אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 125. ללמוד קבלה בצנעה

שיחה (26.12.02) על מאמר: "מטרת החברה - ב"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - שונות, עמ' 9

איך יש להתייחס לחבר? האם לגלות לו את לבנו או לא לגלות? יש כאן עניין של הצנעת לכת. הצנעה היא עבודה עם המסך, כשהאדם מצניע את הרצון לקבל שלו. הוא לא מעוניין להראות פעולת השפעה כלפי הרצון לקבל שלו, כלומר, הוא רוצה להיות עם פעולת ההשפעה הזאת מעל הרצון לקבל. הוא רוצה שמטרת הפעולה שלו תהיה הפוכה משקיעה לתוך רצון לקבל, שתהיה מכוונת לבורא ולא אל עצמו. הוא רוצה שכל תוצאות הפעולה הזאת יבואו לעליון, ולא אליו.

כלומר, האדם רוצה שהפעולה, המטרה והתוצאה שהוא רוכש עקב מאמציו יגיעו לאחר. זה נקרא שאדם נמצא בהצנעת לכת מהרצון לקבל שלו. זה כאילו יש בו מישהו זר הנקרא "רצון לקבל", והוא מעוניין להתרחק מאותו זר ולהסתיר ממנו את הדבר היקר לו, אחרת הוא יגנוב אותו ממנו, ייקחנו ממנו בכוח.

אם אדם מתעלה במחשבותיו ובכוונותיו מעל הרצון לקבל שלו, ונכנס לתוך הבורא, לתוך החבר, ועובד לשם הרצון לקבל של החבר או לשם הבורא, הוא כביכול מתרחק מהרצון לקבל שלו ורוצה שכל התוצאות ייראו בהם. הוא כאילו מסתיר את עבודתו ואת תוצאותיה מהרצון לקבל שלו, פעולה הנקראת "הצנעת לכת" - הצנעת לכת כלפי הרצון לקבל.

והצנעת לכת מתקיימת גם כלפי מי שעובדים עבורו, מפני שלא רוצים שתהיה איזו אחיזה לרצון לקבל מכיוונו. אם אנו עושים דבר מה מכל הלב כלפי חבר, ואנו רואים כמה השפענו לו טוב, אנו מתחילים ליהנות מזה. לכן לא כדאי לראות את התוצאה המתקבלת אצל הבורא. אנו מצניעים מהרצון לקבל גם את התוצאה.

בעיה נוספת בתחום זה היא, שאם האדם גורם נחת רוח לחבר או לבורא, היחס שהם מגלים כלפיו בחזרה עלול להתקבל ברצון לקבל שלו, ואז הוא יעבור להשפעה על מנת לקבל. לכן גם בכך יש לנהוג בהצנעת לכת. כלומר, יש לכסות את הרצון לקבל מכל האפשרויות והפיתויים ליהנות מהפעולה ומהתוצאה שלה, בכל דרך אפשרית. זה עיקר העבודה ב"הצנע לכת".

לכן החלק העיקרי המדבר ב"זוהר" על בניית המסך נקרא "ספרא דצניעותא" - ספר הצניעות. בניית המסך הזה מתגלה בעיקר בעבודה בין אדם לחברו, בעבודה הדדית המתבצעת בין החברים. וכדי לא להניח לרצון לקבל של כל אחד ואחד אחיזה בתוצאת העבודה, הנקרא "אחיזה לחיצונים" בקדושה, (שאז הרצון לקבל נקרא "חיצוני", כי הוא מחוץ לקדושה. האדם לא רוצה שידבק בו משהו כתוצאה מעבודתו, לא מגיע לו דבר והוא שואף לכך שהכול יתקבל בכוונה על מנת להשפיע, הנקראת "מסך ואור חוזר" כי הוא בונה כלי אחר לחלוטין), יש להבין שככל שאדם משפיע לחברו, כך הוא רוצה להסתיר את לבו מהעבודה הזאת.

