אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 120. יציאת מצרים הרוחנית

שיחה (22.12.02) על מאמר: "מהו נסתר ונגלה בעבודת ה'"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - נביאים, מיכה, עמ' 29

ישנה כוונה לקיים מצוות ה', וישנה כוונה המכוונת לסיבה שמחייבת לשמור את המצווה. ישנו קיום מצוות בכפייה, קיום מתוך יראה, וקיום מתוך אהבה. כשמתחילים להתקדם לדבקות בבורא, הדבקות מתרחשת באמצעות מצווה.

מהי "מצווה"? זיווג דהכאה וייחוד על ידי אור חוזר, שנעשה כלבוש לאור ישר. ממנו בא האור הפנימי שבו נמצא מעשה הדבקות. כלומר, בכלי עם כוונה על מנת להשפיע נכנס אור, וממלא אותו לפי השתוות הצורה בין הכלי לאור. ובתוך הכלי, בתוך הנשמה, מתרחש מצב הנקרא "דבקות". שם השוכן שוכן בתוך הנשמה וממלא אותה ושם נמצאת הדבקות המושגת באמצעות המצווה.

מתחילים את העבודה מהשכבה העליונה של הרצון לקבל, שעובדים בו בעביות הקטנה באמצעות יראה, ומיראה עוברים לאהבה. יראה ואהבה הן שתי דרגות גילוי שמעבר למחסום, גילוי היחס לבורא.

מעל המחסום יש עניין של שכר ועונש ואהבה נצחית, ולפני המחסום יש הסתר כפול והסתר רגיל. עניין של שגגות ועניין של זדונות. מתחילים מזדונות מתוך כך שנמצאים בהסתר כפול, ואחר כך עוברים לשגגות מתוך כך שנמצאים בהסתר רגיל. עוברים מחסום ומשתתפים בהשגחת שכר ועונש, שנקראת יראה.

לא מדובר באותה יראה שרבי שמעון מפרשה ב"הקדמת ספר הזוהר" ב"פקודין דאורייתא", יראה מדברים שונים השייכים לתחום העולם הזה, מדובר ביראה מתחום על מנת להשפיע, שבה גם השכר כבר מתבטא בעל מנת להשפיע, ביכולת להשפיע. זה נקרא "שכר ועונש", רכישת היראה, י' דהוי"ה. ואחר כך ישנו השלב הבא, כשיש ה' ראשונה דהוי"ה, כשמשיגים בחינת אהבה ומקבלים בה על מנת להשפיע.

מה שמתרחש בכלים כשמקבלים על מנת להשפיע נקרא בחינת ו', כי כשמקבלים בעל מנת להשפיע זה עדיין בחינת ה-ו' של הפעולה. ואחר כך באה ה' תחתונה, שהיא כבר המצווה המתקיימת כשמגיעים למצב הסופי, לתוצאה של הפעולות הללו, הדבקות. ואז האדם רוכש לו את השם המלאי' ה' ו' ה'.

עניין השמות מבלבל, מפני שמצד אחד לומדים ששמות י' ה' ו' ה' הם שמות הכלים. שורש הוא קוצו של י' - אין לו סימן חוץ מנקודה, ואחריו י' ה' ו' ה' הן או בחינות א', ב', ג', ד' או ספירות, כתר (קוצו של י'), חוכמה (י'), בינה (ה'), זעיר אנפין (ו') ומלכות (ה').

אבל מצד אחר, כשלומדים מבחינת השגת התחתונים, לומדים שטעמים, נקודות, תגין ואותיות, הם י' ה' ו' ה', ומה שיש לפני הטעמים, החשבון שנעשה בראש וכן הלאה, הוא קוצו של י'. אבל גם לפני השגת התחתונים, מיד כשהאדם פונה אל ההשגה הזאת, מתקרב אליה ומשיג, יש י' ה' ו' ה' בצורה אחרת, באור ישר מלמעלה למטה. יש י' ה' ו' ה' שהוא כביכול מאור חוזר, מצד התחתון, מלמטה למעלה. וכשבאים להשגה לא באים לטעמים, נקודות, תגין ואותיות, אלא מאותיות באים לשלמות, לדבקות.

