110. המשיכה אל המקור
שיחה (27.11.02) על מאמר: "מהם הכוחות שצריכים בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - מועדים, חנוכה, עמ' 47
בתהליך שאדם עובר, כל מה שהוא עושה, הוא עושה מתוך הנחיצות שבדבר. כי אנחנו רצון לקבל, רצון לקבל הנאה ותענוג. והנאה ותענוג אנחנו קודם כל מקבלים מהמנוחה.
בעל הסולם מסביר בתע"ס חלק א', במיוחד ב"הסתכלות פנימית", שמפני שהקב"ה, הבורא, המקור שלנו, נמצא במנוחה מוחלטת, גם אנחנו, מה שיש במקור שלנו, כל הדברים שישנם בבורא, אנחנו מקבלים אותם בתענוג, בהנאה.
הבורא נמצא במנוחה, לכן מנוחה היא לטובתנו, להנאתנו, היא מורגשת בנו כטוב. אם הבורא היה כל הזמן בתנועה, אז גם תנועה היתה מורגשת אצלנו כמנוחה, כתענוג. אבל אצלנו לא, לכן אנחנו מתנועעים רק כדי להשיג את המנוחה.
לכן ההתקדמות שלנו מהמצב הנוכחי, הגרוע ביותר, למצב הטוב ביותר, חייבת להיות ממנוחה למנוחה, ממנוחה למנוחה, וכל צעד שאדם עושה הוא צעד מתוך נחיצות, שרע לו עד כדי כך שהוא חייב כל פעם לזוז. והרע הזה שהוא מרגיש, והטוב שהוא מקווה שיהיה לו במצב הבא, ההבדל, הפער ביניהם, משמש לו כחומר דלק לתנועה.
לדוגמה, אדם שמרגיש רע בשלושים גרם, וכדי להגיע למנוחה הוא צריך לעשות יגיעה בקילו, אז ודאי שהוא לא יכול לזוז, כי עוד לא כל כך רע לו. לפעמים אדם יושב באיזו תנוחה או נמצא באיזה מצב, והוא יודע שהוא רע, אבל המצב עוד לא מספיק רע כדי לדרבן את האדם לצאת ממנו. עד שהרע הזה מצטבר, והוא רואה שבמצב הבא ודאי יהיה לו טוב, והרבה יותר טוב מהיגיעה שהוא צריך לתת. זאת אומרת, הוא צריך לשלם פחות ולהרוויח יותר, יש לו תמיד פלוס, תוספת מהמצב שלו, ואז הוא יכול לבצע את התנועה.
כך בנוי הרצון לקבל שלנו, וכשעל הרצון לקבל הזה שהוא רוחני, מתגשם חומר של דומם, או צומח, או חי, או מדבר, אז גם החומר הזה פועל לפי אותה מתכונת, לפי אותה תוכנה. אלא ככל שהחומר יותר מסובך, יותר משובח, יותר גבוה, יותר מפותח, כך החשבונות אצלו יותר משובחים, ובגלל זה יותר נסתרים מאיתנו. אנחנו לא עד כדי כך מבינים בכל הסיבתיות של הדברים שאנחנו עושים. הרבה דברים אנחנו עושים ללא השגחה מצדנו. הרבה דברים בתוכנו נעשים בכלל ללא הכרתנו.
כך עובד החומר עד דרגת האדם. הגוף הבהמי שלנו פועל בלי לשאול אותנו מה לעשות. בדרגת דומם, בחומרים שלנו, ביסודות שלנו ובטבע הסובב אותנו, בצומח ובחי, וגם בתוכנו ומסביבנו, הכל מתקיים על פי התוכנה הפשוטה הזאת, שהחומר עצמו עושה חשבון מה לטובו ומה לא לטובו. על פי זה עובדים כל חוקי הפיסיקה והכימיה שבחומר, למשוך לעצמו או לדחוף מעליו כל מיני דברים. כל הפעולות הן לא יותר ממשיכה או דחייה, קבלה או אי קבלה לפי הטבע, לפי הכרת הרע.
ורק רצונות מהגודל האנושי והלאה, מעל הרצונות הבהמיים שלנו- ודאי שתחתינו כל המציאות, דומם, צומח, חי ומדבר שמסביבנו, ובתוכנו דומם, צומח, חי, הכל לפי התוכנה הזאת. ורק המדבר שבנו מתחיל להיות לא בטבע עצמו, שעובד לפי תוכנה, אלא האדם עצמו צריך להשלים, להשיג את התוכנה מלמעלה. עליו להוסיף לחשבון שלו נתונים מעולם יותר עליון.
כשאדם משיג את העולם היותר עליון, כשהוא מתוודע לנתונים מהדרגות הבאות שלו, הוא יכול לעשות חשבון נכון. כשהוא יודע מה הדרגה הבאה ואיך לעמוד בה, כשהוא רואה מה הוא משיג בזה, מה יהיה לו, אז הוא מקבל את כל הידיעה הזאת, לעומת כל הידיעה שיש לו במצבו הנוכחי, והוא מנקה אותן זו מזו. לאחר שראה כמה תענוג הוא ישיג במדרגה הבאה, נניח קילו תענוג, לעומת מידת הייסורים שיש לו עכשיו, שהיא נניח ארבעים גרם, האדם עושה חשבון, שכדי להשיג את התענוג ההוא צריך לעשות עוד פעולות, זאת אומרת, להכין את עצמו, להגיד לעצמו, לגוף הבהמי שלו, שכדאי לעבוד יגיעה גדולה, וכו'.
זאת אומרת, כאן כבר מתחיל חשבון, שהאדם אמור להיות מעורב בו. הרוחניות היא נסתרת, המדרגה הבאה היא נסתרת, עליו לצייר לפניו את דמותה בצורה כזאת, שהגוף הבהמי שלו וכל הרצון לקבל שלו, יאפשרו לו להשיג אותה. אבל מפני שהרוחניות נסתרת, הוא צריך בכל זאת להשיג איזו דמות שלה שתדבר אליו כאילו היא גלויה.
לכן רב"ש כותב: "כי יגיעה נקרא, בזמן שהאדם צריך לעשות מעשים שהם נגד הטבע". מה זאת אומרת "נגד הטבע"? שהאדם לא בבהמיות שלו ולא באנושיות שלו, זאת אומרת, הוא לא באף רצון שלו, לא רואה שמצבו הנוכחי רע ובמצב הבא יהיה טוב, עד כדי כך שירוץ אליו, שיעשה תנועה כדי להשיג אותו. לעשות תנועה כדי להשיג אותו הוא כבר צריך לעשות ללא ההוכחה הזאת לרצון לקבל, לכן המעשה הזה נקרא "נגד הטבע".
