111. האחדות כתנאי לייחוד עם הבורא
שיחה (28.11.02) על מאמר: "נעשה נס לשושנים"
הרב"ש, "שלבי הסולם", כרך ד' - מועדים, חנוכה, עמ' 54
עיקר החג, שקורה בכל מדרגה ומדרגה, הוא בירור ובחירה. הבירור הוא בין "יהודים" ל"יוונים", שני אספקטים מנוגדים זה לזה. "יהודים" אומרים ללכת בייחוד עם הבורא, בניתוק מהגוף, ו"יוונים" אומרים ללכת לפי טעמים ותענוגים. ה"יהודים" אומרים שצריך ללכת למעלה מהדעת, למרות הטעמים והתענוגים הגופניים. זאת אומרת, לא ללכת בתוך השכל, מה שהשכל מחייב עם חמשת החושים הגופניים שלו, אלא ללכת למעלה מהשכל, כי רק על ידי הייחוד יכולה להיות התעלות שמביאה למטרה.
אותו דבר לגבי חג פורים. חנוכה הוא התחלת התיקון ופורים הוא סוף התיקון, גמר התיקון. מה המן אומר? הוא אומר שיש בכוחו לאבד את היהודים, להשמיד אותם. למה? כי "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", הם מפורדים בינם לבין עצמם ומפוזרים בין כל העמים. מפני שאין להם ייחוד, הרצונות לקבל והרצונות להשפיע מבולבלים באדם, הוא עדיין לא ליכד אותם יחד, אז ודאי של"יוונים" או ל"המן" יש כוח שליטה.
זה מה שעשה מרדכי כנגד המן, והכהן הגדול מתתיהו כנגד היוונים, הם איחדו את היהודים. מרדכי פנה ליהודים ואמר שצריכים להתלכד, ובזה ניצח את המן. והכהן הגדול שזה בינה ("כהן" "מתתיהו" בני בינה) ליכד את היהודים שרצו בייחוד ביניהם כנגד היוונים, ולכן הצליח.
אבל העבודה הזאת היא למעלה מהדעת, לא בתוך השכל אלא למעלה מהשכל. ולכן רב"ש אומר: "ומנותר קנקנים". "קנקן" נקרא מה שיש לאדם ברצון לקבל, בכלי שלו. "ומנותר קנקנים" מה שמיותר, מה שהוא רואה בשכל שלו כמיותר, דווקא בזה נעשה נס לשושן. דווקא בהם מתגלים האורות העליונים שמצילים את האדם.
אז הבירור צריך להיות ב"מנותר קנקנים", בדברים שנראים לנו בשכל כמיותרים. הבחירה היא בניגוד לנטייה הטבעית של הגוף. זאת אומרת, אדם שמבחין שהוא לא רואה איך ללכת, אז הבירור הוא בדרך כלל במה שהגוף לא מסכים והשכל לא מסכים. בנקודת אי ההסכמה הוא צריך לחפש, לשם הוא צריך להיכנס, ולראות למה הגוף והשכל לא מסכימים. ואם הדבר קשור לייחוד עם החברים, לייחוד עם חברה, לייחוד עם הבורא, אז ודאי שהוא אמור ללכת ולבצע אותם.
מה שקרה בפורים ובחנוכה, קרה עוד עם אברהם. זה אותו בירור ואותו תיקון. הכל אותו דבר רק בדרגות שונות. מה אומר רב"ש על אברהם? אברהם הוא אברם: "אב" נקרא אב האמונה. "אב" זה הבורא, המקור. ו"רם" הכוונה, שמרימים את הבורא, עושים אותו גדול, מורם, ובסגולה הזאת יכולים להתייחד וללכת קדימה.
הכל נעשה על ידי כוח הבינה. כל הכוחות האלה הם כוחות הבינה:
"אברהם" - חסד.
"כהן הגדול" - בינה המחזירה לחוכמה, שמביאה את האדם לאור החסדים בהארת חוכמה.
"מרדכי" - הכוח המאחד את היהודים ומתקן את המלכות עצמה.
לכן בחג החנוכה מזכירים: "בני בינה ימי שמונה". מתקנים את המלכות על ידי הבינה. בין בינה למלכות יש "ימי שמונה", שמונה ספירות עד שמלכות עולה לבינה, שזהו התיקון שעולים למעלה מהדעת. ואז על ידי "כהן הגדול" ממשיכים הלאה מבינה לחוכמה-"גדול" נקרא "גדלות", "חוכמה" - כבר ממשיכים באור החסדים את אור החוכמה, שזה נקרא "לקבל על מנת להשפיע".