כלומר, הדרך שלנו שונה. האדם מלקט את האותיות מהעולם הזה, מעתיק אותן לרוחניות, מתחיל לעבוד ברוחניות, וכל האותיות שלו מתקבצות לרשימות שלהן. אחר כך עובר האדם מרשימות של הכלים לרשימות של האורות - מאותיות, לתגין. ואחר כך לנקודות מהחסרונות, כשחסרים לו האורות הללו, מפני שקודם לכן היו הסתלקות ושבירה וכולי - הוא משיג את הסיבות, את החסרונות שחסרים לו להגיע לקדושה. כך עד שהוא מגיע לטעמים, זוכה לטעמי תורה.

לא מדובר ב-י' ה' ו' ה' על מבנה הכלי, על הספירות, אלא על השגה מלמעלה למטה, שבאה בטעמים, נקודות, תגין ואותיות. ומלמטה למעלה צורת ההשגה היא כאילו אחרת. יש בזה הבחנות רבות.

גם רב"ש מתייחס לעניין ואומר, שיש מצווה, תורה, אהבה ויראה. מצווה היא מלכות, תורה היא זעיר אנפין, אהבה היא בינה ויראה היא חוכמה. אבל ב"זוהר" כתוב ש"יראת ה' ראשית חוכמה", שיראת ה' היא מלכות. מלכות המתקנת את עצמה היא הראשונה, היא ראשית השגת החוכמה, עד שהיא מתמלאת באור החוכמה, כמו ספירת החוכמה. אם כך, איך מתחילים ממצווה, שלפי ה"זוהר" אמורה להיות אחרונה? רב"ש מסביר, שפעם מדברים מלמעלה למטה, מיד כשזה מתגלה, ופעם מלמטה למעלה, מיד כשמשיגים. אלה שתי דרכים שכביכול באות זו לקראת זו.

מהי עבודה ביראה?

עבודה ביראה כוונתה שאותו רצון לקבל הגולמי יכול לעבוד, לפעול ולשנות בתוך עצמו, רק מתוך חישובי חסרון או מלאות. בלי כוונות זרות, אלא בכוונה יחידה להיות מלא יותר. הפחד להתרוקן, לאבד את המילוי, נקרא יראה בהמית.

בעל הסולם כותב שלאדם יש כמה סוגי יראות, על פי מידת התפתחותו. או שהוא מפחד רק על עצמו, על קרוביו ועל משפחתו, או שהוא כבר ירא על חבריו, על עירו, על מדינתו ועל העולם כולו. אבל גם בתוך ההתפתחות הזאת ישנה רק ההכרה שהמילוי שלו תלוי בהם. רק מידת ההכרה נותנת לאדם את גודל היראה. למה האדם מגיע לפחד על העולם כולו? הוא ירא מפני שהוא תלוי בו. אמנם נדמה לו שהוא חושב על העולם, אבל זאת עדיין היראה הבהמית, האנושית שלו.

ואחרי כן מגיע האדם ליראה כלפי הבורא, יראה התלויה באמונה שהבורא הוא המנהיג. וכמו שהוא מתיירא שיחסר לו דבר מה שהוא יכול לקבל מסביבתו בעולם הזה, כך הוא מתחיל לתלות את עצמו בבורא, ומפחד שיחסר לו משהו שיכול לקבל מהבורא. הוא כבר מתחיל להיות תלוי בו, ואז הוא עושה חשבון שכדאי לו לקיים תורה ומצוות, כי זה רצון הבורא וכדאי לו לעשות את רצונו, להיטיב עמו כדי שהבורא יעשה לו טוב. למה? כי הבורא משלם למי שעושה את רצונו. זה נקרא לצפות לתשלום, לשכר, לצפות שיהיה לנו טוב בעתיד, בעולם הזה או בעולם הבא.

