123. איזון בין לב לשכל
שיחה (25.12.02) על המאמר "מהו, גילוי טפח וכיסוי טפחיים"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - שונות, עמ' 1
איך ייתכן שמטרת הבריאה היא לדבוק ב-ה' ולהגיע להשפעה, ויחד עם זאת להגיע לקבלה? העניין הוא פשוט. האדם לא מגיע להשפעה לבורא בכך שהוא מגיע להשתוות הצורה, אלא למעמד הבורא, ומעמד הבורא הוא להיטיב לנבראיו. אז האדם מגיע למצב שבו הוא מיטיב לנבראיו. ומי הוא הנברא? האדם הוא הנברא, וכך הוא מגיע למצב שבו הוא ממלא את עצמו.
במעשים של יראה ואהבה יש כפייה, וצריך להגיע לתוצאה הטובה ביותר. אם הנברא הוא רצון לקבל, הטוב ביותר בשבילו הוא לקבל בדיוק את אותו דבר שנברא כרצון לקבל שלו. אם הרצון לקבל של האדם היה נברא על ידי 200 מ"ל מים, אז מילוי של 200 מ"ל מים יגרום לו להרגיש טוב וניתן היה לומר שהאדם מילא את עצמו במטרת הבריאה שלו, מטרת הבריאה של רצון לקבל.
כלומר, הרצון לקבל הגדול ביותר ממלא את עצמו במצב המושלם ביותר דווקא בכך שהאדם מגיע למעמד הבורא, כי זה כל התפקיד שלו, והאדם משתווה עמו בתפקיד הזה. איננו קולטים זאת, אבל כך קורה. הבורא רוצה שהאדם יבוא למעמד הבורא בלי לחם ביזיון וימלא את עצמו בשלמות.
ובדרך למצב הגבוה ביותר, כשהאדם ממלא את עצמו בלהיטיב לנבראיו, יש תיקון הכלים. מעבודה מתוך הכרח דרך עבודה מטעם יראה ועד לעבודה מטעם האהבה, שנקראת "תיקון בית" או "שלום בית". לאט לאט מגיע האדם לשלום בית. "בית" הוא לב האדם, ובתוך אדם המשלים את דרכו כל "בני הבית" שרויים בשלום ובשלווה.
וכדי לגלות לאדם בכל פעם איך לצעוד לקראת המעמד הגבוה, להגיע למטרת הבריאה, אל להיטיב לנבראיו, הבורא מגלה מעט ומכסה מעט, מגלה מעט ומכסה מעט. כלומר, הוא מגלה לאדם איך להתקדם, והאדם מתקדם צעד אחד, ואז הוא פותח לו חיסרון כפול מקודמו, כלומר "מכסה טפחיים". "מכסה" פירושו מגלה. "כיסוי טפחים" פירושו גילוי חיסרון גדול יותר.
ואז האדם מרגיש ששוב הוא עומד בפני עבודה גדולה, לפני חלל גדול עוד יותר מקודמו, ושוב מתקן אותו וממלא אותו - רוכש אותו, כלומר עושה צעד אחד בכך שהבורא גילה לו את הטפח הזה. ושוב הבורא מגלה לו חיסרון כפול מקודמו, וכן הלאה. ועל ידי צעדים כאלה מגיע האדם למטרת הבריאה.
למה מגלים לאדם ואחר כך לוקחים ממנו את הגילוי?
לא מגלים לאדם ואחר כך לוקחים ממנו את הגילוי הזה. לא קיים דבר כמו לקחת בחזרה. מה שקורה הוא שהמדרגה הגבוהה יותר מופיעה באחוריה ומסתירה את המדרגה הקודמת, שכבר נכנסה לגילוי. כי דבר שהתממש, אין בו צורך עוד, ויש לפנות הלאה ממנו.
