזה כדאי. מאיפה מקבלים את ההכרה הזאת? אני לא יודע. לפני כן יש לאדם עוד מצב שהוא בכלל לא נמצא ברצון להשפיע, לא מבין את זה, הוא נמצא כולו בההפך. זאת אומרת, האדם צריך באיזושהי צורה לטעום, לדעת, שהרצון להשפיע הוא כדאי. סתם שמועה או ראיה מרחוק לא יעזרו לו.

כנגד הרצון לקבל שנותנים לו עכשיו, למגוון תענוגים הנקראים "העולם הזה", המכסה הזאת שנותנת לו כל מיני תענוגים בהמיים: אוכל, שינה, מנוחה, זיווג, וכו', ותענוגים אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, הוא צריך לדעת שכנגדה כדאי לו להחליף את התענוגים לתענוגים רוחניים. "רוחניים" נקרא על מנת להשפיע, לתת.

אבל לא מספיק לגלות שאין רצון להשפיע, לאדם לא איכפת שאין לו רצון להשפיע. הוא לא רואה כמה הוא מפסיד אם אין לו רצון להשפיע, כי כל המדידות שלו הן בתוך הרצון לקבל. אלא אם הוא יודע שמדבר מסוים הוא מפסיד או מרוויח כך וכך, ומדבר אחר הוא מפסיד או מרוויח מידה אחרת, אז הוא שוקל בתוך הרצון לקבל מה כדאי, ובהתאם לזה עושה חושבים. מנקה זה מזה, ורואה מה העודף שנשאר לו, ולפי העודף הזה של רוחניות לעומת גשמיות, נגיד שהוא פי ארבע, לפי זה הוא מתחיל להשתוקק לרוחניות פי ארבע יותר ממה שהוא משתוקק לגשמיות.

איך עושים את זה? חייבים לשקול את הדבר הזה ברצון לקבל. קודם כל אם הבורא יתגלה בכל גדלותו, האדם ירגיש שכדאי לו להיות לידו, שיש רווח להיות ליד הגדול, שייך לגדול, פרוטקציה, וכו'. בהתאם למה שהוא מבין ברצון לקבל שלו, הוא יעשה חשבון וירצה להחליף זה לזה. זאת אומרת, מה שעכשיו נסתר מהאדם, למה שלא יהיה גלוי, ואז הוא יעשה השוואה, ולפי זה יוכל לעבוד?

קודם כל, לא כל כך איכפת לאדם שהבורא לא יתגלה. הוא מפחד. הרצון לקבל שלו מפחד שתהיה לו בעיה, שהוא יצטרך להפוך את עצמו. וחוץ מזה, אם צריך לבקש שמשהו יתגלה, אז כדי לבקש צריך להיות חיסרון שהוא יתגלה. איפה לוקחים את החיסרון כדי שהבורא יתגלה? מה חסר לו עכשיו שהבורא יתגלה? זאת אומרת, בכל זאת צריכה להיות איזו הבנה או תפיסה, ששם צפון איזשהו טוב, הצלה, לעומת המצב הרע שלי. צריך הרי להתחיל ממשהו.

אז מתחילים מזה שלומדים ומעוררים אור מקיף, ואז בא ח"ן דקדושה, שמתחיל למשוך אותנו. ואת שאר הדברים אפשר לקבל רק מהחברה.

למה צריך לעבור כל כך הרבה שלבים עד שיש החיסרון הנכון?

כל הדברים שאדם צריך לעבור, כל השלבים האלה, הם לא שייכים לא לרצון לקבל ולא לרצון להשפיע. הם שייכים להחלטה מה מהם הוא רוצה. אז הדברים הללו שאדם צריך לברר, ושנראים לו עכשיו הרבה דברים, הם דווקא כלי דנשמה שלו.

