אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 121. הבורא הוא אחד

שיחה (23.12.02) על מאמר: "מהו "הללו את ה' כל גויים", בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - כתובים, תהילים, עמ' 1

במהלך היגיעה עלינו לגלות את יחידות הבורא ואת אחדותו. הבורא ברא את האדם מקולקל כי רצה שיכיר בכך שהבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד. אם האדם מתקן את עצמו, הוא מתקן את מידת ההכרה שלו בכך שהבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד.

דרגות הכרת הבורא כאחד, יחיד ומיוחד נקראות "דרגות התיקון" של האדם - "דרגות הטהרה", "דרגות השוואת הצורה". האדם גורם נחת רוח לבורא בכך שהוא מכיר בעובדה שאין דבר פרט לו, ושיש צורך במישהו מחוץ לבורא שיכיר בכך.

כלומר, נחת הרוח לבורא, ההשפעה אליו, היא ההכרה בכך שהבורא הוא אחד, ש"אין עוד מלבדו". וכל ההפרעות, ואפילו החיוב מלמעלה לומר "אם אין אני לי מי לי", נועדו רק לגילוי יחידותו ואחדותו של הבורא.

האם הבורא הוא שמרגיש נחת רוח או שהאדם מרגיש את נחת הרוח של הבורא?

הבורא ברא את האדם כדי שייהנה מהכרת יחידותו של הבורא, ולבורא יש נחת רוח, כביכול, מכך שהאדם מרגיש שלבורא יש נחת רוח. אנו מדברים רק מתוך ההרגשה שלנו. הבורא ברא את האדם כך, שבהשגת אחדותו הוא ישיג את שני הרגשות, שטוב לי וטוב לו.

מכאן רואים שכל מושג העבודה מופנה רק כלפינו, וכל ההרגשה היא בתוכנו. האדם לא מרגיש את הבורא, אלא את השתוות הצורה עמו. כל מחשבות האדם אם הבורא הוא הפועל או מישהו אחר קיימות רק ככוחות מנוגדים לאיחוד, שעל גבם יש לגלותו. כלומר, חוץ מהבורא יש אדם, המגלה שחוץ מהבורא לא קיים דבר. הרמח"ל כתב על זה יפה מאוד בספרים שלו. הוא הבליט מאוד את העניין הזה.

איך ניתן לגלות "אחד, יחיד ומיוחד"?

כל דבר ניתן לגלות מהדבר שעומד כנגדו. אי-אפשר לגלות דבר בדרך אחרת, אלא ממה שהוא ההיפך הגמור. כלומר, אם רוצים לגלות צבע לבן, אפשר לגלותו רק מתוך הצבע השחור, לא מתוך ירוק או אדום או צבע אחר, כי הצבעים הללו אינם הניגוד המוחלט של הצבע הלבן. בצבע הירוק, למשל, מעורב גם לבן, ובצבע השחור אין לבן כלל, לכן רק מתוך השחור אפשר לגלות את הלבן. בצבע הירוק יש משהו שלא מגלה את ההבדל, את הייחודיות של הלבן כלבן.

וכך קורה גם בכל סולם המדרגות. כדי להגיע להכרה מלאה של "אחד, יחיד ומיוחד" יש לעבור מצבים מוגדרים. אמנם "אחד, יחיד ומיוחד" נדמה כמושג אינסופי, אבל אם עוברים 125 מדרגות, מגלים את המושג הזה במלואו. כלומר, יש גבול להשגה, הנקרא "גמר התיקון". 125 פעולות בהכרת "אחד, יחיד ומיוחד" מביאות את האדם להכרה מלאה במושג הזה.