ניתן לראות זאת גם בחיים שלנו. אדם הממלא את עצמו במזון או בתענוג גשמי אחר לא נרגע מהמילוי, וכמעט מיד מתחיל להשתוקק לדבר מה חדש, לסוג אחר של תענוג.
לכן עד גמר התיקון אי-אפשר להישאר במצב סטטי, המתקיים יותר משהוא מתבצע. אך ברגע שבו הוא מתבצע (אין השהיה ברוחניות וגם לא בגשמיות, החוקים הם זהים. רק לנו זה לא מובן עדיין, ההבנה נמצאת בתת ההכרה שלנו), אנו מיד מחפשים אחר תענוג אחר. רצון לקבל שהתמלא לא מרגיש תענוג ולכן נאלץ לחפש מיד צורך אחר שיתמלא.
ולכן הדרך עצמה נמשכת ללא הרף. אין בה הפסקות, מנוחות, עמידה במקום או חזרה לאחור. חייבים להמשיך וללכת בה. אנו איננו מרגישים בתנועה הבלתי פוסקת הזאת, כי אנו תלויים במידת ההשתתפות בתנועה. במידה שבה האדם רוצה להשתתף בה או להחישה, כך הוא מתחיל להיות זהיר ורגיש לתנועות הקטנות ביותר.
יתרה מכך, אם אדם לא רוצה בתנועה, הוא משתדל לא להרגישה, להקהות את חושיו כדי שלא יחושו בשינוי. הוא רוצה לישון, אפילו למות, רק לא להרגיש מה שהוא מתנגד לו.
לכן המעבר משעבוד, מהכרח, מאין ברירה ומכפייה לרצון מטעם יראה או לרצון מטעם אהבה פותח לאדם כלים נוספים, ואז הוא נכנס בעצמו לקצב מהיר של התקדמות. כלומר, קצב ההתקדמות אינו תלוי בכמות שאדם לומד ולא במעשיו, אלא עד כמה הוא רוצה בעצמו את התהליך הזה. אז הוא הופך רגיש יותר לכל שינוי קטן, ובכך הוא מסייע לתהליך ומזרזו.
הדקויות העדינות שבתהליך הזה מתבארות לאט לאט במשך העבודה. ההדרכה ברוחניות אינה פקודות שניתן פשוט לבצען. ההדרכה מראה איך להביא אור עליון שיאפשר להבין את הדברים המדוברים. ההבנה מתרחשת בלב, ולא בשכל. וכשהלב מבין, הוא מבצע, והוא יודע איך לעשות זאת. ההשתתפות של השכל בתהליך ההבנה היא מזערית. השכל רק מניח לחיצוניות שלנו להבין או להרגיש את מה שהלב כבר מבצע מבלי לשאול את השכל.
אם כך, האור הפועל באמצעות הלימוד והעבודה הקבוצתית פועל על הלב עצמו, ישירות על הנקודה שבלב. וכשהלב משתנה ומבצע פעולות או משתתף בהן, הוא כבר מעביר את הידיעה הזאת למוח, ואז האדם מבין את שהלב מבצע. אין אפשרות לפקח על הלב מתוך השכל ולשלוט בזה. הרצון קודם והשכל הוא משני.
מבחינת השכל,האדם יכול רק להכריח את עצמו לבצע כל מיני פעולות שמזמינות את האור העליון, כדי שיפעל יותר על הלב. לכך השכל מסוגל ולשם כך הוא ניתן לנו. הרצון לקבל נברא, והשכל ניתן ליד הרצון לקבל ופועל לפי התפתחות הרצון לקבל, ורק לצורך זה.
אנו זקוקים לשכל רק כדי למשוך אור עליון, רק כדי לחייב את האדם לעבוד עם החברה. כלומר, אנו צריכים שכל במקום שבו הרצון לקבל עדיין לא מאותת שכדאי, לא אומר שהוא כבר מבצע. אפשר להקדים את פעולת השכל לפעולת הלב רק במטרה אחת, למשוך אור עליון אל הלב. אין שום פעולה אחרת של השכל שאפשר להקדים ולבצע.