זה בעצם כל העניין. זאת אומרת, עם אברהם הבירור הוא בין "אברהם" ל"לוט". אברהם הולך באמונה, ולוט הוא "קללה", הוא הולך בכלי קבלה. בחנוכה הבירור הוא בין "כהן הגדול", "מתתיהו", כנגד ה"יוונים". ובפורים הבירור הוא בין "מרדכי" כנגד "המן". אבל כולן אותן הבחנות בין בינה למלכות. מלכות מיתקנת על ידי בינה, על ידי שמתרוממים ממלכות לבינה, ואז נכללים לבינה, ובזה מנתקים את עצמנו, נכנסים כמו נוח לתיבה. "תיבה" היא בינה. נוח בנה תיבה, נכנס בה, וכך ניצל מהמבול. התיקון של המלכות על ידי הבינה מתחיל עוד מימי נוח.
בספרי הקבלה לומדים את זה עוד מהתפתחות השורשים מלמעלה למטה, עוד לפני שזה קורה לנו בעלייה מלמטה למעלה, איך כל השורשים מסודרים כך, שהיתה שבירת הכלים ותיקונים לפנינו בעולמות, ואחר כך שבירת נשמת אדם הראשון, והכנה בשבילנו, שבינה ומלכות התערבו במיוחד. בינה, ס"ג, נכנסה למלכות כדי לאפשר למלכות לתקן את עצמה על ידי כוח הבינה.
זאת אומרת, יש בנו ניצוצי השפעה, ניצוצי בינה. אנחנו לא יכולים להגיד שאין לנו תיקון, שאין לנו סיכוי, שאין לנו הזדמנות, כי הרי יש. אלא מה שעלינו לעשות זה בירורים בין חלקי המלכות לחלקי הבינה, ולהידבק בחלק הבינה למעלה מהדעת, וכך להתרומם. זה מה שעשה אברהם לעומת לוט, זה מה שעשה הכהן הגדול לעומת היוונים, וכך עשה מרדכי לעומת המן. וכך עלינו לעשות בכל המדרגות.
אז העיקר, הכוונה של ה"יהודים" בכל מצב, גם של אברהם, היהודי הראשון, גם של הכהן הגדול מתתיהו, וגם של מרדכי, והם תמיד צעקו והכריזו על הכוונה, שחייבים להגיע לאיחוד. על ידי איחוד היהודים בינם לבין עצמם למטה נעשה ייחוד בינם לבין הבורא למעלה, ועל ידי זה הם ניצלים. אנו רואים שבחגים האלה, קודם צריך לעשות איחוד למטה, כי בלי זה אין מה לפנות לשמים, אין מה לקוות שמשם תבוא הישועה.
מהי הבחירה האמיתית?
הבחירה האמיתית היא שאדם רואה את שני החלקים שבו:
בחלק המלכות הוא רואה שכדאי לו ללכת לפי מה שהוא רואה בגוף, בחמשת החושים שלו, תענוגים גמורים, כדאיות.
בחלק הבינה, ששם האדם צריך לעבוד נגד המלכות, להתייחד עם יתר חלקי הנשמות, ללכת למעלה מהדעת והשכל, למעלה מטעמים ותענוגים, הוא לא רואה רווח, כדאיות. ואז נוצר לו פער, בין מה שהוא רואה בעיניים ובחושים שלו, שכדאי לו, לבין מה שהוא לא רואה בחושים שלו, אלא איכשהו מבין בשכל, על ידי איזה טעם שנותנים לו מלמעלה, כי בכל זאת נותנים איזה חן דקדושה שצריכים ללכת אחרת, אבל הוא לא מסוגל. ה"לא מסוגל" הזה, שאדם כבר יודע את חלק המלכות ואת חלק הבינה שבו, שישנם בתוכו, זה נקרא שיש לו הכנה של "לא לשמה".
מה זה "לא לשמה"? בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "שלא לשמה" נקרא, שאדם רוצה לעשות למען הבורא, אבל שגם לו עצמו יהיה רווח מזה, אחרת הוא לא מסוגל ולא רוצה. הוא מכבד את הבורא, אבל גם לו יש חלק בזה. זה נקרא "לא לשמה".
כשאדם מתחיל להכיר בכך, שחשוב לו גם לעשות לעצמו וגם בכל זאת להתחשב בבורא, אז יש לו בחירה. בחירה היא בין שני נתונים סותרים. הבחירה כרוכה בדרך כלל בוויתור על תענוגים וטעמים גופניים. "גופניים" הכוונה, מה ששייך לעולם הזה: אוכל, מין, כסף, שליטה, כבוד, מושכלות, כל אותם דברים, שצריך לקפוץ ולרומם את הרוחניות יותר מהם.
