119. מציאת האמונה
שיחה (12.12.02) על מאמר "מהו השיעור של התשובה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - נביאים, הושע, עמ' 22
מהו שיעור התשובה? שיעור התשובה הוא "עד ה' אלוקיך". "עד ה' אלוקיך" יש בו עניין של "כיסא", "כיסוי", "כבוד", "כיסא הכבוד". במה מתבטאים הכיסוי וההגעה לכיסא הכבוד? רב"ש אומר שהם מתבטאים ברזי תורה. אם אדם מגיע לדרגה הנקראת "רזי תורה", אומר רב"ש, הוא הגיע למטרה.
אנו לומדים שדרכנו כוללת שימוש בכלים דהשפעה ובכלים דקבלה. זה מה שיש בידנו עם שבירת הכלים שקדמה למציאות שלנו, להרגשתנו במציאות. אנו נמצאים במצב שנקרא "זמן ההכנה" עוד לפני שהתחלנו לתקן כלים דהשפעה ואחריהם כלים דקבלה.
זמן ההכנה הוא עד מעבר המחסום, שהוא המצב מרגע שאדם מרגיש התעוררות לקראת האלוקות, משיכה לשורש שלו, למטרת הבריאה. אף על פי שהוא עדיין לא מודה בכך, לא מבין מה קורה לו ואינו מכיר את הרצון שלו ואת המטרה עצמה. אבל משהו בו מחפש מילוי שלא נמצא בעולם הזה. כלומר, יש בו נקודה שבלב שהיא תוצאה של שבירת הכלים - שמכלי דבינה נפלו ניצוצות לכלי דמלכות.
כלי הבינה הראשון שמתעורר, אותו ניצוץ שיש כנגדו אור חסדים, הארת המקיפים, נקרא "נקודה שבלב". האדם מרגיש משהו מלהשפיע ואינו יודע מה הוא, אבל מרגיש שהוא מעבר לעולם הזה, מעבר לרצון לקבל. טיבו של האור המקיף הזה הוא להשפיע, והכלי שמתעורר, אף על פי שהוא שבור, הוא כלי דלהשפיע, ובו האדם מתחיל להתעורר, להתרומם, להרגיש שקיים משהו מעבר לעולמו המוכר.
מכאן מתחילה דרך הנמדדת לפי היגיעה. קודם בתיקון, בהשתדלות לעשות דבר כלשהו. האדם נמצא בהסתר כפול ואחר כך בהסתר רגיל, עובר את המחסום, נכנס קודם לתיקון כלים דהשפעה, של הבינה שבו, להשפיע על מנת להשפיע. בתיקון הזה הוא מגיע לכל הפרטים הקטנים שלו, מגיע לפרסא דרך עולמות בי"ע, כשהוא מתקן את הגלגלתא ועיניים הכלולים בעולם העשייה, בעולם היצירה ובעולם הבריאה.
ואז מגיע האדם לגלגלתא ועיניים שלמים, ומתחיל מגובה הפרסא דאצילות, שנכלל באצילות בכלים דהשפעה שלו, לעורר בתוכו גם כלים דקבלה, מעולם הבריאה, היצירה והעשייה. וכך מתקנם האדם בשיטה הנקראת אח"פ דעלייה, שהוא ממש תיקון הכלים שלו.
כלומר, כלים דהשפעה לא זקוקים לתיקון בעצמם, אלא האדם מתקנם, מתקין אותם בתוכו כדי לתקן באמצעותם את הכלים דקבלה. אי-אפשר להשתמש בכלים דקבלה עצמם אלא רק בהתכללות בכלים דהשפעה. כלי דקבלה עצמו הוא ל"ב האבן.
ואז, כדי לתקן את האח"פ, בונים קודם לכן בתוך הנשמה גלגלתא ועיניים, ולאחר מכן נכללים האח"פ בתוכם. זה התיקון שיש לעשותו, כי האח"פ עצמו לא ניתן לתיקון בידי האדם. הוא נמצא מעל לכוחותיו. לכן מתקנים קודם גלגלתא ועיניים, ולאחר שהם מותקנים בנו, אנו מתחילים לכלול בהם אח"פ דעביות שורש, א', ב', ג', ד', ככל שניתן לכלול את האח"פים הללו בגלגלתאות ובעיניים.
מפני שהכלים דקבלה של עביות שורש ו-א' נבנים בתוך גלגלתא ועיניים, זה נקרא "המצב הקבוע", כלומר שאין צורך בתיקונים נוספים על כלים דעביות שורש ו-א'. מתקנים אותם בגלגלתא ועיניים עצמם, שהרי גלגלתא ועיניים כלולים מעביות א' ושורש, ואז נשאר לתקן כאח"פ דעלייה רק עביות ב', ג' ו-ד'. כלומר, לעלות כלים דקבלה מעולם הבריאה ב' דעביות, מעולם היצירה ג' דעביות, מעולם העשייה ד' דעביות, ולכלול אותם בגלגלתא ועיניים, הנקרא "עולם האצילות".