הכלי הוא לא רצון לקבל ולא רצון להשפיע, אלא ההבחנות שהאדם לאט לאט אוסף, מלקט, הן הכלי. לנו נראה שהרצון לקבל הוא הכלי, אבל זה לא כך. הרצון לקבל יכול להיות גדול מאוד ועדיין לא כלי. רב"ש אומר, שלחצץ יש רצון לקבל גדול מאוד, ויש רצון לקבל ליהלומים, אלה כן אלה הם אבנים. חצץ מביאים בשקים גדולים, שעומדים ברחוב ואף אחד לא רץ לגנוב אותם ולתפוס מהם. יהלומים לא מביאים בשקים, ולא עוזבים כך סתם ברחוב. וההבדל בין זה לזה הוא עד כמה הדבר הזה יקר בעינינו. אין מדד אחר.

זה מה שעושות כל ההבחנות, הן "הופכות את החצץ ליהלומים". זאת אומרת, הרצון לקבל עצמו הוא גולמי, הוא לא משתנה. והאדם בעזרת כל מיני הבחנות, מלטש אותו, מבריק אותו, משחיז לו פינות, הופך אותו מאבן פשוטה לאבן בעלת צדדים רבים, פינות, הבחנות, ואז הרצון לקבל מתחיל להיות בעל ערך, ולפי זה גם בודקים כמה הוא יקר. על ידי שהאדם משחיז ברצון לקבל כל מיני פינות הוא עושה בו הרבה הבחנות, ואז הרצון לקבל מתחיל להיות לו יקר, מיוחד, עשיר בהבחנות, בפרטים.

כך הרצון לקבל, אם לא מכניסים בו את הפרטים האלה הוא סתם רצון לקבל. גם באוכל אין יותר מארבעה מרכיבים עיקריים: לחם, בשר, ירקות ומים, וכמה טעמים ומאכלים אפשר להכין מהם. הכל בא מתוך דקות ההבחנה. הייחודיות באה מתוך ההבחנות הדקות ביותר. יש בקבוק יין שעולה מיליון דולר, ויש בקבוק שעולה שלושה דולר, ואדם שלא מבין ביין, בכלל לא יבחין בהבדל ביניהם.

זה ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא. שום דבר לא משתנה, אלא על ידי ההבחנות שאדם אוסף, הוא לאט לאט מתחיל לראות בִּמקום את העולם הזה את העולם הרוחני, הוא מתחיל לראות אין-סוף. זה מה שבעל הסולם אומר, שגם היום, גם עכשיו, כולנו עוסקים בעבודת ה' ונמצאים בגמר התיקון בצורה המלאה והמושלמת ביותר. אלא שאנחנו לא מרגישים את המצב הזה, כי חסרות לנו הבחנות.

איך אפשר לעשות את ההבחנות?

על ידי שני דברים:

א) אני

ב)חברה.

קודם כל לעשות עבודה פנימית, ואחר כך לזרז אותה על ידי החברה. העבודה בקבוצה היא כמו מעבדה, האדם יכול לעשות בה את העבודה ומהר.

מה הם הליטושים האלה?

הליטושים על הרצון לקבל, הם עד כמה האדם מוצא יותר הבחנות בשימוש ברצון כלפי הבורא. זאת אומרת, עד כמה האדם רואה ברצון כל מיני הבחנות, ועד כמה הוא מבין שהבורא ייהנה יותר מזה שהוא יתן לו זה וזה, ועל ידי כך וכך, ואיך הוא נהנה מזה וזה כך וכך. זה נקרא שהוא מלטש את החצץ והופך אותו ליהלום, בכך האדם בונה את הכלי, כלי יותר משובח, יותר גדול.

ברוחניות הגודל תלוי בהבחנות, רק בהבחנות. אחרת יכול להיות דומם ענק כמו כל היקום וחוץ מזה אין כלום. לעומת כל האבנים, כמה צומח, כמה חי, כמה מדבר, יש לנו בכל היקום? רק על פני כדור הארץ יש לנו צומח, חי, ומדבר, כל שאר היקום זה דומם.