זה מאבק מתמיד, שבו האדם כל פעם נזרק למטה, ושוב צריך לעלות קצת למעלה, הוא נזרק שוב למטה, ושוב צריך לעלות, כלומר, יחד עם התענוגים הגופניים והאנושיים שהוא מכיר, הוא רואה כלפי מעלה את הרוחניות. לתענוגים של העולם הזה יש לו את כל הראיות, הם בתוך הדעת, והרוחניות היא למעלה מהדעת. הפער הזה, בין למעלה מהדעת לבין בתוך הדעת, הוא הבירור והבחירה שלו.
וכך האדם מתנדנד כאילו, ונופל. הוא מתרומם קצת, רוצה ללכת, ושוב נופל, רוצה קצת ללכת, ושוב נופל. וחוזר חלילה, עד שהוא עושה בירור על כל ההבחנות שנותנים לו מלמעלה.
מהי בחירה ברוחניות?
הבחירה ברוחניות היא לא ללכת לפי טעמים גופניים: אוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, כל מה שיש בחמשת החושים, אלא ללכת לפי החוש השישי. אבל החוש השישי עדיין לא פועל, אלא צריך להגדיל אותו כל הזמן, להגדיל אותו על ידי פרסום מהחברה, מה שנקרא אברהם: "אברם", שצריך להרים בעינינו את הבורא. זו כל השיטה.
עלינו להבדיל בין אברהם וכל הייחודים, "יהודים", כנגד כל ה"מצרים" וה"יוונים", זאת אומרת, כל יתר הרצונות שבגוף שלי. אין ברירה, אלא רק להתייחד למטה כדי לעשות אחר כך ייחוד עם הבורא למעלה. התנאי הוא שנעשה איחוד למטה. כך היה בחנוכה, כך היה בפורים, בלי זה אי אפשר להינצל מהשמדה.
סכנת ההשמדה נמצאת לפנינו כל הזמן. והפתרון הוא רק באיחוד קודם למטה, לקבץ לפחות קבוצה חזקה, שיכולה לעשות ייחוד עם הבורא, ובזה להכריע שהקשר עם הבורא כבר ישפיע על הקהל הרחב.
גם בפורים יהודים היו מפוזרים בכל מאה עשרים ושבע מדינות אחשוורוש ומרדכי צעק לכולם, אבל אחר כך כתוב, ליהודים שבשושן הבירה, שהעיקר הם אלה שבבירה, במרכז הכוח. אם שם נעשה ייחוד, אז נוכל להכריע שיהיה לנו ייחוד עם הבורא, עד כדי כך שנוכל לשלוט על כל יתר "העם", שהם כלים מנותקים של מלכות, ואפילו חלקי הבינה שנכללו במלכות, ונמצאים שם בשבי.
לכן, קבוצה חזקה, שהיא חזקה בתוכה, אפילו שהיא מוקפת בים של דעות מפוזרות, ועם מפוזר, ויהודים וערבים שבכלל לא שייכים לשום דרך ומסר, היא בכל זאת יכולה להציל את העולם. שזה נקרא "צדיק יסוד עולם".
מה זה כלי משותף בין חברים?
כלי משותף הוא שכל החברים מתחברים ביניהם בחשבון של למעלה מהדעת. שכל אחד מוותר על האגו שלו, רק שיהיה חיבור. לא חשוב בקבוצה מה כל אחד מרגיש ומה כל אחד חושב, מה הדעות שלו, אלא החברים מוותרים כל אחד על הדעות שלו, למרות שכל אחד חושב שהוא צודק, ומבין שהוא צודק, ואחרת יהיה חורבן. לא איכפת משום דבר, לא איכפת משום דעה פרטית של אף אחד, העיקר שיהיה ייחוד. זה נקרא "להתחבר".
"מתחברים" הכוונה שכל אחד מוותר במאה אחוז על מוחא וליבא שיש בו. שאין בכלל טענות. לא שומעים ולא לוקחים בחשבון שום טענה של מישהו. אחרת לא יכול להיות חיבור. לא נוכל להתחבר אחד עם השני, אם כל אחד ישמע מה שעולה לו מבפנים. זה דבר פשוט. ההתקדמות למטרה נעשית על ידי החלטה טובה, שצריכים ללכת למעלה מהדעת, שצריכים ללכת עם השכל של העליון, ואם לא, מכות נמרצות והארכה נוראית של הזמן יגרמו להתקדמות למטרה.