אדם הרוכש גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה דעביות שורש ו-א', נמצא בעולם האצילות. בכך שהוא מעלה את הכלים דקבלה שלו ב' דעביות לגלגלתא ועיניים, ו-ג' דעביות לגלגלתא ועיניים, ו-ד' דעביות לגלגלתא ועיניים, הוא מעלה כביכול את עולם הבריאה, את עולם היצירה ואת עולם העשייה לאצילות.
כל אח"פ נקרא "אלפיים שנה", או אלפיים מצבים, מדרגות. אדם המעלה את האח"פ מעולם הבריאה לאצילות נקרא מי שעבר "אלפיים ראשונים". כשהוא מעלה את האח"פ מעולם היצירה לגלגלתא ועיניים, לעולם האצילות, הוא עבר "אלפיים שניים". ואחר כך, כשהוא מעלה אח"פ מעולם העשייה לאצילות, זה נקרא שעבר "אלפיים שלישיים". בסך הכול עובר האדם ששת אלפים שניםמצבים, ואז הוא גומר את תיקון כלי האחוריים שלו.
כלים דאחוריים, שלא יכולים להיכלל בגלגלתא ועיניים, נקראים "ל"ב האבן", והם נותרים בלי שימוש. כשאדם גומר לתקן את הכלים הללו, זה נקרא שגמר "ששת אלפים שנה". ואז באה מלמעלה פעולה מיוחדת שאוספת את כל הפעולות שעשה אחת אחת, ששת אלפים פעולות, ומקבצת אותן לפעולה אחת הנקראת "רב פעלים מקבצאל", ובזאת מיתקן גם ל"ב האבן.
הפעולה של קיבוץ כל פעולות האדם מששת אלפים שנה יחד נקראת "אלף השביעי", "שבת", "גמר התיקון", כלומר האדם גמר את שהיה מוטל עליו. ואז באה התכללות של ל"ב האבן, שתוקן בכלים דבריאה, יצירה ועשייה, המעלה את האדם לדרגות הנקראות "אלף שמיני", "אלף תשיעי" ו"אלף עשירי".
ההתכללות של אח"פ בגלגלתא ועיניים מביאה לאדם ו"ק דכלים ו-ו"ק דאורות, שהם כלים לא גמורים ואורות לא גמורים. בקטנות יש לו נפש, רוח, ובגדלות יש לו נפש, רוח, נשמה, וחיה ויחידה לא גמורים. כי חיה ויחידה, אורות על כלים דקבלה, לא באים בכלים אמיתיים, אלא רק באח"פ דעלייה.
ולכן בהצטרפות אוזן-חוטם-פה לגלגלתא ועיניים יש בקטנות נפש רוח, ואחר כך בגדלות נפש רוח, נשמה, כשנשמה מצטרפת במלואה, אם ניתן להתבטא כך, כי נשמה היא אור החסדים, ג"ר דחסדים, שיכול להיות ג"ר דחסדים רק כשיש ג"ר דחוכמה. כשבינה מוותרת על כל החוכמה, יש לה ג"ר דחסדים. ובכל זאת אין גבול לחסדים, והאורות של החוכמה הם רק חיה ויחידה, שמתחילים גם הם משבע הספירות התחתונות של בינה.
אחרי שמסיימים את כל האח"פ דעלייה, מגיעים לכך שנוספים בכלים אורות החוכמה, ג"ר דחוכמה, באלף שמיני, תשיעי ועשירי גם החסדים משתפרים, מפני שהכול גדל יחד. ואז באלף שמיני נוספים אורות דחוכמה כנגד ז"ת דבינה, ובאלף התשיעי נוספים אורות דחוכמה כנגד זעיר אנפין, בחינה ג', אורות דחייה, ובאלף התשיעי מגיעים לאורות דיחידה, אורות הכתר.
בכל פעם שבה האדם מגלה אור גדול יותר, הוא לא מגלה אור אחד, אלא מתגלה בו קומה שלמה, בנרנח"י שלם, שאף אור מממנו הוא לא השיג קודם לכן. ואורות החוכמה הללו, המושגים אחרי גמר התיקון הכללי באלף שמיני, תשיעי ועשירי, כשמגלים אותם על צירוף ל"ב האבן המתוקן לכלים שתוקנו טרם האלף השביעי, נקראים "רזי תורה". לכך צריך האדם להגיע.
מספרים שכשהנשמה עולה למעלה, שואלים אותה האם הגיעה לרזי תורה, כי אם האדם מגיע לרזי תורה, סימן שגמר את כל עבודתו בעולם הזה, ואת היתר הוא כבר עושה מעבר לכלים שלו. זה לא שייך להימצאותו של האדם בגוף, אלא למצב הרוחני.