אם כך איך בכל זאת אפשר לעשות מעשה "נגד הטבע"? כאן בא עניין היוונים: "יוונים נקבצו עלי". כדי להביא את האדם למטרה הבורא מפיל עליו יוונים, ואז נעשה לאדם רע וצר. ומהצר הזה, מהצרות האלה, מהרעה הזאת, האדם רוצה לצאת, ואז הוא עושה חשבון לא עם המדרגה הבאה, עד כמה היא טובה, אלא עם המדרגה הנוכחית עד כמה היא רעה. אבל איך שלא יהיה, האדם בכל זאת אמור להגדיל בעיניו את המדרגה הבאה על ידי החברה, עד כמה המצב הרוחני הוא טוב יותר ממצבו הנוכחי.
וזהו עניין העבודה, שהיא לא סתם עבודה, אלא עבודה על ידי ה"כוהנים", הנקודה שמושכת את האדם קדימה. זהו עניין מתתיהו ובניו, ועניין גילוי חורבן הבית וכו'. זאת אומרת, שלא מן הסתם מגלים לאדם את הרע, אלא מגלים אותו דווקא על ידי ההתגלות מצד האדם של כוחות דקדושה המשתוקקים לתיקון. ואז יש גילוי של "פריצת חומות מגדלי", ומתוך זה באים למלחמה של אין ברירה.
והמלחמה הזאת היא כבר למעלה מהדעת. בחשבונות הקודמים, הרגילים, האדם לא היה יכול לעשות שום חשבון כדי לזוז מהמצב כנגד ההפרעות האלו, ואילו במצבו הנוכחי הוא כבר עושה חשבון שאין לו ברירה. מהרצונות השפלים שלו, שנקראים "העם הפשוט", מתרומם הרצון שנקרא "כהן", הרצון לקדושה, לרוחניות, וסביב הרצון הזה יש כיבוש של עוד כמה "אנשים", אפילו מעטים. בסופו של דבר הם אלה שיוצאים למלחמה ומנצחים, מפני שהם יותר בגודל הרוחני, בגובה הרוחני, בכוח הרוחני. ודאי שהם מנצחים את "היוונים", כי כל עניין היוונים הוא, שהבורא שולח אותם כדי לאפשר לאדם לעשות חשבון, לחשב את מצבו, כמה המצב שלו רע, ולצאת ממנו לקדושה. היוונים הם שליחים של הבורא, אין להם בחירה חופשית ותפקידם האחד הוא לקרב את האדם לקדושה.
ואז מגיעים למצב שמוצאים את הקדושה, מוצאים את "פך השמן", את הניצוץ הקדוש, וסביבו מתחילים לבנות מדרגה של "בית המקדש".
ובמצבים הללו יש הרבה אופנים, שהאדם יכול לזרז את התפתחותם. לעבור כל מצב יותר מהר על ידי הכוחות שהוא מקבל מהסובבים אותו, מהקבוצה. לא שאפשר לדלג מעל המצבים, מעל "חורבן הבית", מעל ה"יוונים" ומעל הרגשת הצער, וודאי שאי אפשר לדלג על חיפוש הנקודה שמושכת קדימה שנקראת "כהן הגדול", וכו', אבל אפשר לזרז את ההתפתחות.
כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מניח את ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך". לראות את יד ה', שמניחה את ידך על גורל הטוב ואומרת: "בחר לך את זה", זאת אומרת, "תתחזק!"לראות זאת בכל מצב ומצב, בזה אנו אמורים למקד את תשומת הלב שלנו.
איך לעשות זאת? בעל הסולם נותן כמה עצות. העצה הראשונה היא "אין עוד מלבדו". במכתב בדף ס"ד ב"פרי חכם- אגרות" הוא כותב, שאדם צריך לראות את המטרה, ואת עצמו, ואת מה שקורה לו, שהכל מסובב על ידי הבורא כנקודה אחת, ואז הפעולה שלו תכוון למטרה האמיתית.
בכל נקודה ונקודה שאדם נמצא בה, עליו להשתדל לעשות ייחוד בין מה שקורה לו לבין מה שהוא חושב, לפי המאמר "אין עוד מלבדו" שבספר "שמעתי", שהוא היסוד לכל העבודה שלנו. ככל שאדם משתדל לעשות את הייחוד הזה במידה המרבית העמוקה ביותר שמתאפשרת לו, במידה הזאת הוא מזרז את זמן הבירור של אותו מצב שנמצא בו. וכך פוסע צעד ועוד צעד לקראת התיקון.
ואז כל ההפרעות מתגלות לו כישועה, כעזרה מלמעלה. כי בסופו של דבר בלי להביא אותו לעשות חשבון, שעכשיו רע לי ובמצב הבא יהיה טוב לי, אין באפשרותו לעשות שום תנועה. אלא חשבון שהוא למעלה מהמצב הנוכחי הטבעי שהגוף הבהמי מתחשב ומחשב, חשבון שהוא בהגדלת המטרה בעיניו, זה נקרא "למעלה מהדעת", למעלה מהדעת הבהמית אבל לפי הדעת הרוחנית. זאת אומרת, בזה שאדם מגדיל את המטרה, מגדיל בעיניו את השלב הבא, הוא יכול לעשות תנועה.
אם אדם מתפטר מהדעת שלו ועושה עבודה או פעולה לגמרי באוויר, ללא שום חשבון, רק עקב משהו שאמרו לו, סיפרו לו, חינכו אותו, או לפי איזה דבר לא ברור לו ולא מחושב, זה לא נקרא הליכה ולא נקרא רכישת המדרגה הבאה. זאת אומרת, למעלה מהדעת זו פעולה מחושבת בדעת, אבל בדעת שאדם רוכש מהעליון, שמקבל דעת, מעמד של מדרגה הבאה, כדבר שהוא צריך אותו מעל הבהמיות שלו.
וזה עניין חנוכה- עזרה מצד הבורא דרך הכוחות הרעים, ה"יוונים", שהם כוחות רוחניים של התקדמות. כוחות בהמיים שדוחפים את האדם קדימה, שמגלים לו את הרע, הם "פרעה" ו"מצרים". בהתחלה "פרעה" הוא טוב, אחר כך הוא נעשה רע, ובסופו של דבר מוציא את האדם ממצרים. "עשר מכות" שעוברות על ה"פרעה" שלנו וכו', עוזרות לאדם לעשות חשבון. כך יוצאים מהבהמיות לגאולה.