מה בדיוק עוזר לבנות ייחוד?
ויתור של חברי הקבוצה כל אחד על הטענות שלו, מה שיש לו במוח ובלב, ובכלל לא לקחת אותן בחשבון. כמו אדם שעומד מול השופט, והשופט מונע ממנו את זכות הדיבור. מה שיש לו לומר זה ודאי טוב ויפה, אבל לא מעניינו, אנחנו חורצים את דינך וזהו.
איזה קשר יש בין אמונה לנס?
על ידי זה שעובדים כדי להשיג את האמונה, זוכים לנס. כי זה באמת נס, שמלכות יכולה להתרומם לבינה, להתכלל בבינה ולקבוע בבינה את מקומה. זה נס, זה לא טבעי. ואפשר לעשות את זה רק על ידי הליכה למעלה מהדעת, שזה נקרא להשיג את כוח האמונה.
על איזה מעשים צריך לתת עונש בחברה?
כל מעשה שהוא כנגד ייחודיות החברה, שמוריד את החברה מהגובה הרוחני שלה, אמור לבוא לידי עונש, אבל לא רק עונש אלא עונש ותיקון. הנזק שאותו אדם גרם לחברה בירידה מרוחניות, זה כבר העונש שלו, העונש שמגיע לאדם מלמעלה. ואחר כך התיקון הוא, שהחברה והאדם בעצמו רוצים לעשות רושם כזה באדם שעשה את הנזק ובחברה, שהדבר הזה אף פעם לא יקרה יותר, לא בו ולא באף חבר אחר.
למה צריך להעניש אדם שמפר חוק שקבעה החברה, הרי כבר נענש בכך שהתרחק מחיבור?
אדם שמפר חוק של חברה רוחנית, הוא במשהו קלקל את הייחוד. בזה הוא יוצא מהחברה. אז מדוע החברה צריכה להעניש אותו? לעונש שמענישים את האדם יש כמה בחינות.
קודם כל, לא סתם יורדים לחייו של אדם כדי להציק לו. אין עונש סתם. בקבלה העונש נועד לתיקון. זאת אומרת, לא עושים פעולות שהן לא לצורך תיקון. מהו תיקון? התיקון תכליתו לעתיד, כלפי החברה וכלפי אותו אדם. לא מתחשבים עכשיו עם האדם ועם החברה, מתחשבים עם המצב העתידי, כי תיקון הוא לא למצב הנוכחי אלא לעתיד, כדי שהדבר לא יקרה בעתיד.
איך מהנזק שנגרם אפשר לעשות תיקון שבפעם הבאה זה לא יקרה? רב"ש אומר, אדם שנכלא בבית סוהר מן הראוי לתת לו עונש קצת יותר ממה שמגיע לו. למה? כדי שכאשר ייצא מבית סוהר הוא ישכח מה שהיה קודם, חומרת היתר של העונש תמיד תשמש כשוטר, כשומר, בתוך האדם ולא תתן לו להפר שוב את החוק.
כך גם בחברה שעוסקת בהתפתחות רוחנית. חבר שהפר את החוק של החברה ויצא ממנה, אמנם היציאה הזאת היא כבר עונש בשבילו, אבל לא נעשה תיקון. הוא פגם בחברה ומהחברה יש עונש, אבל לא עשינו תיקון. אז איך עושים תיקון? איך מזהירים את האדם עצמו ואת החברה, שבפעם הבאה החברה לא תאפשר לו לעשות כך, וגם הוא לא ירשה את זה לעצמו? צריך שיישאר רשימו החזק ביותר מהמעשה הזה, ולא רק לאותו יום, אלא לכל הימים הבאים.
הרי אנו נוטים לשיכחה ולכל מיני ויתורים. הנטייה היא לרחם על האדם, אדם בא ומבקש סליחה, מיד האגו שלנו נרגע, ואנו מוכנים לתת לו את כל העולם. למה? כי הוא מילא את האגו שלנו. אז מה באמת ראוי לעשות, לסלוח לו ומיד להתחבק איתו על זה שהוא מסכים איתנו? זה קלקולים. אמא נוהגת כך, היא נותנת לילד מכה ומיד אחר כך נשיקה. אז איך החברה תבטיח שאותו שורש של קלקול לא יחזור?
