אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 118. אופיו של הרצון לקבל

שיחה (11.12.02) על מאמר "עד כמה שיעור התשובה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - נביאים, הושע, עמ' 18

שיעור התשובה הוא "עד ה' אלוקיך". מה הוא "עד ה' אלוקיך"? ברוחניות אין מקום או תנועה כפי שיש בגשמיות. ברוחניות, לזמן, לתנועה ולמקום יש מהות אחרת. בעולם הזה אנו עובדים באמצעות כוח ותנועה פיסיים, במקום פיסי, ואילו ברוחניות עובדים על ידי שינוי הרצון, ולכך קוראים "תנועה".

"תנועה רוחנית" היא מעבר מרצון קטן לרצון גדול, מרצון אחד למשנהו, תוך כדי יצירת שינוי במידת הרצון, בטיבו ובאיכותו. תנועה יכולה להיות חיובית אם היא נעשית לקראת הבורא. מהו רצון לקראת הבורא? רצון שהשתנה כלפי הבורא ביתר השתוות הצורה, ואז התנועה מכוונת כלפי הבורא.

אם רצון משתנה בכיוון הפוך, למצב של פחות השתוות הצורה עם רצון הבורא, זה נקרא שהרצון התרחק ממנו. תנועה ברוחניות יכולה להיות רק בכיוון הבורא או מהבורא. לא תיתכן ברוחניות תנועה אחרת, כי יש בה רק שני אובייקטים, בורא ונברא. לכן אפשר לדבר רק על היחס ביניהם, ולשם כך נדרשים לנו יחס זמן, תנועה ומקום.

ומכאן, "שובו עד ה' אלוקיך" כוונתו שתשובה היא שהרצון שלנו ישתווה עם רצון הבורא, מפני שמלכתחילה היינו במקום של השתוות הצורה והתרחקנו ממנו על ידי פעולות הבורא, בכוונה שנרגיש את עצמנו רחוקים ממנו בתכונותינו וברצונותינו מקצה לקצה. כך אנו מגלים לאט לאט עד כמה אנו רחוקים ממנו, עד שהרגשת הריחוק פועלת כך שהאדם עצמו מכיר בה ומגדיר אותה כרע. ואז מתחיל האדם להתייחס לריחוק כאל משהו רע, ולפי הרגשת הרע הזה, מתחיל כאילו למחוק אותה ולסלקה.

ישנם כאן שני סוגי יחס לריחוק כרע. האחד, הריחוק רע מפני שהוא גורם לאדם תחושה רעה והוא רוצה לצמצם את הפער בינו לבין הבורא כדי להרגיש טוב. היחס הזה לפעולה, לתנועה, לקירוב, לתשובה, נקרא "לא לשמה". התייחסות נוספת היא שהאדם עושה על עצמו ועל הרגשת הרצונות שלו צמצום, מתעלם מהם ומתעלה מעליהם. הוא אכן רוצה לחזור לבורא לפי השתוות הצורה, מפני שכך לא הוא נהנה, אלא הבורא נהנה. הוא כלל לא מביא בחשבון מה יהיה לו מזה. הסיבה לתשובה כזאת נקראת "לשמה" - לשם הבורא. הבורא הוא הסיבה לתנועה ולפעולה, ולא האדם.

לפעולת האדם חייבת להיות סיבה, או האדם הוא הסיבה או הבורא. מה ההבדל בין שני סוגי היחס? אם האדם רוצה סוף סוף לחזור אל הבורא כי טוב לו, הוא אכן מרגיש שטוב לו כי הוא בא מהמקור הזה, על ידו הוא נוצר. הרצון לקבל נולד מהרגשת הבורא. כלומר, מלכתחילה רצון לקבל רוצה ליהנות מנוכחות הבורא בו, מנוכחות האור בו.

אם כך, מדוע צריך האדם לדכא בו את הטבע הראשוני, שהוא היסוד שלו, ולעבוד לא לפי הצורה שהבורא ברא אותו, אלא לפי הרגשתו בטבע הזה? מה עוזר לו להתעלות מעל טבעו בלי להחשיבו? למי זה מועיל?

אומרים כי בכך שהנברא מתעלם מטבעו, הוא מקבל במקומו את טבע הבורא. ואז הוא בהחלט לא תלוי ברצון לקבל שהבורא ברא, אלא הוא חוזר בתשובה עד ה' אלוקינו - הופך דומה לבורא. הוא אינו מרגיש מילוי ברצון לקבל בלבד, ששם נוכח הבורא בכבודו ובעצמו, אלא הרצון לקבל מקבל שינוי להתאמה לבורא, ובמהותו הופך דומה לבורא.

ואז האדם זוכה לא למילוי בלבד, אלא לדרגת הבורא הנקראת "עד ה' אלוקיך". התשובה אינה חזרה למצב הקודם, אלא הגעה ממש "עד ה' אלוקיך". הפעולות המקדמות את המטרה הזאת נקראות "מצוות".

כל פעולה המתבצעת על הרצון לקבל כדי להשתמש בו, לא עם מה שקורה בנו אלא רק לפי התחשבנות עם רצון הבורא, כל פעולה כזאת הנקראת מצווה מחזירה את האדם בכל רצון ורצון שהוא עובד בו "עד ה' אלוקיך". כל רצון שהאדם עובד עמו ומקרבו לבורא על מנת להשפיע, ויהיה זה הרצון הקטן ביותר, נקרא רצון שבו מקיימים "עד ה' אלוקיך".

כלומר, כל פעולה שנעשית וכל מדרגה שנרכשת כבר נקראת "תשובה", והיא באה על ידי המצווה. איך ניתן לעשות את הפעולה הזאת? על ידי הכוח שבא מהבורא, המאור המחזיר למוטב. ממש כפי שהאור בורא רצון לקבל, הוא גם מוסר לרצון לקבל יכולת לעבוד עם הכוונה על מנת להשפיע.