אחר כך ב"הר סיני" מקבלים את התורה, קצת הארה מלמעלה, מתחילים לכבוש את "ארץ ישראל", ונכנסים ל"ארץ ישראל", ובונים את "בית המקדש", עדיין הכל מלמעלה. כשבית המקדש נהרס, ומהשרידים שלו צריכים לעשות תיקונים, אז מתגלות הפרעות רוחניות שנקראות "יוונים". זו כבר התקדמות על פני הכלים השבורים, על פני כלים רוחניים שנשברו ב"בית המקדש הראשון".
וכך באים לבניית "בית המקדש השני". אבל גם "בית המקדש השני" לא מספיק כדי להביא את האדם לבירור ולתיקון כל עמקות החומר שלו. גם הוא צריך להיחרב, ורק אחרי "חורבן בית שני" החומר של האדם מגיע עד הסוף להתחברות בחינות בינה ומלכות, בחינות אלוקות וגשמיות.
כלומר, אם אחרי הגלות, לאחר פרק הזמן שבו נעשתה הערבוביה הזאת והבירורים האלה, מגיעים לאט לאט לבניית "בית שלישי", אז יש תיקון גם על כלים דחסדים וכלים דחוכמה, ובונים את "בית המקדש השלישי", שכולל גם ס"ג וגם ע"ב, זאת אומרת, גם כלים דחוכמה וגם כלים דחסדים. זה מה שנקרא, שבית המקדש השלישי יותר יפה מבית ראשון ומבית שני, כך כתוב. והוא בסופו של דבר נותן מצב של גמר התיקון.
מהו עניין הסאה- סאת היגיעה?
בעל הסולם הדגיש במכתביו, שעניין הסאה הוא עניין הכרחי. עניין הסאה הוא, שכדי לצאת לאיזה מצב חדש, אדם אמור לעשות את החשבון, שהתנועה שלו למצב החדש כדאית כדי להשיג את המצב החדש, שבעיניו הוא יותר טוב.
לדוגמה, לאדם יש אלף שקלים, והוא רוצה לקנות חפץ מסוים. כדי לממש את הקנייה, החפץ אמור להיות בעיניו יותר חשוב מאלף השקלים, כלומר, עליו לעשות חשבון. אבל הוא לא מסוגל לכך, לכן באה הפרסומת ומבלבלת אותו: "כדאי לך לקנות, היום יש הנחה" וכו'.
מה הפרסום עושה? מעלה את חשיבות המוצר וכך משכנע את האדם שהמוצר חשוב לו יותר מאלף השקלים שלו. דבר שקודם היה שווה לו פחות מהיגיעה, עכשיו שווה בעיניו יותר מהיגיעה שלו. זאת אומרת, הפרסום מכתיב לאדם איזה יגיעה כדאי לו לעשות.
עניין הפרסום נועד בסופו של דבר ללמד את האדם, עד כמה החברה קובעת לו איפה ובמה להשקיע את היגיעה שלו, את החיים שלו, את הרצון שלו. מזה עליו ללמוד, שכנגד כל הפרסום הזה, לאלה שהולכים בדרך הרוחנית כדאי לבנות לעצמם משרד פרסום שהם יתפעלו מהפרסום שלו, שרוחניות חשובה יותר מכל יתר הדברים. וכנגד זה הם יקבלו יותר התפעלות מכל הפרסום של החברה הרגילה, שגם אם לא שומעים ולא קולטים את הפרסום הזה, הוא בכל זאת פועל עלינו. אז כנגד זה עלינו לפרסם את הרוחניות, על ידי החברה שלנו.
איך לעשות פרסום לרוחניות? את הרוחניות אי אפשר לפרסם דרך רדיו וטלוויזיה אלא הסגולות שלה עוברות מפה לאוזן, מחבר לחבר. אדם שעובד כל הזמן להתפעל רק מהחברים, מקבל מהם התרשמות. וכנגד זה עליהם לעשות פעולת הפצה כלפיו, פעולה פרסומית. על זה בעל הסולם כותב: לעלות חשיבות הרוחניות בעיני האדם. פעולה זו אינה נבדלת מפעולת פרסום.
גם חנוכה נקרא "פרסום הנס", אנו מפרסמים את הנס שקרה. מה כאן נס? הנס הוא שפעולה, שקודם נראתה בעיניים גשמיות, שהכל מתבסס על החומר שיש לפניך, הופכת לפעולה בלתי טבעית, שאיננה לפי השכל ולא לפי העיניים, פעולה שאדם רגיל לא מסוגל לעשות אותה, אלא אם הוא משוגע.
מה נקרא נס? שבסופו של דבר מסובבים את האדם והוא בכל זאת מסייע בזה: ה"חשמונאים" עושים מלחמות וכו'. זאת אומרת, האדם עושה את הדברים האלה כדי להעלות את חשיבות הדבר, כך שהוא מנצח
מה זה אומר כשלא רוצים לשמוע את החבר?
אדם שלא רוצה לשמוע את החבר, זה מפני שה"יוונים" שבו פועלים עליו. החשמונאים, מתתיהו ובניו, לא נלחמו נגד היוונים שבאו מיוון, הם נלחמו נגד יהודים שהתייוונו.
בזמן היוונים ההיפודרום תפס את מקומו של בית המקדש, ההיפודרום הוא מסלול למרוצי סוסים וכו'. ירושלים היתה ממש יוון. יהודים רבים נהו אחר התרבות הזאת, שהיתה תרבות יפה, תרבות לפי השכל הבריא. היוונים היו מאוד ריאליסטים, וגם הפילוסופיה מקורה ביוון העתיקה. על אף ריבוי האלים, היוונים לא התחשבו ולא האמינו בהם, הם חשבו שתופעות הטבע ותהפוכות הגורל מקורן בכוחות שונים. זו היתה דת פרימיטיבית ולא מחייבת.
המלחמה היתה לא נגד היוונים אלא נגד יהודים שהתייוונו. בשבילנו זה סימן שעלינו להבין, שהמלחמה הפנימית שיש לאדם עם החברים היא לא עם החברים, היא עם היוונים הפנימיים שבתוכו שאומרים לו, שהחברים שלו לא שווים כלום ברוחניות. החברים האלו הם הכוהנים הקדושים, שרוצים למשוך את האדם, שיבוא איתם להרוג את היוונים, לכן היוונים הפנימיים אומרים לאדם, שלא כדאי לו לשמוע לכוהנים האלה.