לכן נהגו המקובלים בכל הדורות להשתטות זה עם זה, ולדבר בשפה פשוטה על עניינים פשוטים. הם עשו זאת לא כי היה עליהם לשחק משחק כלשהו כלפי חוץ, אלא ה"חוץ" נתפש כרצון לקבל של כל אחד ואחד, הנקרא "חיצון" כלפי הקדושה.

לכן על הקוראים בספרי הקבלה ללמוד בצנעה, כך שאיש לא יידע על כך, להתכנס איש איש בפינתו ולא להפגין את עצמו לראווה לחיצונים ולזרים הנמצאים בלבו. לחיצונים ולזרים שמחוצה לנו לא משנה אם אנו לומדים או לא לומדים. העניין הוא רק שמירה מעצמנו, מהרצון לקבל שלנו.

ולכן, הפרטים בחברה מתוקנת, בזמן העבודה וביצוע הפעולות, לא מדברים על אהבת חברים ועל המטרה. כל פרט ופרט בה מרכז את הכוונות והתשוקות שלו בתוך העבודה הגשמית כך שלא ייראו לעין לא לאנשים זרים וגם לא לעצמו, לרצון לקבל שלו, שהוא זר לקדושה.

כך נוהגים הצנעת לכת זה עם זה ועם אנשים זרים שנקלעים לחברתנו. אין זה אומר שעלינו להתעטף בשתיקה או לספר דברי הבל, אלא עלינו להמשיך ללמוד ולעסוק בפעולות שלנו בלי לשנות דבר פרט לאחד, לא לתת לזולת אחיזה בנו, בתוך הכוונות שלנו ובתוך כיוון העבודה שלנו.

וכשאנו מבררים שאלות שונות בעניין היחס למטרה, למקור, עלינו לזכור שאין זה מעניינם של מי שלא נמצא בכיוון שלנו, כי הרצונות והכוונות של אדם זר וכיוונו בחיים מתחילים לשבש את מהלך הדברים הנכון של החברה. לכן כשמגיעים אלינו אנשים זרים אנו מפסיקים לדבר על עניינים השייכים לעבודה פנימית, לחברה ולמטרתה, ומדברים על עניינים רחוקים יותר מהנקודה העיקרית הזאת.

רב"ש נותן דוגמה של ישיבת חברים שדנים בה על היחסים בין החברים. אם נמצא ביניהם זר שאי-אפשר לסלקו באותו רגע, חובה להפסיק לדבר על היחסים בין החברים, על הצורך בדבקות וכדומה כדי לא להניח למחשבותיו של זר להתערב בינינו.

איך אפשר להשפיע לחבר מבלי ליהנות ברצון לקבל?

כל הקיים משתלשל ממקור אחד, להיטיב לנבראיו, שכדי להגיע אליו עלינו להשתמש במה שנמצא מולנו, לפנינו וסביבנו. סביבנו נמצאים חברים, וכל שאנו עושים עמם נועד לקרבנו למטרת הבריאה, לאותה דרגת להיטיב לנבראיו. כדי להגיע לדרגה הזאת עלינו להתקרב לחברים במעלה 125 מדרגות. אם אנו עושים זאת, אנו עולים 125 מדרגות אל הבורא.

כתוב בדגש מיוחד שמצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות בין אדם למקום. כלומר, הבורא נסתר, החבר מגולה, האדם פועל פעולות כלפי החבר וזה מקדם אותו לבורא באותה מידה שבה השתדל לפעול לקרבה ביניהם. כי האדם לא מרגיש בהבדל ולא משנה לו למי מכוונת פעולתו כשהיא יוצאת מחוץ לתחום גופו.

אנו מעוניינים להיות בקשר עם הבורא כי אנו מקווים לקבל ממנו דבר מה, ומהחבר אנו יכולים לקבל רק באופן מוגבל, לכן מבחינת הרצון לקבל ודאי שיש הבדל בין בורא לחבר. מהבורא הוא מקווה ליהנות, ומהחבר הוא יקבל - רק מעט תענוגים גשמיים.