מתי נעשה הליטוש הזה של ההבחנות, בזמן ירידה או בזמן עלייה?

גם העלייה וגם הירידה פועלים בצורה כזאת, שהם בונים בנו את הכלים. אי אפשר לומר שהירידה בונה את הכלי, ואי אפשר לומר שהעלייה בונה את הכלי, אלא הפער ביניהן, הוא שנותן בנו את ההבחנות.

מהו "הכלי החדשה"?

"הכלי החדשה" אלה בדיוק ההבחנות הללו. לא רצון לקבל ולא רצון להשפיע, אלה רק יסודות. גם הרצון לקבל וגם הרצון להשפיע הם שליטת הבורא, ואין בהם שום דבר מהנברא. הנברא לא יכול לברוח מהם, הוא יכול לבקש לעשות צמצום על הרצון, כדי קודם לרכוש כוונה, יחס. אבל באמת אין לו שום אפשרות לשלוט על הרצון, אלא רק על ידי הכוונה שלו - לאיזה צד הוא משתמש בו.

לכן, הבורא לא ברא לא קדושה ולא קליפה. הרצון לקבל אין בו לא קדושה ולא קליפה, אלא האדם הוא שמבחין ביניהן, בהתאם למה שמשתמש.

מה בא מצד הנברא?

מצד הנברא באות ההבחנות, זה מה שרב"ש אומר: "ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא 'רצון לקבל'. אלא ההפרש הוא בזה, שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון", זאת אומרת, אין לנו כלי דלהשפיע. אנחנו צריכים לפתח אליו רצון, דרישה, לדרוש שיהיה לנו. הדרישה, הרצון הזה, זאת אומרת, הכוונה עלמנת להשפיע, שאני דורש, גם את הכוונה הבורא עושה, אבל הדרישה שלי היא שתהיה לי הכוונה הזאת. זאת אומרת, מהי הכוונה דלהשפיע? הבקשה להשתמש בכלי דהשפעה.

האם רק בחינת המעשה שייך לאדם?

בחינת המעשה שעל האדם לעשות, זה לבקש. הדרישה צריכה לבוא מצד התחתון. והחלק הנסתר, איך הבורא עושה את זה, הוא עליו, כי זו בריאה בפני עצמה, אנחנו לא מתערבים בזה.

מה לעשות אם הכלי ריק מכל כוונה?

כשאין לך שום כוונות, שום הבחנות, אתה פשוט מת, חי בגשמיות ומת ברוחניות. אדם רגיל שלא שייך לקבוצה, חי רק בגשמיות וחושב שהוא חי גם ברוחניות. ואילו לתלמידי הקבלה יש עוד חלק מהחיים, ששם הם מרגישים מתים. לאדם רגיל בכלל אין החלק הזה, בגלל זה הוא חושב שהוא חי. אז יש הבדל בין תלמיד קבלה לבין מי שנמצא בחוץ. לתלמיד קבלה ברור, שברוחניות הוא מת, והוא רוצה להחיות את עצמו. וזה טוב מאוד.

זאת אומרת, האדם גם כן מרגיש, שאין לו כוח ולא רצון להחיות את עצמו. גם זו הבחנה שצריך לעבור. שמצד עצמי, אם הבורא עוזב אותי, ולא נותן לי אתערותא דלעילא, אני לא מסוגל אפילו לחשוב על זה, רק לקבוע שאני מת.

מה שאדם מרגיש, שלא איכפת לו אפילו להישאר בזה, זהו בדיוק מצבו של המת. אם הוא היה מתייחס לזה אחרת, בצורת שלילה, ברוגז או בצער, הוא היה חי, אמנם בשלילה, אבל חי. אלא שכך היא בדיוק ההשגה שאני מת. וזו הבחנה טובה מאוד.