המלחמה מתרחשת ממש כאן, אפשר לחוש אותה. מה שמפריע אפוא לאדם להתחבר עם החבר לרוחניות אלה ה"יוונים" שבתוכו. אדם שהולך בדרך לתיקון, ההפרעות שלו הן או "פרעה" או "יוונים", או "מצרים" או "יוונים". "מצרים" אלה הפרעות כנגד התחברות ושיתוף פעולה בגשמיות, ו"יוונים" הן הפרעות כנגד שיתוף פעולה ברוחניות.
אדם שרוצה להיות לבד, האם הוא במצב של "גאוות אדם תשפילני"?
אדם שרוצה להיבדל מהחברה, להסתגר ולא להתקשר עם אחרים, אמור לעשות חשבון. זאת אומרת, לפי החשבון שלו, כדאי לו להיות במנוחה הזאת כדי להשיג איזו מטרה. אבל לפי חשבון אחר, הוא ישיג את המטרה בלי החברה, היא רק מפריעה לו, החברים גורמים לו בלבולים, הוא מתעצבן מהם, ויש לו מהם רק צרות. עדיף לו לשבת לבד בפינה, יש לו ספרים, הוא כבר יודע מה צריך לעשות והוא יעשה. אבל דווקא אלה הן הפרעות של "יוונים". והבעיה היא באותו הרגע לתפוס משהו.
לכן בונים מפעל ושאר מסגרות מסוג זה, שאדם, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, הוא חייב לתת דין וחשבון על מעשיו בוקר, צהרים וערב. יש לו תוכנית עבודה, יש מעליו מישהו שדורש ממנו: "עשית או לא עשית: היית צריך להעביר שיעור, היית צריך לתרגם משהו, היית צריך לעבוד במחשב, היית צריך לייצר משהו, עשית או לא?" ואז לאדם אין ברירה, הוא לא יכול לברוח מהחברה, הוא קשור אליה לפחות בדרגה הבהמית.
ואז בדרגה הנפשית, בדרגה הרוחנית, בונים את הקשר הזה. אחרי שאדם יודע, שזה מקום העבודה שלו והוא עובד בו מתוך הרגל, הוא מתחיל לשאול בשביל מה הוא עובד. כי במקום עבודה רגיל הוא הרוויח כסף וזכה לביטחון, הוא גם זכה להערכה מהחברה, מהמשפחה, בגלל שהביא משהו הביתה. ומה יש לו ממפעל רוחני? ועוד מביאים אותו לכל מיני מצבים, גם כאלה שהוא מתבייש להיות שייך לחברה הזאת וכו'. זאת אומרת, הדברים שמעוררים בו מאלצים אותו לחשוב ולתת לעצמו דין וחשבון למה הוא נמצא במפעל הזה.
העבודה במפעל מחייבת אותו להיות במפעל, ומלמעלה נותנים לו הפרעות למה צריך להיות בו. כמו כלפי אורח חייו הקודם. גם אז הוא חי, עבד, עשה כל מיני מעשים, וגם אז הגיעו אליו כל מיני מחשבות: מה אני עושה? בשביל מה אני חי? מה התועלת בדברים האלה? זאת אומרת, "טוב מותי מחיי". הוא הרגיש, שהוא לא רוצה להרוויח, לא רוצה את העבודה הזאת, לא רוצה יגיעה, ולא רוצה כלום. גם במפעל הרוחני יהיו לו אותן שאלות, אותה גישה: בשביל מה אני צריך את המפעל הזה, מה יש לי ממנו? וכו'.
אחרי שנבנית מסגרת ברורה ואדם מתחיל להיות בה, הוא בסופו של דבר מתחיל לשאול: "למה אני עושה את זה?". השאלה הנוקבת הזאת מחייבת אותו לעשות חשבון. זאת אומרת, להעלות את חשיבות העבודה, ההפצה, הקבוצה, להעלות את חשיבות הבורא- בשביל מה הוא עושה, מה יהיה לו מזה, וכו'. זאת אומרת, דווקא העבודה הגשמית היומיומית הזאת, העבודה השגרתית במפעל, היא מה שמושך את האדם כל פעם לשאלות שאין לו אפשרות לברוח מהן, וזה מה שמקדם אותו כל רגע ורגע.
לכן דווקא בניית המפעל, הפעולות הרגילות שעושים בו, שכאילו משכיחות את הרוחניות, דווקא על פניהם, יהיו לאדם שאלות על רוחניות בצורה מאוד חדה. אדם שמשתתף במפעל בצורה מחייבת, שנכנס למסגרת עבודה נוקשה ומחייבת, שבה בודקים מה הוא עושה ואיך הוא מתקדם, אדם כזה מתחיל לשאול את עצמו, בשביל מה הוא צריך את זה, וכך הוא מתחיל מהר מאוד להתקדם. להתקדם קודם לרע, להרגיש את ה"יוונים", ואחר כך הלאה.
לכן ככל שתוכנית העבודה והמשטר נוקשים יותר, מלחיצים, ככל שיחייבו את האדם למצוא בתוכו את התשובה בשביל מה צריכים את זה, "מהו הטעם בחיינו?", השאלה הזאת כבר תהיה מול עיניו בגובה רוחני ולא במישור הגשמי. ואז כשייצר חומר, ייתן שיעורים, ויעשה כל מיני פעולות זה כבר יהיה אחרת, על פניהם הוא יעשה עבודה רוחנית.
מה יעשה אדם שרואה שהחברים לא רוצים להתחבר אליו?
עליו לחשוב לא איך הם יתחברו אליו, אלא איך לעשות להם מצב רוח טוב. הוא צריך לחשוב עליהם, ולא על זה שהם לא רוצים להתחבר אליו. מה זה לא רוצים להתחבר איתי? לא משרתים אותי, לא רוצים לשמוע בקולי. "להתחבר אלי" נקרא שהרצון של החברים שווה, דומה, לרצון שלי. "להתחבר אליהם" נקרא להתאים את עצמי אליהם.