ישנם אנשים הזונחים לחלוטין את העולם הזה לטובת העולם הבא. הם לא רוצים דבר, רק את העולם הבא. האנשים הללו נחשבים צדיקים גדולים, אבל למעשה יש להם רצון לקבל גדול מאוד. כי בעולם הבא יש נצחיות ושלמות, ומה להם ולהנאות העולם הזה? הם אוסרים על עצמם לאכול דברי מתיקה, מתנזרים משומן, לא שותים משקאות חריפים ואינם נמשכים לתענוגים בהמיים. ואז, מה נשאר להם מהחיים? הדאגה לעתיד. ואלה נחשבים צדיקים...

אבל הסוג האחר של יראה, התהייה כמה אנו פועלים למען הבורא, מה יש לו מאיתנו בלי לקבל דבר בחזרה, יכול להתקיים רק לאחר הצמצום. כי צמצום הוא כשהאדם לא משיב דבר לעצמו ממה שהעניק לבורא. והבדיקה לכך היא שאין תוצאות למעשיו. האדם עושה דבר מה ואין לו מושג אם הבורא קיבל או לא קיבל, אם הוא מכירו או לא מכירו, אם הוא מרגיש שקיבל ממנו או לא מרגיש.

מאין ישאב האדם חומר דלק לפעול? הוא דורש מהבורא שיתגלה לו רק לצורך זה, כדי שתהיה לו אפשרות לעשות למענו בלי לראות תוצאות. קוראים לכך צניעות.

מהי צניעות - הצנעת לכת, ברוחניות?

הצנעת לכת פירושה שאדם אינו יודע למען מי הוא עושה, מה הוא עושה, איך הוא משפיע והאם המקבל מרגיש שקיבל ממנו השפעה - כל הנסיבות שכביכול ניתן לפרשן בחזרה לטובתו. אם מתעמקים בכך, מרגישים שבלתי אפשרי לתכנן או לבצע זאת. מרגישים שנדרש כוח מלמעלה גם למוח וגם ללב, גם לתכנון וגם לביצוע.

אבל לפני כן יש להגיע לתחושת נחיצות של הדבר, והנחיצות הזאת נמצאת מעל המחסום. מעבר למצב הזה נקרא "לעבור מחסום", לצאת למצב שלחלוטין אינו תלוי בנו ואינו משיב לנו משהו. עד כדי כך שהבורא לא מכיר אותנו, לא יודע שעשינו משהו למענו, וגם אנחנו איננו רואים אותו ולא יודעים שעשינו משהו בשבילו.

איך ניתן להגדיל את הרצון לרוחניות?

כדי להגדיל רצון לרוחניות קודם כל צריך שיהיה רצון. רק אם יש רצון, אפשר לשער מהו רצון גדול יותר. אבל אם אין שום רצון, אי-אפשר לדעת מה הוא רצון קטן ומהו רצון גדול. הגדלה אינה דומה לרכישת דבר מה.

אומרים, "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אם האדם חושב רק לטובתו, אבל יש בו גם מעט רצון לטובת הבורא שנותן לו האור מקיף, מעין הבנה שזה כדאי לו, והאדם משתוקק לבורא שימלאו כתאוותן של ממש, נותנים לו מלמעלה ישועה ומביאים לו רצון אחר, כוונה אחרת, ניתוק מעצמו. האדם מקבל יכולת לצאת מעצמו ולהתנתק מהרצונות ומהמחשבות על עצמו.

כרגע איננו מרגישים זאת, אבל זאת בריאה אחרת - מחשבות, חשבונות, גישה שונה לכל החיים ולכל המציאות.

מה נדרש כדי להסתכל על עצמנו מהצד?

בשביל להסתכל על עצמו מהצד צריך האדם כוח עליון שיעשה זאת למענו. אם אני כל כולי רצון לקבל, איך אוכל לצאת ממנו? רק האור המחזיר למוטב מוציא את האדם מתוך הרצון לקבל ומעמידו בצד עצמו.

אילו פעולות נדרשות כדי שתבוא דרישה לצאת מהרצון לקבל?

אי-אפשר להגיע לדרישה לצאת מהרצון לקבל, אם נמצאים בתוכו. מתוך הלימוד מתחילה להתרקם בתוך הרצון לקבל דרישה מעטה. בתוך הלימוד האדם חושב להגיע לדרישה כזאת, אבל כל הרצונות שלו נמצאים עדיין בתוך הרצון לקבל. אלא מתוך שהוא מתאמץ כל מיני מאמצים מושכים אותו החוצה, מעבר למחסום.