לכן האור הנקרא "תורה" בא ומתקן את הרצון, שלמעשה תוקן על ידי תורה. אז יכול הרצון לעבוד בעל מנת להשפיע, ועובד בעל מנת להשפיע על ידי מצוות. האדם אכן מגיע למטרת הבריאה על ידי התורה והמצוות.

כך עובד האדם בכל פעולה ופעולה שלו, ולו הקטנה ביותר, וכך עליו להשתדל לעשות גם בעולם הגשמי, עם הרצונות הגשמיים, בזמן ההסתרה. אל לנו להשלות את עצמנו שכבר התקדמנו ברוחניות, אלא לדמיין מצב שבו, אנו גומרים, עם הרצונות הפנימיים שלנו, את כל שש מאות עשרים הפעולות ומגיעים להתאמה מלאה ל"ה' אלוקיך". כך נממש את כל המשימה וכל המטרה שלנו, וזה, למעשה, "שיעור התשובה".

איך אפשר לאבד את טבענו, ובו בזמן להתקשר עם הבורא על ידי ייחוד שלוש הנקודות: אני, הפעולה שלי והבורא?

ייחוד שלוש הנקודות הללו, אני, הפעולה שלי והבורא, הוא כבר סוף התהליך. לפני כן על האדם לדעת שהוא הפוך מהבורא, ולפני כן עליו לתאר לעצמו בדיוק מהו הבורא ומה זה בדיוק על מנת להשפיע, שיתלבש עליו. כלומר, ראשית יש לברר את שלושת המשתנים הללו, אני, בורא והפעולה שאני מבצע כרגע כדי להגיע לתשובה ולהתאמה אליו, ואחר כך לייחד הכול. על הבירור של שלוש הנקודות להיות בירור אמיתי.

בכל אחת מהנקודות יש להרגיש את הסטייה מהנכון, לברר את מקומנו ולצרף את עצמנו לנקודה הנכונה. ניקח כדוגמה את הנקודה הראשונה, "אני". מי זה "אני"? רצון לקבל שהוא על מנת לקבל, שהוא רע והפוך מהבורא. באותו רצון לקבל עלינו להגיע להכרת הרע. יש לברר גם את הנקודה השנייה, "בורא", לדעת מי הוא, מה מאפיין אותו ומהו אותו רצון להשפיע.

לאחר מכן מגיע בירור הנקודה השלישית, שפירושו ידיעה מדויקת של הפעולה שלנו. יש לבדוק על ידי איזו פעולה אפשר לחבר יחד את הנקודה שלנו עם הנקודה שלו, שזה נקרא לעשות זיווג דהכאה על ידי מסך, חיבור במידה הגדולה ביותר האפשרית. אז מגיע האדם לפעולת זיווג דהכאה, מסך, "ראש תוך סוף" של הנשמה שלו, של הרצון המתוקן שלו.

במצב שבו האדם עומד להתאחד עם הבורא יש לו כבר רצון לקבל, מסך ואור. עליו לדעת בדיוק מה הם שלושת המשתנים הללו, איך הוא שופט אותם עכשיו ואיך הם באמת. "שופט אותם עכשיו" הכוונה איך הוא שופט אותם מתוך הרצון לקבל שלו, ואיך הוא היה שופט אותם מתוך רצון להשפיע. כדי לקבוע יחס נכון למשהו צריך תמיד שתי נקודות, נקודה ראשונה מתוך הרצון לקבל, ונקודה שנייה בלי הרצון לקבל, תוך התעלות ממנו.

ואחרי שהאדם עובד כך על שלושת המשתנים הללו: אני, מסך, אור - רצון לקבל, מסך, אור - הוא עושה את הפעולה עצמה שנקראת "מצווה". לפני הפעולה הזאת יש לו עבודה בבירור הרצון לקבל ובתיקונו על ידי התורה. זה נקרא תורה שמתקנת את האדם. ואחר כך, כשהאדם ממלא את עצמו באור, האור הזה נקרא "אור התורה", "טעמי התורה".

איך האדם מסתכל על כל זה מצד הרצון לקבל שלו?

התבוננות כזאת נקראת "קו שמאל". האדם נופל לתוך הרצון לקבל שלו, ורואה איך הוא רוצה על מנת לקבל "לא לשמה", להגיע לאותה מטרת הבריאה. הוא משתוקק לבורא מפני שטוב לו. לא מדובר כאן על מי שנמצא לחלוטין מחוץ לתהליך הרוחני ואין לו קשר אליו. לאחר שהאדם רואה שהשיג את הכלי שלו בכל אמיתותו, עליו למצוא מתוך הכרת הרע הזה כוחות לבקש כוח תיקון. ואז הוא מתעלה מעל הכלי הזה וכבר מקבל כוחות של צמצום א'. הוא מתעלה מעליו ויכול לשפוט אותו מצד הרצון להשפיע. האדם בודק איך היה רוצה להתנהג עם הרצון לקבל הזה, שהוא כבר חפץ חסד, ורוצה לעבוד איתו על מנת להשפיע. כל הדברים הללו מביאים את האדם לדרישת התיקון.

ואז בא תיקון, אור ע"ב ס"ג, ומתקן אותו. מה בעצם מברר האדם ברצון לעשות על מנת להשפיע? הוא מברר את טיב הפעולה שיכול לעשות בעל מנת להשפיע. לפי הרצון הזה הוא מברר איזה תענוג הוא יכול לגרום לבורא. כלומר, עליו לדעת כבר את קו ימין ואת תכונות הבורא, בהתאם לאופן שבו ברא לו את הרצון הזה. עליו לדעת מה הבורא כביכול מצפה ממנו, מה הקשר בין הבורא לבין הרצון לקבל המסוים הזה, שהוא נמצא בו כרגע.

