117. חטא האדם הראשון
שיחה (10.12.02) על מאמר "מהו עניין כישלון בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - נביאים, הושע, עמ' 13
כישלונות לא קיימים. כל דבר ודבר חוזר לשורשו. קיים רק רושם של כישלון שעוזר להתקדם, ומאוחר יותר נתקן. במצבים הסופיים, כשהאדם משיג אהבה נצחית ומושלמת של הבורא אליו, הוא מגלה שהבורא ברא אותו, תכנן את כל דרכו, פקח את עיניו והסתיר ממנו את כל המצבים שבדרך, הכול מהנקודה האחרונה והראשונה של "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", בלי שום חשבון עם האדם עצמו. כישלונות מעולם לא התקיימו, וכך גם נפילות ומכות, אלא הכול התרחש מתוך אהבה נצחית.
אז מהו עניין הכישלונות? הכישלונות קשורים לכיסויים שאותם על האדם לעבור ולהסיר, אחרת לא ירגיש בגילויים. הבורא צריך להעביר את האדם דרך כל המאורעות הללו, והגילוי צריך להתרחש בשני אופנים:
א) גילוי פרטי של כל אחד ואחד - כל אחד "רואה באצבעו - הנה אלוקינו זה", כלומר חייב לגלות בעצמו את הבורא, בדרכו הייחודית, לפי הכלים שלו. לאיש אין כלים שישנם בחברו, וכל אחד מגלה את הבורא מתוך נשמתו, מתוך שילוב הרצונות והתשוקות שישנם בו בלבד.
ב) גילוי עד גובה כיסא הכבוד - את כל הכיסויים ("כיסא" בא מהמילה "כיסוי") ואת כל ההסתרות האדם הופך לכבוד ה', ומגיע לדרגה הגבוהה ביותר של הרגשת הבורא.
וגם בחברה יש להשפיע זה על זה. בינתיים, כשעדיין לא מרגישים את חשיבות הבורא וגדולתו, הרגשה הנותנת חומר דלק, יש לעשות זה לזה "פרסום הנס" - פרסומת על חשיבות הבורא. גם כשלא מכירים בחשיבות הדבר, אבל הכול אומרים שהוא חשוב, זה נעשה חשוב בעינינו ומתוך כך יש לנו חומר דלק. ומתוך כך מתחברים זה לזה, מחברים את הרצונות, מבטלים את האני וכולי. כלומר, העבודה היא רבגונית ובפעולה אחת מגיעים לתוצאות רבות.
לכן כתוב "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד". כלומר, גודל התשובה צריך להיות כזה שכל הכיסויים הופכים להכרת הכבוד, להכרת גדולת הבורא. תחילת הדרך היא קבלת התרשמות על גדולת הבורא מכל אחד ואחד, אף על פי שאיש אינו רואה אותה ולא יודע אותה.
מה ההבדל בין גמר תיקון פרטי לגמר תיקון כללי?
ישנו גילוי פרטי וישנו גילוי כללי. גילוי פרטי הוא מה שכל אחד ואחד משך שיתא אלפי שני, משיג על ידי עבודה פרטית, עד מדרגת גמר התיקון. בגמר התיקון הפרטי האדם מתחבר עם כל הנשמות. וככל שהוא כולל אותן בתוכו, הוא מעלה גם אותן לגמר התיקון. אבל עדיין רק עד כמה שכלל אותן בתוכו, ולא כמה הוא נכלל בהן והן עושות את העבודה הזאת בפועל. האדם מעלה את החלק שלו עד לגובה גמר התיקון, וגם את כל יתר הנשמות, ככל שהן יכולות להיכלל בו ובכוחו. הנשמות עצמן יכולות להיות בכל מיני רמות, אפילו בדרגת אפס למטה ממחסום. זה נקרא "גמר תיקון הפרטי", ומגיעים אליו המקובלים השואפים למדרגה הזאת.
בגמר התיקון הכללי כל נשמה ונשמה, כל בן אנוש שחי עלי אדמות בעולם הזה, יגיע למצב הזה בפועל, בהכרה מלאה. אז יהיה גמר התיקון הכללי בנשמות מלובשות בגופים. בעודן מלובשות בגוף, יתקיים בהן גמר התיקון ברוחניות. זה נקרא שמורידים את הדרגה הרוחנית של האצילות לעולם הזה, כשנמצאים עדיין בגוף. "וימלא כבוד ה' את הארץ" - כל הרצונות, כל הדרגות, כולל דרגות דומם, צומח וחי, שהן מחוץ לאדם. איך ייראה אצלן גמר התיקון? ודאי שלא יתרחש בהכרה, כי אין להם מסכים וכלים, אבל הם יגיעו לגמר תיקון כמכלול בתוך האדם. זה ההבדל בין גמר התיקון הכללי לגמר התיקון הפרטי.
