אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 107. העלאת מ"ן -החיסרון לתיקון

שיחה (24.11.02) על מאמר: "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת האזינו, עמ' 255

מה זה נקרא "אין לנו מלך אלא אתה", היש במציאות עוד מלכים חוץ מהבורא, שאנחנו בוחרים בו ולא בהם, הרי אין עוד מלבדו? העניין הוא, שלפנות לבורא, להיכנס עימו לקשר, למגע, ליחסים, אפשר רק לפי השתוות הצורה.

אדם שרוכש תכונה אחת ממה שנקרא בורא, מתוך הרבה תכונות שיש בבורא, דרך התכונה הזאת הוא כבר נמצא בקשר עם הבורא, דרך השתוות הצורה, דרך השוואת הצורה. וזה נקרא "אמת". המידה הזאת נקראת "אמת". לכן כתוב, שאדם צריך לדעת למי הוא קורא: "לקרוא באמת". המגע יכול להיות רק אם יש בשניהם אותה תכונה.

זאת אומרת, האדם צריך בצורה כלשהי למצוא ולדעת מה הן תכונות הבורא, ולהשתוקק לרכוש את התכונות הללו, מהתכונה הקלה ביותר לביצוע על הרצון לקבל שלו, ועד התכונות הגדולות ביותר, הרחוקות ביותר, והקשות ביותר לביצוע, כך שהוא יהיה כולו, בכל תכונותיו, כבורא. אז נקרא "השם ה' אליך".

וזה מה שלומדים בהעלאת מ"ן. מהו "מ"ן"? מ"ן הוא חיסרון לתיקון, שהמידה שלי תהיה בדיוק כמו המידה שלו: "עושה רצונך כרצונו". אם הרצון של האדם להיות כמו הבורא, הוא לא מתוקן, הוא לא בדיוק הרצון הנכון, זאת אומרת, האדם עדיין טועה מי הוא ומה הוא הבורא, נקרא שהוא לא קורא באמת, ואז החיסרון לא נקרא מ"ן ולא מורגש בעליון.

כמו שרב"ש נותן דוגמה על ילד חולה, שהרופא הנחה את אמו לגבי מה מותר ומה אסור לתת. הילד בוכה וצועק ודורש רק מה שהוא רוצה. כשמותר לתת לילד את מה שהוא רוצה, אמו נותנת, ואם אסור, היא לא נותנת. כך המ"ן שלנו. מ"ן היא בקשה שיש עליה תגובה, תשובה, רק בתנאי שהרצון שלי משתווה עם הרצון שלו: "עושה רצונך כרצונו", שיעשה רצונו, כרצונך.

והתיקון שתהיה בקשה לדברים האמיתיים, התיקון הכללי נקרא "אמונה". כי לא יכולה להיות בקשה נכונה לבורא אם היא לתועלת עצמית. הבקשה חייבת להיות לתועלת הבורא, על מנת להשפיע, ובכל מיני אופנים של על מנת להשפיע. זאת אומרת, קודם כל הרצון של האדם, הבקשה שלו, המגמה שלו, חייבת להיות מעל הרצון לקבל שלו, מעל המחשבות על עצמו. הבקשה צריכה להיות מחוץ לעצמו, לרכוש רצונות לזולת, השפעה לזולת.

והתכונה הזאת שאדם רוכש כדי לא לחשוב על עצמו, אלא לחשוב מחוץ לעצמו, לחשוב על הבורא, התכונה הזאת נקראת "אמונה". כוח האמונה הזה בא מלמעלה, והוא מה שמאפשר לאדם להתרומם מעל הרצונות שלו ולא לחשוב עליהם. ולפני שרוכשים את יכולת האמונה, זאת אומרת, את היכולת להיות מעל דרישות הגוף, האדם לא פונה לבורא, אלא רק לעצמו.

מלכתחילה אדם נמצא ברצונות לקבל אך לעצמו, וחושב שלפי השכל שלו, ולפי מה שכתוב בתורה, שהתורה היא תרופה לכל דבר, הוא יכול מן הסתם לבוא "לשמה". לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", פרק י"ב: "אבל יש להרהר לכאורה אחר דבריהם אלו", שסתם מ"לא לשמה" באים "לשמה", "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה, שיזכו על ידי המאור שבה לבוא לשמה". זאת אומרת, יש אנשים שמשקיעים את עצמם, שממש מוכנים "להרוג" את עצמם, משקיעים עשרים וארבע שעות ביממה ומכל הלב, אבל השיטה לא נכונה. ואז אין להם שום תועלת אמיתית מהעסק הזה.