עלינו לראות את המצב בחומרה, ללא תענוגים גופניים שהחבר כבר קיבל עונש, ואנו כבר הרגענו את הזעם שלנו, אז אנו כבר אוהבים אותו, כי קיבלנו ממנו תענוג. כמו שאומרים על משפחה, אם רבים סימן שאוהבים אחד את השני, כי רבים ואחר כך אוהבים, ולאחר מכן שוב רבים ואוהבים. זאת אומרת בונים את הכלים ולאחר מכן ממלאים אותם בתענוגים.
זו לא הדרך של הקבלה. אדם שבא ומבקש סליחה הוא בסליחה הזאת רוצה לקנות אותנו, הוא בזה ממלא את הגאווה שלנו, את השליטה שלנו. ואם אנו מסתפקים בזה, אנו גורמים לכלי יותר גדול לקלקול בעתיד. לכן תלמיד חכם צריך להיות קשה כברזל.
זאת אומרת, אם אדם עשה מעשה, צריך לנהוג איתו כמו שסבתו של רב"ש נהגה כלפיו. רב"ש מספר, שסבתו לא היתה נותנת לו מכה מייד, אלא שלושה ימים לאחר שעשה את המעשה. אחרי שכבר דיברה איתו יפה והכל היה בסדר, היא פתאום היתה קוראת לו ואומרת: "ברוך, אבל אתה זוכר לפני שלושה ימים עשית את המעשה הזה, בוא אני אתן לך מכות". כמה קשה לסבתא לעשות דבר כזה. אבל זה נקרא תיקון, לא עונש.
זה בעיה. ולכן חברה אמורה להתייחס לדברים האלו: צריכה להיות ועדה לעבודה על בניית הכלים, שאמורה לנהוג בקשיחות. לא לקחת בחשבון את ההרגשה הפנימית, אלא לעבוד לפי התוכנה שמביאה לתיקון. עם כל הכאב והקושי ללכת ולעשות רע לחברה ולחבר, כי רק "על כל הפשעים תכסה אהבה", וכבר זהו, אין פשע. עכשיו צריך לעשות את התיקון לעתיד, שיהיה רשימה לעתיד כדי ששורש הקלקול הזה לא יחזור לעולם. זו בעיה גדולה מאוד. זה לא פשוט.
למה צריך להעניש בצורה כזאת?
אדם שגרם לחברה נזק ברוחניות, הנזק לא ניכר לעיין. וכשהוא בא ומבקש סליחה והחברים סולחים לו, בכך הוא לא גרם לעצמו שום תיקון לעתיד, שימנע את הישנות המעשה הזה. איך בפעם הבאה הוא יישמר, מה יגרום לו לפחד לעשות את זה?
האדם אמור לקבל מכות או משהו דומה, שירשם אצלו בצורה שלילית ויעזור לו בפעם הבאה לשמור על עצמו. לכן זה לא נקרא עונש, החברה לא מענישה אותו, אלא עוזרת לו לתקן את עצמו, שבפעם הבאה לא יקרה לו דבר כזה. החברה מתקנת אותו.
הסבתא ידעה בדיוק מה היא עושה, כשלקחה מקל ואמרה לנכד: "בוא, אני אתן לך מכות". היא עשתה לו תיקונים. בטח הילד צעק: "סבתא, זה אכזריות. רק עכשיו ישבנו יחד, נתת לי ריבה, פירות, ליטפת אותי, ופתאום את אומרת לי 'עכשיו תקבל מכות'?" ילד לא יכול להבין דבר כזה. גם אנחנו לא מבינים כך את ההתנהגות של הבורא איתנו. זה בדיוק אותו דבר. אבל כל העניין הוא, שצריך להיכנס באדם רושם שלילי ממה שהוא עשה.
מה יגרום לו בפעם הבאה לא לעשות?
כשילד יודע שסבתא טובה, ורוצה לטובתו ואוהבת אותו יותר מעצמה וממש מוכנה לתת לו הכל, ובכל זאת היא נותנת לו עונש, הוא נמצא בסתירה: "איך יכול להיות שסבתא אוהבת אותי ונותנת לי מכות?" אז הוא לאט לאט מתחיל לחשוב מאיפה הוא מקבל מכות.
בעל הסולם כותב על זה, שאדם בוגר לא מבין איך בהתחלה, כשהיה תינוק, ילד, נער בבית ספר, עד גיל עשרים בערך, החברה וההורים התייחסו אליו כל כך טוב, ברחמנות, בהבנה וכו', ופתאום הוא נכנס לעולם שכולו רע, ממש נכנס לצרות, דורשים ממנו, צועקים עליו, נותנים לו מכות. הוא לא מבין למה זה קורה לו.