אין דבר כזה שאי אפשר להתחבר עם מישהו. בסופו של דבר כל ההפרעות הן רק מתוך כל אחד מאיתנו. ואלה הפרעות מלאכותיות, הפרעות של "יוונים" או "מצרים". האדם נמצא בגמר התיקון. חוץ מגמר התיקון, כל הדברים האחרים, השליליים כביכול, שהוא מרגיש לא בגמר התיקון, שמוציאים אותו מגמר התיקון, עד המדרגה הנמוכה ביותר, הם כוחות עזר, שהבורא כל פעם נסתר מהאדם בכוונה, כדי להכניס בו כוחות שליליים, רצונות שליליים, רגשות שליליים, שעל פניהם הוא יחזור כביכול בעצמו לגמר התיקון.
אז אם יש לאדם איזו הרגשה, או כוונה, או מחשבה, או רצון, לא מושלמים, הם רק כעזרה מהכוחות האלה המסתירים אין-סוף. לראות בכל דבר שלילי את החיוב שבו, אפשר רק אם דרך השלילה הזאת מתחברים למקור, לבורא. אבל הבעיה היא, שחסידים עושים את זה, ואז טוב להם. הם צועקים לבורא ואז כאילו נפטרים מכל הבעיות. האדם כאילו פורח באוויר, מתנתק מהקרקע.
בעבודה הרוחנית אנו לא אמורים להתנתק מהקרקע, אלא לחבר בין שני העולמות: מלכות ובינה, שמים וארץ. לכן האדם אמור לראות את הבורא בכל הצרות, כדי לחבר אותו עם כל מה שהוא עובר, לראות שהוא הסיבה להם. ודרך הבורא והסיבה למצב הנוכחי שלי, לראות את המטרה ואת הפעולה שאני יכול לעשות כלפי המטרה. ואז האדם מחבר כל פנייה של הבורא אליו, לפנייה שלו בחזרה כלפי הבורא. ובזה הסיבוב נגמר.
למה האדם צריך להתייגע?
האדם צריך להתייגע כדי לתת, כדי לעשות פעולה של נתינה, פעולה קדושה, חוץ מהרצון לקבל שלו. אם אדם רוצה לעשות פעולה מעל הרצון לקבל שלו בלהידמות לבורא, הוא צריך לעשות את הפעולה הזאת ביגיעה. "ביגיעה" הכוונה, שהרצון לקבל שלו לא מסכים לתת. כדי שהרצון לקבל יסכים לנתינה צריך שיהיה לפניו רווח.
כמו בפעולות גשמיות, גם בהן אדם לא רוצה לזוז. החומר לא רוצה לזוז מהנקודה ההתחלתית שלו "יש מאין", מאז הוא לא רוצה לזוז. גם יציאת "יש מאין" היא יציאה מחויבת מהבורא, הכוח שלו עשה את זה, הוציא מתוכו "יש מאין", בריאה, בר ממדרגה. החומר בעצמו אף פעם לא רוצה לזוז, אלא הבורא מאלץ אותו לנוע. במה? בכמה שמגלה בחומר רצון לקבל.
אז אין לאדם ברירה, אלא תמיד למצוא לפניו תשלום על הפעולה שלו, שיהיה בעיניו יותר גדול מהיגיעה עצמה. אדם מהחומר שלו אף פעם לא יכול לעשות פעולה, אם לפעולה אין הצדקה. כמו שמכונית לא תיסע בלי דלק, כך גם הגוף שלנו חייב לקבל חומר דלק כדי לנוע.
את חומר הדלק אפשר לראות בצורה טבעית, זאת אומרת, דרך חמשת החושים. אדם רואה בחמשת החושים שלו שזה כדאי, ואז לא איכפת לו תנועה, המילוי שיקבל הוא יותר מהיגיעה, והוא רץ למילוי הזה, להשגת המילוי. למה הוא רץ? מפני שהתשלום יותר גדול מהיגיעה. אם התשלום היה פחות מהיגיעה, האדם לא היה רץ.
יש מצבים שאדם יושב, ורע לו, והוא בכל זאת לא זז. רואים את זה על ילדים, נותנים ונותנים מכות, והילד לא לומד. למה? לילד אין עדיין מספיק שכל לחבר סיבה ותוצאה. אומרים לו: "אתה תלמד", "אתה תהיה טוב", "אתה תהיה גדול", והוא לא רואה מה גדול בזה, מה כל כך טוב. אימא שלו רוצה שהוא יהיה רופא, אבל הוא מעדיף כדורגל, בשבילו זה עכשיו התענוג: כדאי לו לרוץ, בזמן הריצה הוא מקבל תענוג. ולשבת ללמוד להיות רופא, כרגע אין לו מזה שום תענוג, אלא אחר כך. זאת אומרת, הוא זקוק לאחר כך כדי לקרב אליו את העכשיו.
אותו דבר אצלנו. אין, ואי אפשר שתהיה, שום פעולה ללא רווח. הרצון לקבל נשאר, רק הכוונה שלו משתנה. בחמשת החושים האדם רואה את המילויים בתוך הרצון לקבל שלו, במה שמתגלה אליו.
מה נקרא "עולם הזה"? "עולם הזה" נקרא כל המילויים שיכולים להיות מורגשים אצלו בחמשת החושים, שבהם הוא יכול למלא את עצמו. ואז לפי כל מיני דברים, פרסומת, חברה, תכונות פנימיות, האדם עושה חשבון מה כדאי לו. והוא לא זז אלא אם כדאי לו.
בעל הסולם כותב, שרק תינוקות זזים בלי חשבון של כדאיות, מפני שיש להם תוכנה פנימית, שדוחפת אותם כל פעם לתנועה. התוכנה הפנימית הזאת שבתינוק מחייבת אותו לזוז. הבורא רוצה שהתינוק יתקדם, לכן הכניס בתוך התינוק רצון סתם לרוץ, קצת להתפרע, אחרת הוא לא יתקדם בחיים. זאת אומרת, ילד עושה תנועה בלי לעשות חשבון. והמבוגרים רואים את זה ויודעים ומתחשבים בילד, במשחקים שלו וכו'.
ככל שאדם גדל, הוא צריך לעשות יותר חשבון של כדאיות דרך חמשת החושים שלו. כדי לאלץ אותו להיות רופא, כי לדעתה זו קריירה מבטיחה, אמו נותנת לו מכות. ואם הוא לא מצליח לברוח, הוא חייב ללמוד. זאת אומרת, על ידי זה שהיא נותנת לו צרות בחיים, היא מנסה להעלות בעיניו את החשיבות של להיות רופא. כך שהחשבון הוא כזה שרוצים לברוח, ואז איכשהו מתקדמים.