לכן אפשר לחלק את הדרך שלנו לשני זמנים. האחד, אלפי השנים שבמהלכן האדם חי בגופו עלי אדמות כשאר יצורי הטבע, והשני, מהרגע שבו הגיע להתעוררות הנקודה שבלב, שבה הוא מתחיל להשתוקק לרוחניות, להימשך דווקא לקבלה, ולא לשיטות רוחניות אחרות או לדתות למיניהן. הנקודה שבלב מרגישה שהאור שיכול למלאה בא דרך הספרים ודרך הפעולות השייכות לגילוי האור הזה.
גילוי האור מתרחש רק באמצעות ספרים ובאמצעות מעשים הנקראים "חוכמת הקבלה", השיטה לגילוי האור. אדם המתחיל לעבוד עם הנקודה שבלב, עובד בזמן הכנה בהסתר כפול ובהסתר רגיל, מגיע ללא לשמה האמיתי בכל גודלו, עובר את המחסום ונכנס לאלף הראשון. אדם כזה כבר מצמיח גלגלתא ועיניים שלו, כלומר הוא נולד.
ואז חולפות על האדם שנתיים של יניקה וקטנות עד שהוא מגיע לאצילות ומתקן את הגלגלתא ועיניים שלו, ואחר כך את האח"פ שלו. אלפיים ראשונים, שניים ושלישים זה כבר תיקון האח"פ. ואחרי כן הוא נכנס לאלף השביעי, לסיכום העבודה ולרזי תורה.
כלומר, "טעמי תורה" הם האורות המתקבלים מהתכללות של אח"פ בגלגלתא ועיניים, באלפיים ראשונים, שניים ושלישיים. "טעמי תורה", "טעמים", נקראים האורות דו"ק - הארת חוכמה - המתפשטים בתוך הגוף כלפי מטה.
אחרי שסיים האדם את השלב הזה וזוכה לאלף שמיני, תשיעי ועשירי - לג"ר - הוא יוצא לראש המדרגה ששייך כבר לאזור הבורא, אזור הבלתי מוגבל שם נמצאים רזי תורה. לכן השגת רזי תורה היא סימן לכך שהאדם הגיע למטרה.
איך ניתן לשכנע אדם להאמין בלימוד הקבלה?
אין כאן כוונה לאנוס מישהו להאמין במשהו. חוכמת הקבלה אוסרת זאת, כי "אין כפייה ברוחניות", אלא רק להראות לעולם הזה ולשוכניו שקיים מקור של אור; על ידי קירוב האור מלמעלה, ולא על ידי שכנוע האדם והאנושות מלמטה - שהלימוד כדאי. מי שעוסק בעבודה רוחנית מעוניין רק בקירוב האורות מלמעלה למטה. האורות עצמם הם המטפלים בכולם.
כתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שחכמי התלמוד עשו תיקונים גדולים יותר משעשו חכמי המשנה. בזמן חכמי המשנה היה על האדם לסגף את עצמו כדי להגיע לעל מנת להשפיע ל"לשמה". חכמי התלמוד, שבקומתם הרוחנית היו למטה מחכמי המשנה, עשו תיקונים כאלה שקירבו את המאורות מטה כך, שאפילו בלי סיגופים מקדימים, על ידי לימוד בלבד, האדם יכול למשוך אליו את האור שיטפל בו ויתקנו.
לומדי הקבלה עוסקים בקירוב האור מלמעלה למטה ככל שניתן, ורק בכך. הם שואפים להורידו מטה עוד קצת ועוד קצת, טיפה אחר טיפה. בשלב מסוים בחיי האדם מגיע רגע שבו מתעוררת נקודה שבלב. אם מקור האור, אותו מאור, מגיע נמוך יותר, יותר אנשים מתעוררים אליו, מתקרבים אליו, מרגישים אותו מוקדם משהיו מרגישים אם היה גבוה יותר.
לומדי קבלה מנסים לפעול ורוצים לפעול בכך שהם מראים לכול שקיים מקור של אור. הם פועלים ברוחניות, ובכך שהם מפיצים את החומר הם מראים לכולם מה יש בקבלה. מי שנדלקת אצלו הנקודה הזאת, מגיע, ומי שהיא אינה נדלקת אצלו, לא מגיע. מי שהיא נדלקת אצלו במידה מסוימת מתחיל לקרוא, לכתוב, לשמוע ולראות כל מה שקשור בקבלה או לפעול בהפצה כפי יכולתו. בפעולות הללו הוא יוצר קשר עם המאור המקרב ומקצר לעצמו את הדרך.
לכן בהפצת הקבלה לעולם לא פונים לאדם, רק מראים לכול מהי הקבלה. לעולם לא משכנעים איש, אלא ההיפך מכך. בקבלה אומרים שאם בא אליך אדם, עליך לדחותו. זה נאמר במיוחד כלפי הגר. "גר" הוא מי שאינו מתוקן. עלינו להניחו לנפשו, לומר לו שהלימוד הזה קשה, שאינו פשוט, כדי שיבדוק אם הנקודה שבלבו אמיתית או לא אמיתית.