כל פעולה ופעולה כוללת מצב אחוריים - חשיכה, הרגשה הפוכה מאותה הרגשה שצריך להשיג, ואחר כך באה ההשגה. את הפעולות הללו לומדים בקבלה. אנו לומדים איך הכינו לנו מלמעלה למטה את המצבים הללו, את המדרגות, ואיך משיגים אותן מלמטה למעלה. ראשית אנו משיגים כלים שבורים - הפוכים מ"אחד, יחיד ומיוחד", ואחר כך אנו משיגים על כל מצב ומצב איך לתקנו כך שגם הכלי יהיה בתכונת "אחד, יחיד ומיוחד". לפי התכונה הזאת אנו מגלים את הצורה הזאת של הבורא. וזה נקרא "ממעשיך הכרנוך".

אבל האדם צריך להכיר זאת מתוך יגיעה שלו. לא די בכך שהוא מקבל מהבורא את הצורות ההפוכות ואחר כך את הצורות כפי שהן. כדי להרגיש זאת על האדם עצמו להיות שותף מלא בתוך ההתרחשות, כלומר, להרגיש שגם התכונות ההפוכות וגם התכונות המתוקנות שהוא מקבל, כולן שלו. ומתוך כך הוא מכיר את התכונות הללו באופן מוחלט וסופי, ואז הוא מכיר את הבורא באמת. כלומר, ההשגה צריכה להיות בכל ההבחנות, על כל עומקן, גם בשלילה וגם בחיוב של "אחד, יחיד ומיוחד".

וכדי להרגיש את ההבחנות הללו במלואן על האדם להרגיש שהן שלו, ולא של הבורא. לא כמשהו זר הנמצא מחוץ לו, אלא כשלו. שהוא הפוך מהבורא ונעשה דומה לו על ידי התיקונים. זה נקרא שההשגה צריכה להיות בבחינה ד' עצמה, כי ב-ג' בחינות הקודמות, ב-ט' ראשונות, בתכונות שמקבלים מהבורא, מבינים מי הוא. אבל בבחינה ד' האדם מרגיש שהתכונה היא שלו, גם כמקולקלת וגם כמתוקנת. הוא מכיר את התכונה הזאת לעומקה ממש.

לכן בעולמות אין על מי לדבר, כי בעולמות יש כביכול הרגשה בכלים, אבל לא הרגשת עצמיות, הרגשה שהתכונות הללו שלנו. כמו שדומם, צומח וחי נמצאים בשליטת הטבע, המתקיים בהם מתוך כורח, ולכן הם לא נחשבים "נברא". הנברא היא אותה תחושת "אני" באדם. נברא נמצא מחוץ לבורא. בריאה היא "בר ממדרגה", וניתן להרגיש זאת בבחינה ד' בלבד. לכן כל היסוד, כל המהות של "אדם הראשון" וכל יתר הנשמות היא בחינה ד', ההפוכה לחלוטין מהבורא ויכולה להרגיש את ההופכיות הזאת, ואז להרגיש את האחדות.

ממה נבנית ההכרה ב"אחד, יחיד ומיוחד"?

במושג "אחד, יחיד ומיוחד" ישנם הרבה גוונים והבחנות. הוא נבנה בתוך הרגשת האדם מהבחנות רבות מאוד, שהוא מלקטן לאט לאט ומקבצן יחד להכרה בבורא כאחד, יחיד ומיוחד. הצורה המתוקנת בכל מדרגה ומדרגה היא רק הכרת "אחד, יחיד ומיוחד", במידה שלה. ואז נקרא שבמדרגה הזאת הכלי גמר את תיקונו.

ב"תלמוד עשר הספירות" - "הסתכלות פנימית" פרק א', מסביר בעל הסולם (בהסתמך על הרמב"ם), ש"אחד, יחיד ומיוחד" הוא נתון שחייב לכלול את שלושתם. כמו עולם, שנה, נפש או בורא, נברא והפעולה שביניהם.

מה הכוונה שהבורא פועל על כל המעשים?