המנגנון הוא פשוט מאוד. ישנו לב האדם ומולו האור עליון. האור העליון פועל על הלב ומשנה אותו כל הזמן, מקדם אותו עוד ועוד אל גמר התיקון, במשך אלפי שנים. ליד הלב ישנו השכל, שבאמצעותו האדם יכול להביא את האור העליון לפעול על הלב ביתר יעילות. השכל יכול לקבל רצון מהחברה, להכריח את עצמו באמצעות החברה, על ידי קניית רצון חיצוני מהחברים ליתר רגישות לאור. האור אינו משתנה, והפעולה היחידה שנותרה לאדם לעשותה היא להנחות את שכלו להכניס ללבו רצון מהקבוצה.
למה נקראת בחינת דומם דקדושה "קו אחד"?
בעולם הזה ובכל יתר העולמות כולנו עובדי ה' אם נרצה בכך ואם לאו. "עובדי ה'€" פירושו שהרצון לקבל מבצע פקודות של האור. אין לו ברירה, כך הוא נברא והוא מתרשם מכך ומבצע כל מה שהאור מפעיל עליו.
כולנו עובדי ה' וכולנו עושים את רצונו, לעתים בלי ידיעה או הכרה, בעל כורחנו, לעתים מטעם יראה או מטעם אהבה. ישנן בכך כמה דרגות. חלק מהמצבים הללו מתרחשים בתת ההכרה, מבלי שנרגיש בכך, וחלק מהמצבים מתרחשים במידה מסוימת של הכרה או בהכרה מלאה, ואנו מבצעים את הפעולות הללו מאהבה. גם אם אנו לא חייבים לבצען ואפילו לא תצמח לנו מהן שום תוצאה, אנו מבצעים אותן רק מפני שיש מישהו הרוצה בהן - רצונו ולא רצוננו.
אלה מאיתנו שעדיין נמצאים מחוץ להכרת הפעולות הרוחניות שלהם נחלקים לשניים:
א) דומם, צומח וחי, שחי לפי חוקי הטבע - אלה כל בני העולם פרט לאנשים המקיימים תורה ומצוות בבחינת דומם דקדושה, המקיימים מה שהבורא ציווה. זה נקרא "קו אחד", שהוא למטה מהדעת. כלומר, אותם מקיימי מצוות לא מקיימים בדיקה אישית ולא מפעילים את הרצון לקבל. אין להם שלילה. הם עובדים רק על פי פקודה: "הבורא ציווה, אני מקיים", מטעמי יראה או אהבה - ובעיקר מטעמי חינוך. בכל מצב ישנם גם הכלולים בו. כל מצב רוחני כלול מעשר ספירות, ובגשמיות יש בו כביכול את סכום כל המצבים.
ב) באמצעות עבודה אישית אל הבורא האדם מתחיל להרגיש את טבעו אל מול טבע הבורא - ואז טבע האדם מורגש כקו שמאל, וטבע הבורא כקו ימין. ולמרות הסתירה ביניהם האדם מבצע את המצבים הללו, מבצע את ציווי ה', וזה נקרא "קו אמצעי" למעלה מהדעת. כלומר בכל מקרה האדם עושה מה שהוא מרגיש בקו ימין, שזה רצונו של הבורא, וכך מגיע גם בקו אחד לקו האמצע.
אם כך, אלה מקיימים ואלה מקיימים, מי לפני הבדיקה ולפני מאבק ותיקון, ומי אחרי בדיקה ותיקון. זה ההבדל בין השניים. האדם עובד מרצון או שלא מרצון. אדם העובד מרצונו פירוש הדבר שתיקן את רצונו בהתאם לרצון הבורא.
למה במצב הירידה נעלמת גם בחינת הדומם?
