אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ג / 109. יכולת הכלי להתעורר שוב לחיים

שיחה (26.11.02) על מאמר: "בעניין נר חנוכה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - מועדים, חנוכה, עמ' 14

יש ארבע לשונות בהן מפרשים את המציאות שאנחנו נמצאים בה. האדם, הרצון לקבל, חוקר את העולם שנמצא בו. ומה שהוא מרגיש בחמישה חושים, הוא רושם, מקבץ לאט לאט דעות על זה, שהופכות להיות מדע, מדע על הטבע שבו אנו נמצאים. לאט לאט, מדור לדור אנחנו רוכשים בכלים הטבעיים שלנו יותר ויותר הבחנות, יותר ויותר דעות, וכך אנחנו מתקדמים.

אדם שמפתח חוש שישי ויכול למדוד ולבדוק ולהרגיש בו את הטבע הנוסף, שנסתר מחמשת החושים, גם הוא נקרא חוקר טבע, אבל חוקר הטבע הנסתר. אדם זה נקרא "מקובל", כי הוא מקבל בהרגשה מציאות, שהיא בדרך כלל סמויה מאנשים שלא פיתחו את החוש השישי.

לחוש השישי קוראים "נשמה", "כלי רוחני". אבל הוא עובד כמו שעובדים חמשת החושים. גם בחמשת החושים שלנו יש חלקים שאנחנו תופסים וחלקים מהמציאות שאנחנו לא תופסים, אלא בונים כלים נוספים שמרחיבים את החושים שלנו.

מה שמקובלים חוקרים ותופסים בחוש השישי, מה שהם מקבלים בהתגלות החלק הנסתר של המציאות, הם רושמים בספרים שנקראים "ספרי קבלה". וכדי להביע מה שהם מרגישים במציאות, הם משתמשים בצורת רישום שנקראת "שפת הענפים".

המקובלים רושמים בצורה כלשהי מה שהם מרגישים, כדי להעביר את הידע הזה מאחד לשני וגם מדור לדור. הם רוצים להעביר את הידע שלהם לאנשים שעדיין לא נמצאים בתפיסת המציאות שמעל המציאות שלנו, כדי שגם הם יוכלו לפתח את החוש השישי.

וכדי לרשום מה שהם תופסים בתוך הנשמה, בתוך החוש השישי, המקובלים משתמשים בכמה שפות. שפת הקבלה היא השפה המדויקת והקצרה ביותר. אמנם למי שלא נמצא במציאות שנתפסת בחוש השישי קשה להבין אותה. שאר השפות, לעומת זאת, שהן כענף ושורש, מביעות מה שמרגישים המקובלים בצורה הדומה לצורת הרישום של ההתפעלות בחמשת החושים שלנו.

מפני שהחלק הנסתר של המציאות מהווה את כל השורשים לכל מה שקורה במציאות הגלויה לנו ושני חלקי המציאות הללו הם דומים זה כנגד זה, לא חסר באף אחד מהם מה שיהיה בשני, אלא ההבדל הוא שהאחד ברוחניות והשני בגשמיות, לכן כל מה שיש בחמשת החושים, כנגדו יש הכל בחוש השישי.

מכאן יוצא שיכולים לכתוב התפעלות בחוש השישי כמו התפעלות בחמשת החושים. רק צריך לא להתבלבל. כשקוראים ספר שכתוב מתוך התפעלות בחוש השישי, זה ספר קבלה, ספר על רוחניות. וצריך תמיד לזכור ולהחזיק בזה, שאפילו הוא כתוב בצורה כמו שמרגישים בחמשת החושים, בכל זאת מדובר בו על תפיסה בחוש השישי.

וזאת בעיה. הרבה אנשים בעולם טועים בקריאת ספרי התורה, הנביאים, הכתובים, הגמרא וההלכות. הם קוראים אותם רק כספרות יפה או כספרות היסטורית, שמתארת מה אנשים הרגישו בחמשת החושים הטבעיים שלהם. וזו טעות. לא מן הסתם הספרים האלה נקראים ספרים קדושים. מפני שמסופר בהם מה קורה בחוש השישי, מה מורגש בחוש השישי, מה מרגיש אדם שפיתח רגישות למציאות העל, למציאות הנסתרת.