איך אפשר לצאת מהמצב הזה? בגלל זה נתנו לנו שני עולמות. מה זה "שני עולמות"? ברצון להשפיע אני מת, ולא איכפת לי לא בורא ולא כלום. אבל אני נמצא בגוף הבהמי, ובגוף הבהמי אני יכול לעשות פעולות כלשהן. ללכת למטבח לשטוף כלים, לעשות עוד משהו, על ידי זה אני תופס רצונות, מחשבות, של האחרים, שגם עושים אותה עבודה. לכן חשוב איפה רוחצים כלים, אם סתם באיזו מסעדה או במטבח של קבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית, שעל ידי הפעולה הזאת תופסים מחברים רצונות וכך מתחילים לחיות.

אבל ישנם מצבים שאדם לא מסוגל לעשות פעולות פיסיות. ואז החברה צריכה לדאוג לו. החברים צריכים לבוא אליו, לנער אותו ולחייב אותו במשהו. מה זה לחייב? הם לא יכולים לעורר אותו, יש מצב שאפילו תהרגו אותו הוא לא יזוז, אלא צריכים לשבת לידו כמו ליד מת, לעשות שבעה, לעשות לחיים לעילוי נשמתו (והרי בדיוק על עילוי נשמתו הם טורחים), לעשות כל מה שעושים אנשים חיים על המת, וכך הם יחַיו אותו.

מה עושים אם כל הקבוצה נמצאת במצב של מיתה?

אם הקבוצה כולה מתה, זה ביד ה'. אין מי שיעזור לה, רק הוא. אבל אם החבר מת, אז החברים חייבים לדאוג, אין לסמוך על עזרה משמים. אבל אם זה כל הקבוצה, אז המצב כבר רע מאוד. צריכים מאוד להיזהר מהחמרה במצב. אז קבוצות אחרות, כל קבוצה כלפי קבוצה אחרת, הם כמו חבר כלפי חבר אחר. אבל צריכים להיזהר, כי אם מצב הקבוצה הוא כזה, ואין קבוצות אחרות שעוזרות מהצד, שיכולות באמת לעורר אותה, אז המצב מאוד לא טוב.

הקבוצות האחרות צריכות לחשוב עליה, לדבר על המצב שלה, יחד להצטער עליה, ובאיזושהי צורה להתקשר אליה וכו'. זו כבר תוספת להן ותוספת לקבוצה החולה. הקבוצות האחרות מקבלות מהקבוצה הזאת חסרונות, ייאושים, ונותנות לה את הכוחות שלהן, התעוררות. זה רווח עצום לשני הצדדים. במקום שהקבוצות האלה תעבורנה את אותו תהליך בעצמן, ובמקום שהקבוצה הזאת תעבור את כל אותו התהליך, הן מקצרות את הדרך גם להן וגם לאותה קבוצה.

גם הגוף פועל בצורה כזאת. אבר או מערכת שלקו במחלה ונאלצים להתמודד איתה לבד, בלי שאר המערכות וחלקי הגוף, אם הגוף כולו לא היה עומד לימינם כדי להבריא אותם, האדם היה מת. כדי להתגבר על שבר, פגיעה או זיהום מקומי, הגוף כולו חייב להתגייס לריפויים, האבר לא יכול להבריא בלי שיתוף הפעולה של הגוף כולו. יש מערכת שמפזרת את כל הרעלים בכל הגוף (וזה לא סתם, אנחנו חושבים שזה לא בסדר, וגם הרפואה לא כל כך מבינה את זה, אבל זה על מנת לטפל בבעיה במינון יותר נמוך, שאפשר יהיה לפתור אותה) ולמקום עצמו מוזרם דם טרי, דם מטוהר וכו', זאת אומרת, החלקים הבריאים של הגוף מטפלים בחלק החולה. אחרת, אם החלק החולה של הגוף היה נשאר לבד במערכה, ודאי שהאדם היה מת.