אין דרך אחרת. המרב שאדם מסוגל לו הוא לעשות מאמצים בתוך הרצון לקבל שלו, לרצות רק מה ששייך לרוחניות. האדם יכול להגיע לרצון לקבל הגדול ביותר כשהוא נוהג כתאוותן חולה אהבה, המשתוקק לאהבת הבורא ורוצה רק בה, והמטרה הזאת לא סרה מעיניו כל היום וכל הלילה. סביב הקוטב הזה מסתובבים כל חייו, והוא אינו רואה שיש משהו או אפילו שיכול להתקיים משהו מלבד אהבתו.

הדוגמה של אהבה היא דוגמה מהחיים המאפשרת לנו להרגיש איך זה לא לראות דבר פרט למטרה. לכן קיימות דוגמאות ממין זאת בעולם הזה. עלינו ללקט את כל האותיות, ההבחנות, מדוגמאות כאלה, כדי לדמיין רוחניות. ודאי שברוחניות זה אחרת, אבל מתחילים בדוגמאות "מתוך שלא לשמה". לכן קיים העולם הזה, כי יש בו "אותיות", דוגמאות גשמיות שבאמצעותן ניתן להתחיל לדמיין מהי רוחניות, אף על פי שהדוגמאות הללו אינן אמיתיות. לכן נקרא השלב הזה "לא לשמה".

ההשתוקקות לבורא דומה בדיוק לאהבה כלפי אדם כלשהו עד כלות הכוחות. רוצים רק אותו, אבל לא משיגים, ואז נאלצים לעבוד על הגדלת הרצון. איך ניתן להגדיל רצון? הגדלת הרצון צריכה לבוא לאדם מהחברה, המשננת באוזניו שוב ושוב שרק הרוחניות חשובה, וחוץ ממנה אין דבר. על האדם גם להתפלל רק על זה מתוך עצמו בזמן הלימוד. צריך להיות לו ברור שרק זאת הוא רוצה.

למה פרעה מניח לצאת ממצרים רק אחרי שקיבל מכות?

הקב"ה, שנגלה ל"משה" ול"אהרון" במראה הסנה, אומר לשתי ההבחנות הללו בתוך האדם שהוא יוציאן ממצרים, אבל לא לבדן. אמנם משה ואהרון כבר זכו והם ראויים ל"ארץ ישראל"- לעלות לדבקות בבורא, אבל התכונות הללו לא מספיקות כדי שהבורא יציל את האדם.

המחשבות והכוונות הללו טובות, אבל באדם יש עוד הרבה תכונות שנקראות: "פרעה", "מצרים", "יהודים", "עם ישראל", שצריכות להילחם ולהנחית מכות על פרעה לעיני כל המצרים, ובעיקר לעיני כל היהודים, כדי שיהודים ירצו להשתחרר מפרעה ולהימלט ממנו.

פרעה הוא ל"ב האבן. היהודים וחלק מהמצרים, הנקראים "ערב רב", יכולים להצטרף למשה ולאהרון, שני הכלים המתוקנים, הכוונות המתוקנות שבנשמה. כל היתר הם יהודים הנמצאים בשליטת פרעה. רק משה ואהרון מרגישים את עצמם חופשיים ובאים לפרעה בדרישה "שלח את עמי".

כלומר, הבורא אינו מתגלה אל האדם, אלא על האדם מוטלת העבודה להתאחד עם כל הרצונות שלו ולרצות בכל הרצונות הללו לעבור את מחסום. העבודה שלנו היא לרצות כה חזק, כמו בפסוק "חולת אהבה אני". להגדיל את אהבה "עד שאחפוץ", עד שאין דבר פרט לבורא. הבורא מגלה את עצמו אל משה ואומר לו: "בוא אל פרעה". הבורא מתחיל הכול, אבל האדם צריך לעמוד כנגד זה.