בזאת קושר האדם קו ימין וקו שמאל, ובודק עד כמה הוא מסוגל לעבוד מעל הרצון לקבל שלו, עם הרצון להשפיע של הבורא. מה זאת אומרת עד כמה הוא מסוגל? עליו לדאוג לכך שטיב הפעולה של הרצון לקבל, יהיה על מנת להשפיע, שיעבוד נגד הטבע שלו, דבר שאיננו יודעים עדיין מה הוא בדיוק. ואז מתבררת לו נקודת הדבקות.

נקודת הדבקות היא יותר מהתאמת האדם את עצמו אל הבורא. היא מה שהאדם משיג על ידי פעולת ההתאמה שלו לבורא. האדם מבצע ברצון לקבל שלו אותה נתינה כמו של הבורא ובכך הוא הופך דומה לבורא בפעולתו. התוצאה של הפעולה הזאת מביאה אותו לדבקות, שהיא תוצאה של פעולה ולא הפעולה עצמה.

השגת דבקות אינה התבטלות בתוך הבורא. האדם אינו נעלם שם ולא מרגיש את עצמו. דבקות היא מצב שבו האדם משיג את מעמד הבורא. נרכשת "מטרת הבריאה", והפעולה שעושים על מנת להשפיע היא אמצעי להגיע למטרה הזאת. מדובר בשני דברים שונים.

האם הרצון לקבל משתנה?

הרצון לקבל אינו משתנה, הוא מקבל כוונה על מנת להשפיע או כוונה על מנת לקבל. הרצון לקבל נברא כרצון ליהנות, שיכול להתבטא בשני אופנים, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. הביטוי הזה בא לו רק מתוך התחברות עם בינה. אם הרצון לקבל לא היה מתחבר עם בינה, או ההיפך, בינה לא היתה מתחברת למטה מטבור דגלגלתא עם הרצון לקבל, לא היה טעם לדבר על הדרך שבה עובד הרצון לקבל. אם כך היה, הרצון לקבל היה עובד לפי טבעו, שרוצה ליהנות, ולכן היה ממלא את עצמו כדי ליהנות, בלי שום כוונות אחרות.

מה הם על מנת לקבל או על מנת להשפיע? על מנת לקבל ועל מנת להשפיע עומדים כנגד הבורא או לקראת הבורא, מה שאיננו ברצון לקבל. רצון לקבל הוא רצון ליהנות. הוא כמו תינוק שעושה נזק, אבל איש לא כועס עליו, כי לא התכוון להזיק. גם אריה שטורף איילה לא התכוון להזיק, טבעו הוא רצון לקבל שצריך למלא את עצמו.

מפני שהרצון לקבל התחבר עם הבינה ונשבר עמה יחד, הוא קיבל ממנה כוונה, תוספת לרצון לקבל. לא תוספת של רצון, אלא תוספת של יכולת להשתמש בו. בינה מצד הבורא. ואז מבין האדם שיש בפניו שתי דרכים לעבוד עם אותו רצון לקבל ניטרלי, שאינו טוב או רע, שאין בו דבר, שהוא טבע. הוא יכול לעבוד לפי תוכנה, להביא בחשבון רק את הרצון לקבל ולא את הבורא, או להביא בחשבון את הבורא בעבודה עם הרצון, ולא את הרצון לקבל עצמו.

כלומר, לרצון לקבל נוספה נקודת היחס לבורא, הנקראת "על מנת לקבל" או "על מנת להשפיע". לרצון לקבל עצמו בכלל לא משנה אם יהיה זה על מנת לקבל או על מנת להשפיע. הוא כלל לא מרגיש זאת.

איך מתחיל הרצון לקבל להרגיש כוונה?

הרצון לקבל מתחיל להרגיש כוונה רק מתוך כך שבחינה ב' נכנסת למלכות, וההכנה לכך כבר קיימת ב-ד' בחינות דאור ישר. הבורא שברא רצון לקבל, חודר לתוכו ומעניק לו את טבעו של הנותן, ואז מבחינה א' יוצאת בחינה ב'. אחרת מאין תבוא בחינה ב', שמתחברת אחר כך עם המלכות ומביאה לנו כוונה? אך לפני שבינה מתחברת למלכות, אין כוונות.

בעולם אדם קדמון אין כוונות, לכן הוא נקרא "עולם הכתר". אין בו תיקונים. כל התיקונים מתחילים מהחיבור בין בינה ומלכות. למה? כי משם מתחילה להיווצר הכוונה, וחוץ מכוונה אין מה לתקן. הרצון לקבל אינו זקוק לתיקון. כלומר, מלמעלה משתלשל שורש הבריאה בד' בחינות דאור ישר, בצמצום א', בעולם אדם קדמון, שם עדיין יש מעין יחס של הבורא לנברא העתידי. והיכן נמצא שורש הנברא העתידי? רק בצמצום ב'.

בעל הסולם כותב ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" אות נ"ז: "ותדע, שבאלו הג' הפרצופים גלגלתא ע"ב וס"ג דא"ק, אין עוד אפילו שורש לד' העולמות אבי"ע. כי אפילו בחינת מקום לג' עולמות בי"ע עוד לא היה כאן. שהרי פרצוף הפנימי דא"ק היה נמשך עד הנקודה דעולם הזה. וכן לא נגלה עוד שורש לעניין תיקון הנרצה", הנושא לתיקון עדיין כלל לא נוצר. ישנו סתם רצון לקבל שאין מה לתקן בו.