רב"ש כותב: "ואח"כ הוא בא למצב ה-ג', שהוא בחינת ירידה, כנ"ל. שרוצים ממנו, שהוא יגלה בחינת האתערותא דלתתא. והמצב הזה נקרא 'מכסה טפחיים'. היינו, לא די שנתכסה ממנו המצב של הגילוי, אלא שנתכסה ממנו עתה גם המצב של בחינת הדומם. היינו, שקשה לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה."
רב"ש אומר שאדם המקיים תורה ומצוות, מתחיל לעלות מעל מדרגה זו. כשמתגלים לו שני קווים, והוא מתחיל לעבוד בשני הקווים וכביכול מגיע ליישום של קו האמצע, וכשעליו להתקדם בקו האמצע למעלה מהדעת, הוא מבטל בחינת הדומם דקדושה.
כלומר, לאדם יש קו אחד שעליו בנה שני קווים, והוא מתחיל לצאת מדומם דקדושה לשני קווים, למאבק ביניהם ולבניית קו אמצע שלמעלה מהם. וכשהוא בונה קו אמצע במידה הקטנה ביותר עליו להמשיך ולעלות, וכשהוא עולה הוא מבטל בכך את הדומם דקדושה, את הקו האחד שלמטה מהדעת לעומת ההתקדמות בקו שלמעלה מהדעת.
מה פירוש "מבטל"? אנשים הנוהגים כך מרגישים שאין להם שום טעם לקיים תורה ומצוות בבחינת דומם דקדושה. הם מפחדים מזה מאוד, ובצדק. אין להם רצון לקיים דבר. והם מרגישים שמתוך כך הם מתחילים להתקדם ברוחניות, שהגשמיות נופלת ממנה בחשיבותה, ולכן אין להם כל טעם וכוחות לקיימו.
בכוונה נותנים לאדם מצב "שקשה לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה", כדי שיבנה קו אמצעי למעלה מהדעת, הנקרא "כיסוי טפחיים". זה דבר טבעי, וגם מי שאין לו זכויות בקיום תורה ומצוות בדומם דקדושה, מרגיש שקיום מצוות שכזה נופל בחשיבותו.
ובכל זאת על האדם לשמור את עצמו בתוך מסגרת ולהשתדל לבנות את עצמו כך שגופו הגשמי, דומם דקדושה, יישמר במצב שבו אם ייפול, ייפול לדומם דקדושה. אחרת הוא עלול ליפול קצת עמוק מדי. שמירה על המסגרת עשויה לקצר את זמן החזרה למסלול.
כלומר לאדם רצוי להשתייך לחברה שתחייבו לבצע פעולות גשמיות של דומם דקדושה, לא באונס, אבל בהכרה שכדאי לו כדי לא להתרחק מדי מהמסלול וכדי לחסוך זמן.
מדוע הקיום כדומם הכרחי?
הקיום כדומם שומר על האדם. המקובלים ייסדו את כל החינוך החרדי, ולא מתוך קנאות. הם ייסדו את כל עניין קיום תורה ומצוות במסגרת העולם הזה, שאין לו כל קשר לרוחניות, כדי לשמור על המסגרת עד שתפרוץ בו נקודה שבלב הוא יוכל להמשיך לקיים מצוות ברוחניות. בצדק נהגו כך, כי אחרת בלי שום ספק האנשים לא היו נשארים כעם ישראל.
בזמן שאדם מתחיל לעבוד, המסגרת מזכירה לו את הקיום הפנימי. המעשה שעליו לעשות, מטעמי חינוך או מטעם שהחברה מחייבת אותו לכך, מזכיר לו שלמעשהו יש גם קיום רוחני, פנימי. כלומר, אי-אפשר לבטל את הדומם, שהכול בא מממנו. לכן גם המתקדמים ברוחניות חייבים בקיום המסגרת כפי יכולתם. התרחקות יתר מהמסלול עלולה להימשך גם שנים.