מי שלומד בספרי קבלה, צריך להחזיק את עצמו כל הזמן בידיעה הזאת מבלי להתנתק ממנה. ודרך התמונות שמצטיירות לפניו בזמן, תנועה, מקום, בכל מיני צורות שרגיל בהן, עליו להשתדל לראות דרך התמונות הללו, ואם הוא בכל זאת לא מסוגל לראות דרכן, עליו להשתדל לרצות להגיע, להרגיש, דרך החוש השישי, על מה המקובלים מספרים.

ואז מתוך המאמץ הזה, כמו תינוק שמתאמץ להשתמש באיזשהו חלק מהגוף שלו, שעדיין לא מסוגל, אבל על ידי המאמץ הזה הוא מפתח את השימוש בו, וניכר עליו איך הוא מתאמץ, איך קשה לו, וכמה הוא משקיע בזה, איך הטבע דוחף אותו. אם נרצה ונלחץ בכוח, ברצון חזק, לראות דרך התמונה הגשמית את התמונה הרוחנית, שלא קשורה לממדים שלנו של זמן, תנועה ומקום, אז מתוך המאמץ הזה יגדל בנו החוש השישי ולאט לאט נתחיל להיכנס לתוכו.

על ההתפתחות הזאת שקורית לו לאדם עצמו, בדרכו להגיע לחוויות שמרגישים בחוש השישי, מספרים כל ספרי הקבלה. ספרים אלה מתארים את דרך ההתפתחות הרוחנית שהאדם הולך בה. בדרכו לפיתוח הראיה הרוחנית שלו, יש פעולות שתלויות באדם ויש פעולות שבאות מלמעלה, לפי סדר מסוים שלא תלוי באדם. גם הפעולות שתלויות באדם מסובבות מלמעלה, אבל הן דורשות השתתפות מסוימת מצד האדם.

לפעולות שבאות בצורה גלויה מלמעלה קוראים "זמנים מיוחדים". "זמן" הכוונה מצב: מועדים, חגים, שבתות, ראשי חודש, וכו'. השמות האלה מוכרים לנו מהעולם הזה, אבל ברוחניות יש להם מימוש אחר. אלה כוחות שפועלים עלינו מלמעלה בצורה גלויה. יש גם כוחות שפועלים עלינו מלמעלה ולא מתגלים בצורה גלויה, אלא מעוררים בנו כל מיני רצונות, מעוררים לפנינו ובתוכנו כל מיני מצבים פנימיים וחיצוניים, שמתוכם עלינו לפעול.

זאת אומרת, בפעולה הרצונית של האדם, איפה שיש לו בחירה חופשית, ישנם שני כוחות:

א) כוחות שפועלים מלמעלה, ומייצבים לו מצב פנימי וחיצוני, אבל בצורה נסתרת ממנו.

ב) כוחות שפועלים עליו בצורה גלויה ונקראים "זמנים מיוחדים".

בזמנים המיוחדים הללו, בכוחות האלו שפועלים עלינו, יש סדר מסוים שלומדים אותו ב"תלמוד עשר הספירות". שכתוצאה משבירת הכלים, משבירת "אדם הראשון", האדם אמור להקים את עצמו מצורת הבורא ההפוכה, עד שמגיע לדבקות המוחלטת בו. ולצורך זה עליו לדעת איזה כלים, איזה חלקים, כוללת הנשמה שלו.

בכללות הכלים הם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, וכלים דקבלה, אח"פ. קודם מתקנים כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, שהם כלים יותר קלים, בצורה הנקראת "עיבור" ו"יניקה". אחר כך מתקנים בשלבים כלים דאח"פ, בצורה הנקראת "גדלות".

הפעולות שבהן מתקנים את הכלים האלו הן פעולות שבחלקן באות בצורה גלויה, כמו מועדים, ובחלקן בצורה נסתרת, כימים, ימי חול. הפעולה מלמעלה שבה מתקנים בכללות, כלומר, שבה מביאים לאדם תיקון של גלגלתא ועיניים, נקראת "חנוכה", תיקון כלים דהשפעה, כלים רוחניים.