"... שבסבתו נעשה הצמצום. כי כל הנרצה בדבר הצמצום, שנעשה בבחי"ד, היה בכדי לתקנה, שלא תהיה בה" בושה, "שום שינוי צורה עם קבלתה את אור העליון. והיינו, כדי לברוא גוף האדם מבחינה ד' ההיא, ועם העסק שלו בתורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, יהפך את כוח הקבלה שבבחינה ד', שיהיה על מנת להשפיע, שבזה משווה צורת הקבלה להשפעה גמורה, ואז יהיה גמר התיקון. כי בזה תחזור הבחינה ד' להיות לכלי קבלה על אור העליון," כלומר, דבר כזה עוד לא היה.

"אמנם עד עתה לא נגלה עוד שורש לתיקון הזה. כי לעניין זה צריך האדם להיות כלול גם מבחינות העליונות שלמעלה מבחינה ד', כדי שיהיה בו ההכשר לעשות מעשים טובים של השפעה." ולאדם אין עדיין לא השפעה ולא קבלה. הוא לא קיבל עדיין על מנת לקבל ולא על מנת להשפיע. הוא עדיין לא התחבר עם הבינה. בכלל, אי-אפשר לדבר על פעולות שלמטה מטבור, השייכות לנברא. התפשטותה של מלכות מתחילה למטה מטבור דא"ק.

ניתן לראות זאת גם באדם הראשון. או שהוא נברא מבחינה ב', גלגלתא ועיניים, ואז אין לו מה לתקן, או שהוא מחבר את הבחינה ד' ונשבר עליה, ואז כבר יש לו מאין להמשיך. לכן השבירות והחטאים הללו הם מצבים הכרחיים בשורשים שלנו להתחברות בחינה ב' ובחינה ד'. כי בחינה ד' עצמה, בלי קשר עם בחינה ב', היא טבע שברא הבורא, ואין לנו מה לעשות בו.

איך יש מסך אחרי צמצום א' לפני שבינה ומלכות התמזגו?

אחרי שיצאה בחינת שורש, יצאו בחינות א', ב', ג' ו-ד', נעשה צמצום, היתה החלטה לעבוד עם המסך, זיווג דהכאה הראשון, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה עליון, ב"ן עליון. ובתהליך הזה ודאי שישנם מסכים, שהם כוונות.

בעולם אדם קדמון ישנן חמש כוונות שהבורא נתן מלמעלה, כדוגמה איך להגיע בחמישה חלקי הרצונות שלנו, של המלכות דאין-סוף שנמצאת למטה מטבור, ולמטה עוד יותר כחלל, למטה מסוף רגלי אדם קדמון, לחמש הפעולות שיש למעלה מטבור, בגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן.

האם כל היחס לבורא מגיע מתכונות הבינה?

מלכות, הנמצאת למטה מטבור, אינה מסוגלת להבין מה נדרש ממנה. אי-אפשר להשתמש בה, מכיוון שאיזה קשר ייתכן בינה לבין פעולה על מנת להשפיע, אם היא אינה מבינה מה זה על מנת להשפיע? כדי שייווצר קשר צריכים להיכנס ניצוצות השפעה לתוך מלכות.

אם כך, מה הן הפעולות שבכל זאת נמצאות בגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן? פעולות שלמעלה ממלכות, בתכונות הבורא. הבורא נותן דוגמה לנברא העתידי, בגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן עליון, מה צריכה לעשות מלכות בעתיד, אם תרצה לחזור "עד ה' אלוקיך".

איך מגדירים את הנברא העתידי?

"נברא" נקרא רצון לקבל שיש בו גם תכונות הבורא. נברא מבין עד כמה מנוגד הוא לבורא, ומכך מתעורר בו דחף לדמות לו - לעבוד עם בחינה ד' בכוונות דבחינה ב'.

אם הנברא הוא רצון לקבל במלוא עביותו, מדוע נותן לנו הבורא דוגמאות בעולם אדם קדמון?

אם השורש שלנו הוא צמצום ב', איך אפשר להגיע לפעולות שלמעלה מצמצום ב'? אין צורך להגיע אליהן וגם לא ניתן להגיע אליהן. אחרי שאדם גומר צמצום ב'כל מה שברשותו, כל מה שהוא מסוגל לעשות, ואחרי שהוא מתאים את עצמו בכל הפעולות שלו לגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן בצמצום ב', שהם למעשה צמצום א' (ב"ספר האילן" רואים איך כל הפרצופים מתלבשים על פרצופי א"ק מבחוץ, שהם למעשה צמצום ב'), המלכות מתקנת את עצמה, את השורש שלה, את ל"ב האבן שאותו אינה יכולה לתקן.

תיקון ל"ב האבן מזכה בדבקות, אבל אינו התיקון עצמו. "תיקון" פירושו לעבור על כל הפעולות חוץ מל"ב האבן, כלומר לקיים שש מאות עשרים מצוות. "ל"ב האבן" הוא פעולת החיבור מלמעלה של כל המצוות הללו, על בסיס השורש שלנו, ובכך אנו זוכים למעמד הבורא.

ואז האדם עולה בג"ר: בבינה, בחוכמה ובכתר, הנקראים "פרצופי אדם קדמון", ב"אלף שמיני", "תשיעי", "עשירי", שהם כבר במעמד של הבורא ושם אין תיקונים ועליות באמצעות תיקון ברצון לקבל שלנו.

מהו גמר התיקון?

גמר התיקון הוא מרב השימוש במלכות בצמצום ב', בכל הפעולות.

אם דוגמה לכוונה נמצאת בעולם א"ק, איך ניתן ליצור כוונה לפני כן?