אותו "פרעה" שניחתות עליו מכות אינו אנחנו, אלא ה"פרעה" שבנו בלבד. פרט להבחנה הזאת ישנן עוד הבחנות, שלהן המכות דווקא עוזרות להתנתק מהעולם הזה ולרצות ברוחניות. המכות נועדו להראות לאדם כמה בזוי מצבו. הן באות על הבחנות שבהן האדם קשור לעולם הזה, כדי שיתנתק מהן, שהרי לא כדאי לו להיות קשור אליהן. המכות עוזרות לאדם להתנתק מתכונות שלא יכול היה להתנתק מהן בדרך אחרת.

המכות עוברות רק על חלק מהרצונות של האדם. עם כל מכה מתבררות לו ההבחנות שכנגד - העם ישראל מתחזק, רוצה לצאת ממצרים, פרעה מכביד את עולו. הוא מצווה לא לתת לבני ישראל לבנים, אלא שיצרו אותן בעצמם. הוא מצווה שיבנו לו בתים להנאתו ולרווחתו, לא להנאתם.

המצרים שבתוך האדם מתחילים לסבול מכל מכה ומכה, וה"יהודים" שבאדם, אותם אלה שקודם לכן לא ראו עצמם יהודים אלא עבדי פרעה, שקשרו עצמם לפרעה, מתחילים לעבוד את ה' ולא את פרעה. באמצעות המכות הם מתחברים לרוחניות והרצונות הללו נבדלים מ"מצרים" ומ"פרעה".

מה עושים עם "פרעה"?

אין מה לעשות עם פרעה עצמו, שהוא ל"ב האבן. הוא אפילו לא מת, פשוט בורחים ממנו. גם הבורא נותן לפרעה מכות רק במידה שתגרום לו לשחרר את היהודים, וכל ההבחנות האחרות שנקראות "מצרים" נשארות לחיות במצרים. רק היהודים עוברים לארץ ישראל ומגיעים לתורה ולתיקונים. יתר הרצונות עדיין חסרים, והם מיתקנים בגמר התיקון.

לפי ההלכה חל איסור גמור לרדת מארץ ישראל למצרים וגם לא לכל ארץ אחרת. במצרים נשארו אותן ההבחנות שעד גמר התיקון לא ניתן לתקנן, שאין לגעת בהן. המצרים ממשיכים לחיות שם.

הבעיה של פרעה היא, שהוא אינו מסוגל להבין שדרכו היא דרך אחרת כי נשללו ממנו ניצוצות של בינה. הוא ל"ב האבן שלא יכול לקלוט ולהבין מה פירוש על מנת להשפיע. הוא לא יכול להרגיש השפעה ותכונות הבורא אינן נכנסות בו. הוא מידת הרצון לקבל ד' של ד', לא יותר מרצון לקבל. המצרים הם כולם רצון לקבל, עד כדי כך שהם אפילו משמרים גוף מת, ומעניקים לו חיים כמומיה.

מהי הנקודה שדרכה בורחים מפרעה ויוצאים ממצרים?

אפשר לצאת ממצרים רק דרך אותו רצון שבא אל האדם מלמעלה. הבורא מגלה מלמעלה לאדם רצון אחד קטן, חלש, שכביכול דרכו הוא קשור אליו, הנקרא "נקודה שבלב". נקודה זעירה, שעל האדם להגדיל אותה לגודלו של כל העולם, ורק הנקודה הזאת, ורק המטרה הזאת יהיו לפניו.

הנקודה הזעירה הזאת נקראת "משה". ואומרים שחוץ מ"משה", ישנם שלושה מיליון יהודים, מתוכם שש מאות אלף גברים. שש מאות אלף נשמות שהאדם יכול לצרף לנקודה הזאת ישנן סביבה, ואז הוא יוצא ממצרים.

עד שלא יצרף את הנקודות הללו, את הנשמות הללו, ויכלול אותן בתוכו, לא ייצא ממצרים. משה לא יכול לצאת לבדו. הוא רצה לברוח משם אחרי שהרג מצרי אחד, אבל החזירו אותו חזרה.

איך משה מזהה את שש מאות אלף הגברים שיוצאים איתו ממצרים?