אין טעם להצטער על מי שעוזב. כפי שבא, כך עזב. יש רק להשתדל ככל שניתן לפתוח בפניו את כל האפשרויות, אבל לא לשכנע. אי-אפשר לאנוס איש.
כתוב שצריך להאמין. האם אפשר לשכנע אדם להאמין?
אם נסביר דבר מה למישהו, הוא יאמין בנו, ולא בבורא. תהיה לו אמונה באדם, במה שהוא מספר. מי יכול על סמך זה לקשור את חייו למטרה כלשהי, לתהליך כה רציני ומקיף? איש לא יכול.
"אמונה" כוונתה שאדם רוכש כלים דהשפעה, רוכש טבע שני ויכול להתעלות מעל גופו. הוא יכול להתבונן ברצונותיו ובעצמו מהצד, לשפוט את עצמו. האדם רוכש כלים שבהם הוא שופט את עצמו. כשהוא מנותק מהרצונות הוא יכול לאט לאט לקנות רצונות מסוג אחר לחלוטין, שנקראים "כלים דאמונה". בינה נקראת "אמונה". ומה שאומר איש לרעהו והאחר מאמין לו, זה שייך לתחום העולם שלנו, לגשמיות, לחומריות ולדרגה הבהמית של האדם.
כיצד פועלת הפצת חוכמת הקבלה בכל העולם?
ההפצה לא מכוונת במיוחד לאדם כלשהו, היא כללית ורחבה במידת האפשר. החדרת החומר של הקבלה לכל העולם, לכל שטחי החיים, חודרת לחומר של העולם הזה ומביאה אליו ניצוצות. יש להיזהר מלהגשים את העובדה הזאת בדמיון גשמי, שממנו מתחילים לבנות פסל, אבל כך פועלת הפצה הקבלה. באמצעות הפצת החוכמה הזאת מאפשרים לאנשים להרגיש מהר יותר במה מדובר. אם מפיצים אלפי ספרים במקומות שונים, ירגישו בכך ויושפעו אפילו אנשים שלא ראו אותם מעודם.
כמובן, ישנו תהליך שבא מלמעלה ולא תלוי בהפצה. גם אילולא עסקנו בהפצת השיטה היה התהליך מתרחש, אלא שאז הוא היה "דרך ייסורים", "דרך בעתה", דבר שקורה בעתו, כשמגיעים אליו. אך הפצת החומר של הקבלה מלמדת ופורשת בפני הציבור את כל המידע האפשרי, בכל האמצעים שברשותנו. הולכים בדרך "אחישנה". ההפצה מחישה את הגעת העולם להכרת הרע ולתיקונו, ובכך מפחיתה את סבלו ומקצרת אותו.
לפי חישובי הלוח היהודי נמצאת האנושות עכשיו בסוף האלף השישי. מה משמעות הדבר?
לפי חישובי הלוח היהודי נמצאת האנושות עכשיו בסוף האלף השישי, ופירושו של דבר הוא, שלפי ענף ושורש, מי שמתעוררת בו הנקודה שבלב מחויב כבר בתיקונים רוחניים. באופן פשוט ושטחי אפשר לראות בכך קריאה לכל אחד לדאוג לכך שחוכמת הקבלה תהיה בהישג ידו, וזאת עלינו לעשות מלמעלה.
בספר "לראות טוב" (הוצאת "קבלה לעם") אפשר לקרוא מה כותבים המקובלים על נחיצות הלימוד של חוכמת הקבלה. בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמחורבן בית המקדש ובמשך אלפיים שנה יש בינינו לבין חוכמת הקבלה חומת ברזל, שהיא הסיבה לכל צרותינו.
לכן יש לפעול בהתאם ללוח השנה היהודי, המצביע על תומן של ששת אלפים שנה. כמו שכותב בעל הסולם ב"מתן תורה", שכבר קיבלנו את ארץ ישראל בכוח, ועכשיו עלינו לקבלה בפועל ולבצע את התיקונים הנדרשים. אם לא נבצע אותם, כותב בעל הסולם במאמר "דור האחרון", נגיע למלחמות עולם שיכללו נשק אטומי ופצצות מימן, וגם אחריהן ייוותר בחיים קומץ קטן של אנשים, שיצטרכו לעשות גמר תיקון. חשבון הנשמות שונה מחשבון הגופים.
כדי למנוע סבל גדול ולקרב את גמר התיקון, להגיע אליו בצורת "אחישנה", על כולנו לעבוד, כי יש ביכולתנו לבחור רק לזרז את לוח הזמנים. לפי ההתפתחות של חוכמת הקבלה בישראל ובעולם בתקופה האחרונה, יש לקוות שבקרוב נראה שינויים גדולים מאוד. בשנים האחרונות כבר מסתמן שינוי לטובה.
כרגע עלינו לנהוג לפי "אם אין אני לי מי לי". בעתיד אולי נראה אחרת, אולי יתגלה לנו שהייתה זאת "יד ה'", אך בינתיים היד המכוונת אינה גלויה ואנו עובדים תוך ניצול היכולות שלנו עצמנו.