"אמנם, עניין העסק בתורה ומצוות שלא לשמה", זאת אומרת, גם "לא לשמה" צריך להיות מכוון בצורה מאוד מיוחדת למטרה, "שהוא מאמין בהשי"ת ובתורה ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה מחמת שהשי"ת ציוה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו עם עשיית הנחת רווח ליוצרו" וכו', ובהמשך בעל הסולם מגיע לפתרון ואומר, שלא יועיל לאדם לעסוק בתורה, כל עוד לא רכש את האמונה.

האדם חייב להגיע למצב, שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל שלו, ואת זה הוא צריך לדרוש. לדרוש את האמונה זה עיקר העיסוק בקבלה. זאת אומרת, בזמן שלומדים, בזמן שקוראים בספרי קבלה, חייבים להשתוקק רק לזה, לקבל מלמעלה כוח מיוחד, שיעזור לי להתנתק מהרצון לקבל שלי, שהנתינה לבורא תהיה אצלי הדבר הגדול ביותר.

המצבים האלה באים לאדם בלי שידע מראש מה הם. רב"ש אומר, שקו ימין וקו שמאל באים כשני מלאכים, הם נמצאים בתוך האדם ומופעלים מלמעלה. אבל קו אמצעי נקרא שהבורא נותן נשמה. נשמה נקרא "חלק אלוקי ממעל". ולפני שמקבלים את החלק הזה ה"אלוקי ממעל" אי אפשר לדעת מה זה. וכל פעם שאדם מקבל נשמה חדשה, נתווסף לו קו אמצעי, נשמה, הוא לא יכול לדעת איזה עוד ועוד חלקים ממנה הוא עומד לקבל.

לכן העבודה היא בהיסח הדעת מהתוצאה, עד שלא מקבלים אותה. ושני הקווים שאדם עובד בהם, קו ימין וקו שמאל, הם רק תנאים לקבלת הנשמה, הם לא הנשמה עצמה. זה הולך לפי "יגעתי ומצאתי", "יגעתי ומצאתי", זאת אומרת, האדם מתייגע בשני קווים, מה שנראה לו תכונות הבורא ותכונות הנברא, עושה ביניהם כל מיני פעולות, כל מיני עבודות, ואחר כך כתוצאה מעבודה נכונה והתמזגות הקווים בצורה נכונה, הוא מקבל מלמעלה מה שנקרא "נשמה".

מה זה? הוא לא יודע. אין שום קשר כביכול בין העיסוק בשני הקווים האלה, למה שאדם מקבל מלמעלה כנשמה, חוץ מסיבה ומסובב. ועד שהוא לא מתעסק בשני הקווים הללו, הוא לא יודע מהי הנשמה שיקבל אחר כך.

מה צריך כדי להעלות בקשה נכונה?

כדי להעלות בקשה נכונה נדרשים כמה תנאים. אם ניקח לדוגמה את אופן ההתנהלות בעולם הזה: קודם כל לפנות לאדם שיש לו מה שאני דורש. וכשאני מבקש ממנו, עלי לברר אם יש לו רצון לתת לי, ולוודא שיש לי ידיעה איך לבקש את זה ממנו, וכו', ואם התנאים הללו מתקיימים מצד האדם, זה נקרא העלאת מ"ן.

ואז מצד הבורא, בטוח יש ירידת מ"ד. לא יתכן מצב שאם התחתונים מעלים מ"ן, מלמעלה לא רוצים לענות מאיזושהי סיבה, מלמעלה הטוב ומטיב תמיד פועל, רק יש לו תנאי אחד: תבקש מה שיש לי בצורה כזאת שתהיה לטובתך.

זה נקרא להכין את הכלים. זו העבודה שלנו. "להכין כלי" נקרא שיהיה לי חיסרון למה שהבורא רוצה לתת, לפי המידה ולפי אופן הפעולה שלי. שהרשימו יהיה נכון לפי רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות. שכוח המסך שאדם מקבל מלמעלה הוא בדיוק מה שהוא צריך, זאת אומרת, האדם מצפה לו מראש.

ויש בזה סדר פעולות: הסתרה, אחוריים, פנים, גם בהכנת הכלים וגם בקבלת האורות. אבל בסופו של דבר העלאת מ"ן נקרא "עושה רצונך כרצונו". רק זה נקרא מ"ן, ואחרת לא. אדם יכול לצעוק, ללמוד, אך ללא הועיל. יש חשבון על כל המאמצים, אבל המאמץ לא נכנס לפעולה שמפעילה את העליון. אלא המאמצים האלה לאט לאט מתווספים וגורמים לאדם התקדמות.