מה ההבדל בין הכרת הרע מבחינת מוחא ומבחינת ליבא?
אלה שני סוגי כלים רוחניים שנפתחים לאדם כשהוא מגיע לגילוי. זאת אומרת, יש דבר מה שאתה מרגיש, וחוץ מזה יש דבר מה שאתה מבין. מבינים את הסיבה להרגשה. אלה שתי דרגות. מרגיש זה ליבא ומבין את הסיבה זה מוחא.
למה נאמר על האדם הראשון שהיה "מין"?
"מין" הכוונה לרדיפה אחר תאוות בהמיות כביכול. הן לא בהמיות ממש, אלא נמצאות בעל מנת לקבל. מכל התאוות, הנמוכה ביותר, אך החזקה ביותר, היא מין. תאווה כזאת נמצאת רק בבני אדם, כשאצל הבהמות הזיווג מתבצע לפי תוכנה. בחודש מסוים מתאספות הבהמות במקום מיוחד כדי להזדווג ולהתרבות. בזמנים אחרים הזיווג אינו מתקיים כלל. כך קורה עם הצומח ועם החי. בדרגת מדבר, דרגת האדם, המין פרוע ועמוק מאוד. הוא אינו סתם מין, אלא עומד כנגד, בדומה, לנקודת ההתאחדות עם הבורא, רק בדרגה הנמוכה ביותר, החזקה ביותר. וההתאחדות הזאת חייבת להתקיים בכל הקומות.
לכן "מין היה" כוונתו שהאדם קיבל תאוות בדרגה הנמוכה ביותר, ובאמצעות ההפרעות הללו עליו להתקדם לאט לאט לדבקות ה'. לפני שקיבל האדם את התאוות הללו, לא היה מה לדבר על תיקונים, כי תיקונים מתחילים דווקא מהדרגה הזאת. כי כל הדרגות יורדות מהשבירה עוד ועוד עד שמגיעות לדרגה הנמוכה ביותר, ברצון לקבל על מנת לקבל, שנקרא "מין".
כך המין ברוחניות, ובהתאם לכך בגשמיות. אבל בגשמיות אין צורך להתייחס לרצון הזה. התיקון שלו מתרחש רק דרך המאור המחזיר למוטב, דרך ההשתוקקות לכוח מלמעלה שיבוא ויתקן אותנו. אין להתרכז בתיקון הרצונות עצמם, כי כך הם רק מתרבים. כמו שנאמר, שמי ששובר רצון אחד, מקבל שניים. התיקון מתרחש על ידי זה העיסוק ברוחניות, בכוח, מתוך כך שמכניסים את הבורא לתמונה ורוצים להיקשר בו.
את הרצונות יש לעזוב לנפשם ולא להתמודד מולם, אלא נגד הסתרת הבורא. אחרת האדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו, בתוך מחשבות על מין, כסף, כבוד וכולי. יש להתכוון לרצות ולקוות לכך שהאור ימשוך אותנו החוצה.
למה התרחשה שבירה דווקא על הכוונה על מנת להשפיע?
הבורא, בכך שצמצם את עצמו, ברא רצון לקבל, שהוא חוש שנהנה מנוכחות הבורא, ולא יותר מכך. האדם מרגיש את הבורא - טוב לו, לא מרגיש אותו - רע לו. טוב בכל האופנים האפשריים ורע בכל האופנים האפשריים, מהמכות הקטנות ועד הגרועות ביותר. כלומר, לגבי האדם טוב או רע הם תוצאה של גילוי או הסתרת הבורא.
כדי שהרצון הזה יוכל לא רק להיפתח כמו פרח אל השמש או להיסגר בחושך, אלא ישיג בעצמו את גילוי השמש וימשכה אליו - יקבע בעצמו מתי תאיר עליו ומתי לא - צריכות להיות לו תכונות נוספות פרט להרגשת הטוב או הרע, כדי שיוכל להיות בעל הפעולה.