לפי מה מרגיש האדם התקרבות לאור או התרחקות ממנו?
את כל ההרגשות שיש לאדם המתחיל לעבוד מתוך הנקודה שבלב, על ידי הלימוד, על ידי הקבוצה, על ידי ההפצה, הוא מקבל מלמעלה. ההרגשות הללו הן תוצאות של היחס בין האור שמאיר מלמעלה לבין רצון האדם העומד להיות מתוקן.
"האורות מנענעים את הכלים" - האורות הפועלים על הרצון לקבל מעוררים ומזעזעים אותו. כלומר, בפעולת האור בתוך הכלי יש פנים ואחוריים, מפני שהכלי כלול מגילוי והסתר, מפנים ואחוריים, ואז הוא מרגיש את האור פעם כך ופעם כך. השינוי הוא לא באור עצמו.
ואז הכלי מרגיש נטוש ושוקע בחשיכה, ברע, בריחוק, וזאת דווקא כדי לעוררו לצעוד צעד נוסף קדימה. כפי שעושה אם המלמדת את בנה ללכת. היא מתרחקת ממנו בכוונה כדי שיצעד אליה, וכך הוא מפתח את יכולתו לצעוד.
איך מראים לאדם שכבר הגיע לעבודה דלהשפיע, שהוא רחוק מהעבודה הזאת?
מה פירוש "הגיע"? אם לאדם יש כלי קטן ורוצים להגדילו, מתרחקים ממנו עוד יותר. בכל פעם צריך להתרחק ממנו עוד יותר מכפי שהתרחקנו מקודם לכן, אחרת הוא לא יגדל. ובכל פעם עליו לצעוד צעד גדול יותר ורחב יותר קדימה. כך, בכל פעם הנפילה גדולה יותר, הריחוק נראה גדול יותר והלב כבד יותר.
תחושת הריחוק האמיתית אינה דומה לדיבורים תיאורטיים עליה. בהרגשה שום תיאוריה לא עוזרת. רב"ש מדבר על כך בנושא האמונה. אפשר לומר ללא הרף "אני מאמין", אבל בזמן שאדם נמצא בחשיכה ובכאב, נעלמת האמונה כלא היתה.
ניתן לראות זאת היטב אצל אנשים שהם דתיים אדוקים, חרדים שקיבלו חינוך נוקשה ונהגו רק לפיו. חלקם, בתמימותם, לא חשבו על דבר פרט לאלוקות, לפני שהתחילו לראותו מתוך הרצון המקולקל, מתוך הנקודה שבלב, שהראתה להם שהרצונות שלהם מקולקלים. במצב כזה האמונה הקודמת נגלית בכל מערומיה, היא פשוט היתה אמונה של דומם דקדושה. מתוך כך אותו אדם אדוק מתחיל לבדוק את עצמו מחדש, ומגלה שהוא פשוט חי כדומם.
מהי ההתרחקות המביאה להתקרבות?
אם ההתרחקות מתרחשת כתוצאה מלימוד, מעבודה פנימית, זה סימן להתקדמות. "בזמירות למוצאי שבת" בסידור, מתואר אדם החוזר אחרי שבת לעבודה פרטית, אישית. נכנס שוב לימי עבודה. "איש חסיד היה." שהיה כבר בעצמו בהרגשת השבת, "בלי מזון ומחיה. בביתו עוסק מלבוש." לבושים הם תיקונים "ואין בגד ללבוש. גונן בחשובה אשה". מה הרצונות שלו? "וגם בבנים חמשה." חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד.
"דיברה לו האשה. יותר אין להתייאשה. המבלי לחם לאכול. בעירום ובחוסר כל. ותורה מצאת כי יגעת. ומה נאכל מעתה." אלה אינם סתם שירים. יש לשים לב באיזו דקות אבחנה מובעות המילים. מקובלים חיברו את כל השירים הללו ונמצאת בהם כל תמצית העבודה. ומה אומרת האישה: "ותורה מצאת כי יגעת. אבל מה נאכל מעתה". כלומר, שבוע העבודה מתחיל מחושך גדול "בעירום ובחוסר כל".
ואז, מתוך החשיכה הזאת האדם מתייגע, משתדל, ואז מקרבים אותו. ואפילו לא השתדל, אם הצליח או לא הצליח, לא אנו נמדוד את הצלחתו. אבל אחרי כן הוא רואה תוצאות להשתדלותו. ההתקרבות מתרחשת בכל מיני אופנים, בהתאם למצבו של האדם. מצב ההתקרבות יכול להתבטא בריחוק נוסף, אם האדם מפרש אותו כהתקרבות.
למה אומרים מחד, "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" ומאידך אומרים, שאפילו בדור האחרון יהיו אנשים בלי השגה?