פסיכולוגים אמורים לדעת את זה, ועדיין לא יודעים, אבל עם הזמן הם ידעו. בדברים האלה לא צריכים ללכת למעלה מהדעת, אלא חינוך נכון אמור להיות בנוי בצורה כזאת, שתמיד קדימה יישאר לאדם רושם רע אבל נכון, בצורה נכונה.
מה זה "רושם רע"? כל הרשימות קיימות משני דברים, מתענוג וייסורים, מאור וכלי. צריכים לבנות את שניהם ולא סתם לתת מכות. אם נותנים לאדם סתם מכות, הוא לא מבין על מה ולמה. האדם צריך לדעת שהמכה הזאת באה מטוב ומטיב, ואז הוא נמצא בסתירה:
מצד א'- מגיע לו דברים כל כך טובים מהבורא.
מצד ב'- אותו בורא מפליא בו את מכותיו.
זה נקרא רשימו, כי כולל בתוכו שתי הבחנות.
איך החברה יכולה לשפוט נכון את החבר?
אם הכוח ששופט, לא לוקח בחשבון מה שהוא מרגיש, אלא מה שהוא צריך לעשות לפי חוק ותיקונים, אז ההחלטה שלו היא נכונה. לשופט אסור להסתכל על מי שהוא שופט, אם הוא יפה או לא יפה, אם הוא שחור או לבן, דתי, חילוני, וכו', על כל מיני דברים שיכולים לקנות אותו. שופט צריך לדעת רק את הנתונים, ואת התוכנה למה הדבר הזה צריך להביא.
בחברה צריכים להיות מודעים ליחס כזה למה שנעשה. וכל אחד ואחד, וכולם יחד, צריכים לדון במה שקורה, ולעשות חשבון לא מתוך רחמנות אלא רק מצד המטרה. מצד המטרה ולא מזה שמביאים לנו תענוגים גופניים ואנושיים.
גם הבורא כך מתחשב, בגלל זה יש לנו סתירה ממנו. הוא מתחשב במטרה ובמצב הרוחני הבא. ואם למצב הרוחני הבא צריכים להשמיד כמה מיליונים, אז הוא משמיד. אנחנו מסתכלים על מה שקורה עם הגוף שלנו ועם הגופים מסביבנו, אוי ואבוי, ולא מסתכלים מצד הבורא. הסתירה הזאת נמצאת בגדול ובקטן, בכל דבר שיש לנו מההשגחה. אין מה לעשות.
איך צריך להתייחס להחלטות הועדה?
הועדה שהחברה קבעה היא הועדה. ואז אדם לא מביא בחשבון שום טענה של הגוף שלו. זאת אומרת, כל מידע שמביאים לו חמשת החושים שלו, הוא מתכחש לו. במקום הגוף שלו הוא מוכן לקבל כל החלטה שתחליט הועדה, כל דבר שיגידו לו.
מה קורה אם ההחלטות של הועדה לא נראות לי?
כאשר החושים והשכל של האדם מורים לו שמה שהוא מרגיש זו האמת ומה שהחברים אומרים זה לא נכון, איך עליו לנהוג?
ב"נעשה נס לשושנים" רב"ש אומר, שאם אדם רוצה להגיע לנס, לרוחניות, הוא אמור לנהוג לא לפי מה שנראה לו על הגוף שלו, מתוך השכל שלו ומתוך הדעת שלו, אלא לפי מה שהחברים אומרים. הוא חייב לבטל את דעתו שלו מפני דעתו של הזולת.
כדי להגיע לאיחוד החברה עלינו להיכנע להחלטות החברה. אם לא נגיע לייחוד החברה, אין מה לחשוב על ייחוד עם הבורא.
אז איך אפשר לפתח כלי ביקורת?
קודם צריך לעשות ביקורת ובירור, להחליט את כל ההחלטות, ואחר כך לשים אותם בשק ולהשליך אותם. בלי ביקורת נקרא למטה מהדעת, והמקובלים אומרים ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, קודם אדם צריך לעשות ביקורת מדויקת על הכל, להביע את דעתו ולעמוד עליה, ואפילו לצעוק, לא לקבל, להוכיח שהצדק איתו, אבל אחרי שהביע את דעתו וכולם ראו את זה, הרגישו את זה, הבינו אותו, אחרי זה עליו לומר להם: "ועכשיו אני מוותר על דעתי".
בלי ביקורת זה נקרא למטה מהדעת, חייבים לעשות ביקורת. רק אז יכולים ללכת למעלה מהדעת, למעלה מהביקורת שלי.
