אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 122. יציבות המסגרת

שיחה (24.12.02) "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - כתובים, תהילים, עמ' 6

ישנם ג' שלבים שאותם עובר האדם בכל המסלול שלו, מרגע הבריאה ועד סופה:

א - אהבה עצמית

ב - אהבת הזולת

ג - אהבת ה'

כשאדם יוצא דרך המחסום מהעולם הזה אל העולם הרוחני, הוא נוטש מאחוריו אהבה עצמית ורוכש אהבת הזולת, וכשהוא עובר מעל הפרסא, הוא מגיע לאהבת ה'. אי-אפשר להגיע למטרת הבריאה, שהיא אהבת ה', השתוות הצורה, תיקון הכלים-התכונות והרצונות של האדם, בלי לעבור את ג' השלבים הללו.

לא תמיד אנו מצליחים להתחבר למשמעות השמות הללו: "גמר התיקון", "השתוות הצורה", "רכישת נרנח"י עליונים", "אהבת הבורא". נדמה לנו שמדובר במצבים שונים העוסקים בנושאים שונים ובמטרות שונות. איננו מבינים שהם אותו הדבר עצמו, שהם אינם עוסקים באורות, כלים, מצבים וסיבות, אלא באותו מעמד הנקרא "גמר התיקון".

הקבוצה היא קרש הקפיצה והאמצעי להגיע לגמר התיקון, כותב רב"ש, בהתאם למידה שבה מקבל ממנה האדם כוח להתקדמות וככל שהוא משתמש בכוח שלה כקטן המקבל מגדול. האדם ממעיט את עצמו מול החברה ומתייחס לעצמו כקובץ אפסים שרק בסופם נמצא האחד. כלומר, הוא רואה את עצמו כפחות שבחברים, מוכן לקבל מהחברה, להתפעל ממנה, וההתפעלות משפיעה עליו כה עמוק שהיא מספקת לו חומר דלק לעשות כל דבר.

אנשים מוכנים למות בעבור כל דבר, איש איש וטעמו עמו. הם מתים מכל מיני סיבות שהחליטו שכדאי למות למענן. או שאין להם די תענוגים או שהם רואים במוות מימוש אידיאל ושליחות עליונה או כדי לרכוש באמצעות המוות מצב טוב יותר.

כלומר, הבעיה אינה מחסור בחומר דלק, כי ניתן להפיקו מהתפעלות מהחברה. הבעיה טמונה בקצב וברצון להתפעל ממשהו. כל העבודה שלנו היא להצליח להתפעל מהחברה כפי שילד קטן מתפעל מהמבוגרים ורוצה להיות כמותם. העבודה היא לדעת איך להתפעל, באיזו מידה להתפעל, כמה להתמעט אל מול החברה, ואיך לבחור חברה שהאידיאל שלה ומטרתה נכונים וגבוהים יותר.

כלומר, האדם צריך להתמעט אל מול החברה, אבל עליו לדאוג גם לתוכן שהחברה תספק לו. בד בבד עם ההתמעטות עליו גם לנהוג כגדול מול החברה ולהשפיע לה את המטרה הנכונה שתהיה בראש מעייניה. כלומר, האדם מחויב בבניית חברה שיוכל לקבל ממנה את מה שבנה בה. האדם בונה את עצמו בדרך כזאת של עבודה הדדית עם החברה, כשמתוך משא ומתן תמידיים הוא בונה בתוכו את שתי הנקודות כתר ומלכות - כמה הוא גדול לעומת החברה וכמה הוא קטן לעומתה, כשבעצם קומתו היא מידת התפעלותו ממנה.

ואז, אחרי שהאדם רוכש את שני הנתונים הללו, אין לו עוד מה לעשות, כותב בעל הסולם במאמר "החרות", שהרי הוא כבר נתון בידי החברה בלי שום בחירה חופשית. אחרי שהחליט על מקומו ועל סוג החברה שממנה יתפעל, ההחלטה הזאת קובעת את כל עתידו.