ניתן ליצור כוונה ככל שמסוגלים לשלב את המלכות עם בינה. "ל"ב האבן" הוא מעבר לצמצום ב', מעבר לשימוש מלכות על ידי בינה. לכן אי-אפשר לעשותו וגם לא צריך לעשותו. ממש כפי שאין פעולות מלמעלה למטה עד הנברא לפני צמצום ב'. עד צמצום ב' אין נברא. עד שבינה לא נכנסת למלכות ונשברת ומתמזגת איתה ונותנת לה את כל האפשרויות להידמות לה, אין נברא.

שורש הנברא הוא צמצום ב' ושבירה או חיבור בכוונה של בינה ומלכות לפני השבירה. כשמלכות רוצה להיות בלקבל על מנת להשפיע לפני שבירת הכלים בעולם הניקודים. כשאדם הראשון רוצה "לאכול את התפוח", כלומר רוצה לקבל ב"עץ הדעת" - רוצה לקבל בכל הכלים שלמטה מטבור בעל מנת להשפיע.

בינתיים מדובר רק בכוונה, מעין תוכנית שהיא כמו ראש. היא עדיין לא מתבצעת בכלים בפועל. ואז יש שבירה ובאמצעות הפעולות שלנו אנו שבים לאותו מצב חוץ מדבר אחד שונה, שבמצב הקודם היתה נקודה שגרמה את השבירה - ל"ב האבן. את ל"ב האבן הזה האדם לא מתקן כי היא קודמת לו, התקיימה לפניו. היא לא מתחברת עם צמצום ב' ולכן לא צריך לתקנה. היא אינה שורש המחובר ישירות אלינו, אלא שורש שהבורא ברא עוד למעלה.

ל"ב האבן צריך להיות באדם קדמון, לא בצמצום ב'. בצמצום ב' אין ל"ב האבן, מכיוון שבצמצום ב' ל"ב האבן נמצא מאחורי הפרגוד כי הוא לא מתחבר עם בינה. הרצון הזה לא מתחבר עם דבר. אם הוא אכן היה מתחבר, היינו מתקנים אותו.

האם מה שאנו מגדירים כ"אני" בעצם אינו אני?

האדם לא מרגיש את עצמו בשורש, מפני שכל הרגשת "האני" שלו באה מהתמודדות ד' ו-ב' או מהתמזגות ד' ו-ב', שם ל"ב האבן לא נמצא.

איפה קיים ל"ב האבן?

ל"ב האבן קיים בנו ועוזר לנו לרכוב עליו בכל פעולה ופעולה, כי בכל פעולה ופעולה על האדם לברר עד כמה הוא יכול להשתמש במלכות על ידי בינה, ברצון לקבל על מנת להשפיע. ואז האדם מברר בעצם את הכוח היחסי שלו, עד כמה הוא יכול להשתמש במלכות שמתמזגת עם בינה. ואחרי שהאדם מגיע לגבול של כל הפעולות, בכך הוא מברר את ל"ב האבן, את המקום שבו מלכות לא התמזגה עם בינה.

את ל"ב האבן מבררים לתוך יכולת של "וילכו שניהם יחדיו". המקום שבו הם לא הולכים יחד, שם נמצא ל"ב האבן, או שהוא נמצא בקרבת מקום. כי בכל מדרגה ומדרגה יש גבול של הרגשה, גבול של התקרבות לל"ב האבן. וכך לאט לאט מבררים את כל הפעולות שניתן לברר, כי מהשבירה אפשר לברר את הפעולות רק במקום שבו מלכות התמזגה עם בינה.

היכן מלכות לא התמזגה עם בינה? באותו מקום יוצא של"ב האבן נעלם, כי האדם עשה בעצמו את כל ההבחנות על כל הגבול האפשרי. ומה שמעל הגבול האפשרי נדע, כנראה, כשנגיע לגמר תיקון. כרגע יש לנו ספקות ועדיין איננו יודעים על כך דבר.

אילו ספקות קיימים בנו?

במקרים מסוימים ניתן לומר על ל"ב האבן שהוא מפסיק להתקיים, ובמקרים אחרים ניתן לומר, ש"רב פעלים מקבצאל", שהוא נמצא על הכלים, שעברו תיקון בזה אחר זה על ידי בינה שבמלכות, והם מתחברים יחדיו. ואז "רב פעלים מקבצאל" מביא מצב של גמר תיקון, וההבחנה הנקראת "ל"ב האבן" פשוט נעלמת. ואולי אפשר לומר של"ב האבן גם נשאר וגם נעלם בזיווג הזה. אפשר להסיק אינספור מסקנות מהכתוב בספרים, וההתלבטות בין המסקנות הם הספקות.

באיזו מידה ניתן לעשות בירורים בשלב ההכנה?

בזמן הסתר כפול והסתר רגיל אנו עושים בירורים גדולים מאוד. אנו מתחילים את אותן הפעולות, המסתיימות כבר בשלב של שכר ועונש או בשלב של אהבה נצחית. זדונות ושגגות אנו עושים עכשיו. לעיתים נדמה לנו ש"זדון" פירושו שהבורא נמצא מולנו ואנו פועלים לעומתו, אבל זדונות עושים בזמן ההסתרה. אם אכן היה הבורא נמצא לנוכח עינינו, לא יכולנו לעשות דבר לעומתו.

למה כל התהליך מתחיל רק אחרי שיש לנו יחס לבורא?

כי כל התהליך מתרחש כלפי הבורא והתיקונים הם ביחס לבורא. תיקון אינו רצון אלא יחס לבורא, כוונה על מנת להשפיע. לכן אם הבורא לא נמצא מול עינינו או איננו מתייחסים אליו, אם הוא בכלל לא נמצא בשדה הראייה שלנו כהסתר כפול, רגיל, גילוי, שכר ועונש או גילוי נצחי, איננו נמצאים כלל בתהליך.