לכן חג החנוכה, גם בביטוי הגשמי שלו, הוא חג רוחני: רק נרות, שאי אפשר להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. וכל החג הוא חג השמן, שכל הפעולה של השמן היא אור חוכמה, סמל של אור חוכמה. השמן מאיר מתוך הפתילה, ששמן ופתילה יחד מביאים לאור, שמן בעצמו לא יכול להביא אור, ופתילה בעצמה היא אפילו התנגדות לאור, אבל ההתקשרות שלה עם השמן, עם המסך, בצורה שאדם משתמש בהם, "מדליק" אותם, היא פעולה המביאה לאור, שעולה דווקא מלמטה למעלה.

הסמלים הללו שייכים לחג החנוכה, חג רוחני, שהוא הסמל לתיקון כלים דהשפעה. ואחר כך דרך חגים אחרים מגיעים לחג פורים, שמתקנים גם כלים דקבלה. לכן הסימן של חג פורים הוא אכילה ושתיה עד שלא ידע. זאת אומרת, באותו אור חוכמה, שבחנוכה משתמשים בו רק להדלקה וראיה, בפורים עלינו להשתמש בו כ"יין" כדי "להשתכר" ללא שום הגבלה: קבלה שלו בצורה גשמית כביכול, זאת אומרת, פנימית, לתוך הכלים.

מהו חנוכה?

חנוכה זה "חָנו-כֹּה", חניה, מנוחה. המנוחה היא, שמתקנים רק חלק מהכלים ואחר כך ממשיכים אותם, זאת אומרת, על פני כלים דהשפעה ניגשים לתיקון כלים דקבלה. כי כלים דהשפעה, כלים דבינה, מלכתחילה לא זקוקים לתיקון, הם ירדו למלכות ובכוונה נתקלקלו כדי להיות בקשר עם מלכות. אז כשמתקנים אותם, זו רק הכנה, רק מחזירים אותם למצב כמו שהם, ואז ניגשים לעניין עצמו, לתיקון הכלים דקבלה.

ולכן כל עניין שבירת כלים דהשפעה, כניסתם לכלים דקבלה, ותיקון בחזרה לכלים דהשפעה, הוא כביכול חלק מיותר, הוא רק לצורך שיהיה לנו כלי, כלי עבודה, שאיתו נתקן את הכלים דקבלה. לכן "חנו-כה" היא הכנה לתיקון, ורק אחרי כן מתחיל להיות תיקון.

מזה נובע הסיפור על מציאת כד השמן בבית המקדש, כד שנשאר מקודם. גם כשנראה היה שהכל נשבר ומת, בכל הכלים השבורים האלה של בינה שנפלו למלכות, לא כל הכלים נשברו. כי יש בהם יכולת להתעורר שוב לחיים. זה מה שנקרא, שמצאו כד שמן כשר וקדוש והדליקו את השמן, ואז תיקנו את הכלים דהשפעה, ואחרי כן כבר התחילו לבנות את בית המקדש.

האם יש חנוכה בכל מדרגה?

בכל מדרגה האופן של הפעולות הוא אחר. לפעמים הפעולות באות בצורה כזאת שאדם לא משתמש בהן ולא משתתף בהן, הן באות כסמויות, עדיין לא מפותחות. כמו תינוק שאוכל ושותה ומשחק, ועדיין שוכב. הוא לא משתמש ברגלים אבל זה לא אומר שאין לו רגלים. יש לו, אבל הוא לא מרגיש אותן, הן כאילו לא ברשותו.

זאת אומרת, ודאי שבכל מדרגה יש שימוש בכל הכלים, בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הנשמה. אבל תלוי עד כמה זה בהכרת המשתמש, שהוא משתמש בהם או לא. ודאי ישנם חלקים שלא משתמשים בהם, כי רק בגמר התיקון כל האיברים הם לשימושכל הכלים של הנשמה, כל התר"ך כלים.