הורים רוצים שבנם יהיה מוסיקאי, הם לוקחים אותו לסרטים על מוזיקה ועל חייהם של מלחינים. וילד שצריך ללכת עם תיק גדול של תווים ללמוד בערב מוזיקה ועובר דרך חצר שילדים משחקים בה מחבואים, בשבילו זה ממש נורא, זה כמו ללכת לבית סוהר. במוקדם או במאוחר הוא מתחמק מזה, התחנונים והאיומים של ההורים לא עוזרים. לעשות חשבון על דבר שהוא נסתר, זה בלתי אפשרי. אלא רק על ידי הייסורים.
כשהולכים על ידי ייסורים הדרך נקראת "דרך ייסורים". ויש "דרך תורה", שהיא להעלות את החשיבות של להיות רופא, להיות מוסיקאי, ואז את אותן הפעולות עושים מתוך שמחה ומתוך רצון להשיג מטרה טובה ויפה. מעכשיו והלאה האדם ודאי משתוקק להיות כל הזמן בשמחה. כל צעד שהוא עושה, הוא לומד משהו. טוב לו ללמוד ולהשקיע בדבר הזה. למה? כי בכל לימוד, בכל שלב, הוא רואה חלק מהדבר הגדול שהוא הולך להשיג.
זאת אומרת, גם הדרך לגמר התיקון מתחילה להיות דרך של תענוג, של שלמות ונצחיות, כשאנו בעצמנו מגדילים את המטרה. אבל מאיפה אפשר להגדיל את המטרה, אם אותו חלק של להיות בעולם הרוחני, אחרי המחסום, נסתר ממני? איך עושים את זה?
כאן רק עניין של חברה. חברה בלבד. ללא חברה האדם לא יכול להשיג את החשיבות להיות מקובל, להיות דומה לבורא. אין בעולמנו שום אמצעי אחר. אפשר להוציא קצת מהספרים, אבל ספרים לא נותנים התפעלות להיות מקובל, הם מראים רצון גולמי. לכן, אין ברירה אלא חברה. אמנם יש "אמא" שנותנת מכות, הבורא מלמעלה נותן צרות, אבל להתקדם בדרך ייסורים לוקח המון זמן.
האם עבודה במפעל שמטרתו הפצת חוכמה הקבלה היא לא דרך ייסורים?
בונים מפעל כדי לחייב את עצמנו לשאול "מהו הטעם בחיינו". מתוך שנשאל "מהו הטעם בחיינו" נזרז את עצמנו לבוא לנחיצות להגדיל את חשיבות המטרה. עושים מפעל כדי שהשאלה מה הטעם בחיינו לא תבוא ממכות מלמעלה, מהבורא, אלא מהמסגרת שאנחנו בעצמנו בונים. בזה האדם מקדם את ההתפתחות שלו יותר מהר ממה שהמקל משיג אותו מאחור.
אם נעבוד בצורה זאת, יהיה בחברה איזה כוח רוחני ונראה את עצמנו ואת החברים בהתרוממות מתמדת, בשמחה, בשלמות. וככל שנתקדם רק מתוך הכרח, בגלל המכות מאחור, אז ודאי שנהיה ביאוש ובחוסר כוחות. חוסר הכוח שאנשים חשים הוא מתוך זה שלא מרימים את המטרה ואז ודאי שנמצאים ביאוש, בשינה, במנוחה. הסיבה היחידה לדיכאון: שלא מרימים את חשיבות המטרה: להדמות לבורא.
מה הם התנאים שהפרסום הזה יעבוד על האדם?
על מידת האפקטיביות של מסע פרסום ניתן ללמוד מההצלחה של משרדי הפרסום בחברה בחוץ. אין מדיום שהם לא עושים בו שימוש: רדיו, טלוויזיה, עיתונות, מוזיקה, דיבור פה, שמיעה שם, שכנים, קרובים וכו', נכנסים לאדם דרך כל החורים בגופו. בסופו של דבר, כל דבר שאדם רואה סביבו הוא פרסום בלבד, פרסום של העולם הזה. כך אדם צריך להסתכל על העולם סביבו, לא חשוב מה הוא רואה. כל מה שנותן לו איזה כלים להערכה של מה שהוא רואה, נקרא "פרסום".
כנגד זה צריך לבנות בצורה מלאכותית פרסום רוחני. זאת אומרת, שהחברה שעוסקת בעבודה רוחנית היא קודם כל חברת הפצה, הפצה של חוכמת הקבלה. חבר שעומד בהרצאה לפני מאות אנשים, מה הוא עושה? הוא מפרסם את היותו נציג של חברת פרסום שעוסקת ברוחניות, הוא פועל מטעמה, ורוצה לתאר באוזניהם את הסגולות והמעלות של המוצר שברשותו, וכמה כדאי להם לרכוש אותו.
הם באים להרצאה כי רע להם והם מחפשים מענה למצוקה שלהם. הם שמעו שבקבלה אפשר למצוא משהו טוב. כמו שבעל הסולם אומר, שהשאלה שמביאה אדם לחוכמת הקבלה היא "מהו הטעם בחיינו?". אז הם שאולים: "מה הטעם בחיינו?" ואנחנו באים אליהם ומוכרים להם אותו: "יש לנו את טעם החיים, בבקשה, בואו תקנו".
האם כדי שפרסום רוחני יעבוד צריך להחשיב את מי שמפרסם רוחניות?
עד זמננו חשיבותו של אדם נקבעה לפי מקומו בסולם החברתי מעמדי. במאה השנים האחרונות, גם מדען, גם שחקן, גם פילוסוף, גם צייר, גם מוסיקאי, כל מי שהיו במעמד חברתי גבוה ונחשבו מיוחדים, ירדו מגדולתם. זה לא מן הסתם. זה הכרת הרע, הכרת הרע שהאנושות עוברת.
היום אין אנשים חשובים. פעם ראשי מדינה או מדענים היו מאורות גדולים. היום אין דבר כזה, ולא סתם, אלא להראות לנו שחשיבות צריכים למדוד לא לפי הישגים שמשיגים על ידי תכונות בהמיות-אנושיות שאדם נולד איתן, אלא על פי תכונות רוחניות. האנושות עומדת לגלות, שרק אנשי רוח אמיתיים, הם חשובים. רק אנשים כאלה יהיו מבוקשים בחברה.
איך מגדילים את החשיבות של החבר?