מהם התנאים כדי לקרוא לבורא באמת?

התנאים לקרוא את הבורא באמת, הם כמו בעולם שלנו. למשל, אדם רוצה לקנות לעצמו משהו חדש. במה תלוי שהוא ימלא את עצמו עם המילוי הזה, לא חשוב איזה מילוי, מילוי על מנת להשפיע, על מנת לקבל, איזה אורות, איזה כלים? אם יש לאדם חיסרון, איך הוא משיג מילוי לחיסרון הזה?

עליו ללכת לחנות, לשלם עבור המוצר. כדי שיהיה לו כסף עליו להרוויח כסף. אצל מי הוא ירוויח כסף? אצל בעל הבית. כדי שבעל הבית ישלם לו שכר, הוא צריך לעבוד אצלו. כדי שאדם יוכל לעבוד, הוא זקוק לחומר דלק לעבודה.

איזה חומר דלק? מראש להבין, שהמוצר שרצה לקנות בחנות, חשוב לו מאוד, דבר שמחייב אותו עכשיו לתת יגיעה בעבודה. עליו לנהל משא ומתן עם בעל החנות ועם בעל הבית. כלומר, צריכה להיות השוואת רצונות, והבנת הקשר.

כך זה בכל מקום. גם ברוחניות. ברוחניות צריכים להשוואת הצורה עם הבורא: "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". והידיעה הראשונה במגע עימו היא האמונה, להתרומם מעל הרצון לקבל. לכן בעל הסולם כותב באות י"ז (ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"), שאין מצווה גדולה יותר מלרכוש את האמונה, לרכוש כלים דבינה, תכונות של בינה. מלכות שרוכשת תכונות של בינה, עולה לדרגת הבינה, ואחר כך הכל פתוח, אין הגבלות.

יתכן שהמונחים: אמונה, למעלה מהדעת, "צדיק באמונתו יחיה", ועוד מונחים ושמות מסוג זה מבלבלים אותנו, אבל בפועל זו פעולה שמי שלומד קבלה מבין אותה: בלי העלאת מלכות לבינה לא יכולה להיות שום פעולה רוחנית.

האם כדי לפנות לבורא נחוץ לקיים את כל 620 התכונות שלו או רק אחת מהן?

זה לא חשוב, אפשר להגיד כך או כך. אם מקיימים רק אחת מהתכונות, זה נקרא שמקיימים חלק אחד מכל 620 התכונות. אותו חלק נראה לי רק אחד, כי כך זה מתבאר. אבל התכונות האלה הן לא דבר כמותי. אלא כמו שבזרע יש כל ההבחנות, בעובר יש כל ההבחנות, בתינוק שנולד יש כל ההבחנות, כל האיברים, רק השאלה היא האם הם מופעלים? האם הם מורגשים? האם הם נמצאים בשליטתו של האדם בעל מנת להשפיע, או אפילו בלקבל על מנת להשפיע? וכו'.

אז הבעיה היא רק איך לבטא את אופן השימוש של האדם בחלקים שלו: רק ביד, או רק ברגל, או בכולם במידה של יד או רגל. כך נהוג להתבטא בקבלה: יש לו רק כתר, אור הנפש בכלי דכתר. אז איפה היתר? ישנם, אבל מידת העבודה היא בסך הכל זאת. הביטוי הוא כך. לכן, אסור להתייחס לשפה בצורה פורמלית. עלינו להתבונן בכוונה שמאחורי הכתוב, על מה באמת מדובר.

מה ההבדל בין אמונה לבין ידיעה בלהשפיע על מנת להשפיע?

בתיקון להשפיע על מנת להשפיע:

ידיעה- מה שמרגישים, מה שרוצים בתוך הרצון לקבל, מה שנראה ברצון לקבל, שזה יכול להיות מילוי.

אמונה- למרות מה שמרגישים בתוך הרצון לקבל, רוצים לעבוד מעל הידיעה הזאת, זאת אומרת, מעל המילויים שהרצון לקבל דורש.

אבל אחר כך בעבודה בלקבל על מנת להשפיע, האדם עובד עם הידיעה, עם המילוי בתוך הרצון לקבל, גם בנתינה. זה דבר שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו.

מהי אמונה?