בעבודה רוחנית לומדים שבאמצעות התרשמות מהחברה ניתן להוסיף רצון לקבל, ואז האור שמגיע משפיע יותר. לפי הרצון לקבל מממשים את האור. כך גם בקיום מצוות. בונים חברה שלא מניחה לאדם לברוח רחוק מדי. זאת כל מהותם של המפעל והפעולות בקבוצה. אמנם לגבינו הכול הוא דומם (אולי קצת יותר מדומם, כי העבודה אינה ייצור משהו סתמי, אלא פיתוח אמצעים המקדמים את הקבלה בעולם), אבל הדומם הזה מחזיר את האדם לשאול את עצמו שוב ושוב את שאלות המהות מי הוא ולשם מה הוא עושה. המסגרת הזאת הכרחית ל"כיסוי" מסוים של הליקויים שלנו בקיום תורה ומצוות בבחינת הדומם.
האם כנגד המצווה הגשמית של הנחת תפילין יש עבודה רוחנית עם מסך, הנקראת הנחת תפילין?
כנגד תפילין גשמי עומדת עבודה פנימית עם תפילין רוחני. "תפילין" הוא גדלות דז"א דאצילות. אם האדם נכלל בגדלות הזאת זה נקרא שהוא מניח תפילין, שכבר תיקן את צד שמאל שלו"יד קהה", "יד חלשה" הדורשת תיקון. שיש לו עבודה בשני קווים ובאיכות כזאת שהאור יוצא מ"תפילין של ראש", ב"קשר" אחורי דווקא.
כלומר, כל המצוות הללו שאנו מקיימים הן סמלים של מצב רוחני גבוה מאוד, אבל כביכול אין קשר בין קיום גשמי לקיום רוחני. ובכל זאת רב"ש הקפיד במיוחד על דברים מסוימים, ביניהם הנחת התפילין. בשנה אחרונה לפני הסתלקותו נראה בזמן אפיית מצות נושא תפילין.
אבל אנו, שאיננו מבינים את הקשר בין רוחניות לגשמיות או את חשיבותה של כל אחת מהן, איננו יכולים לפטור אותן בהינף יד. עלינו להאמין שכל הבריאה אחת היא, שכל חלקיה קשורים זה לזה ואין דבר שהוא מיותר או מבוטל. אנו חושבים כך מפאת קטנותנו.
ברור הדבר שמי שמקבל עלייה למדרגה גבוהה יותר, העלייה הזאת מורגשת בו כירידה, כי הוא נכנס בינתיים רק לאח"פ של המדרגה העליונה ולכן יורדים אצלו גם חשיבותם של הקיום הרוחני והקיום הגשמי כאחד. הוא נמצא בירידה בשניהם, ואז הוא אינו יכול לפעול גם כדומם דקדושה.
האם כיוון כוונות בזמן תורה ומצוות גשמיות מסייע בתורה ובמצוות רוחניות?
בתורה ומצוות גשמיות אין על מה לחשוב, כי הן גשמיות. אם האדם רק חושב על השאלה הזאת וכבר מסוגל לכוון כוונה, הוא כבר מבצע פעולה רוחנית. הכוונה היא המעשה, והיא אינה קשורה לקיום הגשמי.
האם די לשים כיפה, ציצית ותפילין?
כיפה, ציצית ותפילין הם דומם. דומם הוא דומם, והוא אינו משתנה. אין בו הפכים. אם האדם מעלה את פעולותיו לדרגת צומח וחי, הוא מתחיל להשתנות, וגם אז עליו לשמור שהשינויים הללו לא ישפיעו על הדומם שלו. אמנם אי-אפשר להימנע מהשפעתם כי הדרגה העליונה שולטת בדרגה התחתונה, אבל עדיין יש לשמור על המסגרת.