אז "חנוכה" יכולה להיות במדרגה הקטנה ביותר, גם בה יש איזו הבחנה כזאת, אבל לא שאדם צריך לעבוד בזה: לתקן אותה, לעסוק בה, להיות "חנו-כה" וכו'. זאת מידה של המדרגה עצמה. אלא כמה שאדם גדל גם הכלים שלו יחסית גדלים, ואז חלקם נכנסים יותר לפעולה ואחרים עדיין לא. זה כמו אדם בעולם הזה, הוא לא יודע איך האיברים שלו נכנסים לפעולה. יש בגוף איברים ומערכות, שגדלים עד גיל עשרים וחמש, ויש שגדלים עד גיל ארבעים.

מתי בכל סולם המדרגות בעליה ממטה למעלה, יש לאדם החגים הללו?

כשאדם מתחיל לתקן את הכלים דהשפעה אחרי השבירה, שם מתחיל להיות חנוכה. אחרי המלחמה שלו ביוונים, אחרי שגמר את המלחמה ומצא את עצמו בשרידי בית המקדש שלו, ומחפש איך להקים אותו וברור לו שבלי כלים דבינה הוא לא יוכל לעשות זאת. "בית" נקרא מלכות.

זאת אומרת, אי אפשר להקים את המלכות בלי כלים של בינה. אז קודם צריך לתקן את שרידי הבינה בתוך המלכות, שנמצאים בתוך המלכות משבירת הכלים, משבירת בית המקדש. ומרגע שאדם ניגש לתיקון הזה, ועד שהוא גומר את התיקון הזה של כלים דהשפעה בלבד, זה נקרא חג של חנוכה. אחרי זה הוא ניגש לבניית בית המקדש- כבר כלים דקבלה.

יש קושי לקשור את הדברים. על חג אחד בלבד אין בעיה לדבר, אבל לקשור את חלקי התמונה יחד, להבין את הרצף בין הדברים, בין כל המדרגות, בין מדרגה ומדרגה, ועם כל יתר התופעות, בינתיים זו בעיה, למרות שהרצון עצמו הוא רצון יפה ונכון.

בשביל זה צריך להביא לאדם סרגל של זמנים, של שנה, של חודשים וימים, של כהן ולוי, מתתיהו ובניו, של יוונים וכדומה. זאת אומרת, כאן צריכים לסדר את כל ההבחנות שיש בתוך הנשמה, איך הן באות ומתקשרות למעמד שנקרא "חנוכה". אבל אצלנו הן עדיין לא מסודרות.

מה ההבדל בין שליטת היוונים לשליטת המצרים?

המצרים עבדו על החומר והיוונים עבדו על הרוח. רואים את זה גם מבחינה היסטורית, כענף ושורש. המצרים רצו שיעבוד גופני, לא היה איכפת להם לְמה האדם משתחווה. בכלל לא היה חשוב להם שהוא משתחווה לקב"ה והם משתחווים לפסלים שלהם, העיקר שהוא עובד אצלם בצורה גופנית.

והיוונים רצו שיעבוד רוחני. הם רצו שאדם ישאר בארץ ישראל, יעשה בארץ ישראל, ויחיה בה טוב, והיו מוכנים לתת לו לחיות בה חיים יותר טובים מהחיים ביוון, בתנאי שיקבל את האלים שלהם, במקום את הקב"ה שלו. היוונים לא אסרו שום דבר חוץ מלהיות יהודי. היה צריך להיות יווני. המלחמה היתה אז רוחנית, לכן נערכה בארץ ישראל. גם היום זו אך ורק מלחמה רוחנית, הערבים וכדומה, הם כוחות שונים במלחמה רוחנית.

ולכן המלחמה של היום צריכה להתרחש מצדנו ברוח. לא הכוח הצבאי יכריע את המלחמה. גם אם הצבא יכפיל את כוחו ואת התחמשותו המלחמה היא רוחנית, היא מתרחשת בארץ ישראל בין שני כוחות שהם כוחות רוחניים. תמיד זה היה כך בארץ ישראל. מה שאין כן במלחמות נגד ישראל בחו"ל, שהן מלחמות גופניות, מלחמות השמדה.