אך כשאנו עוסקים בלהשפיע וביציאה אל מעבר לגופנו, ההשפעה כלפי הבורא וכלפי החבר היא אותה השפעה. אלא שבהשפעה כלפי החבר ניתן להבחין מיד אם אנו עוזבים את גופנו, כלומר לא חושבים על הרצון לקבל שלנו, כי כלפי הבורא האדם יכול להשלות את עצמו. בעניין הבורא הוא משקר לעצמו לבטח, כי אין לו שום דרך לבדוק את תוצאות ההשפעה, וכלפי החבר הוא מיד רואה אם הוא יכול לעשות זאת או אינו יכול. האדם עשוי לחשוב לרגע אחד שהוא רוצה להשפיע לחבר, אבל רק לרגע אחד ורק לחשוב.

אם כך, מאין שואבים את הכוח? מה נוכל לעשות עכשיו, כשמגולה לנו שאנו נמצאים ברצון לקבל מוחלט שאיננו מסוגלים לעשות עמו דבר? ואז האדם מטכס עצה עם חברו איך לעזור זה לזה, כמו שכתוב: "איש את רעהו יעזורו". במה "יעזורו"? רב"ש אומר, בהעלאת מצב הרוח.

אך מה הקשר בין הגעה למטרת הבריאה לבין העובדה שהחבר משפיע לנו מצב רוח טוב, שניתן לקבלו גם ממקורות אחרים? מהי פשר תשובתו של רב"ש בעניין? הרי "איש את רעהו יעזורו" להגיע לבורא, לדבקות, לרוחניות, ובמה אנו עוזרים זה לזה להגיע לרוחניות, בהתבדחויות הדדיות?

כוונתו של רב"ש בתשובתו הייתה, שאנו יוצאים מגדרנו כדי להשפיע לו. איך ניתן לעשות זאת? שהרי ניתן לראות רווח ברור בהשפעה הדדית, כמו בכל חברה. בחברות רבות אנשים מתאגדים יחד, מרגישים מגובשים ומתחנכים לכך מפני שיש להם מטרה משותפת ובלי הגיבוש לא יוכלו לשרוד. האנשים דבקים זה בזה ומשפיעים טוב זה לזה כי הם רואים מיד מה הם מרוויחים מכך.

אבל בקבוצה רוחנית, אם מתחילים לשפר את מצב הרוח זה לזה לא מיד ניכר הרווח, מפני שמלכתחילה מתכוונים לרווח המתבטא בהתקרבות לבורא, ואז הרווח נעלם, הוא בעל מנת להשפיע. וכך, ככל שאדם יגרום מצב רוח טוב לחברו הוא לא יראה תוצאות מכך ברצון לקבל שלו, ואז אין לו חומר דלק להוסיפו לרצון לקבל שלו ולפעול עוד ועוד. הוא לא מסוגל לעשות זאת.

איך יוצאים מהמצב הזה? יש להגיע להכרה שלא נוכל לפעול בעצמנו את הפעולה הרוחנית היחידה הנמצאת בהישג ידינו - השפעת מצב רוח טוב לחבר, אלא אם כן הבורא יעזור לנו בה. וכך האדם נאלץ למשוך אליו את הבורא כדי שיעזור לו להסתדר עם החבר. שימוש כזה בכוח העליון כלפי החברה נדמה נבזי, לא ראוי ומזלזל בכוח העליון. אבל לא כך הוא, האדם לא מזלזל כי מדובר באותה עבודה עצמה.

אנו פועלים פעולת השפעה לחבר, שדרוש לה כוח עליון, ואז הבורא חייב להימצא בינינו. גם אנו וגם החבר דורשים שהבורא יתגלה, אבל לא כממלא תענוגים אלא ככוח מתקן, ככוח המחזיר בתשובה. אחרת לא נוכל לפעול פעולת השפעה הדדית, שהיא הפעולה הרוחנית הראשונה שלנו.

ואנו עומדים בפני תנאי, שאם לא נפעל את הפעולה הזאת, לא יתגלה הכלי הרוחני. זה נקרא "עד שעם ישראל לא יתקבץ כאיש אחד בלב אחד", העם לא יוכל לגלות את הבורא, לא יוכל לקבל את התורה, לא יוכל לפעול דבר. בעל הסולם כותב את העיקרון הזה, של התגלות האלוקות במאמר "מתן תורה", שהאלוקות מתגלה דווקא ביחסים שבין אדם לחברו, שם נברא הכלי הרוחני.