"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" הכוונה היא לא לאנשים, אלא לכלי הפנימי של האדם. בסופו של דבר כולם צריכים לצאת, רק שיש תחלופה גדולה עד שמתקבצת קבוצה שלחבריה כולם יש נקודה של בינה בתוך הכלים השבורים.
אבל גם בדור האחרון יהיו כאלה בלי השגה. "השגה" פירושה שאדם פועל באופן אקטיבי בכלים דקבלה על מנת להשפיע. ואז יש הבחנות בנשמה הכללית ששייכות רק לכלים של עביות שורש, עביות א', שבהם הוא אינו יכול לעבוד באופן פעיל בלקבל על מנת להשפיע, אלא כל צורת העבודה שלו היא בלהשפיע על מנת להשפיע, והוא נכלל עם אחרים.
ומתוך כך שהוא נכלל עם אחרים, הוא מקבל את כל ההארה שבהם, אבל בכלים שלו. כלומר, לא שהכלי שלו לא יהיה מתוקן, אלא צורת העבודה שלו תהיה הסכמה, התכללות, ולא כלים פעילים. וזה לא אומר שאלו האנשים המתעוררים עכשיו או אלה שיתעוררו בעתיד. גם מי שנראים לנו כבעלי רצון גדול יכולים להיות עם עביות קטנה של שורש דשורש.
איך האדם יכול לדעת?
האדם לא צריך לדעת. מה יודע האדם, ובכלל לשם מה לו לדעת? עליו לעשות את המוטל עליו כרגע. לעשות צעד אחד לקראת האם, צעד אחד ולא יותר. אם נתנו לנו מצב שאנו נמצאים בו בלחץ, יש לקשור את הלחצים הללו למקור, לדעת שכל הלחצים הללו נועדו לכך שדווקא על פניהם נקשור את עצמנו עם הבורא. יש לעשות את הצעד הזה, של אנחנו והפעולה שלנו והמטרה הם כאחד. אם אנו יכולים לזווג אותם, לחברם יחד, זה נקרא לעשות את הצעד.
עד כמה צריך האדם לגדול?
האדם לא אמור לדעת עד כמה עליו לגדול. עליו רק לפעול את הפעולה עצמה, וכתוצאה ממנה יתגלה לו שהוא קרוב יותר.
איך האדם בודק אם לעשות את הצעד הבא?
אם מתעוררת באדם נקודה שבלב, נותנים לו התעוררות, רצון טוב, חומר דלק, והוא רץ וממלא את עצמו עם המאורות הללו שמלמעלה, ואז הם פועלים עליו כך שהוא מתחיל לקבל ייאוש, חולשה, חוסר תקווה, חוסר מטרה. זה קורה בפתאומיות. בפעם הראשונה זה משהו לא רגיל, שלא קרה מעולם, ואי-אפשר לשכוח אותו. איננו יודעים כלל מה זה. ענן שחור רובץ עלינו ועל כל העולם. כל הרשימות הללו נשארות בנו.
ומתוך זה ממשיכים. אם האדם מסוגל להמשיך, הוא עושה זאת, ואם אינו מסוגל להמשיך, אינו ממשיך. האדם אינו מסוגל להמשיך אם, הוא עדיין יכול למלא את הריחוק שנתנו לו בכל מיני דברים של העולם הזה. האדם פונה אליהם ומברר אותם על ידי הכרת הרע, וכשהוא מתמודד עם בעיות והשפלות וכל מיני דברים לא נעימים, הוא חוזר.
מתי? בגלגול הזה או בגלגול הבא, בכל מקרה עליו לברר עדיין כל מיני מצבים ברצונות הבהמיים שלו, רצונות למין, לכבוד, לכסף ולידע. את הרצונות הללו מבררים גם בזמן שנמצאים בדרך, יחד עם בניית עם הקשר לאלוקות. זה כנגד זה. אנו מיטלטלים הנה והנה, אך השאלה היא כמה זמן נמשך הנתק עד שחוזרים למסלול. לכן הדברים הללו אישיים, אינדיבידואליים לכל אחד ואחד.
מה קובע אם נעשה הצעד הנכון ונשארנו בתהליך?
הישארות בתהליך או הפסקתו נובעות מהיחס שיש בתוך האדם בין הניצוץ, הנקודה של בינה, לבין הרצון לקבל הכללי, הבהמי, שבינתיים יש לבררו בהקשר לנקודה של הבינה, או כביכול לא בהקשר אליה. כביכול, כי היא תמיד עובדת שם, בפנים. אנו משתוקקים לאור בכל עיסוקי העולם הזה שלנו, בתת המודע או בלי הרגשה כלל. האדם משתוקק לאור גם כשהוא שקוע כולו בהגדלת הונו וכספו, למשל.
השאלה היא רק באיזו מידה של גילוי נמצא עיסוקו בעולם הזה כלפי האור. ישנם כאלה שכבר נקעה נפשם מכל העיסוקים הללו והם מתנתקים מהכול. ישנם כאלה שמתלהבים מאוד מהרוחניות, אבל אחרי דקות ספורות או חודשים ספורים שוככת התלהבותם. את אלה יש צריך להחזיק ולחזק כדי שלא יאבדו את העשתונות ויעשו חישוב נכון.