את חשיבות החבר מגדילים על ידי פרסום שלו בחברה. בא אלי חבר ומספר לי על חבר אחר שהוא עָבַד ועשה איזה דבר בצורה טובה מאוד. קודם כל, אני בכלל לא חשבתי שהחבר הזה מסוגל לעשות דבר כזה. וחוץ מזה, לא פשוט לעשות דבר כזה, איזו יגיעה הוא עשה, כנראה שהמטרה מאוד חשובה לו.
זאת אומרת, בין אם אני רוצה ובין אם לא, אני כבר שומע עליו, והוא כלפי כל יתר החברים נעשה בעיני יותר גבוה. בפעם הבאה שאתחיל לעשות חשבון עם מי להתחבר, למי להקשיב, במי להתחשב, אז ודאי שאיתו יהיה לי חשבון אחר ממה שעם חבר שלא שמעתי עליו דברים כאלה.
לכן עלינו לספר, כמו שכתוב: "העושה מתנה לחברו חייב להודיעו". כשאדם עושה מעשה טוב לחברה, הוא חייב לספר עליו לכולם. הוא בעצמו ולא כל שכן מנהל העבודה שלו. ולא סתם לעשות "לחיים", שגם הפעולה הזאת מרבה אהבה, נותנת דוגמה, אבל צריך לפרסם בחברה. אם לא עושים פרסום של מעשי החברים, האדם לא רואה את החברים, החברים לא חשובים בעיניו, ואז הוא נוטה לעשות הכל לבד.
ואז גם נדמה לאדם שמכל החברה הגדולה, פועלים רק כמה אנשים בודדים, אלה שיותר צועקים. אולי פחות עובדים, אבל יותר צועקים. הוא גם לא מכיר את האנשים, ואז הוא נחלש, כי נראה לו שרק הוא, כמה כוח שיש לו, רק הכוח הזה מיועד לו לתיקון, להתקדמות, ואת כל החברה אפשר לעזוב.
פרסום בלבד! אנחנו חייבים רק פרסום. זה מה שחג החנוכה אמור ללמד אותנו.
איך אדם אמור להתייחס לעבודת המפעל, כמו בעל מניות שדורש לדעת הכל או בראש קטן כמו פועל?
זאת אומרת, האם פועל טוב אמור לדעת רק מה הוא עושה, להתרכז בעבודתו ולעשות אותה בנאמנות ותו לא, או שעליו להתעניין במה שקורה במחלקה שלו, איך הוא משתלב במחלקה שלו ובכל עבודת המפעל?
אדם שלא יודע מה קורה במפעל, מה המפעל עושה לקראת המטרה הכללית, שהוא חלק מהספינה הזאת ששטה לקראת המטרה הכללית, אדם שלא רואה איזה מנוע גדול עובד לכיוון המטרה ולוקח גם אותו בתוכו, ודאי שאין לו חומר דלק.
אדם שלא יודע מה המפעל עושה, בכל השטחים, בכל הערוצים, שעל ידם אפשר להתקדם למטרה, הוא לא יכול לראות שאולי יש עוד משהו שלא עושים, ובגללו לא מתקדמים למטרה. כדי שספינה תשוט לכיוון הנכון, אמורים להיות לה מנוע, חרטום חד, איזון בין הצדדים שלא תתהפך, וכן מערכות שונות. לא די לדחוף אותה וזהו. אדם מעורב, מגלה שאפשר לשים עוד משהו, ועל ידו להתקדם באופן יותר מהר ויותר מדויק.
כל אדם שמשתתף במפעל יכול להוסיף. לכן פועל טוב הוא מי שרוצה להיות מנהל המפעל. כמו שאומרים בצבא, שחייל טוב הוא מי שרוצה להיות רמטכ"ל. למה? כי אחרת האדם לא מקבל חומר דלק מהכלל. שאז יש לאדם דאגה, שהכלל יעבוד טוב, שהחברה תהיה כמה שיותר גדולה ורחבה, כמו שכתוב: "ברוב עם הדרת המלך". חשיבות המלך יכולה להתגלות כלפי הגוף הבהמי רק כשהאדם רואה הרבה אנשים שמחשיבים את המלך הזה. רק אז הוא מתפעל ממנו.
למה מספרים כמה אנשים היו בהרצאות בחו"ל? מזה מקבלים חשיבות, מזה בא חומר דלק. אדם שמסתכל על סרט וידאו בזמן ירידה ורואה איך קיבלו אותנו בהרצאות בחו"ל, מקבל מזה הכרת החשיבות. זה נקרא פרסום כלפי עצמנו. וזה הפרסום שעלינו לעשות כל הזמן.
אז המפעל נועד לא רק לצרכי פרסום כלפי חוץ, לפרסם בעולם את חשיבות הקבלה, אלא המפעל אמור לעבוד גם כלפי פנים, כפרסום פנימי. זה הצד השני שלו. אבל לשם כך דרושים בכל זאת שני צדדים, גם לעשות את הפרסום הזה וגם לרצות אותו.
לשם כך יש לבנות מערכת, משרד פרסום פנימי, שידאג ליידע את כולם באשר לעבודה הכללית: האם התוכנית הכללית מתממשת ואיך כל מחלקה תורמת את חלקה. על לוח המודעות תתפרסם התוכנית של כל מחלקה וכן מעקב אחר ההתקדמות בהתאם לתוכנית, וכו'. זאת אומרת, אמנם מדובר על עבודת המפעל, אבל בתוכה אפשר להלביש רוחניות, שתמשוך אותנו יחד עם העבודה.
כל החוכמה היא שמתוך שגרת העבודה במפעל, האדם יגיע להכרה רוחנית, יעשה עבודה רוחנית, וישיג חשיבות רוחנית, אחרת תמיד נברח הצידה. העבודה שלנו היא להשתכלל בזה ועוד ועוד. וככל שהמנגנון הזה יהיה יותר עמוק, יתערבבו בכל אחד יותר פעולות רוחניות וגשמיות יחד.
איך המחלקות של מפעל יכולות לעורר בנו התפעלות?
עלינו לפרסם מה עושה כל מחלקה. מחלקה אמורה לדווח. לא סתם לנפח את עצמה, אלא לדווח על ההישגים האמיתיים שלה, ועל זה ומתוך זה לבנות רוחניות. לא סתם בעל הסולם כותב, שצריכים לפתוח בתי מדרשות ולפרסם את חוכמת הקבלה ברחובות. מתוך שנעשה את זה, יבוא אלינו כל היתר.