באיש מאיתנו אין כלי רוחני מלכתחילה, אלא רק רצון לקבל. הרצון להשפיע נמצא בינינו לבין החבר, אנו לו והוא לנו. הכלי נמצא בינינו. הוא לא נבנה עלינו או עליו, אלא ביחסים בינינו, על ידי כך שהבורא נותן לנו את האפשרות הזאת. ואז אנחנו יכולים לפעול בשטח שכבר לא נקרא העולם הזה. כלומר, הבורא נותן אפשרות כזאת, והיא כבר תביא את גילוי הרוחניות ואת מעבר המחסום.

ניתן לראות עד כמה זה קרוב. כתוב: "לא רחוק ממך הדבר". אפשר להמחיש את המצב הזה ולבצעו, ולראות שקיבלנו את כל הדרוש לנו. לאנשים הלומדים קבלה, החיים במקומות נידחים ורואים ושומעים אותנו רק באמצעי התקשורת מרחוק, קשה הרבה יותר.

ודאי, גם להם יש פתרון, כי לא לחינם הם נמצאים במקומות מרוחקים. גם העובדה שאדם נמצא באוסטרליה, באמריקה או בסיביר ירדה מאותה נקודה סופית "ליהנות לנבראיו". לגביו, אנו החברים שלו, החברה שלו, וכלפינו עליו לעשות ולבצע את היחס הנכון לחבר.

אבל אנו כבר נמצאים בשטח, ויש לנו הכול: שיטה, מאמרים, מידע ברור, בורא שמוכן לעזור. כל הנדרש. נותר רק לבצע את הפעולה זה כלפי זה.

האם איננו מכשילים חבר בכך שאנו מספקים לרצון לקבל שלו תענוגים?

"מצב רוח" הוא כלל התענוגים שיש בנו. מצב רוח טוב הוא תוצאה של מילוי ברצון לקבל. אם כך, כשאנו גורמים מצב רוח טוב לחבר, והרצון לקבל שלו מרגיש מסופק ומלא, האם איננו מכשילים אותו בכך? קודם לכן היה שרוי במצב רוח רע, מתוסכל, מיואש ועצבני. עכשיו אנו דואגים שירגיש טוב, וזה עשוי אולי להרדימו, להרגיעו יתר על המידה מהמתח ומהדריכות. האם זה לא יקשה עליו את הדרך? האם זאת מטרתנו? הרי הבורא נותן לו מצבים של גילוי הרע, הכרת הרע, ודווקא בשלם הוא יעלה מעלה. אולי עלינו לעמוד מן הצד ולהניח לו לסבול, ומתוך כך הוא יעבור מהר יותר למצב אמיתי? הרי אנחנו עצמנו מוכנים לסבל, ויודעים שבלי לסבול בתוך הרצון לקבל לא נשתוקק להיפטר ממנו. מה עלינו לעשות בנושא מצב הרוח?

כשחבר מיטיב עמנו, אנו מתחילים לשבחו. השבחים שלנו ממלאים את הרצון לקבל שלו ומביאים אותו להשפיע על מנת לקבל. הוא משפיע עלינו טובה, ואילו אנו, באמצעות השבחים שאנו חולקים לו במעמד החברה, מביאים לו תענוגים תמורת השפעתו.

החבר רוצה לקבל רווח רוחני תמורת ההשפעה שלו, ובמקום זאת אנו ממלאים אותו בדיבורים יפים שמרגיעים אותו ומפתים אותו להתחיל להתגאות בעצמו. כלומר, אנו מכשילים את החבר. האם כך עלינו להמשיך ולנהוג?

כן, אנו יכולים להפליג בשבחו של חבר, אך תלוי במה מולבשות המילים הנאמרות, ומה הכוונה המסתתרת מתחת לשבחים. איננו משבחים אותו דווקא, אלא את רעיון ההשפעה ההדדית בחברה. בשבחים הללו האדם מלמד את החברה ואת עצמו עד כמה מיוחדת ורוחנית היא פעולת ההשפעה. בהודיה לחבר לעיני כל יש להביא ליחס מיוחד לפעולת ההשפעה, ולא אישית לחבר; שהיחס הזה יעלה את כל יתר החברים לדרגת חשיבות ההשפעה.