ישנם כאלה שבמשך השנים נוכחים לדעת שהם צריכים להחליף מקצוע או עיסוק, וישנם כאלה שלמרות ההרגשה הזאת חוזרים וממשיכים את חייהם כרגיל. ביניהם יש כאלה שממשיכים כרגיל, אבל יודעים בתוכם שיש קבלה, שומרים עמה על קשר מסוים, פה ושם קונים עוד ספר וכולי. אין לזלזל במי שעושה תיקונים בתת הכרה שלו. אנשים כאלה מחשיבים את הקשר עם הבורא אף על פי שהם עצמם עדיין אינם מסוגלים לו
דבר אינו תלוי באדם, הכול נעשה מתוך מבנה הנשמה שלו, שמתגלה עכשיו ודורשת תיקון. לכן אי-אפשר לאנוס את התהליך או לפעול במשהו. אפשר רק לייעץ לאנשים שבזמן התעוררות יעשו כל שביכולתם לעשות בכל תחום: בהפצה, בלימוד, בעבודה במטבח, וכולי. שיצברו עוד ועוד מה שנקרא "מעשים טובים", כי הכול נרשם ושמור ב"כספת" שלו.
האם קיימת שחיקה ברוחניות?
ברוחניות אין מושג כמו שחיקה. יש בה רשימות, כוחות, מסכים, אורות, וצריך לדבר עליה רק במונחים אלה. תחושות השחיקה אינן שחיקה, אלא יחס בין הרצון לאור המאיר לו. ברוחניות לא קיימים מושגים כמו שחיקה, נפילה, עלייה, ירידה, חולשה. ברוחניות, שהיא נצחיות, אין סתם עייפות. תחושת העייפות היא תוצאה של היחס בין אורות לכלים.
הגוף עצמו אינו עייף. ישנה בחיים מעין מחזוריות, כשבתקופה מסוימת מכניסים את האדם להרגשה שכביכול הוא צריך לנוח ולחיות כאילו מתוך שינה, בתרדמה. הגוף הבהמי אינו זקוק לכך, כל זה הוא תוצאה של האורות העליונים שמטפלים כך בכלים. הגוף אינו יכול להתעייף כי חומר ביולוגי אינו קיים באמת, כפי שאין באמת מצבים של "אני שמח" או "אני עצוב", הנובעים כולם מהיחסים בין האורות לכלים.
אין להשתמש במונחים כה מטעים. אם רוצים לעבוד עם השכל, אפשר לעבוד איתו רק במונחי הפיסיקה של הקבלה, הפיסיקה הרוחנית, ולא להשתמש במונחים פסיכולוגיים.
איזו עבודה יש לעשות?
עלינו לעשות את העבודה שאנו מרגישים שיכולים לעשותה. עלינו לשהות כמה שיותר בחומר הלימוד ולא לטעות ולחשוב שכבר השגנו את המטרה. אנשים מתבלבלים כך ואומרים לעצמם: "אני כבר בגמר התיקון", "אני כבר בעולם אין-סוף", וכולי.
האם בזמן ההכנה ניתן להתחיל את העבודה על צמצום הרצונות?
איננו עובדים על הצמצום הרצונות, אלא על קירוב המאורות. בעל הסולם אומר, שרק על ידי הלימוד יבוא האור המחזיר למוטב, ורק האור הזה יחזירנו למוטב, אין כוח אחר.
אם אנו חושבים להגביל את הרצון או לנטרל אותו, אנו עובדים נגד הטבע. אנו חייבים לתקן את הרצון הזה, והתיקון נעשה רק על ידי האור. לא משנה הרצון עצמו, ככל שיהיה גדול, חזק ועשיר בכל מגרעותיו. יש לדאוג רק להביא את האור, ולא לחשוב על הרצון.
אם מפגינים כבוד לאדם והוא מתמלא ממנו וטוב לו, מה עליו לעשות?
אפשר לברוח מהכבוד או לקחת את הכבוד, את התענוג הזה, ולבנות על גבו תענוג לרוחניות. האדם שמתחיל לקבל כבוד נכנס למצב של שנאה אליו, ומתוך השנאה הוא מתחיל להגיע ליותר מאורות. השנאה באה מתוך המשך הלימוד.
ואם אתה מורה לתלמידים - אל תבלבל בין אדם מהרחוב שרוכש לך כבוד, ש"מנשק" את ידך, שממנו אפשר להתחמק או לא להתייחס למעשיו, לבין תלמידים המכבדים אותך כמורה. המורה דואג לתלמידים ולא מעוניין שיטעו ויחשיבו אותו במקום את הבורא. גם התיקון לכך הוא המשך הלימוד. אם אדם לומד קבלה בשיטת בעל הסולם, אין סיכוי שיכבד מישהו השייך לעולם הזה.