אם כך, מדוע יש לאהוב את הזולת, לאהוב את החברה, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך"? מדוע לא די להשפיע לחברים ולקבל מהם, ולהתייחס אליהם כאל אמצעי וכלי שבעזרתו נגיע לבורא? מדוע לא להשתמש בהם באופן טכני ועסקי, כמערכת שדרכה נכוון את עצמנו למטרה הנכונה, נקטין רצונות רעים ונגדיל רצונות טובים?

נאמר לנו ש"ואהבת לרעך כמוך", רכישת האהבה לזולת, הוא המפתח שבעזרתו האדם פותח את הדלת המובילה להיכל הבורא. לכן לא די להתייחס לחברה מנקודת התייחסות של קטן מול גדולים, אלא יש לאהוב את החברים. הבורא מתייחס באהבה אל האדם באותה מידה שבה האדם נמצא בין אנשים ואוהב אותם.

כלומר, אם האדם נמצא בקבוצה, והקבוצה שלו מאוחדת ומתמקדת בבורא, הבורא אוהב אותו במידה שהוא אוהב את הקבוצה שלו. הבורא לא מתייחס לכל אדם בנפרד, הוא מתייחס לכולם יחד. אם אנו אוהבים את כולם פירוש הדבר שרכשנו את כולם והם שלנו, חלקים של גופנו ונשמתנו, ובכך אנו רוכשים את יחס הבורא לאדם, לבריאה, ל"אדם הראשון".

אבל אם איננו אוהבים את הזולת ולא מתחברים עם איש, לא נרכוש את יחס הבורא לבריאה. במקרה כזה האדם מרגיש את היחס של הבורא בצורה הפוכה, מה שעוזר לו להכיר את המצב שנמצא בו כרע ולשנותו.

לכן כדאי לנו לראות את עצמנו ללא הרף בתוך קבוצה, בחבורה, כחלק מאומה, כחלק מהאנושות. כמו שכותב רבי אלעזר בן רבי שמעון, שיש להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" כלפי כל העולם, ואז הבורא מתגלה לאדם ככל שהוא נמצא בקשר אהבה עם הבריות שלו. הכול מתרחש לפי השתוות הצורה. יחס הבורא לבריאה הוא טוב ומיטיב, יחס של אהבה, והיחס לבריאה חייב להיות זהה. לכן אין טעם לצפות שהבורא יתייחס באופן אישי לכל אחד ואחד מבלי להביא בחשבון את מעמדו ועמדתו כלפי החברה.

החוקים הרוחניים הם מוחלטים ואינם משתנים. זעקות ותפילות לא מביאות שינוי פתאומי אצל הבורא, כפי שנהוג להאמין. אין אצלו העדפות מיוחדות, יש רק חוק שהוא בבחינת ייהרג ובל יעבור, "אני הוויה לא שיניתי". אם האדם מתאים את עצמו לחוקים הללו, הוא נהנה מפירותיהם. אם הוא מתנגד להם, הוא יקצור מהם רק סבל. כך הם פני הדברים באופן מוחלט.

הבקשה, התפילה והזעקה נועדו להכנת הכלי ולבניית היחס לבורא. בכך האדם כביכול בונה את עצמו ומשנה את עצמו, אבל לא משנה את הבורא. הבורא שומע את האדם ומתייחס אליו בדיוק לפי המדרגות והתנאים שקבע מראש, שלא ייתכן בהם שינוי פתאומי עקב רחמנות לא צפויה, כפי שנדמה לנו. החוקים של הבורא ברורים מאוד, מוחלטים וקבועים.

לכן כדאי להפסיק לחפש נוסחאות לעקוף את המצב. יש ללמוד ולדעת אותו ולהתגבר עליו בדרך שאותה קובע הטבע. הבורא הוא החוק הכללי של כל הטבע, וכמו שכותב בעל הסולם באחד ממכתביו, מימות העולם לא ויתר לאיש על גרם אחד של יגיעה.