הבורא פועל על כל המעשים גם לפני, גם בזמן וגם אחרי שהאדם מגלה זאת. היחס למעשיו תלוי בתיקון של האדם, בהכרה שלו. דבר לא משתנה חוץ ממידת ההכרה של האדם במה הבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד. ההרגשה הפנימית שלו את הבורא. אבל בבורא עצמו לא חל שום שינוי. לכן מכנים את המצב של האדם "לא מתוקן", "מתוקן חלקית" או "מתוקן".

בפסוקים רבים נאמר שהבורא הוא אחד - "אין עוד מלבדו", "אני הוויה לא שינתי" ועוד. אבל הפסוקים הללו לא נותנים שום מושג מהו "אחד". האדם צריך להגיע לפסגת הדבקות הנקראת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

אם כך, לגבי מי הבורא הוא אחד, לגבי עצמו או לגבי האדם? אין ביכולתנו לענות על כך. לא מדברים על מה קורה כלפי עצמותו, אלא רק על האופן שבו האדם מרגיש אותו. בהכרה שלו, בהרגשתו את הבורא, ישנם כל המצבים, החל מהמצב ההפוך ועד למצב הדומה, השווה, אבל כהבחנות פנימיות בתוך האדם, בתוך ההרגשה שלו. כלומר, דבר לא משתנה בעולם חוץ מהרגשת הבורא. הבורא עצמו - לא משתנה.

באדם יכולה להשתנות רק ההכרה, הקליטה, ורק עליה צריך לעבוד. במידה שהאדם מתקן את כלי הקליטה שלו, משתנה ההרגשה שלו את הבורא, את העולם. שינויי ההרגשה הללו נקראים "דרגות ההשגה". כל מה שהאדם מרגיש בתוכו כיקום, כעולם שסביבו, כאנשים אחרים, כהוא עצמו, הם חלקי הרגשת הבורא, שדרכם עליו לגלות את היחידות "אחד, יחיד ומיוחד". ברגע שהאדם מגלה אותה, כל ההרגשות האחרות נעלמות והופכות להרגשת האחד, הנקראת "הרגשת אין-סוף".

למה הכרחי שההרגשה "אני כבורא" תשבה את האדם בעבודה זרה?

להישבות בעבודה זרה, להרגיש או לחשוב שאני כבורא, נקרא "מידת פרעה", שאמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו". רק כשמקבלים מכות מתחילים להבין שלא אנו שולטים, אלא הבורא שולט. אבל גם כשמקבלים מכות, רק החל מהמכה העשירית מגיעים להכרה שאנו, האגו שלנו, נמצאים בהופכיות הצורה. כלומר, בכל ההבחנות צריכה להיות הכרה מי זה הרצון לקבל כנגד הבורא.

האם די להגיע ל"מידת פרעה" כדי להגיע לייחוד?

בכל המצבים מתגלים בהתחלה האחוריים, החושך, הצורה הלא מתוקנת, שגם היא צריכה להיות מורגשת בנו ("הכרת הרע") בצורתה הסופית, בהופכיות הצורה מהבורא, שהיא גילוי והיפוכו, גילוי תכונתו והיפוכו. ואז מתגלה מידת השוואת הצורה. כלומר, לא מספיק לגלות את הרע ולגלות את הטוב, יש לגלות גם איך הרע הופך לטוב.

התהליך עצמו חייב לעבור על כל ההבחנות, מ-ד' ל-ג' ל-ב' ל-א' לשורש. בכל הבחנה והבחנה, בכל עומקה, האדם עצמו בונה כביכול את הצורה המתוקנת. הבירור עוזר לו להכיר את תכונת הבורא הזאת בכל עומק היכולת שלו. האדם צריך לעבור תהליך של גילוי הרע, הופכיותו לטוב והרגשת הטוב בכל ארבע ההבחנות שהבורא ברא אותו.

מהו הגילוי הסופי?