לכן הבורא החדיר בכוח לתוך הרצון הזה יכולת לפקח על עצמו, להיות מעל לעצמו. על ידי השבירה הרצון הזה מקבל את תכונת הבורא להשפיע, ואז, אם הוא רוצה להשפיע ונפתח רק לצורך זה, הוא מיד מרגיש את האור, גם כשאינו, מפני שהרצון להשפיע הופך בעצמו לאור.
בכך האדם הופך בלתי תלוי במה שקורה מצד הבורא, וזה נקרא "ניצחוני בני". האדם משתחרר מהבורא וחופשי מהרצון לקבל שלו, שהם אותו דבר עצמו, והוא תלוי רק ברצון להשפיע שלו, שהבורא הכניס בו כמידת הרצון לקבל שבו, ובכך שיחרר אותו לחלוטין מתלותו ברצון לקבל, ואפשר לו להיות רק בתוך הרצון להשפיע. יותר מכך, האדם יכול להשתמש ברצון לקבל לא רק לקבלה ולפתיחה כלפי האור, אלא גם לנתינה לבורא, ובכך להפוך בעצמו למאור, למקור אור כמו הבורא, ולכך קוראים "שני המאורות הגדולים".
ודאי שמלכתחילה האדם מקבל מהבורא גם רצון לקבל וגם ניצוצות השפעה. שניהם באים מלמעלה, ממקור אחד. אבל פרט לפעולה הראשונית הזאת, כל העבודה היא באחריותו של האדם.
איך הופכת כוונה להשפיע לבורא, לטעות?
לאדם הראשון היתה כוונה על מנת להשפיע. הוא היה בכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, להשפיע על מנת להשפיע. הוא היה כמלאך. לא היה לו יצר רע והוא שהה ב"גן עדן", בעולם האצילות. הוא "לא התבייש" בעירומו, כי לא היו כלים דקבלה, הוא השתמש רק בגלגלתא ועיניים, ולא באח"פ. הוא השתמש בכל מה שהיה סביבו ובתוכו פרט לדבר אחד, "עץ הדעת", בכלים דקבלה למטה מטבור, שבהם נאסר עליו להשתמש.
ואז מגלה אדם הראשון שדווקא השימוש בכלים דקבלה הוא מטרת הבריאה, ושהוא חייב להיותשימוש על מנת להשפיע. אם כך, מדוע זה כונה נחש, שהרי הצדק עמו? הנחש הוא היצר האומר לאדם, שאם ישתמש בכלים דקבלה, הוא יתן לבורא את התענוג הגדול ביותר. שהוא יקבל על מנת להשפיע וידבוק בבורא לחלוטין בכל הכלי שלו, בכל הרצונות, בכל מה שיש בו.
ולעומת התרחיש הגדול והנפלא הזה אין לו עכשיו דבר, כי רצון להשפיע על מנת להשפיע הוא כולו רצון להשפיע, שהוא רצון הבורא שהוחדר באדם. אבל בכך האדם לא פועל דבר ברצון שלו עצמו, אם כך, היכן ניכר רצונו של האדם להשפיע? לרצות להשפיע נקרא שימוש בכלים דקבלה.
כל טענות הנחש נכונות לחלוטין ואי-אפשר לומר דבר נגדן. אולם קיים איסור להשתמש בכלים הללו, ויש כאן סוגיה עדינה מאוד. האיסור מגיע מצד הבורא, והדחף לבצע את הפעולה בלקבל על מנת להשפיע גם הוא מכוון לבורא, אם כך, מי מהם דומיננטי יותר באדם? יש כאן עניין נוסף. לאדם נדמה שהבורא בכוונה אומר לו לא להשתמש בכלים הללו, כי הוא רוצה שהאדם יגיע בעצמו להחלטה שיש להשתמש בהם. מתי יחליט כך? כשירגיש שהפעולה שלו היא אכן בעל מנת להשפיע. וזאת לכאורה הטעות.
אבל לא היתה כאן טעות. מבחינת האדם כל הדברים הללו נכונים, אך הוא לעולם לא יכול לחשב של"ב האבן לא יכול להתערבב עם גלגלתא ועיניים. וזאת הבעיה. מלכתחילה כשיש אח"פ ויש גלגלתא ועיניים ול"ב האבן עדיין לא מבורר, אי-אפשר לעשות חשבון על כך. ואז ודאי שטועים, והטעות היא שלעולם אי-אפשר לשער מראש שכך יקרה. אבל כתוצאה מכך מקבלים הבחנות בין ל"ב האבן לבין יתר התכונות, ואז מבררים את ל"ב האבן, שהוא עיקר הבירור. האדם רואה, מעל פני טבעו, עד כמה הוא מנוגד לבורא, ועל כך הוא מקבל גמר התיקון.