איך בונים נכון את הגדלות ועם זאת מתבטלים בפני החברה?

האופן ההדדי שבו צריך אדם להתייחס לחברה קיים גם בין שני אנשים בעולם הזה. אם אוהבים אדם, רוצים לקבל ממנו גם את דרך האהבה שלו, ולפי האהבה משקיעים ולפיה מתפעלים. זאת פשוט צורת הקשר. לא ייתכן קשר המתקיים בכיוון אחד, הוא חייב להתקיים בשני כיוונים.

הקשר חייב להיות הדדי, וכל העניין הוא רק לסדר אותו כלפי הבחנות מסוימות. ההבחנות כלפי הקשר עם החברה אמורות להיות השפעה לחברה, להתרוממות גדולה ככל שניתן, והעמדת מטרה שבעינינו היא גבוהה ונכונה. אבל אחרי שהגדלות הזאת נקלטה בחברה, אחרי שהאדם מחליט שזאת החברה שלו, עליו להרכין את הראש בפני כל מה שיש בה.

מה פירוש להרכין את הראש?

על האדם להרכין את ראשו בפני האידיאה של החברה שלו, בפני מטרתה. הבחירה בחברה מסוימת צריכה להיות אמיתית. בבחירת החברה האדם בוחר את המחשבות שלו, את רצונותיו, מעמדו ואת מי שיהיה בעתיד.

גם בעולמנו אומרים: "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה". אתה הוא החברים שלך. ניתן לדעת מיהו אדם על פי החברה שהוא נמצא בה. החברים שאדם מתרועע עמם בילדותו קובעים איך יהיה כשיגדל, גם כשבמשך השנים הוא מתרחק מהם. הכול עניין של חינוך והדברים מתרחשים לפי חוקי הטבע. אין כאן דברים נסתרים מהדעת, זה פשוט עובד כך בכל עומק הבריאה.

אם יש מחלוקת בין החברים, איך בודקים את המטרה?

אנו בודקים מטרה על פי הגדרות מדויקות שכתבו למעננו מקובלים והמורים שלנו, לא לפי דברי החברים או לפי מחשבותינו הפרטיות. עלינו לשנן את אותן הגדרות מדויקות ולהציבן מול עינינו כמטרה.

לחברה יש מטרות ברורות, להתחבר באופן הדדי, להראות אהבה זה לזה, להזכיר זה באוזני זה את הכרת החשיבות של הבורא, של המטרה, של התיקונים, של החברה ושל החברים. האדם חייב לחשוב על המטרות הללו ולחיות אותן, כי האדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו.

איך עלינו להתייחס לדברי החברים ולעצותיהם?

אדם המעוניין להכניע את עצמו בפני החברה משתדל לציית לדברי החברים ולהישמע להם. בכך הוא מתרגל קטנות אל מול גדולים. הדרישה שהוא נדרש לעשות דברים מסוימים מאלצת אותו לקבל כקטן מגדולים. כשאדם ממעיט את עצמו בכוונה, בכוח, ביגיעה, הוא מקווה שהמחשבות הטובות של חבריו, הכרת המטרה שלהם וכל יתר הטוב שבהם יזרמו אליו מגובה ההר אל הנחל שלמרגלותיו.

לשם כך יש להרכין את הראש מול החברים. הם אומרים לנקות - ננקה. אומרים לעבוד במטבח - נעבוד במטבח. כל שיגידו, נעשה. העובדה שישנם מעלינו כל מיני אנשים שאומרים לנו מה לעשות היא טובה ומועילה ועוזרת לנו לקבל מהחברה לאחר מכן את הדברים הטובים ביותר. זאת המטרה היחידה להשתייכות לחברה.