"אמונה" נקרא הכוח שאדם רוכש, שעוזר לו להיות למעלה מהטבע הגשמי שלו. זאת אומרת, לאדם יש רצונות לדברים גשמיים-בהמיים, בעיקר אוכל, מנוחה ומין. כמו שיש לכל החיות. אמנם קצת יותר מפותחים ממה שאצל החיות, כי הוא בכל זאת בדרגת אדם, אז בהתכללות גם רצונות כאלה עולים לדרגות יותר גבוהות. בעל-חי לא דורש כל מיני מאכלים מיוחדים, עם כל מיני תוספות, ואנחנו גם באוכל מוצאים כל מיני דברים.

ואחר כך יש לו רצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות. כל הדברים האלו נקראים ה"לב" של האדם. ובתוך הלב יש רצון לבורא, שנקרא "נקודה שבלב". העבודה של האדם היא, שהנקודה שבלב תהיה יותר חשובה, יותר בולטת, יותר קובעת, מכל הלב, מכל הרצונות לתאוות בהמיות ולתאוות אנושיות. זאת אומרת, להשתוקק לבורא בכל הכוח, מה שנקרא "עד שלא מניח לי לישון". כמו שבעל הסולם כותב ב"פרי חכם- אגרות", דף ע'.

ואז כשמשתוקק לבורא "עד שלא מניח לי לישון" הוא עובר מ"לא לשמה" ל"לשמה". זאת אומרת, שהתשוקה שלו תהיה לא כבעל תאווה גדול שרוצה לבלוע את הבורא, אלא שרוצה לתת לו הכל. זה נקרא שאדם רכש אמונה, רכש תכונה או מאמץ, שנמצא למעלה מהטבע שלו. התרומם למעלה מתאוות בהמיות ותאוות אנושיות, והם, הלב שלו, לא מושך אותו. וגם הנקודה שבלב לא אומרת לו שכדאי לעסוק עם הבורא כי שם יש תאוות יותר גדולות, אלא גם היא קיבלה כבר תיקון חפץ חסד, שנקרא "אמונה".

אומרים שאמונה היא הרגשת הבורא. אבל זה לא מדויק. אמונה היא לא הרגשה, אמונה היא תוצאה מזה שאדם מרגיש את הבורא. כתוצאה מהרגשת הבורא האדם רוכש כוח אמונה, הוא רוכש כוח שעוזר לו לא להיות תלוי ברצון לקבל שלו. הרצון לקבל שלו נכנע.

איך אדם לפני מחסום יכול ללמוד מה הן תכונות הבורא?

לפני המחסום אדם לא יכול ללמוד את תכונות הבורא. לפני המחסום העבודה היא "יגעתי ומצאתי", שאפילו לא יודעים במה בדיוק להתייגע. לא סתם כתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". האדם אף פעם לא יודע מראש את תכונות הבורא שאליהן הוא הולך להשתוות. העבודה היא בשלבים. הוא עושה את היגיעה, ולאט לאט משיג, מבין בכללות מה זה נקרא השפעה, ומתחיל קצת להשתוקק לזה, במידה שמבין מה זה.

ואז הוא צועק כמו שתינוק צועק, הוא לא יודע על מה הוא צועק, רק רע לו. אין לו עדיין בירור גמור מהי השפעה, מה זה על מנת להשפיע, מי הוא הבורא, אל מי לפנות. כמו תינוק בעולם הזה, שנמצא בידי אמו והוא צועק, הוא לא מכיר את אמו, הוא לא מכיר מי הוא. הכל בצורה עדיין לא מבוררת. כך מתחילים. יש בזה הרבה שלבים. לכן אומרים: "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". אבל כשמדברים על הכרת תכונות הבורא, לא מדובר על מדרגות ראשונות.

איך אפשר להאמין בבורא אם לא יודעים מי הוא?

אין אצלנו אפשרויות לבדוק ולטעום מי הוא הבורא, ואין לנו אמונה. אין לנו כלום. לכן בעל הסולם באות י"ח ב"תלמוד עשר הספירות" מגיע בהתפתחות ההסבר שלו איך לרכוש את האמונה, עד לזה שאין לאדם מה לחשוב להתפתח אם הוא לא רוכש קודם ניתוק מהרצון לקבל שלו. זה נקרא "כוח האמונה": אדם שמתרומם עד הבינה- חפץ חסד, מצב שבו האדם לא חושב על עצמו.