האם הדחיפה קדימה נגרמת תמיד מהרגשת החיסרון?
המצב שבו האדם צועד קדימה מתוך הרגשת החיסרון מתקיים עד גמר התיקון, ואפילו אחריו. עד גמר התיקון הולכים קדימה מתוך הרגשת החיסרון, ואחרי גמר התיקון, כשאין עוד הרגשה של כלי לא מתוקן באלף שמיני, תשיעי ועשירי, מתקדמים מסיבות אחרות. לא מתוך הרע, לא מתוך תחושת ריחוק.
האם התרחקות רוחנית עלולה להביא את האדם לעיוורון רוחני?
תלוי מה גרם את הריחוק. אם הבורא נותן את הריחוק, והאדם מכיר בכך ומבין שעליו לעשות כנגד זה צעד קדימה, אם האדם קושר את עצמו לספרים, לחברה, למערכת, לקבוצה, למסגרת, כמו "איסרו חג" על קרנות המזבח (הקשרים שעושים למזבח), הירידה שנתנו לו מלמעלה הופכת לעלייה.
אבל אם אין לאדם מסגרת, קשר עם חברים שיעוררוהו וקבוצת לימוד, הריחוק שנותנים לו מלמעלה יכול להימשך, ואז האדם נופל ועלול להתעורר רק אחרי כמה שנים. הכול תלוי באמצעים שהאדם קבע לעצמו קודם לכן, שיחזיקוהו במקומו.
איך ניתן לעזור לחבר הנמצא בנפילה?
אם רואים חבר בנפילה, קוראים בכתבי רב"ש, במאמריו הראשונים על נושא החברה. יש לפעול מיד בעניין החבר רק בדרך אחת - לשמח אותו. לא לדבר איתו על תורה, אלא לגרור אותו לצפות במשחק כדורגל. אפשר לנענע אדם בכל דרך ואחרי כן להשיב למקום.
מדובר במצבים שבהם אדם אינו רוצה דבר. מדובר באנשים שנמצאים בייאוש עמוק וממושך, שחייבים לעשות משהו בעניינם. ישנן גם תקופות כאלה. כל דבר יצלח במקרה זה, לטייל עמו, לנסוע עמו למקום כלשהו, לעורר בו משהו, לחלצו מהייאוש. אדם מיואש לא מושפע מדבר ואין טעם לדבר עמו. יש להוציא אותו מייאוש ורק אחר כך לדבר אליו כדי שישמע את הדברים.
לא חשובה הדרך שבה מוציאים אדם מייאוש. אפשר לנקוט כל דרך, העיקר שישמע ויפנים מה שמדברים אליו. ואחר כך, כשהוא כבר שומע, משיבים אותו למקום הנכון, לקבוצה. אבל לפני כן יש להוציאו מהייאוש. אי-אפשר לצאת מייאוש באמצעות לימוד ושמיעת דברי חוכמה. לאדם מיואש נמאס מהכול וגם דברי חוכמה מרתיעים אותו. עוזרות דווקא הפעולות הפשוטות, הגופניות, הגשמיות, כמו טיולים, ספורט, ים, דברים שמניעים את הגוף.
כי אדם הנמצא בנפילה נופל בדרך כלל לבחינות גופניות. לכן מוזיקה או סרט, שהם דברים המדברים אל הרוחניות כביכול שבאדם, לא יתאימו כאן.
האם יש הבדל בין "סודות התורה" ל"סתרי תורה"?
אין כל הבדל בין "סודות התורה" לבין "סתרי תורה". האדם חייב לגלותם לעצמו ולכסות אותם מפני אחרים. כך כתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", לגלות לעצמו ולכסות מאחרים.
אנו חושבים שלכסות מאחרים פירושו שהאחרים לא יידעו. אבל למעשה, כיסוי לאחרים - "סתרי תורה", הוא תיקון, בניית הכנות בשביל האחרים כדי שיגיעו לכך. אין בקבלה ובכל התהליך שלנו דבר שאנו עושים שלא נועד למען מישהו. כל פעולה, אפילו כיסוי, שפירושו לכאורה "לא לתת לאחרים" מתכוון לבנות בהם מצבים מוקדמים לגילוי.
ולכן כשכתוב שלעצמו חייב האדם לגלות ומאחרים עליו לכסות, הכוונה שהאדם מכין לאחרים את הדרך, מכין בהם מאורות כך שאותם האורות של סתרי תורה יאירו בהם, אבל בצורת אחוריים, שימשכו אותם גם אליהם. תפישת הרוחניות שונה מהתפישה המקובלת בעולמנו, שלכסות פירושו לא לדעת, לא לראות, לא להיות קשור. ברוחניות, בכך שאדם מכסה את סתרי התורה מפני נשמות אחרות, הוא דווקא קושר אותן לאורות הללו. לכן זאת פעולה של יצירת קשר, אך על דרך ההיפוך.