הגילוי הסופי הוא תוצאה של התיקון. לא די להרגיש את הצורה ההפוכה והצורה המתוקנת. התהליך כולו בונה באדם את הכלים להרגיש בהם את הייחוד. סתם להרגיש הפוך זאת אינה הרגשה. הרגשת ההופכיות נבנית דווקא בסוף. ככל שמתקדמים לעבר התיקון מגלים עד כמה היינו לא מתוקנים קודם לכן.

בתחילת הדרך האדם לא יודע ולא מבין דבר, והוא בטוח שהוא מתוקן להפליא. אבל לאט לאט, ככל שהוא מתקדם ומתקרב לאין-סוף, מתגלה לו עד כמה הפוכים הם הכלים שלו. כמו רבי שמעון שהיה ל"שמעון מן השוק" או כמו הכתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". לכן כל שלבי התיקון צריכים להיות חתומים בתוך האדם, להיכנס לתוכו כרשימות שלו והבחנות שלו לנצח.

מהו התהליך שבו מגלים איך הרע הופך לטוב?

התהליך שבו הרע הופך לטוב מתגלה רק בגבול שבין דבר להיפוכו. רק בגבול הזה ניתן לגלות את התופעה עצמה. אי-אפשר לגלות מהו לבן או מהו שחור, אפשר לגלות רק את ההבדל ביניהם. ההרגשה נמצאת בגבול שבין שניהם. אם אין גבול בין שני דברים, צורה מנוגדת, התנגשות בין השניים, אי-אפשר להרגיש דבר, כי הוא לא נמצא בהרגשה שלנו. הוא נעלם מאיתנו.

לכן חייבים לרכוש כמה שיותר ניגודיות בין כל ההבחנות. בכל ספירה וספירה, בכל בחינה ובחינה, בכל הבחנה והבחנה יש להגיע להתנגשות מרבית, לניגודיות. זה נקרא לגדול, לעלות בסולם המדרגות. הניגודיות מול תכונות הבורא וההופכיות ממנו במדרגה הראשונה בסולם היא קטנה ביותר.

השגת ההופכיות בין שתי הצורות היא השוואת הצורה. בכך משווים את שתי הצורות הללו לאחת. בהשוואה ביניהן האדם משיג בפועל עוד יותר הופכיות בהן, משיג ששתי הצורות נמצאות בו, גם המנוגדת וגם הדומה כביכול, וכך הוא גדל.

מה פירוש לגדול? מה פירוש לפסוע מעלה במדרגות? שאותן עשר ספירות הנמצאות בדרגה הנמוכה ביותר, נמצאות גם בדרגה הגבוהה ביותר, רק בריחוק גדול מאוד. אם יש 125 מדרגות, הפער בין חמש הבחינות גדל עוד ועוד, ונקרא קומת האדם. האדם רק מכיר את מידת ההופכיות, ולפיה מכיר יותר את הדבר עצמו. הוא משיג אותו רק מתוך האמצע, בין זה לזה.

אם אין גבול בין שני מצבים מנוגדים, מקום שבו הם מתנגשים בנו, אין הרגשה. אבל אם יש גבול ביניהם, ככל שהם נראים לנו מנוגדים, כך גדל כוח ההכאה. לפי ההכאה עושים זיווג דהכאה, משיגים את ההפוך ואת הדומה ומגיעים להכרה המלאה, לייחוד. התוצאה מזיווג דהכאה נמצאת בגוף הפרצוף, שם מושג הייחוד.

האם יש משמעות לעצמאות הנברא בפעולת הייחוד?

העצמאות והבחירה עוזרות לאדם לבנות את מצב הייחוד והן תנאי הכרחי לגילוי עומק ההופכיות ועומק הייחוד. האדם חייב להיות נוכח בו כעצמאי. עליו להרגיש שהתכונות הללו שלו הן, שהוא הנמצא בהופכיות, שהוא הנמצא באיחוד. כי "אני" היא הרגשה של בחינה ד', והבחינות הקודמות עדיין אינן בחינה ד', הן לא "אני".