ואולם קשה לנו לסמוך על כך שנבנה את עצמנו נכון בבחינת דומם דקדושה, ונשמור על המסגרת הזאת באמצעות קיום תורה ומצוות במעשה, בגוף. לכן קבוצה רוחנית בונה מפעל שעוזר לה לשמור על עצמה ביתר יעילות. כך מעשי האדם נעשים לטובת הכלל, בחברה, ולא בבדידות כפי שקורה בקיום תורה ומצוות גשמיים. כך כל המעשים יחד של חברי הקבוצה פועלים ביתר עוצמה.
יש להשתדל גם בזה וגם בזה ולהבין, שאם נתייחס לפעולות הגשמיות כאל פעולות המסייעות לנו ברוחניות, נעלה אותן לדרגה רוחנית והן יהוו תמיכה לדרכנו הרוחנית, מה שיהפוך את הפעולות הגשמיות כבר למשהו אחר.
מהו אותו "שלום בית" שעלינו להגיע אליו?
לב האדם נקרא "בית", והוא מלא בשש מאות אלף רצונות. הנקודה שבלב היא הכוונה. כדי שאדם יעשה "שלום בית" עליו לתקן את הרצונות שבלב כך שיהיו כולם בכוונה אחת.
כל רצון שונה מחברו, ורצון אחד לא מבין רצון אחר. כל רצון עומד בפני עצמו - רצון לשתות, רצון לאכול, רצון לישון, רצון לרוץ, רצון לטייל, רצון לשבת - איך יוכלו לדור יחד בכפיפה אחת? אי-אפשר לתקנם כך שכולם יפעלו יחד בו בזמן אלא אם יופנו לכיוון אחד, לשימוש בכל רצון ורצון בכוונה על מנת להשפיע לבורא. שימוש ברצונות בו בזמן אינו אפשרי, כי פעולותיהם מנוגדות לחלוטין. ברוחניות זה לא כך, ימין ושמאל מתאחדים בפעולה אחת, כאברים של גוף אחד, לכן יש לכוון את השימוש ברצונות למקור אחד.
ואז ישרור ביניהם "שלום בית". כלומר, לא ייתכן "שלום בית" אלא אם כן "איש ואישה ושכינה ביניהם", הבורא נמצא ביניהם. לפני כן לא יהיה שלום בית. אנו רואים מה קורה למוסד המשפחה בימינו. הוא נמצא בשלבי התפרקות וכבר כמעט אינו קיים. הגירושים מתרחשים בקלות רבה והילדים נעים ונדים בין אמם לאביהם. גבר חי עם אישה ועם ילדיה מבעלה הקודם, והוא עצמו מביא עמו את ילדיו או מבקר את ילדיו החיים עם גרושתו.
בדור הבא כולם יחיו כך. המצב הזה מוכיח לנו שאי-אפשר לנו לדבוק זה בזה אפילו במדרגה גשמית בלי להכניס שם כוח מתווך המחייב אהבה, שעליו לבוא דרך כוח שלישי, דרך הבורא.
ברוחניות זה בלתי אפשרי. אי-אפשר להדביק ימין ושמאל מבלי שיש בהם אותה כוונה, כלפי אותה מטרה. ימין ושמאל נשארים ברצונות מנוגדים ומאחדת אותם כוונה אחת - פעולה אחת לקראת האחד. באותו אופן צריך לבוא גם השלום בכל העולם.
בעל הסולם כותב שלא יהיה שלום בעולם, כי מלכתחילה כל אחד ואחד נברא עם מחשבות שונות, תכונות שונות, ואין דרך מלאכותית ליצור דמיון בין איש לרעהו, אלא אם כן קיים דבר אחד שכולם מכוונים את עצמם אליו.
האם האדם עובד על פי הרגש או על פי השכל?