ככל שמזדמן ומתאפשר לאדם להיות בעמדה פחותה בחברה, הדבר פועל לטובתו. הזדמנות פתאומית לאדם לבלוט בחברה עשויה להיות קללה גדולה. התפקיד הזה עשוי לקלקל אותו, כי הוא לא מאפשר לאדם להיות קטן מול החברה. לכן רק לאנשים מתוקנים נותנים אפשרות להיות מנהלים בחברה, כי אותם המעמד הזה לא מקלקל, ומאפשר להם להתקדם. אבל אדם שאינו מתוקן עדיין, שאינו מוגן מול הגאווה שלו, התפקיד לא מאפשר לו להתמעט אל מול החברה, לא מאפשר לו לקבל את המסר, את המטרה. אדם כזה יהיה כמו סתם מנהל של מפעל, ולא יתקדם ברוחניות.

ואם התבטלות של אדם מביאה את חבריו לזלזל בו?

ייתכן שזלזול של חברים במי שמתבטל יהיה לטובה. הזלזול שלהם יתן לו אפשרות להכניע את עצמו באמת, ולא לשחק משחק של הכנעה.

מה הקשר בין יחסים של קטן כלפי גדול ב'חברה' לבין תפקידי החברים במפעל?

בעסק שהקבוצה מקימה, יש יחסים כמו במפעל ויש יחסים של חברים בחברה. כלפי מה מתייחסים לחברים במפעל כקטנים או כגדולים? האם יש לכך קשר לתפקידים השונים במפעל? עלי להתייחס לכולם כאל גדולים, בזה שאני רוצה לגרום להם התרוממות והתפעלות מהמטרה. אני רוצה להיות כקטן לעומתם כדי לקבל מהם בכללות התפעלות והתרוממות כלפי המטרה. כביכול אין לכך שום קשר לתפקידים במפעל. התפקידים במפעל רק עוזרים לנו, כי גם בתפקידי המפעל אפשר להיות כגדול או כקטן.

אבל בלי תפקידים ובלי שום קשר למפעל, אפשר לבנות מערכת יחסים כלפי החברה כקטן וכגדול, בידיעה, בהכנעה, בהשפעה וקבלה, כשבהשפעה אני כמה שיותר גדול מהחברה, ובקבלה אני כמה שיותר קטן מהחברה. המפעל רק עוזר לבנות עוד יסוד, בסיס נוסף ליחסים בינינו.

מה יעשה אדם המקבל כבוד מהחברה ומפחד להיפגע מכך?

הפחד מכך שהכבוד שנקבל יקלקל אותנו, הוא עצמו שומר עלינו. כבוד בעבודה רוחנית הוא דבר נדיר מאוד. גם אם נותנים למישהו כבוד, משתדלים מיד לאזן זאת. למשל, נותנים לו לעשות איזו עבודה שמוציאה אותו מכלל החברה כאדם חשוב.

האם אהבת חברים היא מטרת החברה בלבד או שאכן יש לאהוב את כל החברים?

בקבוצה ישנם חברים שאותם אנו מרגישים יותר ושקל לנו יותר להשפיע להם או לקבל מהם, כי הם דומים לנו יותר. ישנם אנשים שאיננו מבינים אותם ולא מצליחים לפענחם. לא נאמר לנו שעלינו להתאמץ מאוד כדי לחדור לתוך מישהו מהחברה. נאמר לנו רק לא לברור חברים רק על פי תכונות בהמיות. עלינו למצוא בכל קבוצה את האנשים שאיתם יש לנו שפה משותפת, אותם אלה שאנו מרגישים מוכנים להיקשר אליהם.

בעניין האהבה וההשפעה והקבלה עלינו לצעוד בהדרגה מהקל אל הכבד. כל התיקונים מתבצעים מהקל אל הכבד. בינתיים עלינו לבחור כעשרה חברים ולהשתדל לקיים איתם קשר כזה, אבל לא להתעלם מהחברים האחרים, אלא להבין שבשל חולשתנו הזמנית איננו מסוגלים לאהוב גם אותם. אל לנו לשכוח כי המטרה היא לאהוב את כל העולם. אם האדם מגביל את אהבתו ולא איכפת לו שיתר האנשים שאינם חבריו יאבדו, הוא מוחק בכך את מושג האהבה של הבורא.