למה אחרי חטא אדם הראשון כתוב "ונפתחו עיניכם"?
"עיניכם" הכוונה גם מבחינת האדם וגם מבחינת חווה. הכול נפתח להם גם מכיוון השימוש בעל מנת לקבל, וגם מכיוון השימוש בעל מנת להשפיע. הכול פתוח בפני האדם להגיע להכרת הרע, וכנגד זה להשיג את האורות. אז מתחברות יחד תכונות הנברא ותכונות הבורא.
האם ניתן להדגים מהחיים פעולה רוחנית כמו ייחוד?
בחיים שלנו אין דוגמה לפעולה רוחנית, וגם לא תיתכן דוגמה כזאת. "דוגמה" היא משהו שמתקיים במציאות ולוקחים ממנו פיסה קטנה, בקנה מידה קטן או בחומר אחר פשוט יותר, ומבצעים פעולה שמתוכה ברור מה קורה בקנה מידה גדול, במצב האמיתי. אין באפשרותנו להביא דוגמאות כאלה מרוחניות כי אין לנו רצון להשפיע ועדיין איננו פועלים באמצעות מסך.
האם אדם המברך לפני שהוא שותה, עושה פעולה רוחנית? הוא נוטל כוס, מוזג משקה שיש בו תענוג, ועל התענוג הזה הוא מברך: "ברוך אתה ה'...", ושותה. איזו פעולה רוחנית יש במעשהו? נכון שהוא פועל ומברך לפי הכתוב ב"שולחן ערוך", אבל פעולתו אינה רוחנית.
אולי הוא מכיר בתענוג המופק מהמשקה, אבל האם כנגד התענוג הזה יש לו מסך ואור חוזר, כך שבאמצעותו הוא מקבל מידת דבקות בבורא? האם יש לו מסך כנגד התענוג שיש במשקה, שהוא יכול לפעול עליו פעולות רוחניות של צמצום, אור חוזר וכוונה על מנת להשפיע, ולהתאחד עם הבורא? המצבים הללו אינם מגולים לנו, ולכן אין לנו שום יכולת להתאחד עם הבורא באמצעות דוגמה, כי לא מדובר בדוגמה, אלא בלימוד דרך לביצוע בעולם הגשמי, אבל בלי שום התאמה שתאפשר לדמיין את הפעולה ברוחניות.
ההבדל הזה בולט עוד יותר במצוות "לולב", "ציצית" ו"טלית", המצבים הגבוהים ביותר ברמת זעיר אנפין דאצילות, בזמן הגדלות שלו, בזמן האיחוד. בעולמנו לוקחים צמח ומבצעים בו פעולות שונות שנראות פרימיטיביות למסתכל מהצד.
אמנם זה מעורר את התפעלותם של אנשים הבוחנים את המצוות שהיהודים מקיימים, איך העם בעל התרבות העתיקה מסור למסורת בת חמשת אלפים שנה, איך לקחו מנהגים מעמים פרימיטיביים ויצרו מהם דברים יפים כמו מצוות סוכה, שהיא זכר למנהג מלפני שלושת אלפים שנה, מזמן יציאת מצרים, לחיות בסוכות. אבל איש אינו מבין שהפעולות הללו הן במקורן רוחניות, ולא גשמיות. איזו דוגמה אפשר לתת?
איך התחתון לומד מתוך דוגמה?
התחתון מתקשר עם הרצון שלו לרצון של העליון, ונוכח באופן פסיבי בתוך הרצון של העליון בזמן שהעליון עושה פעולה, וכך לומד איך לבצע אותה. אחר כך הוא מתבדל עם הרצון שלו, ועושה אותו דבר בעצמו. אך לשם כך עליו להתחבר לעליון. זה נקרא שהעליון מלמד את התחתון. שנה"י דאמא מתפשטים בתוך זעיר אנפין עד החזה שלו ומלמדים אותו את הפעולות.
האם הייחוד נעשה בפעולת הלימוד?
את הייחוד, באמצעות פעולה של ייחוד, עושה התלמיד לבדו עם הבורא, ורק איתו, כפי שהדריך המורה. לימוד מהמורה נקרא "חיבור" ולא" "ייחוד". אם התלמיד לא מוכן, אין טעם לבצע עליו את הפעולות הללו.