מאין מקבלים את הניצוץ, את הזיק הראשון המביא לייחוד?

הזיק הראשון המצית את הרצון לאיחוד, ואת ביצועו פעם אחר פעם, מתוך מצבים מנוגדים, מתקבל ממדרגה עליונה יותר. אח"פ דעליון נמצאים בכל מדרגה ומדרגה של התחתון, והאח"פ הללו מלמדים את התחתון איך לעשות ייחוד. כי ייחוד נעשה דווקא בכלים דקבלה, ואח"פ דעליון מראה לנו בכלים דקבלה שלו איך אפשר לעשותו.

אילולא יכולנו ללמוד מאח"פ דעליון, לעולם לא היינו יודעים איך לעשות ייחוד. גם בעולמנו, הגדול מלמד את הקטן ממנו. אח"פ דעליון שנמצא בנו מראה לנו את צורתנו המתוקנת העתידית, המהווה דוגמה בשבילנו לראות ולדעת למי עלינו להידמות, ומה צורתו של האחד, יחיד ומיוחד. האדם עושה בגלגלתא ועיניים שלו עם האח"פ דעליון עשר ספירות, ואחר כך רוכש את הכלים שלו ועושה בהם עשר ספירות.

לומדים זאת בעולם הניקודים, בכתר דאבא ואמא דניקודים. אח"פ דכתר דניקודים נמצא יחד עם גלגלתא עיניים דאבא ואמא, ויחד הם עושים עשר ספירות. כתר נמצא בגדלות, ואבא ואמא בקטנות. כתר נמצא בגדלות בגלגתא ועיניים ואח"פ שלו, וחוץ מזה הוא נמצא בגדלות עם האח"פ שלו בגלגלתא ועיניים דאבא ואמא, שהוא נפול בתוכם ולוקח אותם אליו. ומכך אבא מקבל גדלות, מתוך שגלגלתא עיניים דאבא ואמא בונים פרצוף יחד עם אח"פ דכתר דניקודים.

זה דומה לעלייה מלמטה למעלה, שדי להיות בגלגלתא ועיניים אם מבטלים את האח"פ ומתאחדים עם העליון, עם אח"פ דעליון הנמצא בנו. כך מדגימים לנו כמה גדולים עלינו להיות, כי העליון מראה לנו בכלים דקבלה שלו איך עלינו להשתמש בכלים דקבלה שלנו. בדיוק כמו אם המלמדת את בנה כישורי חיים. היא מראה לו בכלים שלה את הפעולות שעליו לעשות, והוא לומד אותן, מחקה את אמו ועושה אותן בעצמו.

גם בגשמיות וגם ברוחניות חינוך הוא חיקוי. אנשים רואים דוגמה ועושים לפיה. דבר מה שעושים לא על פי דוגמה, לא מצליח.

איך מתחילה בתחתון, המנותק מהעליון, פעולה משותפת עמו?

באדם ישנם כלים שבורים הנמצאים במצב הנקרא "רשימות שקטות", כהכנה לכל פעולה ופעולה. האדם לא מרגיש בהן עד שבא אור מלמעלה המאיר על הרשימות הללו, והן מתחילות להתעורר. את ההתעוררות הזאת האדם מרגיש. אם הרשימו מתעורר, האדם מרגיש התרוממות, התעוררות לקראת יישומו.

מידת ההתעוררות של האדם והסיבה לה תלויות באור המגיע לרשימו. אם מגיעה הארה קטנה, האדם מתחיל להתעניין בחיים, אם מגיעה הארה גדולה יותר, הוא כבר רוצה להשיג משהו בחייו. ככל שהאור מעורר את הרשימו, כך האדם רוצה להשיג יותר. הוא יכול לרצות להשיג תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, והשכלה, או רוחניות. תלוי בעומק שאליו חודר האור בתוך הרשימו ומאיר אותו.