מה בין קליפת יוון לקליפת מצרים?

קליפת יוון היא קליפה כנגד כלים דהשפעה, וקליפת מצרים היא כנגד כלים דקבלה.

מהו נס חנוכה?

נס חנוכה הוא נס בכך, שבכל הכלים הנשברים ישנו ניצוץ שאפשר להחיות אותו וממנו להתחיל את המסך ואת העלייה מלמטה למעלה. זהו נס מפני שהשבירה היא מוחלטת, הכלים שבורים לגמרי. אבל יש כאן נס שאפשר להדליק, אפשר למצוא את השמן, שהשמן עצמו, אור החוכמה, נמצא למטה, והוא בעצם גשם, דבר גשמי.

מכיוון שבתוכו פנימה טמון הניצוץ הקדוש, אדם יכול באמצעות הפעולות שהוא עושה, אדם שהוא "כהן" וכו', להפוך, "להדליק", את הניצוץ הזה. הפעולה באה מצד האדם. מצד הבורא יש "שמן", ישנה הכנה שהפעולה הזאת תצליח.

מהי בדיוק הנקודה של הנס?

הנקודה של הנס באה משתי נקודות, אחת מלמעלה והשנייה מלמטה: א) הנס מלמעלה- הדבר העל טבעי מלמעלה הוא, שבתוך הכלים השבורים לגמרי, השבורים עד הסוף, עד הדיוק האחרון, נשארה בכל זאת נקודה קדושה: היכולת להתעורר. ב) הנס מלמטה- הדבר העל-טבעי מלמטה הוא, שאדם על ידי הפעולה שלו יכול למצוא את הנקודה הזאת, שבכל זאת נשארה קדושה, ועל ידי הפעולה שלו, "להדליק" את הנקודה הזאת, להעלות אותה לרמה הרוחנית.

שני הדברים האלה הם כביכול למעלה מהטבע. אם מסתכלים על הערימה הזאת של הכלים השבורים, על הכלים דגלגלתא ועיניים ואח"פ וכל הערבוביה שלהם, אין בשבירה עצמה שום התחלה שאפשר להתחיל ממנה תיקונים ובניין בית המקדש, אלא זה בגדר נס.

מה זה נקרא "לראותם בלבד"?

"הסתכלות" נקרא שימוש בעביות דקה, זאת אומרת, ו"ק בלבד. לכן אומרים לא להשתמש אלא לראותם בלבד. "לראות" הכוונה, להשתמש בכלים של עביות א' ועביות שורש. וביתר הכלים אסור.

למה מקובלים לא כתבו על חשיבותו של חג החנוכה?

בגמרא יש שאלה ידועה: "מהי חנוכה?". על החג הזה אי אפשר לכתוב הרבה כי הוא חג רוחני. הסימנים הם רק להדליק נר. יש סימנים נוספים: עד שתכלה רגל מן השוק, ודווקא להראות אותם, כאילו עניין של הפצה, וכו'. הכל שייך לרוחניות, להתפתחות, להתפשטות.

איך התפשטות האור, התרחקות ממקור האור, באה לידי ביטוי בעולם הזה?

גם בעולם הזה, בחוקי הפיסיקה וכו', לא מדובר באור עצמו, שרואים אותו, אלא יותר בקרינות. האור הוא קרינה, בתדר שנתפס בחושים שלנו. לכל הקרינות יש התכונות של האור העליון, אלא במדרגה שלנו. מה שמתקיים ברוחניות, מתקיים בהן בגשמיות. ככל שהקרינות האלה יותר עדינות, אפשר לראות בהן ממש ענף ושורש, בהתאמה של חוקי הפיסיקה לחוקים הרוחניים.

האם אפשר לחגוג חג חנוכה לפני שעוברים מחסום?