מה פירוש להיות מוכן לפעולת הייחוד?
טוב להיות מוכן אל הבורא. המוכנות כלפי הבורא מתרחשת רק אחרי שיש נחיצות גדולה ושלמה לפנות לבורא, אז באה צעקה ופנייה גם לעזרת הרב, החברים והספרים. הכול תלוי במידה שבה החברה מספקת לאדם את הרצון הזה. הוא לא יצוץ בכל אחד לבדו, אלא רק מתוך מתקפה כללית על ההפרעות כנגד זה.
האם הפנייה לבורא חייבת לבוא אחרי בירור המצב עד תומו?
הפנייה לבורא מתרחשת רק כשהיא מתאפשרת. אין טעם לשבת ולחכות ולסבול עוד, כדי שהצעקה תהיה אמיתית יותר, כי היא לא תהיה אמיתית יותר אלא אם כן האדם יהיה מחובר אל הבורא בכל רצון ובכל מצב. כי רק האור מברר את הכלי, ולעולם לא יעשה זאת האדם עצמו, הוא רק יאכל את בשרו.
לכן אין לחסוך במאמץ לחפש כל הזמן קשר עם הבורא, עם האור. הכול בא מהאור - גודל הכלי, בירור הכלי, הכרת הרע, הפנייה מעלה, הכרת הגדלות. ואם האדם אינו פונה לבורא זה נקרא שהוא יושב בתוך הרצון, מרגיש רק מה שהרצון מרגיש בלי שום תועלת. שום פעולה לא תצמח מכך, כי פעולה צריכה להיות רק תוצאה של השפעת האור. לכן לא כדאי להתאפק מלפנות לבורא, ההיפך, כדאי להתפלל תמיד.
במה תלוי כוח האור שבא לאדם?
כוח האור שבא לאדם תלוי רק במידת הנחיצות של האדם בתיקון, עד כמה הוא רוצה בו ומה בדיוק הוא רוצה. עד כמה מבוררת בו הבקשה.
אם אדם מרגיש שהוא לא משתנה, מה ביכולתו לעשות?
אם אדם לא מרגיש שהוא משתנה בכל רגע ורגע, זה צריך לעורר דאגה בלבו. מה המשמעות של "עבר רגע"? אם עבר רגע, סימן שיש שינוי מלמעלה מבלי שהשתנינו בהתאם מלמטה. אם השעון מתקתק מחוצה לנו ובנו הוא לא מתקתק, אנו עומדים בפני מכות.
מה ניתן לעשות במקרה כזה? יש להעלות במהירות רבה את סף הרגישות ולברר איך קרה שלמשך כמה רגעים לא חשבנו על המטרה. על האדם לבנות סביבו מנגנון המתפקד כמו שעון מעורר, כך שיעורר אותו בכל רגע למחשבה הזאת. אם מתעורר הרצון הפנימי, האדם רואה, ובלי רצון פנימי האדם לא רואה דבר.
לכן צריך שיתעורר באדם רצון, וזאת עושה הבורא או החברה, שהיא הגורם היחיד פרט לבורא שיכול לפעול על הרצון. האדם אינו מסוגל לכך בעצמו. אבל אם הבורא מעורר את הרצון, התעוררותו נחווית תמיד כמשהו לא נעים, כדי להשאיר לאדם עבודה עצמאית בבחירה חופשית. אחרת הבורא יעשה את העבודה במקומנו. לכן ההתעוררות מלמעלה מחייבת תשלום ריבית גבוה, שאינה כדאית.
הדרך הכדאית ביותר היא לפנות לחברה ולהשקיע בחברים, שיבצעו עלינו את העבודה בהתאם למידה שבה נשקיע בהם, ואז יתרחשו כמה פעולות תיקון בו בזמן - אותו תיקון בכמה אופנים. כשאדם מתחבר עם חברים עליו להיכנע בפניהם, ואז הוא יספוג מהם רצון. אם החברים מעוררים אותו, הוא כביכול לא זקוק לבורא שיעורר אותו, כי הוא בנה לעצמו התעוררות באמצעי אחר.
כך מתחיל האדם לבנות את עצמו באמצעות אחרים, כשלמעשה הם אינם אחרים, אלא הופכים לחלק מהנשמה שלו ומרחיבים אותה. עד שהאדם לא יבין שהנשמה שלו צריכה להיבנות מכל החלקים שמסביבו, מכל הנשמות של חבריו, הוא ייעצר על מקומו מבלי לנוע הלאה.