אי-אפשר לעבוד על פי רגש, כי רק בהמה עובדת על פי רגש. לא ניתן גם לעבוד על פי השכל, כי עבודה כזאת היא רובוטית, עבודת גולם. יש לעבוד עם השכל לטובת הרגש, כדי להעצים את הרגש ואת כוונותיו לקראת המטרה. זה תפקידו של השכל ולשם כך הוא ניתן לנו. לכן רק בבני אדם הושתל מנגנון של שכל ורגש, היכולים לפעול בכיוונים מנוגדים.
בהמה לא מסוגלת להתנגד לעצמה. אפילו כשהיא עומדת למות, היא יכולה לעשות חשבון רק שכדאי לה למות. אדם יכול להתנגד לעצמו בחישובים הפנימיים שלו. הוא עושה חשבון שעליו לעשות צמצום א', לעבור מחסום, לרכוש על מנת להשפיע. בהמה לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה, כי זה מנוגד לטבעה. לכן בהחלט צריך "שלום בית" של ממש.
עד מתי פועל האדם לפי הרגש ולא לפי השכל?
כל עוד לא התחיל להשתמש בשכל שלו כדי להעלות את רגישותו לקראת האור העליון. רק הפעולה הזאת מתבצעת על פי השכל, וכל יתר הפעולות הן על פי הרגש, שקובע מה צריך להיות בשכל. הקדמת שכל לרגש פירושה להיות אדם.
אבל שכל אינו אדם, הוא גולם. פעולת "אדם" היא פעולת השכל העובדת באופן סלקטיבי ומבוקר על הרגש. בהמה עובדת לפי הרגש, פעולת אדם היא יכולת לפקח עם השכל על הרגש כדי להגדילו לקראת פעולה מסוימת, השפעה מסוימת. מכאן, פעולת האדם יכולה להתבצע רק כלפי האור העליון.
ומה עם מי שעובד רק עם הרגש ופחות עם השכל?
השכל הוא רק תוצאה של הרגש. שכל חיצוני ניתן לאדם בהתאם למידה שבה הוא מסוגל לפעול להגדלת הרגש לקראת האור העליון. אם אדם לא מגדיל את הרגש שלו לקראת האור העליון, הוא נמצא בשכל אנושי כאחד האדם.
שכלו של אדם מתחיל לעבוד רק אם הוא משתוקק להגדיל את הרגש לקראת המאור המחזיר למוטב. הוא לא יעבוד מתוך כך שהאדם יידע עוד ועוד דברי הבל השייכים לתחום העולם הזה.
למה המצווה "ואהבתך את ה' בכל לבבך" כתובה כדבר הראשון שיש לעשותו?
"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" היא לא מצווה ראשונה, אלא אחרונה. זה גמר התיקון. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא סוף כל הדרגות והמטרה שאליה יש להגיע. כל היתר הם פירושים. לפי ה"זוהר" לומדים, ש"שמע ישראל" אינו עבודה, אלא קביעת המצב הסופי שמגיעים אליו, הכולל בתוכו הכול. הוא מסביר גם על הכלי וגם על המילוי שלו בדרגה של גמר הדרך, של גמר התיקון. כרגע איננו יכולים לבצע זאת. מצוות אהבה היא המצווה האחרונה המתקיימת אחרי תרי"ב מצוות, אחרי תיקון כל הכלים.
מה ההבדל בין בושה ליראה?
"בושה" היא הרגשה שנמצאת בנשמות מיוחדות, גבוהות, שמרגישות את עצמן במעמד מול הבורא. "יראה" מתקיימת בכל אחד בצורה או בהמית או רוחנית. כמו שבעל הסולם כותב ב"זוהר", או שיש לאדם יראה מזה שהוא מפסיד בגשמיות, בכלים שלו, ברצון לקבל, ברצונות הגשמיים, שהוא לא ממלא אותם, או שהוא לא ממלא רצונות רוחניים. זאת אומרת, יראה מהעולם הזה או יראה מהעולם הבא, מחוסר מילוי.