רק במקרה של סרטן, רוצים לבודד את החלק הזה, כי אין לו תקנה. בסרטן התאים לא נותנים לגוף ומקבלים ממנו כמו תאים רגילים, אלא הם מתחילים לאכול את הגוף, הם מתרבים על מנת לקבל, הם לא תורמים לגוף שום דבר, רק מתפשטים ומאכלים אותו. לכן הטיפול היחיד הוא לבודד אותם. כי אי אפשר לתקן אותם. אבל בשאר המחלות, אפשר להבריא את החומר מהזיהום המדבק.

כך בקבוצות, וכך בתוך הקבוצה עם החברים, אחד חולה, אחד בריא. רק בצורה כזאת אפשר להתגבר על מחלה. גם אם לא כל כך מקושרים זה עובד, על אחת כמה וכמה אם מקושרים יחד והחברים פועלים כגוף אחד, אז במקום להיות חולה שנה-שנתיים, מקבלים תרופה טובה ומחלימים תוך יום-יומיים.

מהי "מידה כנגד מידה"?

"מידה כנגד מידה" הכוונה שהכל בא לפי בקשת האדם, לפיה עונים לו מלמעלה, ולפי הכרת הרע מוסיפים לו יכולת לעסוק ברצון להשפיע; או כמה שאדם מסוגל להתמודד עם הרע, מגלים לו את הרע. תמיד זה נעשה באיזון. מלמעלה עושים הכל באיזון. אף פעם לא נותנים לאדם מה שהוא לא מסוגל לעבוד.

מתי אדם יכול לראות באיזה מצב הוא נמצא?

אפשר לראות כשיש אור. בחושך לא ניתן לראות כלום. אם דואגים שיהיה אור אז אפשר לראות.

האם ההבחנה היא לאותו רגע או על המצב הקודם?

ההבחנה היא לאותו רגע, אין דבר כזה "קודם". אין בכלל קודם. אם האדם מרגיש שזה עבר, סימן שהוא מרגיש את זה בהווה וזה לא עבר, אלא זה הווה. למה יש לו הרגשה שזה עבר? כי הוא משווה שתי הבחנות אחת כנגד השנייה.

עבורנו ה"עבר" הוא מושג שמציין מצב שהיה קודם לפני המצב החדש. אבל למעשה אין ברוחניות עניין של זמנים, אלא עניין של רשימות, איך שהאדם מברר אותן.

מהן הבחנות, האם הן שכליות?

כשאדם נמצא בהבחנות כל הזמן מנערים אותו, מקפיצים אותו מפה לשם, כל הזמן הוא חי, זה נקרא להיות בהבחנות. אלא שאנחנו עדיין לא מרגישים בהבחנות שלנו תועלת. עדיין לא יכולים להוציא מהן מסקנות.

כמה פעמים אדם צריך לקבל מכה ממשהו כדי שילמד לקח ויזהר מהמשהו הזה? הרצון לקבל מוחק את הסבל שאותו משהו גרם. הניסיון רוצה שוב ושוב, עד שזה מצטבר לאיזה גבול ואדם עובר למצב חדש. אנחנו לא יודעים מה מעביר למצב החדש, אבל איכשהו עוברים. זה בתנאי שהרצון לקבל לא גדל, שהמכה לא מביאה קודם תענוג יותר גדול, ואחר כך המכה יותר גדולה, שאז האדם בכלל מבולבל, כי הוא לא יודע איך להשוות.

ההבחנות שאנחנו אוספים נראות לנו כדבר שאין לו סוף. אדם מסתכל על עצמו, על הרצון לקבל שלו, ורואה עד כמה הוא התבלבל בחיים שלו, ביחוד כשבגיל ארבעים הוא חוזר על אותם בלבולים שעשה בגיל עשרים. אז מתי יהיה סוף לכל הדברים הללו, הרי כמה שעובר עליו, הוא ממשיך בשלו. כל השכל שלו לא עוזר לו.

זאת אומרת, הבחנות הן דבר שלא תלוי לא בשכל, לא בהשגים ולא ביכולת טבעית. לא חשוב כמה שכל יש לאדם וכמה השגים השיג. אם כך, מה זה נקרא הבחנות אם לא שכל, הרי ההרגשה שלנו כל הזמן מוטעית?