משה מזהה את שש מאות אלף הגברים שיוצאים איתו על ידי כך שהוא חוזר למצרים ומתחיל לתכנן את כל המערכה של היציאה. הוא מתכנן איך לגלות את פרעה ואיך לדבר איתו. הבורא מסדר לו את כל התהליך הזה ואומר לו: "בוא אל פרעה". משה מסרב ועונה שאין לו מה להגיד להם, שאין לו במה לשכנע אותם. הוא לא מתכוון לשכנוע פרעה, אלא לשכנוע היהודים שאותם הוא אינו יכול לברור. ואז בורא אומר לו להיות רק נוכח בתהליך, והוא משתתף בכל הניסים הידועים, המטה שהופך לנחש, הנחש שהופך למטה, וכל יתר הניסים. כל המצבים הללו מתקיימים באדם הנמצא בדרך ליציאה מהעולם הזה לעולם הרוחני, דרך המחסום.

למי שייכים משה ואהרון?

משה עצמו הוא חלק מארץ ישראל. התכונות משה ואהרון אינן שייכות לעם ישראל הנמצא במצרים, אלא מתגלות מלמעלה. כך גדל משה בבית פרעה בטיפולה של בתיה, בת פרעה.

מתי מבחין האדם בכל ההבחנות הללו?

האדם מגלה את ההבחנות רק כשהן מגולות, כשהוא מוצא בתוכו תגובה פנימית על כל שם ועל כל פעולה שהוא קורא בהגדה. כנגדם עליו לראות בתוכו את כל ההבחנות.

אבל אנו משתוקקים כבר עכשיו לדעת היכן נמצאת כל תכונה ותכונה, לקחתה בידינו ולהנהיגה כפי הבנתנו. כמו אדם הרוצה לנסוע ברכבו, מתיישב בתוכו ונוסע. הוא מכיר את כל החוקים ונוסע לפי החוקים, אבל רואה שיש לו כוח ושהוא יודע איך לנהוג. איך ניתן "להסתובב" בתוך הנשמה, בין כל הרצונות והכוחות והתכונות, וכשצריך, לקחתם ולעשות בהם את הנדרש?

רצוננו לדעת איך לעשות הוא רצון טוב, אבל הבעיה היא שהבורא עדיין לא נמצא בו בתוך כל התהליך הזה. במשך הזמן משתנה גישתו של האדם, ואז הוא רואה שהוא לא מתיישב ברכב ונוהג בשליטה מלאה, אלא רוצה שהבורא ינהג במקומו, ועליו רק להסכים מראש לכל המצבים, גם לאלה שייראו לו הפוכים לחלוטין מהנכון.

אם כך, מדוע מכניע הבורא את האדם?

הבורא לא מכניע את האדם, אלא את הרצון לקבל שלו. הבורא נלחם עם פרעה לנגד עיניו. הוא מראה לאדם את כל הדברים הטובים והרעים, את הבעד ואת הנגד, וכל המלחמה הזאת מטרתה להביא את האדם לרכוש את שני הצדדים. הוא אומר למשה: "בוא וראה מה אני עושה איתו", אבל פרעה חזק ויודע לעולל מעללים.

במה עוזר הבורא לאדם?

הבורא עושה באדם, בונה בו רצונות כאלה שבסופו של דבר ירצה בדבר הנכון. דבר לא יכול להתקיים בתוך האדם נגד רצונו, אחרת יתקיימו בו דברים שאינם לפי הכלים שלו, שאינם לפי כוחם להכיל. אין כפייה ברוחניות. יש לשנות קודם לכן את הרצונות, ולפי הרצונות החדשים מתבצעים דברים.

מה פירוש לזרז את הזמן?

לזרז את הזמן פירושו לסייע לרצון לגדול, להתברר ולהתממש ככל שניתן. את הרצון מגדילים בעיקר באמצעות האור שבא בזמן הלימוד. לומדים בספר שמשם בא המאור, ומתפללים שיבוא רק לצורך הגדלת הרצון. אדם החולה במחלה כלשהי ומעוניין להתרפא, לא איכפת לו מדבר בחיים פרט למחלתו, והוא חושב רק עליה. ההתמקדות במחלה תעזור לו להתרפא.