האהבה של אדם הנוהג כך היא אהבה אנושית, אהבה שנוחה לו ולא אהבת הזולת שהבורא הכתיב, שהיא יציאה מעצמנו. על האנשים הקרובים יותר אלינו, שלפי רוחנו, אנו רק מתרגלים יציאה מעצמנו. יציאה אמיתית מתוך עצמנו מתרחשת רק כשאנו נקשרים לאלה שאיננו מרגישים אותם כל כך ולשם הקשר איתם עלינו באמת לצאת מעצמנו. כלומר, אפשר לזמן מה להתייחס רק למי שחבר שלנו, אבל מאוחר יותר זה מצביע על פיגור בעבודה.

מה לעשות עם מי שלא מוכן להתחבר איתי?

אם חבר אינו מסוגל לראותנו, לא רוצה לראותנו ומפנה אלינו את גבו, אין דבר שנוכל או שהוא יוכל לעשותו. בינתיים נעבוד עם אנשים אחרים, נכין את עצמנו, ואחר כך ניווכח פתאום שכדאי לנסות דווקא עם האנשים שהטבע שלנו מתנגד להם. שהרי מטרתנו היא לשבור את דפוסי הטבע, להשתחרר ממנו. "אהבת הזולת" היא זולת ממני, מחוץ לי.

איך מתיישבים יחסים של אהבת חברים עם תבנית שנקראת מפעל?

אל לנו לטעות, מפעל לא קשור לאהבת חברים. מפעל הוא מפעל, מקום שבו מתקיימים יחסים עסקיים בין כל החברים, ואז הם אינם חברים, אלא פועלים, שלכולם מטרה גדולה אחת, מטרה חשובה מאוד, הפצת חכמת הקבלה שבאמצעותה מגיעים לתיקון, לבורא. בלי שום אהבת חברים. לא מכניסים כאן רוחניות או קשר רגשי כלשהו, רק קשר עסקי, ואז המפעל יתקיים ויפרח. אם מתחילים להכניס לעבודה במפעל כל מיני רגשות, הכול מתמוטט.

האם אפשר לכלול במפעל יחסים אישיים וחברתיים?

כל היחסים האחרים פרט ליחסים עסקיים חייבים להיות מעל העבודה במפעל, כביכול לא מחוברים אליה ושיהיו כמה שפחות יחסים כאלה. איננו די מתוקנים עדיין כדי שנוכל לכלול אותם בעבודה במפעל. המסגרת הזאת מאפשרת לנו להתקדם במהירות מסוימת, ולשמור את חיינו במסגרת שבה אנו חיים לקראת רוחניות. מסגרת המפעל לא נותנת לנו תאוצה גדולה, אבל היא מסגרת של דומם דקדושה. אנו עובדים בה למען הפצה, לומדים כדי להגיע לרוחניות, אבל לא מכניסים רגשות הדדיים בין החברים. נכון, רגשות כאלה הם עדיין העיקר, אבל אם נכניס אותם, נישבר. אם כל המפעל יהיה תלוי ביחסים בין החברים, הוא ללא ספק יתמוטט.

אם במשך התיקון כל אחד מאיתנו ייצא מעצמו ותהיה באמת אהבת הזולת, ככל שתתרחב ותגדל אהבת הזולת כך לא נרגיש שום הבדל בין יחסים עסקיים ליחסים רגשיים. ובינתיים, כשעדיין איננו יכולים לשלב יחסים רגשיים עם עסקיים, אך רוצים להתקדם לקראת המטרה, אנו חייבים לעשות פעולות גשמיות שלא מכניסים בהן רגש, אלא רק שכל. הרגש מתקיים כלפי המטרה, כלפי הבורא, אבל לא זה כלפי זה, ואז הוא לא מפריע לנו לעבוד. יש להיזהר מאוד מעירוב יחסים אישיים בין החברים בתוך המפעל. מפעל צריך להתקיים כמו החברה הדתית, השורדת אלפי שנים משום שדבר בה אינו משתנה. אסור לשנות משהו. אם מתחילה אופנה כלשהי, לא נגררים אחריה ולא משנים דבר, רק מחכים. מחכים כי אם עושים שינוי, התוצאה שלו מורגשת רק אחרי כמה שנים, ומי יודע מה תהיה התוצאה.