כך, בכל הבחנה והבחנה באות לאדם הפרעות גשמיות והבחנות רוחניות. הכול תלוי בעוצמת המאור המגיע לרשימו, וניתן לשלוט בעוצמתו. אפשר לעוררו ביתר כוח כך שישפיע על האדם ביתר עוז. שיעורר אותו לחדור עמוק יותר לתוך הרשימו, כך שלא יעבור הבחנות של דרגות דומם, צומח, חי בתוך הרשימו למשך שנים רבות, אלא יגיע מהר מאוד לדרגת מדבר בתוך הרשימו, שירצה ליישם ולממש את האני שלו.

לעולם איננו שולטים בכלי. הכול תלוי באור והכלים נמצאים בשליטתו המלאה. כלומר, האדם יכול לשלוט על עצמו רק דרך הבורא, רק דרך העליונים. לכן לעולם לא נסתדר בעולם הזה בלי לרכוש את השיטה של חוכמת הקבלה. רק מלמעלה נוכל לשנות את מצבנו.

למה דווקא השפעה לחברים מסייעת להגיע לייחוד עם הבורא?

בעבודה רוחנית משקיעים בחברה, כדי שתסייע לנו ללא הרף לראות את מצבנו ולדעת אם התהליך שאנו נמצאים בו פונה לכיוון הנכון. האני רוצה להסתכל כל הזמן לתוך עצמו, ותפקידה של החברה הוא להפנות אותו להסתכל כל הזמן על הבורא, שהוא המקור, הכוח, הקובע, העליון שאנו תלויים בו. הרצון לקבל העומד כנגדו לעולם לא ירצה להראות לנו את הבורא כאחד, יחיד ומיוחד, ועל החברה להזכיר לנו זאת.

מדוע עלינו להשיג דברים דווקא מתוך עבודה עם חברה, כשהבורא יכול היה לברוא אמצעי אחר? הבעיה היא שבעולמנו אנו נמצאים לבדנו, בלי הבורא, מפני שאנו שקועים בתוך רצון לקבל. לכן אנו מכנסים בתוכנו חברה, כדי להשתחרר מהרצון לקבל דווקא בעזרתה.

כשאדם פונה לחברה ועושה עבודה על החברים כדי שיעשו אותה עבודה עליו, הוא בבת אחת עושה את כל העבודה. הוא גם משיג את הרצונות שלו הנמצאים בחברים וגם מדכא את הרצון לקבל שלו כדי להתחבר איתם, כי בלי עזרתם לעולם לא יגיע למטרה. עם החברים הכול הופך לאחד.

מדוע לא ניתן לעבוד עם הבורא באותה דרך, ואז החברה תהפוך למיותרת? הבעיה היא שעם הבורא אפשר לעבוד רק בתנאי שעוברים, אפילו מעט, לרצונות נכונים, אמיתיים, נצחיים. עם חברה אפשר לעבוד גם בשלבים שבהם יש עדיין עליות וירידות, שכחה והיזכרות, שלבים שבהם נמצאים עדיין בלי הכרה, בדרגות של דומם, צומח, חי, מדבר.

בקבלה לומדים שבעומק הכלי, בהכרת האדם, ישנן ארבע דרגות (או חמש דרגות, כולל קוצו של י'), דומם, צומח, חי, מדבר, או י' ה' ו' ה'. ורק כשהאור מגיע עד המלכות, כשהאדם מגיע בהכרתו ובהרגשתו עד המלכות, הוא מרגיש שכל זה שלו. אם נמצאים בהרגשה של הדרגות הקודמות, אין הרגשת "אני", "שלי". במצבנו הנוכחי אין לנו עדיין הכרה.

למה האדם מרגיש סבל אם אין בו רצון להגיע לייחוד?