הקבלה אינה עוסקת במצב שבו אדם לא מתייחס לבורא. הקבלה מתחילה מהתייחסות לבורא, והיא אוצרת בתוכה את החוכמה שבהתקשרות לבורא. "קבלה" פירושה גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה, באמצעות מעשינו.

האם על היחס לבורא להיות חיובי או שלילי?

לא משנה אם היחס לבורא הוא חיובי או שלילי, הכול ביחס לבורא מעורב, כשהנמדד הוא עד כמה הוא טוב ועד כמה הוא רע. העבודה היא לראות איך אנו מתייחס אליו כשהוא טוב וכשהוא רע, ואיך נתעלה מעל זה, אם נרצה את טובתו על חשבון לרעתנו או את רעתו על חשבון טובתנו, וכולי. וכל זאת לפי הפסוק "כל הפוסל במומו פוסל". האדם מבין מה שמבין, ובכל פעם הוא מבין אחרת, אבל בכל פעם כזאת עליו לברר את טיב היחסים הללו. או נכון יותר, בכל פעם הוא מברר מתוך ד' המלאכים מר, מתוק, אמת ושקר.

למה אי-אפשר לומר לאדם ישירות שהוא יכול להיות בורא?

אי-אפשר לבוא לאדם ולומר לו שקיימת מציאות של הבורא, כשהנקודה מבחינה ב', ה"ניצוץ", שנפל לתוך רצון לקבל, עדיין לא מדברת בו. הרי רק ממנה הוא יכול לראות גם את הרצון לקבל שלו, גם את טבעו וגם את עצמו. אין טעם לומר דברים כאלה למי שנמצא עדיין בדרגת בהמה. רק כשמתעוררת בו נקודה ב' הוא נקרא "אדם", ורק דרכה ומתוכה אפשר להידמות לבורא.

אם משתמשים בנקודה ב', מדוע משתנים הבירורים כל הזמן?

האדם לא יכול לאחוז בנקודה ב' ובנקודה ד' שבו כל הזמן, מבלי להרפות, כי שתיהן משתנות עם כל שנייה שחולפת. כל רשימו כולל אור וכלי. אם, למשל, אור שייך ל-ב' וכלי שייך ל-ד', אז בכל מצב שניהם שונים מכפי שהיו קודם לכן. ואז משתנים באדם גם הבורא, מעמד הבורא וכל תכונותיו, ובהתאם לכך משתנה גם בחינה ד'.

האדם מתבלבל בין הבחינות ואינו יודע בדיוק מאיזו זווית עליו להסתכל. עליו להבדיל ביניהן, לשייך את עצמו - לזו או לזו או למקום שביניהן. ואכן, האדם נמצא ביניהן. "האני" אינו ד' ולא ב', כי נקודה ד' היא רצון לקבל שאינו טוב או רע, אלא פשוט טבע. ואם האדם הוא כמו טבעו הרי הוא כמו כמו כל חי ואין בידו לעשות דבר.

אבל אם התעלה האדם מעל טבעו, האם הוא כבר ב'? לא, כי בחינה ב' היא טבע הבורא, ניצוץ שפרץ לתוך הרצון לקבל ונמצא שם כביכול בעל כורחו. המצב שבו ב' ו-ד' נמצאות יחד לחלוטין אינו טבעי ומנוגד לכל החוקים. אז אם ב' אינו אנחנו ו-ד' אינו אנחנו, מי אנחנו? לא זה ולא זה. אנו הוא מי שנבנה באמצע, מתוך שתי הבחינות הללו, ונמצא ביניהן. אנו ההבחנה הנוצרת מתוך שתי בחינות הללו.

לכן "האני" לא נמצא לפני שהתחלנו לבנות את עצמנו. לפני כן אין כלל בריאה. הבריאה מתחילה מהיחס שלנו ומהכרה שלנו, מההתייחסות לבחינה ד' ולבחינה ב' ומבניית קו האמצע שביניהן. אל לנו לייחס את עצמנו בכוח, לא לבחינה ד' ולא לבחינה ב'.

איך צריך האדם להשתמש בשתי הבחינות הללו לבניית קו האמצע?

על האדם למצוא את עצמו בין בחינה ד' לבחינה ב'. עליו לברר את היחס אליהן ככל שיוכל, ולברר גם איך יוכל באמצעותן, על גב שתיהן, להגיע לבורא. כלומר, על האדם להתנתק משתיהן ולהשתמש בהן בתבונה, בכוח, מתוך שליטה, ואז הוא יכול להתעלות עוד ועוד עד שיגיע לבורא.

מה פירוש להתקרב לבורא? להשתמש בד' ו-ב' ביתר עוצמה ובהתמזגות נכונה כדי להגיע אל הבורא. כלומר, הבורא הוא המטרה והאדם לוקח את שתי הבחינות וככל שהוא משתמש בהן יותר, כך הוא מתקרב עוד ועוד אל הבורא. התקרבות "עד ה' אלוקיך" פירושה שגם בחינה ב' וגם בחינה ד' שבנו פועלות בכל הכוח, שאנו מנצלים אותן בכל עוצמתן, ואז אנו משתווים לבורא. ושוב, אל לנו לשכוח להתבונן בהן כבשני צדדים שאינם שייכים לנו לחלוטין, ושאנו רק מנצלים אותם לשם התקרבות לבורא.

עלינו להשתדל לצאת ולהתבונן מבחוץ גם על בחינה ד' וגם על בחינה ב'. אל לנו לבכות מעוצם הייסורים שבחינה ד' מנסה להפילנו באמצעותם וגם לא להיות "חסידים" ולמלמל כמה טוב הבורא כמו שבחינה ב' מובילה אותנו לעשות, אלא לעמוד ביניהן. המצב הזה נקרא "נקודה ביניהם".