בחיי היומיום אנו רואים שאפשר להביא לחבר מתנה שיקבלה באהבה ובשמחה, ואפשר להביא לו אותה מתנה בדיוק, בלבוש כזה של כוונות או של יחס שהוא רק ירצה להיפטר ממנה ושתפיל עליו צרה. כלומר, נתינה יכולה לגרום לאדם להרגיש את כל סוגי ההרגשות.

יש להלביש את השבח הנאמר לחבר בכוונה כזאת שלא אליו יכוון השבח, אלא אל הבורא שנתן לנו כוח לבצע את הפעולה הזאת. כי אם לא היינו מקבלים את הכוח הזה מהבורא, לא יכולנו לפעול טובות זה כלפי זה. לכן כשפועלים לטובת האחר לעולם איננו פונים זה לזה, אלא לאותו כוח עליון שנתן לנו הזדמנות לעשות זאת.

בעל הסולם כותב על כך במכתב. אדם הולך לרופא מצוין, משלם לו כסף טוב, מקבל תרופה מתאימה, ומבריא. ואז במקום לשבח את הרופא, הוא משבח את הבורא. כך גם בעניין שבח לחבר. אי-אפשר להשפיע טוב לחבר, שזאת תנועה רוחנית, אם לא מקבלים כוח מהבורא.

לכן איננו משבחים איש את רעהו, כי אין באיש מאיתנו דבר טוב. אותו חומר דלק, אותה כוונה, אותה נטייה שיש בכל אחד מאיתנו לקראת השפעה באה רק מלמעלה, ורק אם היא אכן מגיעה לנו. לכן אנו משבחים את העליון ולא את עצמנו.

ממילא כך מסתדר מעצמו בינינו. ככל שנשבח זה את זה בחברה לא נוכל להתגאות, כי הרוח הכללית בקבוצה אינה מאפשרת זאת. כמובן, קיימת קנאה זה בזה על מעשים טובים, אך אנו עסוקים בצעידה בדרך ולא בהשוואות אישיות.

למי יש להתחבר - לבורא או לחברים?

עלינו להתחבר לפעולה כלפי החברים. אנו חייבים לעשות אותה כי זאת הפעולה הרוחנית היחידה העומדת לרשותנו לעשותה. אם מבצעים אותה, מתקדמים לרוחניות. אם לא, לא מתקדמים. ואז, כשאדם נוכח לדעת בבטחה שהוא לא מסוגל לבצע את הפעולה הזאת, באין ברירה הוא פונה לבורא שיעזור לו לפעול כלפי החבר.

היכן נמצאת כאן הבחירה של האדם?

הבחירה היחידה העומדת לרשות האדם היא להתחזק במשימה הזאת, שהחברה תספק לו הכרח ונחיצות לפעול כך. עליו לשאוף לכך שתהיה לו מתיחות ודריכות כלפי הפעולה הזאת, ההבנה שאין לו ברירה אלא לבצע זאת.

הלחץ לפעול כך וההכרה בנחיצות חייבים לבוא מהחברה, ואז האדם פונה לבורא שיעזור לו לבצע פעולה רוחנית. ואם האדם רוצה לעשות את כל אותן הפעולות בינו לבין הבורא, זאת אשליה במלוא מובן המילה. הוא נמצא בחזיונות כאלה שאין לו ספק שהוא כבר בגמר התיקון.

רבים מתלוננים: כמה אפשר לסבול? מתי נעבור מחסום? איפה הבורא? אבל האם הם דורשים אותו כשותף למעשה הרוחני, למעשה ההשפעה? האם אי פעם ביקשו ממנו לקחת בזה חלק? מה הכוונה ב"וייאנחו בני ישראל מן העבודה"? אחרי פעולות שונות שניסו לבצע, בני ישראל התחילו לזעוק אליו באמת.