מלמעלה נותנים רק מה שאדם יכול לעבור, רק מה שהוא יכול לספוג, עם מה שאפשר להתמודד.

זאת אומרת, לפי מה עושים חשבון בשמים ונותנים לנו ניסיון, הרי לפעמים נותנים כאלה ניסיונות שאדם נכשל בהם ונכנס לתסבוכות כאלה, שה' ישמור. אז מה הן ההבחנות שאפשר להוציא מזה, במה הן? גם את זה האדם לא יודע, הוא לא מכיר את זה. הוא לפעמים עובר איזה ניסיון גדול, מקבל מזה השפלה, בושה, או מכה מאוד כואבת, אבל איך להתרשם מזה לעתיד הוא עדיין לא מבין.

לכן מה שנותר לנו לעשות הוא רק לדאוג לקצב. לסגור את העיניים, לסתום את האוזניים, להסיר מליבנו הכל חוץ מדבר אחד, הדאגה לקצב. ואז מרוויחים.

מה זה נקרא לדאוג לקצב?

לדאוג לקצב הכוונה לדאוג לקצב ההבחנות. על ידי מה יש הבחנות? ההבחנות הן בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע. לא סתם לרוץ, ללמוד מהר, כמה דפים בשעה, אלא בין רצון לקבל לרצון להשפיע. במצב הנוכחי של האדם, בסדר היום שלו, איפה הוא נתקע בין שני הרצונות האלה, בין רצון לקבל לרצון להשפיע? בחברה.

אז כדי לדאוג לקצב קבלת ההבחנות בין רצון לקבל לרצון להשפיע, אדם אמור לעבוד כמה שיותר בחברה, בכוונה הזאת לדאוג לקצב. כמה שיותר לעבור ממצב למצב, כמה שיותר להבחין עד כמה אני בזה, לא בזה, כן צריך, לא צריך, וכו'. ההבחנות הן בחברה, שם האדם יכול לקבל הבחנות שליליות במיוחד, שאותן הוא צריך לאסוף. מהחברה הוא גם מקבל כוח להמשיך הלאה, וגם הבנה שהוא לא רוצה להמשיך הלאה, כלפי הרצון להשפיע.

זה נקרא לדאוג לקצב, זה נקרא להתחזק, מה שבעל הסולם אומר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם את היד של האדם על הגורל הטוב ואומר לו: קח לך את זה. הוא לא אומר לאדם לקחת משהו אחר, לא את הרצון לקבל עצמו ולא את הרצון להשפיע עצמו, אלא הבחנות.

האם ההבחנה בין רצון לקבל לרצון להשפיע זו הבחנה שקורית עכשיו או שהיא נמשכת בזמן?

את ההבחנות בין רצון לקבל לרצון להשפיע עושים עכשיו, במצב הסתר, תחת המחסום, כאילו בין קו ימין לקו שמאל. ואחר כך ממשיכים אותן מעל המחסום, בין קו ימין לקו שמאל האמיתיים, וההבחנה ביניהם וההחלטה הנכונה היא נקראת "קו אמצעי".

ההבחנה האמיתית, הכלי שנבנה, שהוא לא רצון לקבל ולא רצון להשפיע, שהם ימין ושמאל, היא בדיוק הקו האמצעי. הבחנה זו האדם אמור להשיג וממנה לבנות את הכלי שלו. זאת אומרת, לא חומר גולמי, אלא הליטושים האלה שעושים לאבן החצץ כדי להפוך אותה ליהלום, זה מה שעל האדם לעשות.

למה יש אנשים שניטלת מהם הזכות לעשות הבחנות?