ומה אצל אנשים שמקיימים "תורה ומצוות" כמוטל עליהם, מתוך הרגל?

ישנן תורה ומצוות שיש לקיימן באמצעות אברי הגוף. ויש תורה ומצוות שמקיימים בנשמה. בחוכמת הקבלה מלמדים איך לבצע את הפעולות בנשמה, שיש לעסוק גם בהן משום שהפעולות הללו מקרבות למקור, למטרת החיים, למטרת הבריאה.

ואם האדם עוסק רק בפעולות גופניות, בלי לעשות אותן פעולות בנשמה, קוראים לכך "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה", מצווה מתה. מצווה מתה לא מקדמת אותנו למטרה. כך קורה, לצערנו, לאלו המקיימים בעולם הזה תורה ומצוות רק בגשמיות.

קיום מצוות שכזה אינו פסול, אבל הקבלה אומרת, וכך גם כל החכמים, שהוא לא מספיק. ההיפך מכך, בעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שהמחשבה שקיום מצוות רק בגשמיות גורם לכל הרע שבעולם: הרס, מלחמות ושנאה, מפני ש"מייבשים" את התורה, מייבשים את הפעולות הללו בלי לקשור אותן עם הבורא, בלי הנטייה אליו.

ודאי שכל יהודי מאמין בטוח שהוא משתוקק להתקרב לבורא, הרי אמרו לו מה עליו לעשות לשם כך ובכל ברכה שהוא מברך הוא מבצע זאת, לדעתו. אבל למעשה הוא לא מתקרב לבורא כי אין לו לפני כן הכרת הרע. הוא לא עוסק בתיקון הרצון, רק מבצע פעולות ואין שום סתירה בין הדברים הללו. יש לשלבם יחדיו. אם היינו מקיימים את המצוות בכוונה הנכונה או אפילו רק מנסים לקיימם בכוונה הנכונה, מצבנו כבר מזמן היה טוב הרבה יותר ממצבנו הנוכחי.

מהי הכוונה הנכונה בזמן השיעור?

אם בזמן הלימוד אנו חושבים איך לקרב את עצמנו למצב המתוקן עם הבורא, אנו מושכים בכך את האור המחזיר למוטב, שמתחיל להראות לנו את עצמנו ואת הפעולות שעלינו לפעול על עצמנו, ומוסר לנו את היכולת לבצע.

אם האדם רוצה לתקן את פעולותיו, עליו לחשוב ללא הרף על המטרה שהוא רוצה להשיג על ידי הפעולה הזאת, בכל רגע ורגע, בזמן התפילה, בזמן הלימוד, בזמן האכילה ובזמן העבודה. ואז אין מטרה בעולם הזה שעשויה להיות פסולה או מיותרת אם האדם יכול לחשוב על הבורא בתוכה, ועל ידי הפעולה הזאת לשוב אליו

האם הדבקות היא תוצאה רק של פעולה או גם של מחשבה?

מחשבה שהאדם חושב אינה דבקות ואינה פעולה. פעולה נמדדת על פי קיומו של מסך, שמאחד את הרצון שלנו עם רצון הבורא, ואז בחינה ב' ובחינה ד' נמצאות יחד ומתמלאות בנוכחות הבורא בתוך הנברא.

איך ניתן להשיג זאת?

כדי להשיג דבקות יש לשבת ולשמוע שיעור קבלה, ולא סתם להתפלל. צריך לחשוב איך להגיע לתפילה כך שתהיה תפילה של ממש. בחלק י"ב של "תלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר אילו סוגי תפילה יש לבצע. הוא מסביר מה פירוש "תפילת שחרית", איך על האדם להכין את עצמו עוד מ"קריאת שמע על המיטה", ואחר כך, באמצע הלילה, באמצעות "תיקון חצות" ואחר כך באמצעות ברכות לפני "קריאת שמע", ברכות אחרי "קריאת שמע" ו"תפילת שמונה עשרה". בעל הסולם מסביר מהן פעולות רוחניות הנקראות "תפילה".

מי שישנה בו הנקודה הזאת של חיבור ב' ו-ד', אפשר לדבר איתו ולהסביר לו. פעולת ההפצה שלנו מתמקדת במציאת אלה שהחיבור של שתי הנקודות מתחיל להראות בהם את פעולותיו. אלה שכבר לא נוח ולא טוב להם והם כבר שואלים מה הטעם בחייהם. אלה המרגישים שיש בהם עוד נקודה אחת, ולא מרגיש בה טעם, כי טעם החיים בנקודה ב' צריך להיות האור העליון.

אבל אם לאדם אין את שתי הנקודות הללו, אסור לדבר איתו בעניינים אלה. לשם מה לשבור בו את מה שכבר יש בו? בינתיים הוא ימשיך "להתבשל" בבחינה ד' המגולה בו (בחינה ב' אינה מגולה עדיין), וכמה שיותר מהר. כל ההתפתחות והקדמה של האנושות, הפרסומות, האופנות, הטלוויזיה, מזרזות ת את בואו של האדם להכרת הרע, ובינתיים אסור לדבר איתו על קבלה.

האם בדומם דקדושה אין בכלל נקודה שבלב?

דומם דקדושה הוא אדם שקיבל חינוך דתי ומקיים אותו בתום לב או חוזר בתשובה שנולד למשפחה חילונית וחוזר למצב שבו הוא מרגיש את עצמו טוב יותר, לדת. אדם כזה מקבל חינוך שנקרא "חינוך אנשים מלומדם", מה שהאנשים המלמדים אותו קוראים "חינוך", והוא מיישם את החינוך הזה, נמצא בו ומרגיש בו את עצמו שליו, בטוח ויציב.