מה זה לחגוג? חגיגה נקרא "חג". "חג" נקרא, שאדם מגיע לאיזושהי מדרגה מיוחדת של תיקונים בעולם הזה. "בעולם הזה" הכוונה שעדיין לא תיקן כלים דהשפעה. מה חוגגים בחנוכה? חוגגים סימן לדבר שרוצים להגיע למימושו, להרגיש ולראות בתוכנו את הכלים המתוקנים הללו, ולהיות יכולים להשתמש בהם הלאה לתיקון של כלים דקבלה.

כי חנוכה הוא רק "חנו-כה", רק חניה, אמצע הדרך, הכנה לתיקון. אמנם שהוא חלק חשוב מאוד מן הדרך. הדבר דומה לילד שהגיע לגיל בר מצווה. הוא כבר רכש את כל הכלים דקטנות ועכשיו הוא לומד איך להשתמש בכלים דגדלות, ומתחיל להיות גדול. חנוכה זה כמו שגומרים את הילדות ומתחילים לתפקד כאדם בוגר, לתקן את עצמי ולאט לאט להיות כאדם גדול.

זהו המצב שנקרא "חנוכה", וודאי שזו חגיגה, אבל עדיין אין לאדם "בית", אין לו כלים, אין לו "בית המקדש", זאת אומרת, הוא עדיין קטן וכו', כל הסימנים כמו בעולם הזה. לכן כל אדם חייב להדליק נר. זאת אומרת, הסימנים והמנהגים של חנוכה, שנוהגים לעשות בעולם הזה, מבטאים את השורשים הרוחניים. לתוך זה הם קיימים, ולשם זה הם קיימים בעולם הזה. ומי שמתכוון על ידם, על ידי הקיום שלהם, גם להתקרב ולחגוג את החג הפנימי, כלומר, להגיע למצב הפנימי, המנהגים האלה עוזרים לו.

האם המחזוריות הזאת של החגים, חודשי השנה וכו', קיימת בכל מדרגה, בכל תהליך?

יש מחזוריות בכל מדרגה, בכל פרצוף, יש מחזוריות בעליה מעולם לעולם, ואצלנו יש מחזוריות משנה לשנה, ומחיים לחיים, בנשמות שמקבלות לבוש חדש. כלומר, מחזוריות באה כדי להשלים, כי כל דבר ודבר חייב לחזור על עצמו בכל מדרגה ומדרגה.

זאת אומרת, כשאדם מתקן כלים דהשפעה הם עוזרים לו לתקן את האח"פ השייך להם. ואז הוא הולך ומתקן כלים דהשפעה יותר גבוהים, ואחר כך מתקן את האח"פ השייך להם, אח"פ יותר גבוה, יותר גדול, וכך הלאה.

זאת אומרת, ברוחניות העניין הוא כזה:

מצד אחד המגמה הכללית היא, כשאדם מתחיל לתקן כלים דהשפעה, הוא מתקן אותם ועולה ממחסום עד הפרסא, ובזה הוא מתקן גלגלתא ועיניים שלו. זאת אומרת, הוא כביכול לא נוגע בכלים דקבלה. אחר כך כשהוא מגיע למחסום ועומד במחסום, אז הוא מתחיל מלמטה, מבריאה, מיצירה ומעשיה, לעלות כלים דאח"פ לאצילות, אח"פ דעליה, ולתקן אותם, וזה נקרא "גדלות". זאת אומרת, הוא קודם מתקן את כל הכלים דהשפעה, ואחר כך מתקן את כל הכלים דקבלה.

מצד שני, בכל מצב ומצב יש גלגלתא ועיניים ואח"פ, ובכל מצב יש עשר ספירות. וכדי לעבור ממצב למצב אדם חייב לתקן בו גם כלים דהשפעה וגם כלים דקבלה.

זאת אומרת, יש כאן קשר בין פרט לכלל, שכל פרט ולו הקטן ביותר כלול גם מכל הכלל. לכן אפשר לומר, שחנוכה, כמו גם פורים ושאר החגים, קורים בכל מדרגה, ואז יש מחוגה, יש שנה, מחזוריות. האדם משנן את כל הדברים האלה וחוזר עליהם במדרגות יותר גבוהות.