הסבל של האדם תלוי במידת התיקון או הקלקול שלו. אם בא לאדם דבר שהוא לפי רצונו, הוא מורגש בו כתענוג, אם בא אליו דבר לא מרצונו, הוא מרגיש באותה תופעה סבל וייסורים. אין ייסורים או תענוג מחוץ לכלי.

לכן יש להקדים כלים לאורות. להקדים רצונות והשתוקקויות לפני שמשיגים דבר מה, ואז לא משנה מה משיגים. ייתכן דבר שהשגתו כרוכה בייסורים גדולים, כאב עד מוות ממש, אבל אם מגיעים אליו מתוך רצון, הוא מורגש כתענוג מתוק. הכול תלוי רק במידה שבה הכלי מקדים את האור.

ככל שהכלי מקדים את האור, כך הופך הדבר מהסכמה לתענוגים עצומים. גודל הרצון קובע את גודל התענוג. זה יכול להיות דבר שלפני כן כלל לא רצינו בו. עד כדי כך חשוב קדם העבודה לקראת תופעה כלשהי, שהוא הופך אותה משנואה ובלתי נסבלת לרצויה עד מאוד.

הכול נקבע רק בקדם היגיעה, הנקרא הפיכת דרך ייסורים לדרך תורה. האדם לא יכול לשנות לא את הפסיעות ולא את המצבים, כי בתוכו נמצאות רשימות מוגדרות שאין לשנותן. רק היחס משתנה. האדם מקדים רצון לכניסה למצב, ואז המצב הזה נראה לו טוב. אם אותו מצב בא במפתיע, בלי רצון שקדם לו, הוא מורגש כנורא.

לכן צריך להשתוקק לגמר התיקון, להשתוקק לתיקונים, להשתוקק לבורא. כך בא גילוי הבורא כגילוי רצוי ונעים, ולא כהסתרה. אחרת גילוי הבורא מתקבל כמכות, כגילוי אחוריים במקום גילוי פנים. את האחוריים אפשר להפוך לפנים רק לפי מידת היגיעה לרצות בכך. רצון הוא כבר פנים. לכן כל דבר מושג רק ביגיעה ולכן יש להקדים כלים לאורות.

זאת כל העבודה שלנו. עבודה רוחנית היא רק ייצור כלים, שהם השתוקקות, ולא הרצון עצמו. כי רצון יש לנו, אבל אם בתוך הרצון מורגשת תופעה בלי השתוקקות, היא מורגשת כייסורים. אם היא מורגשת עם השתוקקות, היא מורגשת כתענוג, כנעימות. לכן ההשתוקקות היא המושגת, היא שייכת לאדם. הרצון אינו של האדם, הוא נברא על ידי הבורא. האדם מרגיש השתוקקות שאותה הוא מייצר בעצמו, כמשיכה לדבר מה, משיכה הנקראת "אהבה לדבר".

האם ניתן להגיע לאיחוד עם הבורא לפני האיחוד עם החברים?

אם האדם מגלה את המציאות, הוא לא מרגיש שום הבדל בינו לבין בורא לבין חבר, כי הכול אחד. אבל במצבו הנוכחי עליו להשתדל להיות עם חבריו כאחד - לקבל את רצונותיהם, את סבלם, כשלו. ואז הוא רוכש לעצמו גם את הדברים הטובים שבהם, כי כולם אחד. כך הוא אכן רוכש את הטוב שבהם ומתאחד עם הבורא. אי-אפשר להתאחד עם הבורא בלי החברים. אם נדמה לאדם שזה יכול לקרות, הוא עדיין חושב שאפשר להגיע לבורא בלי על מנת להשפיע.