מתי ניתנת לאדם זכות הצעקה?
כשאדם מחליט שאחרי הצעקה הוא יוותר, אז החברה נותנת לו אפשרות לצעוק. אחרת בשביל מה צריך את הצעקות שלו, שסתם יצעק? עושים ישיבה כללית ואדם בא ואומר: "חבר'ה, אני רוצה שתי דקות", עולה, כועס, מבקר, ואז החברים רואים מה הוא רואה בעיניים הבהמיות שלו, ואחרי שתי דקות הוא אומר: "ואני מוותר על זה". ואז החברים מבינים שהוא עלה מעל הבהמה שלו, והוא חוזר למקום ויושב.
כך אפשר לתת לכל אחד ואחד שתי דקות, אין שום בעיה.
האם יתכנו החלטות של החברה, שלא יעברו את אישורו של הרב?
אין דבר כזה שהרב מרשה או לא מרשה. על חוקי החברה מתקבלים פה אחד על ידי כולם וגם הרב מעורב בזה, אבל אחרי שהחוק מתקבל, אין מקום לדבר על להרשות או לאסור. יש חוק וזהו. למשל, נקבע על ידי החברה שמתחברים עם כולם ועם חבר מסוים לא מתחברים. זה לא שהרב אומר, אלא צריך להיות חוק בחברה שבנסיבות כאלו כך הוחלט.
הרב יכול להסביר למה הוא בעד או נגד, אבל ההחלטה מתקבלת יחד ואחר כך עושים. הרב לא יכול סתם להורות לעשות או לא לעשות. צריך לבדוק למה כן ולמה לא. יכול להיות שהרב צודק, יכול להיות שלא. זו לא עבודה בשותפות.
רק במקרים שהחברה לא יכולה לגעת, אז הרב אולי צריך להתערב, אבל גם לדברים כאלה צריכה להיות ועדה.
האם מידת ההצלחה של החברה תלויה בגודל החברה ובגדלות החברים?
לא. חברה יכולה להיות קטנה. אפשר ללכת לאיזה מקום ולאסוף עשרה אנשים קטנים, שלא יודעים כלום, ואין להם הכרה בשום דבר. זה לא חשוב אם הם קטנים או גדולים, לא מעלים גדלות של כל חבר וחבר, אלא מעלים את הייחוד שיכול להיות בין החברים. זה הכוח. הכוח הוא עד כמה החברים בקבוצה דבוקים אחד בשני, ולא עד כמה כל אחד גדול לפי הגובה הרוחני שלו.
לרקע של האנשים אין חשיבות, מה שחשוב הוא הרצון של החברים להתחבר. אם האיחוד ביניהם יהיה חשוב להם כדי לוותר על דעתו הפרטית של כל אחד ואחד, זה כבר רוחניות. ויכול להיות בקבוצה כל אחד גדול, מנופח, ולא מוותר על עצמו, ואז אין ייחוד, והרוחניות היא אפס. ובקבוצה הקטנה יכולה להיות רוחניות, שכוללת את כל המילימטרים האלה, כבר עשרים מילימטר גובה רוחני.
גודל החברה לא תלוי בגודל של כל חבר, אלא עד כמה כל אחד מוותר על עצמו, ומעלה בעיניו את החבר, כדי להתייחד עימו. הגודל הרוחני לא תלוי בגודל של היחידים, אלא תלוי בדבק שביניהם. לכן לא צריך גדלות של כל אחד ואחד, הם יכולים לדעת או לא לדעת תע"ס או משהו אחר, יתכן שרק התחילו להתעניין ברוחניות, אולי שמעו קצת "מתן תורה", זה כבר מספיק. לא הידע ולא מידת ההתקדמות שלהם חשובים. חשובה מידת החיבור ביניהם.
האם ביטול עצמי מול החברה זו הדרך לדבקות?
זו לא הדרך היחידה. צריכים להגיע לאהבה. אדם שמבטל את עצמו עדיין לא הגיע לדבקות. אדם שמבטל את עצמו בכוח כלפי החלטות החברה, הוא אמנם התבטל, אבל בזה הוא לא נדבק. כדי להידבק צריך להיות דומה, צריך להתייחד עם ההחלטה הזאת, צריך לאהוב את החברים. זה השלב הבא. השלב של הביטול העצמי לא מספיק, כתוב גם "ואהבת לרעך כמוך".
בעל הסולם מסביר ב"מתן תורה" שישנם שני שלבים:
שלב א'- אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", שהוא רק ההתחלה.