יש מצבים שאדם לא נמצא בשליטה על הרצון, על הבחירה שלו. אפילו שהוא איש גדול ומבין, והביאו אותו לדבר הגבוה ביותר שיכול להיות בעולם הזה, שהוא קשור לכוח עליון, למטרה, להתקרב אל הבורא, בכל זאת יש לו הרבה מערכות, שפועלות לפי דומם, צומח וחי, הוא הולך לישון, וצריך לאכול, וחייב לעבוד וכו'.

זאת אומרת, גם באדם הגבוה ביותר, אפילו ברבי שמעון, בדרגה הגבוהה ביותר, יש מערכת גשמית, שהוא חייב לקיים אותה, כמו כולם. ובמערכת הגשמית הזאת הוא כאילו מנותק מרוחניות. כלומר, היא עובדת לפי מה שהיא עובדת, הגוף שלו מתקיים לפי אותם חוקים.

ורק כמה שה"קצה" שלו שייך לרוחניות שם הרוחניות שלו, שם הוא מיוחד. בכל השאר הוא כמו כולם, גם בעולם הזה. זאת אומרת, הכל בנוי לפי פירמידה, וכולם כך. רוב האנשים לגמרי מנותקים מעבודת ה'. הם חיים חיים בהמיים, ובחיים הבהמיים האלה יש דרגות שונות. חלק חיים כך וחלק אחרת. יש אנשים שהם לגמרי מנותקים מהחיים, כל מיני חולים במחלות כמו אלצהיימר וכו', או שנמצאים בכל מיני מצבים, בקומה או תרדמת, או נולדים בצורות נוראיות, ועם בעיות נפשיות וכו'.

ההשגחה העליונה צריכה להוציא לאור את כל ההבחנות שישנן במלכות דאין-סוף בצורות שונות ובשילובים ביניהם, חיבורים ביניהם. אז יוצא כך ויוצא אחרת, למה? אנחנו לא יודעים. אנחנו לא רואים לא את הסיבה ולא את התוצאה.

ובכלל כל השאלות האלה על אדם שסובל או שמח, על בסדר או לא בסדר, שיש או אין צדק, שאין חלוקה צודקת של העושר בעולם וכו', הן לא במישור שלנו. אנחנו צריכים לשאול רק על מה שאנחנו מסוגלים לשנות, וזה בהבחנה בין היחס שלי לעצמי ליחס שלי כלפי הבורא. רק בנקודה הזאת האדם צריך לאחוז את עצמו, אם הוא רוצה להיות במקום הפנימי הנכון.

המקום הפנימי הנכון הוא רק שאלה אחת: אני עכשיו לי או לו? לכן מה יש לשאול על כל מיני אנשים שסובלים ובכלל מנותקים מזה, שסובלים ואפילו לא מרגישים. או אפילו על רצון לקבל או רצון להשפיע בכל מיני צורות, וגם על עצמי שאני סובל או נהנה. לשאלה יש מקום רק איפה שאפשר לעבוד עם השאלה הזאת. העבודה יכולה להיות רק בהבחנה לי או לו. ועל היתר צריך להפסיק לחשוב, כי זה לא מועיל.

אדם שמחדד את השאלה "אני עכשיו לי או לו", ואיתה ניכנס לחברה, מקבל כאלה הבחנות שכבר אחרי כמה חודשים הוא קופץ בצורה ישירה לרוחניות. כי באמת אין הרבה הבחנות. הבעיה היא שמורחים אותן בזמן, בגלל שמורידים אותן מהקצה, מה"שפיץ" הזה, לדרגת דומם. זו הצרה.

איך יודעים שההבחנה היא לא אשליה?

אדם שמשתדל לעשות אותה נכון, מקבל בתוך ההבחנה על ההחלטה שלו, גם כן הבנה על ההבנה, זה בתוך זה, שהיא כבר באה מהרגשת הבורא שנמצא קצת בפנים. את הידיעה שהבחנה היא נכונה מקבלים מהיחס, מהזיקה כלפי הבורא.

איך מגיעים להרגיש את הבורא?

אדם צריך לרצות להרגיש את הבורא כדי להרגיש אותו, צריך להיות רצון לזה.