האדם אינו חייב להצליח בעבודה ובחברה או לרצות את חבריו, אבל עליו לדעת שבאותה מידה הוא לא יצליח במסעו אל הרוחניות ושהוא אינו רוצה את הבורא. החברים הם קנה מידה למידת ההתבטלות של האדם בפני הבורא. מדובר באותו דבר עצמו, רק החברה מגולה כלפיו, בעוד הבורא נסתר. אין דבר אחר פרט לבורא. החברים הם הבורא, אך בעולם הזה הבורא נסתר ומראה לנו עד כמה איננו מוכנים לצאת מעצמנו. לכן אנו טועים וחושבים שכלפי הבורא אנו מסוגלים לעשות הכול, אבל לא כלפי החברה.

איך אפשר לבטל את עצמנו מול החברים בצורה נכונה, מבלי להתבזות?

ביטול עצמנו בפני החברים נראה לנו בעייתי, כי אנו רואים את החברים במידותיהם המגונות והנבזיות. איננו רואים שתמורת ההתבטלות בפניהם נקבל תענוגים. ישנו כאן קושי כפול. קושי אחד הוא, שאנו שופטים את כליהם של החברים כנחותים. קושי שני הוא שאיננו מודעים לרווח שיהיה לנו מכך בתוך הכלים שלנו. כלומר, גם החברים נשפטים כרעים, וגם התוצאה מההתבטלות בפניהם, תוצאת ההיקשרות אליהם והאיחוד איתם נדמית לא טובה ולא כדאית. אבל הקושי הכפול הזה אמור להוכיח לאדם עד כמה הוא רחוק מהשגת הכלי נכון. עליו לראות דרך הקושי שהוא אינו מבין מהו כלי נכון ומהי התוצאה הנכונה הבאה מהייחוד. הוא עדיין כלל לא מכיר את מהותה של דרגה אחת מעל שלו בקשר עם הבורא.

איך יכול האדם לבטל בכוחות עצמו את עקשנותו ואת התנגדותו להתחבר עם החברים?

האדם לא מסוגל לעשות תיקונים בעצמו. עליו לבקשם מלמעלה. ניתן להיווכח מתוך כך עד כמה קשורה התחברות עם החברים לבורא. אם רוצים תיקון, מוכרחים להכניס לתמונה את הבורא, ומי שחושב להסתדר עם החברים בלי הבורא, לא יצליח. הוא יעשה מעשה מלאכותי. ניתן ללמוד זאת מדוגמת החברה הקיבוצית או החברה הקומוניסטית ברוסיה, כפי שמדגים בעל הסולם. האנשים שם רצו לבנות חברה אידיאלית ונכשלו בכך.

תיקונים באים מלמעלה, ואם אין רצון באדם, עליו לבקש שיהיה לו. אם יחסו אינו טוב, הוא ישתנה באמצעות פעולת האור עליו. האדם לעולם לא ימצא בתוך עצמו נטיות ויכולות לתקן. וכך יוצא שגם פעולה כלפי החברה היא פעולה כלפי הבורא, ואת הכוחות הנדרשים לכך מקבלים בפנייה לבורא. העבודה כולה מתבצעת במישור אחד. לכן רב"ש כותב, שמצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. מדוע? כי מתוך בדיקת מצבו בחברה, האדם רואה את מצבו עם הבורא. חברה ובורא הם אותו הדבר עצמו, ורק נדמה לנו שקיימת חלוקה לשניים.

מידת הקשר של האדם עם החברים מעניקה לו את האומדן הברור ביותר על מצבו, ומבהירה לו בדרך הטובה ביותר שהבורא לא יוכל להתגלות בפניו לפני שיהיו לו כלים מתוקנים. אין מצב אחר. לצורך כך נעשתה שבירת הכלים, שבירה לחלקים, לגופים, ולכל הקיים בעולם הזה. כי רק זה המישור שבו יכול האדם להגיע לנזקקות לבורא. האדם זקוק לבורא כדי להתחבר עם החברים, וזקוק להתחבר עם החברים כדי לשבור את האגו שלו ולרכוש מסך. למסך הוא זקוק כדי להתחבר עם הבורא.