שלב ב'- ואהבת לרעך כמוך", שהוא דבקות.
השלב הראשון הוא כחפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע, והשלב השני הוא לקבל על מנת להשפיע.
יש עניין של לא לעשות רע לשני, ויש עניין של לאהוב את השני, לעשות טוב לשני. בהתחלה מלמדים גוי רק על רגל אחת, לא על שתי רגלים. למה על רגל אחת? מלמדים אותו רק "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". ויהודי, מי שרוצה להתייחד, מלמדים אותו גם "ואהבת לרעך כמוך". אלה דברים פשוטים, אלא שלא רוצים לשמוע.
מאיפה מקבלים כוח לרצון לייחד את כולנו יחד?
לדבר על זה בצורה מלאכותית עוד ועוד, לעבוד יחד עוד ועוד, לאכול יחד, לשתות יחד, לישון יחד, הכל לעשות יחד, יחד, יחד. אבל, שכל הזמן מישהו יעורר בנו בשביל מה: גדלות המטרה, גדלות הבורא. ואז לאט לאט נרגיש. לזה צריכים תפילה, כאן המקום שצריך לקרות נס. והנס תלוי בכל מיני מעשים שלנו, בתקווה שהם יעזרו. כי אנחנו לא יודעים מה עוזר, אלא בתקווה שזה יעזור. זאת הבעיה.
אבל יכולה להיות חברה קטנה, לא חשוב הגובה שלה ומה החברים בה יודעים. אם יש חיבור בין החברים, רצון לזה, נגיעה, נטייה לזה, זאת אומרת, הבנה שהחיבור הזה יתן להם את הכל, אז פשוט נכנסים בתוכה ועובדים איתם.
חברה היא הכוח הכללי של אותם היחידים, שכולם מתבטלים כלפי כוח הייחוד. זאת אומרת, חברה היא משהו כללי, רוחני, רעיון שכולם נכנעים כלפיו ומקבלים את המרות שלו באהבה. זה נקרא חברה. ואם אין דבר כזה, אז זו לא חברה.
אדם שמתבטל כלפי החברה, האגו שלו נעלם, הוא מוותר עליו, מבטל אותו, איך הוא יגדל בלי אגו?
לא צריך לדאוג על האגו. תמיד מקבלים אותו במידה, במשקל ובאופן שצריך אותו. תמיד נותנים לאדם קו שמאל והוא נופל בו, אין לו שום שליטה עליו. אלא האדם צריך לדאוג רק על קו ימין, להיות דבוק בו עשרים ושלוש וחצי שעות. ואם הוא דבוק בו עשרים ושלוש וחצי שעות, רק בתנאי שנשאר דבוק, הוא הולך לקו שמאל, ואז האגו הזה מתעורר. לכן עליו אין דאגה.
אחרי שאדם ויתר על הדעת שלו כלפי חוץ, האם אפשרי להסכים עם זה גם בפנים?
לא. בפנים הוא נשאר בדעתו, אלא הוא מוותר על הדעת שלו, מבטל את עצמו כלפי החברה, זה נקרא שהוא מקבל על עצמו בחיצוניות את דעת החברה ומשתדל לעבוד כאילו שזהו באמת הרצון שלו והדעת שלו. אבל ברגע שהוא מחליף את דעתו בדעת החברה, ודאי שהוא נגד זה. לכן הפעולה הזאת נקראת "למעלה מהדעת".
אחר כך הוא מגלה שהוא לא מסוגל לבטל את דעתו מפני דעת חבריו. אבל בינתיים כאילו נותנים לו כמה פעמים והוא עוד מתגאה בתוך האגו, איך הוא ביטל את דעתו מפני דעתם, איך הוא גדול, וכו'. אבל המשחק הזה אחרי כמה זמן נגמר, ומלמעלה נותנים לו באמת לעשות פעולות כאלה, ואז הוא רואה שלמעלה מהדעת הוא לא מסוגל לעשות.
אבל כשנותנים לאדם לראות, שהוא לא מסוגל ללמעלה מהדעת, נותנים לו ביחד עם זה הזדמנות במידה הזאת לפנות לבורא, שיעזור לו לעשות את הפעולה הזאת. ואז הלמעלה מהדעת שהוא כל פעם צריך לעשות, הופך לאמצעי להגיע לפניה לבורא ולדבקות עימו.
לכן למעלה מהדעת זהו דבר שבלתי אפשרי לבצע, כי אז נחוץ לאדם לפנות לבורא, וכך הוא מגיע לקשר עם הבורא, בין אם הוא רוצה ובין אם לא.