ויש יראה מהבורא. האם אני ממלא אותו. לא שהאדם ממלא את עצמו במילויים דעולם הזה או דעולם ההוא, אלא האם הוא ממלא את הבורא. שהאדם כבר התהפך וחושב בבורא ולא בו עצמו. אני חושב מה יש בו, ברצון שלו, האם הרצון שלו מתמלא על ידי הפעולות שלי. זו גם יראה, אבל יראה אחרת, יראה של בינה, שרוצה להשפיע, רוצה לתת. ואחר כך באה האהבה, שמקבלים על מנת להשפיע. לכל הדרגות הללו יש הרבה חלקים, יש עוד הרבה שלבים.
מתי חווים רגש של בושה?
רגש הבושה הוא תוצאה של הרגשת מעמד הבורא לעומת המעמד שלנו. השוואה בין שני המצבים הללו מביאה את האדם לחוש בושה. כלומר, לאדם יש כבר לא רק את הרגשת עצמו - עד כמה הוא רוצה, עד כמה הוא מלא, מי ממלאו וכולי, אלא גם את הרגשת הבורא - מי הוא, מה רצונו ומה יחסו אליו, והוא כבר יכול להשוות בין היחס של הבורא אליו לבין יחסו שלו לבורא, ומכאן באה לו הבושה. הרגשת הבושה נמצאת בדרך כלל בנשמות מיוחדות, גבוהות, שכבר יכולות לחוש את הפער במעמדן לעומת מעמד הבורא.
ישנה גם בושה מסוג אחר, שכולנו משתמשים בה כדי להאשים את הבורא. זה קורה כשהאדם אומר לבורא, בהכרה או לא בהכרה, "התבייש לך!" כשאינו מרוצה מדבר מה. לבנו אומר זאת בכל שנייה שבה איננו מרוצים מהחיים. כולנו מתלוננים כך לבורא, כי רובנו איננו מרוצים ממה שאנו מקבלים ממנו. כך האדם מרשיע את הבורא.
איך אפשר להגביר את רגישות הלב לחברי הקבוצה?
רגישות הלב לחברים בקבוצה מתגברת רק מתוך הכרח. כל פעולה ופעולה שלנו נחלקת לשלבים מספר, כשהשלב שאכן קובע אם האדם יבצע את הפעולה או לא יבצע נקרא הכרת ההכרח, הנחיצות, ולכך אנו שואפים להגיע.
עלינו להגיע לתחושת נחיצות בעזרת החברים. עלינו לבקש עזרה מחברים על מנת לקבלה, ולהכיר בכך שבלעדיהם לא נוכל להשיג את המטרה. האדם עובד כלפי החברים בצורת המקבל, הרוצה להשתמש בהם ולנצלם, אפילו היא נדמית אכזרית. זה המינימום שעליו לעשות.
בהמשך מגיע היחס אליהם המתבטא בהכרה שהם חשובים וחיוניים לנו. אנו מתחילים לשאול את עצמנו מדוע הם אינם עובדים ומשפיעים עלינו, למה הם לא פועלים עלינו כנדרש, שהרי פרט להם ולבורא אין אחר שישפיע עלינו. אנו מתחילים לדרוש זאת. וכאן האדם מתחיל לחשוב איך ישפיע על החברים כך שישפיעו עליו. אם הוא רוצה שהם ישפיעו עליו יתר רצון והתעוררות לרוחניות, עליו להכניס זאת בהם בעצמו ולכוונם כך שישפיעו לו בחזרה דווקא זאת.
הכול תלוי בתחושת ההכרח. אבל איך ניתן להתעורר לדברים הללו ולחוש בנחיצותם? בעבודה קבוצתית מתוך החלטה ומעשה. את תחילת ההתעוררות מקבלים בעזרת הרב והספרים, מעין דחף ראשוני שיש להתחיל לעבוד בשבילו.