מהו הסוף הזה שמדובר עליו במצב גמר התיקון?

גמר התיקון, "סוף" התיקון, הוא שכל הכלים של האדם שעברו שבירה, מתוקנים. בזה האדם מגיע למצב, שכל האור שיורד מלמעלה, מהבורא, נכנס לכלים המתוקנים שלו. וכל האור החוזר שלו, ההשפעה שלו, לגמרי שווה ודומה להשפעה של הבורא. זאת אומרת, יש השוואת צורה מלאה בין האדם לבורא.

בזה האדם מגיע ל"גמר התיקון", גומר את התיקונים של הכלים שלו בלקבל על מנת להשפיע ומתחילה מציאות אחרת שעליה לא מסופר בשום מקום, כי כל הספרים מדברים על יחס הבורא אלינו, איך להביא אותנו לדרגה שווה לו, כדי שנהיה כמוהו. והלאה לא מסופר, אלה כבר "סתרי תורה".

מהם שני המצבים "תיקון הבריאה" ו"מטרת הבריאה"?

"תיקון הבריאה" ו"מטרת הבריאה" הם שני שלבים בכל מדרגה ומדרגה. "תיקון הבריאה" זה מצב שאור ע"ב ס"ג בא ונותן כלים. ו"מטרת הבריאה" הוא מצב שעל ידי זיווג דהכאה הכלים הללו מתמלאים באורות.

באיזה שפה כתוב ספר "הזוהר"?

ספר "הזוהר" כתוב בשפת המדרש ולא בשפת הקבלה. רק שלושה חלקים: אידרא רבא, אידרא זוטא וספרא דצניעותא, כתובים בשפת הקבלה, בשפה מדעית של חוכמת הקבלה: פרצופים, עולמות, ספירות. שאר חלקי "הזוהר" הם מדרש.

ספר "הזוהר" אמנם מבאר את כל 125 המדרגות שמהעולם הזה ועד גמר התיקון, אבל מי שלא נמצא ברוחניות, הספר לא שימושי עבורו. מפני שלאדם קשה להבין את השפה הזאת, קשה לו להפסיק לתאר לעצמו כל מיני ציורים שישנם ב"זוהר".

לכן הנשמה של רבי שמעון שכתבה את "הזוהר", חזרה בתקופת האר"י ואת אותם הדברים ביטאה בשפת הקבלה. מתקופת ספר "הזוהר" ועד לתקופת האר"י כולם עסקו בספר "הזוהר", ומתקופת האר"י חלה התפתחות. מפני שאם העיקר הוא להגיע לפיתוח החוש השישי ולהרגשת המציאות הרוחנית, אי אפשר ללמוד זאת מספרים המדברים בציורים של העולם שלנו. ספרים אלה לא יכולים לסייע לאדם לצאת מתיאור העולם הזה, אין לו תמונה אחרת.

לכן מסופר, שמאז שספרי האר"י ראו אור, המקובלים עזבו את הספרים הקודמים, כולל ספר "הזוהר", שכבר לא שימש אותם. אמנם ספר "הזוהר" נשאר בגובה שלו, אבל ספרי האר"י היו יותר שימושיים בלימוד.

ולאחר שפירושיו של בעל הסולם ראו אור: "פירוש הסולם" על ספר "הזוהר", ופירוש "אור פנימי" על כתבי האר"י, גם ספר "הזוהר" וגם כתבי האר"י הפכו פחות שימושיים בשבילנו, מפני שדרך שפת הקבלה בעל הסולם מכניס את האדם עוד יותר לרוחניות. ואז אי אפשר לטעות ולדמיין בהם כל מיני צורות.

במאמרים רבים בעל הסולם מסביר, שהעיסוק בקבלה נאסר גם משום שהנשמות לא היו מפותחות וגם מפני שלא היו ספרי קבלה מתאימים. ומזמנו והלאה, כך הוא כותב במאמר "עת לעשות" בספר "מתן תורה", אפשר לעסוק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י עם פירושים שלו ללא שום פחד של הגשמה.

זאת אומרת, הכל הוא עניין של השפה.