לכן ככל ששומרים על יציבות המסגרת, כך היא ממשיכה ותמשיך להתקיים הלאה, כפי שהתקיימה עד כה. זה דומה לאדם שחווה את הרע והוא מפחד ממנו ומסתפק במה שיש לו, כי אז הוא בטוח שלפחות לא יהיה לו רע יותר. כך יש לשמור על קיום המסגרת שלנו. שלפחות כך תתקיים.

לכן היא חייבת להתקיים בלי שום רגש. רוב הדתיים לא מכניסים רגש בקיום תורה, במצוות ובלימודים. הם מקיימים מצוות מפני שזאת היא חובתם, כך ה' ציווה וכך הם עושים. לכן הם מתקיימים. הם לא מוכנים לשמוע מושגים כמו אהבת חברים, מטרת החיים, ובצדק, מבחינתם. כך גם אצלנו. עלינו לשמור על המסגרת הקיימת לפני הכול.

האם אפשר לכונן יחסים עסקיים וחברתיים כאחד?

ניתן לכונן יחסי הדדיות עם החברה, אבל מעל המסגרת הזאת. עלינו להיות בטוחים שנצליח להתעלות מעליה ולא להפריע לה להתקיים, כדי לא לשבש דבר. עלינו להבטיח שהיחס האישי לא פוגע בעבודה במחלקה, ושאין יחס של איפה ואיפה. פתאום אנו סולחים לחבר ששגה בעבודה או מקבלים את חולשתו של חבר ומתייחסים אליו כאל מי שלא מסוגל להרבה, ואלה כבר אינם יחסים עסקיים.

צריך לוודא שהיחסים העסקיים לא מתקלקלים, שאם לא כך, המסגרת מתקלקלת, ומחר נאבד גם את היחס לבורא ולרוחניות. אם המפעל ייפול, גם רוחניות לא תתקיים ושום תהליך לא יתרחש.

ביחסים עסקיים לפחות נשמרת מסגרת המפעל, המביאה את האדם לאט לאט לקשר עם הזולת. אסור לתת לרגשות בין החברים להתבטא בכל מה שקשור למפעל. אפשר לצעוק ולריב בענייני עבודה, אבל יחס כלפי החבר לדרך הוא דבר שונה לחלוטין. המפעל הוא התחלה, ויש לשמור על יציבותו, כלומר, שלא יהיה נתון לשליטת הרגשות של החברים.

איך מגיעים מאהבה עצמית לאהבת הזולת וממנה לאהבת ה'?

מעבר למחסום חל מעבר מאהבה עצמית לאהבת הזולת. במחסום מתחילים לבנות את אהבת הזולת, הנקראת "תיקון הבריאה" - "להשפיע על מנת להשפיע", כשהאדם עדיין לא מרגיש את הבורא בתוכו. הרגשת הבורא בתוך האדם מתקיימת רק במצב של מקבל על מנת להשפיע.

אם כך, הטעמים, האור פנימי שממלא את הנשמה, את הכלי של האדם, הוא בעצם מידת הדבקות של האדם בבורא, הדדיות ההרגשה ביניהם, מידת אהבה שרוחשים זה לזה השניים הנמצאים יחד בזיווג אחד. כל אלה מושגים בכלים דקבלה בלבד, בלקבל על מנת להשפיע.