האם צמצום פירושו לא לרצות להשתמש ברצונות או לא לרצות לקבל תענוגים?

בצמצום הרצונות נשארים כפי שהיו והאדם עדיין רוצה מאוד. ההגדרה לצמצום היא - המעכב את רצונו אף על פי שמשתוקק מאוד. את הרצון אי-אפשר לשנות, אלא רק את אופן השימוש בו. הבעיה היא שאיננו מבינים איך אפשר גם לרצות משהו וגם לעכב את הרצון. בעולם שלנו עיכוב רצון הוא סימן לכך שלא רוצים עוד, שרוצים דבר אחר במקום הקודם. ברוחניות נשארים עם אותו רצון, והכוונה היא שמשתנה.

אם היינו דנים רק ברצונות, וניתן היה לחשב חשבונות עם עוד רצון ועוד רצון, היינו מבינים זאת, אבל יש כאן עניין של כוונה, שהיא משהו אחר וחדש לחלוטין. בתוך הכוונה מתחיל האדם לראות את העולם הרוחני. מה שהאדם מרגיש בתוך הרצונות שלו נקרא "העולם הזה". מה שהוא מרגיש בכוונה נקרא "העולם הבא", רוחניות, שהיא תוספת שאי-אפשר לשערה מראש.

איך ייתכן שהבורא אינו יודע מי עושה בשבילו?

חסר לנו גילוי שאפשר לעשות למען הבורא מבלי שיידע שהמעשה בא מאיתנו. חסרים ההסכמה לכך והרצון להגיע למצב שבו לא יישאר לנו שום פתחון פה או אפשרות לומר שאנו מרוויחים מזה. כלומר, האדם מבקש שתהיה לו בחינת בינה באופן מושלם וטהור.

איך אפשר לזהות שאנו הולכים בדרך אמונה ולא בדרך השכל?

אפשר לזהות שאנו הולכים בדרך אמונה ולא בדרך השכל על פי מה שנדרוש מן הלימוד. "אמונה" פירושה מחשבה על הבורא. כשהאדם רוצה שהבורא ישלוט, רוצה לחשוב על הבורא ללא הרף ולא לשכוח אותו אף לרגע, אפילו על מנת לקבל "לא לשמה", ודואג רק לכך וזו תפילתו בזמן הלימוד, נקרא שהוא לומד לשם אמונה. ודי בכך כדי שהאור יבוא ויחזירו למוטב.

האם נכון הוא לקבל כבוד מהחברה?

אסור לאדם לסגור את עצמו מפני השפעות נעימות. ראשית, השפעות כאלה בדרך מגדילות את הרצון לקבל. שנית, האדם אינו יכול לחיות מדרך שלילית, אלא רק מחיובית. איך מגדלים ילדים? מזינים אותם. הם לא חייבים לעבוד ולסבול כדי לאכול. גדילה מתאפשרת רק מתוך מילוי. לא לחינם יש ביהדות, ובמיוחד בחסידות, סממני כבוד המופנים כלפי מי שפועל למען החברה, תורם הרבה לבית הכנסת, וכולי. אלה מנהגים שהנהיגו מקובלים, והם צמחו מתוך פעולות רוחניות. איך האדם מקבל את המנהגים הללו זה כבר עניינו, וזאת העבודה שלו.

מדובר כאן בגילוי האור העליון. הבורא בכבודו ובעצמו צריך להתגלות בתוך האדם, למלא את כל נשמתו. הוא צריך להיות בו ובכל הרצונות שלו, בכל הכלים, בכל המחשבות והכוונות. פנים האדם צריך להיות כולו בורא. כלומר, אם מסתכלים על מקובל רואים שכל מעשיו, מחשבותיו, כוונותיו, כל מה שהיה ויהיה בו, זה בורא. אם כך, מי הוא המקובל עצמו? הוא מי שרק מניע את ידיו ורגליו בהתאם למה שהבורא קובע בתוכו. לו עצמו אין דבר.

אבל אם הבורא מתגלה באדם, האם הוא לא מתפתה ליהירות ולתחושת חשיבות עצמית? זה כבר עניין של על מנת להשפיע או על מנת לקבל.