איך אפשר לדבר על גרימת מצב רוח טוב זה לזה, כשהיחס במפעל נוקשה וגס?

בעבר היה מגולה לנו שכולנו חברים, שבאנו ללמוד כדי להתעלות לרוחניות, והשפה שהשתמשנו בה בינינו הייתה יפה ועדינה. נהגנו זה בזה בכפפות של משי. עכשיו אנו מתייחסים זה לזה כמו אל עובדים במפעל, בגסות, ואין מה לדבר על שיפור הדדי של מצב הרוח. האם עלינו להתעקש על גרימת מצב רוח טוב לחברים?

עכשיו לפחות מגולה לנו שאיננו גורמים מצב רוח טוב זה לזה, אבל ניתן לגרום מצב רוח טוב בצניעות רבה. לכל אחד ישנן כל האפשרויות לעשות טוב לחבר בכל מיני אופנים, גם בהצנעת לכת. הכול תלוי בנו. דבר לא נעלם. כבר קיימת מערכת יחסים בין החברים, וניתן לשתול בתוכה כל כוונה וכל יחס שנרצה. המערכת קיימת, האחד קשור אל היתר, איש לא תוהה על קנקנו ועל כוונותיו, וכל אחד מהחברים יכול לעמוד בקשר עם האחרים.

כשאדם רוצה קשר עם האחרים הוא לא אומר שיש לחבור יחד כדי לעלות לרוחניות, הוא מדבר על העבודה במפעל, על הדרכים להיטיב משהו, על רעיון שעלה בו באשר לעשייה נוספת או שהוא סתם מבקש עצה.

ניתנה לנו דווקא מסגרת העולם הזה, שבה אנשים נמצאים יחד, ועלינו לבנות עליה יחסים רוחניים. איננו מבינים מה טמון במפעל הזה, המייצר אמצעי תקשורת לקבלה, שכולו עובד כדומם לצורך הפצת הקבלה. אנו חייבים רק להכניס בו רוח. כל הצינורות שאנו יוצרים נועדו להעברת רוח, רוחניות, והצינורות הללו כבר קיימים בין כל אדם לרעהו. המפעל הוא מכונה שכבר נבנתה, שמוכנה להיות מכונה רוחנית, ורק חסרה בה כוונה למטרת העבודה, ליחסים שאמורים להתקיים בין החברים ולתוצאה הרצויה מהעבודה.

בעל הסולם חלם שיהיה לו מפעל לעורות, שם יעסקו הוא ותלמידיו בעיבוד עורות. מדובר בעבודה קשה, בסביבה מסריחה ומלוכלכת, עבודה שאין גרועה ממנה. ודווקא מפעל כזה הוא רצה. ואנו, מצבנו טוב. עומדת לרשותנו אפשרות לעשות מה שעד כה לא ניתן לאיש לעשות - לארגן את מפעל הקבלה בעולם.

האם הופעה בפני קהל, המעבירה את מסר הקבלה באופן רגשי, עלולה להניח אחיזה לחיצונים?

המטרה הכללית שלנו היא התפשטות חוכמת הקבלה. בעל הסולם כותב, שבכך תלוי גורל כל העולם. שכל העבודה של כל אחד ואחד מאיתנו, בזמן שהוא נמצא בעולם הזה, היא להביא להתקרבות למטרת הבריאה. פעולת ההפצה היא העבודה החשובה ביותר, ואין עבודה שהיא למעלה ממנה בחשיבותה. ודאי, עבודה פנימית בחברה חשובה לא פחות, אבל כשמדובר בעבודה חיצונית, שהיא מחוץ לפעולות שבינינו, ההפצה היא החשובה. בעל הסולם כותב על כך במקומות רבים.

השאלה העומדת בפנינו היא רק איך לעשות זאת. בנושא ממין זה עלינו לבדוק כל פעם בדיקה מחודשת, ואפשר לומר שבכל פעם אנו מקבלים עדכון מלמעלה ומתחילים לחשוב ביתר יעילות ובאופן יותר מפורט ומבורר. בעניינים שכאלה אין הדרכה כתובה מראש או דברים כתובים שיתגלו בהמשך.