בלהשפיע על מנת להשפיע רוכשים רק את מידת החסד ולומדים איך לצאת מאהבה עצמית לבינה, לחפץ חסד. אלה עדיין יחסים קרירים, יחסית, יחסים של תחילת הדרך. כלומר, מלקבל לעצמנו, ממלכות, עוברים לבינה, אל להשפיע על מנת להשפיע, ואז עוברים אל לקבל על מנת להשפיע, לכתר, לבורא.

איך מתבטאים המצבים הללו בדרך שלנו? בעולם הזה יש לאדם הסתרות, הסתר כפול והסתר רגיל, שבהם הוא עושה שגגות וזדונות. זה נקרא "לעצמי", "לא לשמה". אחר כך עוברים מעל המחסום, למצב הנקרא "לשמה". אבל בינתיים יש שכר ועונש, הכול עובר )הופך( לשגגות. הזדונות עוברים לשגגות, והשגגות לזכויות. אחר כך עוברים משכר ועונש לאהבה נצחית - מלהשפיע על מנת להשפיע אל לקבל על מנת להשפיע - לאהבת ה'. ואז הזדונות והשגגות הופכים כולם לזכויות, הופכים לכלים מתוקנים. מה משמעות הדבר שזדונות ושגגות הופכים להיות כזכויות? הם הופכים לכלים שבהם מתגלה האהבה הדדית בינינו לבין הבורא.

כשמתחילים לגלות אחרי אהבת הזולת את אהבת ה', כל המדרגות הקודמות עולות לאותה מדרגה של השגת אהבת ה', ומתחברות יחד. כמו שמכנה זאת רבי אלעזר בן רבי שמעון - "אהבת העולם". כל העולם חייב להיות כלול בזה, כי אהבה נצחית משיגים בכלי הכללי, של כל העולם. ואז אין שום הבדל בינינו לבין כל העולם, שהופך להיות הכלי שלנו. האדם רוכש את כל הכלי של "אדם הראשון".

מה ההסבר לתופעת ההתאחדות בתקופות קשות?

כשרע לאנשים, הם מוכנים לחבור זה לה. יש כאן כמה נקודות: ראשית, כלי גדול יכול לשנות מצב. תפילה חזקה יותר, צער גדול יותר, מביאים מהר יותר להכרת הרע. שנית, לכולנו דברים משותפים, כולנו שרויים בצער מאותה סיבה. כלומר, גילוי צער הציבור הוא תיקון המסייע לציבור להתחבר ולהתאחד.

ובאין ברירה, אחרי שהטעויות שלנו ועצלותנו מצטברות, ואיננו עושים את הנדרש, אותם חוקים המרכיבים את הטבע הגשמי והרוחני מתחילים להיראות כלפינו כצער החברה, צער הציבור. ואז אנו מחפשים תיקון, משתוקקים להיות יחד כדי לחלוק את הצער ומוותרים איש איש על האגו שלו. למה? כי אנו מרגישים את הצער הנובע מאגו של הזולת וכך קל לנו לוותר על האגו שלנו.

אבל כשהצרות חולפות והאדם מתחיל להרגיש באגו שלו תחושות טובות, אין לו שום צורך לחבור לאחרים ולחלוק איתם. ההיפך, כל אחד מתחיל להתכנס שוב לתוך עצמו. אין לזה שום תיקון אלא מלמעלה. זה אפשרי רק אם הבורא יגלה לנו את עצמו, ואז נתבונן בו ולא אל תוך עצמנו. כמו שכתוב בסיפור יציאת מצרים, שהקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה להם, כי אי-אפשר אחרת.

אבל אין זה אומר שצריך לחכות להתגלות, כי ציפייה מגבירה את הייסורים. חייבים לפעול מיד.

האם נכון לומר שמעולם לא היינו במצב כמו הנוכחי?