חינוך שכזה מרגיע את האדם מבחינה פסיכולוגית בצורה נפלאה. הוא שומר אותו בגבולות, נותן לו תחושת רגיעה מסוימת וכיוון להתייחס בו לכל הדברים, גם הקשים ביותר.

כל זה טוב ויפה עד שהאדם מקבל נקודה ב'ניצוץ. אז הוא מתחיל לשאול מה הטעם לחייו, כי כל החינוך וכל הקיים בעולם הזה לא מספק אותו עוד, לא נותן לו דבר משמעותי. כי הכול נמצא במישור העולם הזה, והנקודה הזאת, הניצוץ, דורשת קשר עם הבורא, עם האור העליון.

ועד שיקבל את הנקודה הזאת אין מה לעשות עם האדם אלא לעזור לו להתפתח. קריאה בספרי קבלה תעזור לו להתפתח במהירות ולמשוך אליו את האור. פתאום הוא ירגיש משהו, ואחר כך ישכח, ושוב ירגיש, ושוב ישכח. אפשר לעורר אותו לרגע אם נכללים איתו, אבל אם עדיין אין נקודת ב' בתוך נקודה ד' שלו, נרד למצבו, ועדיין, זה יביא להתפתחותו. לכן אין לזעזע את האדם, אלא לתת לו ספרים לקריאה, שיקרא ויראה.

אם כך, לשם מה קבעו המקובלים שיש לקיים תורה ומצוות בגשמיות?

חכמים מקובלים קבעו לנו שיש לקיים תורה ומצוות בגשמיות, ולא מדובר באלה שחיו לפני שלושת אלפים שנה, אז היו כולם בהשגה רוחנית. אפילו לפני מאתיים שנה, כל רב היה בדרגה כלשהי של השגה רוחנית (רב"ש אמר שלא היתה קהילה בפולניה או ברוסיה שרבה לא אחז ברוחניות).

לא בטעות נקבעה הקביעה הזאת. איננו מקיימים בגשמיות עכשיו מה שבעבר קיימו ברוחניות. המקובלים קבעו קיום מצוות בגשמיות לדורי דורות, במיוחד לפני היציאה לגלות. הם ידעו מראש שהעם עומד לצאת לגלות, וחתמו זאת נחרצות.

מדוע קבעו כך? מפני שקיום מצוות בגשמיות, מקרבות את האדם להרגשת הנקודה שבלב ומזרזות את התפתחותו בדרגת הדומם. אם לא מבצעים את הפעולות הללו, טלית, תפילין, וכולי, ההתפתחות אורכת אלפי שנים.

כלומר, לא לשווא נקבעו פעולות כאלה. קבעו אותן מפני שבסופו של דבר הן יעילות עבור האדם. גם קיום מצוות ללא כוונה, אפילו כשלא יודעים שאין בהן כוונה, מועילות לאדם. אם אדם יודע שאין לו כוונה, זאת כבר התקדמות גדולה בשבילו. הוא יודע מהי הכוונה הרצויה, ולא מסוגל לה. וכך, אפילו מצוות המקוימות לגמרי בהיסח הדעת מזרזות באדם תהליכים.

לכן אף מקובל לא יוצא נגדן, כי המקובלים עצמם קבעו שיש לעשות את הפעולות הללו, בתקווה שיתעורר באדם רצון נכון. ואם יש בו רצון נכון, הוא יממשו מיד.

באיזו דרגה ניתן להבין מהן כוונה על מנת לקבל וכוונה על מנת להשפיע?

מושגים כמו על מנת להשפיע ועל מנת לקבל אפשר להבין רק על ידי גילוי הבורא. רק אז רואים מה זה על מנת לקבל ומה זה על מנת להשפיע. כלומר, על האדם לדעת מה הוא גורם לבורא ומה הוא גורם לעצמו בעל מנת לקבל. עליו לחשב בדיוק גם מה הוא גורם לבורא ולעצמו בעל מנת להשפיע.

ואז הנברא אומר לעצמו "אני אשלוט", ויודע בדיוק מה יש כנגדו - "מי ה' אשר אשמע בקולו". הוא בודק ויודע מי הוא ה', אבל מחליט לא לשמוע בקולו. כלומר, כל הפעולות, הקליפות, עומדות כנגד קדושה. אבי"ע דקליפה כנגד אבי"ע דקדושה. ואת הכל הדברים הללו אפשר לברר רק כשנמצאים מעבר למחסום. לפני המחסום "היינו כחולמים" - זהו זמן ההכנה.

מה הקשר בין עשר הספירות לשש מאות ועשרים רצונות?

שש מאות ועשרים הרצונות ישנם בנו תמיד, והם נחלקים לעשר ספירות. כשאנו אומרים שאנחנו עוסקים ברצון אחד היום וברצון אחר מחר, הכוונה היא שילוב של שש מאות ועשרים רצונות היום, ושילובם למחרת. האדם עצמו לא יודע ולא מכיר את השילוב, הוא אינו מכיר את הנשמה שלו על כל שש מאות ועשרים הרצונות, הנתונים, שבה.

הוא מרגיש כבר את הפועל היוצא ממנה. כרגע האדם מרגיש את העולם בלי להבדיל שהוא זה הרואה, נושם, טועם וממשש. הוא מקבל תמונה כללית הנקראת תענוג שמגיע למלכות. לא מחשיבים את הנתונים שדרכם הוא מגיע, אלא את התענוג הכולל.

האם די להתכוון בעל מנת להשפיע מבלי לחשוב על הרצון עצמו?

הרצון עצמו אינו טוב או רע, אלא הכוונה היא ההבדל בין תיקון ללא תיקון.