ב"מאמר לסיום הזוהר" בעל הסולם כותב, שאם אדם חושב על עצמו, אין פירוד יותר גדול בינו לבין הבורא. זאת אומרת, הוא בזה נבדל מהבורא ואין ביניהם שום קשר. האדם יכול לדלג מעל החתך הזה רק כשיתחיל לחשוב מחוץ לעצמו. זה נקרא "אמונה".

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר את המושגים: "להאמין בבורא" ו"בשכר ועונש" וכו'. אבל להיות בקשר כזה עם הבורא אפשר רק אחרי שרוכשים את האמונה.

מה זה "האדם צריך לומר"?

אנחנו רצון לקבל. לרצון לקבל אי אפשר לומר: "עכשיו אתה צריך לשמוח", "עכשיו אתה צריך לבכות". רצון מרגיש מילוי. אם מישהו אומר לו משהו מהצד, הרצון לא שומע, לא מבין. אנחנו שומעים בשכל, אבל הרצון לא מתפעל מזה. זאת אומרת, אם כתוב בספרי הקבלה, שצריך להרגיש וצריך לפעול ולעשות, הכוונה היא שצריך לגרום לי שארגיש, שצריך לגרום לי שאעשה. אין אחרת.

לדוגמה, יש לי עניין עם מישהו, ואני רוצה שהוא ירצה משהו. אני לא יכול להגיע ישר לרצון שלו, אם אני אפנה אליו ישירות, הוא סתם יגיד לי: "כן, בסדר", ויעשה את ההפך. זאת אומרת, אני צריך לעשות עליו כל מיני פעולות, שיפעלו עליו בצורה מיוחדת, מסוימת, שכתוצאה מהן יווצר בו הרצון שאני רוצה.

אותו דבר אדם כלפי עצמו, כי הרצון לקבל שלו לא נמצא בכלל בשליטתו, אלא הוא מפעיל אותו דרך הבורא. איך? "עושה רצונך כרצונו". האדם בעצמו צריך לעשות הרבה פעולות למעלה דרך הבורא, שישנה לו את הרצון, שיטפל בו, שיחליף לו את הרצון. האדם בעצמו לא שולט על עצמו, לא מסוגל לשום דבר, רק דרך הבורא.

האם השגת האמונה זה התנאי להגיע אל האמת?

השגת האמונה זה השלב הראשון בדרך שלנו, שרק ממנו והלאה אפשר לדבר על פעולות רוחניות. "רוחניות" נקראת על מנת להשפיע. "אמונה" נקרא הכוח שנמצא באדם, שהוא יכול להתחיל להשפיע: כוח הבינה.

כתוצאה משבירת הכלים יש בנו:

כלים דקבלה על מנת לקבל.

כלים דהשפעה על מנת לקבל.

כלומר, אנחנו משתמשים גם בכלים של בינה כדי ליהנות בעצמנו.

אז התיקון הוא קודם כל להתחיל לתקן כלים דהשפעה, כלים דבינה. כי הבינה בעצמה נמצאת בקלקול רק בגלל שהיא נמצאת בתוך מלכות. איך אפשר להתחיל לתקן את הבינה שנמצאת בשבירה, רק מפני שנמצאת בתוך מלכות? צריך לעשות צמצום על כלים דמלכות, ואז כלים של בינה שבתוך מלכות יתחילו לקבל תיקון. הם כבר לא ישפיעו על כלים דבינה, ואז יש תיקון לכלים דבינה. זה נקרא, שלא משתמשים באח"פ אלא מתחילים לתקן רק גלגלתא ועיניים.

מה תפקידם של השכל והמחשבות בזמן העבודה הזאת?

שכל הוא דבר חיצון. הוא הדבר היחיד שיש עכשיו כרגע לאדם, חוץ מכלים לא מתוקנים. אז האדם צריך להביא לשכל שלו כל מיני החלטות, שכדאי לו, בתוך הרצון לקבל שלו, להתעסק בתורה כדי לתקן את עצמו, כדי להרוויח יותר. זה נקרא שעוסקים ב"לא לשמה": על מנת להרוויח מרוחניות, ואז "מתוך שלא לשמה באים לשמה".

אנחנו כולנו כלולים מ"ארץ ישראל", מ"מצרים", מ"פרעה" ומ"עם ישראל" שבגלות, בעבדות, ומ"משה" ומ"אהרון" ומכל ה"מצרים". מדהים איזו תשלובת כוחות צריכה להיות בתוכנו, כדי שנקודה אחת שנקראת "משה", ואחריה "עם ישראל", ייצאו ממצרים. ו"פרעה" וה"מצרים" נשארים בינתיים בתוכנו, אבל אלו מתנתקים מאלו.