ודאי שמעולם לא היה מצב כמו הנוכחי, וכך זה צריך להיות. אנו מתקדמים כל הזמן לגמר תיקון. רק אנשים שאינם מבינים שהעולם מתקדם לקראת משהו יכולים לזעוק על שינויים במצב. זה נובע מחוסר הבנה פשוטה שכך הם פני הדברים.

עלינו לצפות לכך שכל מצב ומצב יהיה שונה מקודמו. ודאי שכדאי להגיע לתיקונים בדרך טובה ולא בדרך רעה, ועדיין המצב שונה בכל פעם. עד שלא נזרז בעצמנו את הכרת הרע, דבר לא יתרחש. למה עלינו לסבול מצרות כדי להתחיל להתחבר עם אחרים?

כל מצבי המלחמות והסבל האנושי נועדו לחבר אותנו זה לזה. בעל הסולם כותב, שעלולות לפרוץ גם מלחמות עולם שלישית ורביעית, שיכללו פצצות גרעין ומימן, ושאחריהן יישארו רק קומץ קטן של אנשים, נשמות שיכללו את כל הנשמות יחד. אלה עשויים להיות כמה מיליונים או כמה אלפים, ואולי הם יחיו במערות או ביערות. בכל צורת חיים בהמית שיחיו, עדיין יהיו מוכנים יותר נפשית לתיקון, ויעשו תיקון כללי לכל הנשמות.

למה במצבים רעים מסוימים אנשים נוטים דווקא להתרחק מהחברה?

יש רע שמרחיק את האדם, ויש רע המקדם את האדם. זה קורה גם במצבים של טוב. תלוי בנושא שבו מתלבש הרע או הטוב. אם הטוב מתלבש בלבוש חברה, אז האדם רץ אל זרועות החברה. אם הטוב מתלבש בחוץ, האדם ירוץ אל מחוץ לחברה. כך גם עם רע. תלוי איפה רע לאדם, בחברה או מחוצה לה. אם רע לאדם מחוץ לקבוצה, הוא ירוץ להתנחם בקבוצה.

האם התחלפות הרצונות בקבוצה פועלת כמו בחוק כלים שלובים?

קשה למצוא נוסחה שתתאר את התחלפות הרצונות בקבוצה. כל הרצונות וכל המחשבות, בכל הרמות ובכל הדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, עובדים כך. בדרך כלל כל שדה, כל כוח, כל השפעה, תלויים במרחק בריבוע. אך אי-אפשר לדעת מה יהיה האור הנמצא כאן והאור הנמצא במרחק שני מטרים מכאן, כי האור לא משתנה בפונקציה ליניארית, אלא כפונקציה בחזקת שתיים.

וברוחניות זה נכפל בחזקות גבוהות הרבה יותר, הנוסחה היא אחרת. השפעת המרחק על התופעה הוא גדול מאוד. חוקי הפיסיקה החלים על דומם הם בחזקת שתיים, בצמחים ובחיות בחזקות גבוהות יותר, ובאדם, ברצונות, בהשוואת הצורה או באי השוואת הצורה, כלומר בריחוק בין המחשבות ואי-שוויון ביניהן כתוצאה מריחוק, החזקה תהיה גבוהה מאוד. מעורבים כאן חישובים רבים.

למה משתמשים במילה "אור"?

בעל הסולם אומר שהמלה אור מנסה לסמל את אור השמש, האור המביא חיים, אור המחשבה וההברקה. האור מסמל משהו טוב. אין שום קשר בין האור שאנו מדברים בו לבין האור הרוחני.

האם רע הוא להגדיל אנוכיות בקבוצה?

מי אמר שלנפח את האגו זה רע? תלוי כלפי מה האגו מתנפח. כתוב שמידת הרצון - "קישוי", כלפי המטרה הנכונה פותחת את המחסום. להיפך, הבה נקבל מהחברה רצון חזק מאוד לבורא, ועוד רצון ליהנות ממנו ולהתחבר עמו. מי ייתן שהאגו שלנו יגדל לכיוון הזה ללא גבולות.