באיזו תדירות כדאי לפרסם את הפעילות של המחלקות?
פעם בשבוע, בגמר השיעור, כל המחלקות והוועדות אמורות לדווח על הנעשה, כמה התקדמנו גם בחומריות וגם ברוחניות. לפי מדדים שונים. בלי זה החברה לא תתקדם.
במפעלים מאוד גדולים, כשיש תקלה לחצי יום, הם מיד יודעים את היקף הנזק וכמה זמן יקח לכסות הפסד של חצי יום עבודה. למה? כי התפוקה היא בחשיבות עליונה, לכן מחשבים כל דקה.
פועל שמרוויח שקלים בודדים לשעה, לא איכפת לו אם הוא בורח לחצי יום מהעבודה, אפילו אם לא משלמים לו, מצידו שיקחו לו את השקלים האלה. אבל במפעל היחס אל פועל שהחסיר יום עבודה הוא שונה. מסתכלים על ההפסד שנגרם למפעל.
ובעבודה הרוחנית עלינו להתחשב בצד של בעל הבית העליון, איך בפספוס של דקה גונבים מכל העולם את התיקונים שהיינו יכולים לעשות. ואם לא מתחשבים בנקודה הזאת היא חוזרת אלינו כמכה, כי הבורא, כותב בעל הסולם, מעניש את האדם לפי גובה ההתפתחות שלו.
האם כדי להתפעל מחבר צריך קודם כל להשקיע בו?
זאת אומרת, האם חבר נעשה לי חשוב מפני שלקחתי אותו והשקעתי בו, ואז כל מה שהוא יודע, וכל מה שהוא אומר, חשוב לי. כמו עם הבן שלי, שגם כשהוא מדבר שטויות, אני שומע אותו ומתפעל ממנו. הוא צועק שרוצה איזה שטות, אני יודע שזו שטות, אבל מפני שהוא בעצמו חשוב לי, כי אני משקיע בו והוא נעשה חלק ממני, בגלל שנתתי לו, הכנסתי בו את היגיעה שלי, אז אני נותן לו את מבוקשו, אפילו שהוא מבקש שטות. אבל אז תולים את הדברים בשטות, בדבר מלאכותי, שהשקעתי בו והוא נעשה חשוב לי, ולא בזה שהוא נעשה חשוב מפני שהוא מייצר משהו חשוב, מפני שהוא נמצא בדרך הזאת.
כשחבר מייצר, כשהוא מראה את עצמו כפועל ורואים את העבודה שלו במפעל ומרגישים אותה, מתוך זה יודעים שהחבר הזה באמת עובד ומשקיע ועושה, אז משקיעים בו. אחרת אפשר להשקיע בכל אדם מבחוץ, להתחיל להתפעל ממנו, להתחיל למלא את הרצונות שלו. ומה אז?
האם אפשר בלי השקעה לשמוע מישהו? איך אדע במי להשקיע?
כשאדם משלם לך, אתה יכול לשמוע אותו. צריך תמורת התשלום לקבל משהו, איזה מילוי. מה זאת אומרת "לשמוע מישהו"? האדם הזה נעשה חשוב בעיני. ממה אדם נעשה חשוב בעיני? השקעתי בו הרבה יגיעה, ואז יש בו חלק ממני, ולחלק הזה אני מתייחס כחשוב, כי אני חשוב בעיני. ואפשרות נוספת: הוא משלם לי, אז מה שיש לו בינתיים בכיס, זה מה שחשוב לי. זאת אומרת, יש לו כסף בכיס שאני רוצה שיהיה שלי, יש לו משהו שאני רוצה, משהו שהוא שלי, אז במידה הזאת האדם נעשה חשוב לי. כך בעולם הזה.
אותו דבר ברוחניות. או שיש לאדם הזה רוחניות, שאני רוצה אותה, ואז הוא חשוב לי. או שאני משקיע בו בגלל שאני חושב שיש לו רוחניות, והוא נעשה חשוב לי. אבל בכל זאת צריכה להיות בו איזו רוחניות, זאת אומרת, הוא אמור להיות חבר בדרך למטרה. וזה נמדד לפי כמה שאדם נמצא בקבוצה ומשקיע בה.
אף פעם לא מודדים את ההשקעה לפי התוצרת, כי אולי הוא לא מסוגל לעשות משהו. מתייחסים אליו בהתאם למידת ההשקעה, לא מה הוא מייצר. מישהו אחר במקומו כבר היה עושה אולי רעש בכל העולם, והוא בינתיים עשה משהו קטן. לכן לא מסתכלים על מה הוא ייצר, אלא על הרצון שלו ומה יוצא מהרצון. על מה שהוא הכניס, שזה נקרא "יגיעה". יגיעה היא בהתאם לגודל המאמץ. אחד עושה מאמץ גדול וצועד רק צעד אחד, ושני עושה מאמץ וקופץ אלף פרסאות. אבל יכול להיות שהמאמץ שלו לעשות צעד אחד הוא יותר מאלף צעדים. זאת אומרת, צריך לראות את המאמץ.
אבל ודאי שאין להשקיע מן הסתם. צריך קודם לבדוק אם כדאי, מה החבר עושה, ובהתאם לזה לשקול אם להשקיע בו. ההתחשבות בחבר היא לפי היגיעה. אמנם הפעולה של מי שמתייגע במטבח לא מוציאה החוצה איזה פרסום של הקבלה, אבל עובדי המטבח, שעובדים קשה מאוד וצריכים להתחשב בהם, היגיעה שלהם חשובה בעינינו וראויה להתפעלותנו יותר ממחלקה שמפרסמת ומשפיעה לכל העולם החיצון.
איך לנהוג עם חבר שפועל רבות למען החברה ולא מספר?
זה לא טוב. עליו להשתדל לקום ולספר על עצמו, על כל פרטי עבודתו במסגרת התפקיד שלו במפעל. עליו לקום ולדווח על הנעשה אצלו השבוע, למרות אופיו הביישני אולי. כך הקבוצה תדע שאדם זה בעניינים, שהוא דואג. גם אם כולם מכירים בתרומתו אפילו אם הוא יודע להסתיר את עצמו, זה לא מספיק. להתפעלות זה לא מספיק. עליו לעשות את מעשיו בצורה יותר גלויה. אין ברירה, כך צריך בחברה, לפי דברי בעל הסולם ורב"ש.