כל מה שיש במצרים זה מה שעכשיו נמצא בתוכנו. צריכים להגיע למצב שחלק אחד בנו יתרחק מהחלק השני שנקרא: "מצרים", "פרעה" וכו'. זה נקרא "יציאת מצרים". די בכוונה אחת, ברצון קטן אחד, שיברח משם. אבל "פרעה" וכל הדברים האחרים הם נשארים אצלנו.

מה זה "אמונת חכמים"?

מה גורם לאדם ללכת לרופא? הוא יודע שהוא חולה, והוא יודע שיש מישהו שמבין במצב שלו יותר ממנו, זאת אומרת, מישהו שגם יודע את הסיבות למצבו וגם יודע איך לצאת ממנו, זאת אומרת, איך להגיע לתוצאות טובות מהמצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, אני כבהמה מרגיש את מצבי הנוכחי. ויש חכם הרואה את הנולד. מהי אמונת חכמים? "רואה את הנולד". הוא יודע מאיפה נולד המצב שלי, והוא יודע איך להגיע למצב יותר טוב, שיוולד מהמצב שלי. לחכם כזה צריכים להגיע.

"להגיע" הכוונה להאמין נגד השכל שלי, נגד ההבנה שלי, שמה שהוא יגיד לי יהיה בניגוד גמור למה שאני חושב. כשרופא רגיל אומר לי לקחת תרופה אני לוקח. זה הנוהג הרווח, זה ברור. אבל מי שהולך בדרך הרוחנית זקוק ל"אמונת חכמים". מהי אמונת חכמים? כמו אמונה. הכוח שעוזר לאדם להיות מעל הרצון לקבל שלו, זאת אומרת, נגד הטבע שלו, נגד השכל שלו.

הרופא אומר: "כדי להבריא עליך להכניס יד לאש". אני צריך לרכוש עכשיו כוח אמונה ברופא הזה, שתהיה לי יכולת לעשות את זה נגד הגוף הבהמי שלי, שלא ירשה לי. אני צריך לקבל כוח נוסף, כוח של טבע מיוחד, עליון, שיעזור לי ללכת לפי דעת הרופא ולהכניס את היד לאש.

כמו שיש בטבע של האדם כוח שימנע ממנו להכניס את היד לאש, עכשיו הוא צריך לקבל כוח להכניס יד לאש. זה כוח נוסף, יותר גדול, יותר גבוה ויותר חזק מהטבע שלו. עליו לקבל אותו מלמעלה, כי אין לו דבר כזה. זה נקרא "בריאה חדשה" שבאה לאדם. "אמונת חכמים" היא למעלה מהשכל של האדם. הוא רוכש את השכל של הבורא, את החוכמה שלו. הולך לפי השכל של הבורא.

במה זה שונה מאדם שאומרים לו להתאבד?

מתאבד לא הולך נגד הטבע. מתאבד עושה חשבון. הוא לפי החשבון הבהמי שלו מוצא, שכדאי לו להיפטר מהחיים שלו, כדי לא להרגיש ייסורים. לכן אסור לרחם על מתאבד. לכן אסור לקבור אותו בבית קברות רגיל. הוא אדם שהחיים נתנו לו איזו משימה, והוא לא רצה בה. אי אפשר לשפוט אותו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", אבל אין ספק שההתאבדות היא תוצאה של חשבון שאותו אדם עשה.

גם בהמה יכולה לעשות חשבונות כאלה ועושה. אנחנו לא יודעים מהם החשבונות האלה. יש לווייתנים שזורקים את עצמם אל החוף ומתים, יש בעלי חיים שאחרי זיווג והולדת דור חדש, ממיתים את עצמם. זה חשבון, זה טבע. וכך אצל האדם. רק אצל האדם החשבון כביכול יותר מפותח.

אבל אם שואלים מתאבד הוא אומר: "אני לא יכול יותר, החיים שלי מלאים צרות, אני רוצה להיפטר מהם. אני לא יכול להרגיש את הצרות האלה, וכדי לא להרגיש אותן עדיף להתאבד". לברוח מייסורים באופן הזה, זה דווקא קל. לפעמים הרבה יותר קשה להשאר בחיים.

אבל אדם רגיל לא מסוגל לאמונה

ודאי שאדם רגיל לא מסוגל לאמונה. אבל מי שרוכש אמונה, הוא כבר לא אדם רגיל, הוא כבר נמצא מעל הטבע שלו, וזה לא רגיל.