אם מכנסים כמה מאות אנשים באופן מכובד וצנוע, ומסבירים להם את הרוחניות בדרך עקיפה, באמצעות אמנויות כמו תיאטרון או שירה, שום נזק לא ייגרם בכך. היהדות השתמשה באומנויות באופן טבעי. כשרוצים ללמד כמה מאות אנשים בשפת השירה, התנועה, המוסיקה, הסרטים וכולי, המטרה בכולם היא אחת, למשוך את האדם לרוחניות, לסייע לו לברור את המצבים הקרובים לרוחניות שעשויים להיות בו.

אפשר לגרום לאדם לעשות כל זאת באמצעות מסך קולנוע, במת תיאטרון או באמצעות המוסיקה. כל אלה נמצאים ביהדות. אפשר להשתמש בכל אמצעי התקשורת, בכל פרסומת, ובכל העומד לרשות האנושות. בסופו של דבר הכול נגלה רק לשם כך. אם האדם מדבר בכנות, מתוך לבו, אומר מה יש בלבו דווקא ולא דיבורים כלליים על האדם לעומת הבורא, על האדם לעומת החברה, הלימוד או החברים, הוא מצליח להשפיע.

איך מתגלה כוחה של החברה באדם?

אם האדם מרגיש משיכה ומחשיב מאוד את ההגעה אל המטרה, את ההשפעה לחברים, זאת תוצאה של שהייה בחברה, ובכך מתגלה בו חשיבותה.

איך יכולים חברי קבוצה רוחנית מרכזית לחבור ללומדים הנמצאים במקומות מרוחקים?

חברי קבוצה רוחנית מרכזית יכולים לחבור ללומדים הנמצאים במקומות מרוחקים על ידי ארגון קבוצות גדולות במקומות שונים בעולם, שליחת שליחים מטעמה, הכנת אנשים באמצעות שיעורים וירטואליים והזמנה לבוא אליהם בחגים עיקריים כמו סוכות ופסח.

גם נסיעות של הרב למקומות שהייה מרוחקים וביקורים בכל הקבוצות במטרה לשוות לכולן צורה אחידה ורוח אחידה, מביאות להבנה הדדית ויוצרות קרבה. בסופו של דבר נציגי הקבוצה והרב עצמו הם הקושרים יחד את כל הקבוצות.

הבעיה הגדולה נוצרת עם אנשים בודדים הנמצאים אי שם במקומות נידחים, שאין אפשרות להגיע אליהם. על האנשים הללו להשתמש באינטרנט, בווידיאו, בשיעורים וירטואליים, ולעשות כל מאמץ כדי להגיע לקבוצה העיקרית, פעמיים בשנה לפחות. בארצם עליהם להגיע למקום המפגש המרכזי, העוסק בלימוד הקבלה ובהפצתה.

ישנם מקרים שבהם אנשים נאלצים למכור רכוש כדי לרכוש כרטיס נסיעה למקום מרכזי העוסק בקבלה, וכמובן, שכרם יהיה בהתאם למאמציהם.

מה המשמעות בכך שהמצווה "ואהבת לרעך כמוך" כוללת בתוכה את כל יתר המצוות"כלל גדול בתורה"?

"ואהבת לרעך כמוך" היא אחת מתרי"ג המצוות, אבל היא המצווה הכוללת. כלומר, מחשבה עליה בלבד מביאה לתיקון כל יתר המצוות. מה פירוש כל יתר המצוות? בסך הכול ישנם תרי"ג רצונות, תרי"ג אברים ב"גוף" האדם, בגוף הנשמה. מצווה פירושה התקנת מסך וכוונה על מנת להשפיע על כל רצון ורצון שבנשמת האדם.

המצווה הכללית של כל המצוות היא "ואהבת לרעך כמוך", כשהאדם יוצא מהרצון לקבל שלו ומגיע לאהבת הזולת באותה מידה שבה הוא אוהב את עצמו. כלומר, אין כל הבדל בינו לבין יתר האנשים. אין הוא צריך לשנוא את עצמו לשם כך, אלא לכלול את עצמו באותו תהליך, באותה תוצאה.

מה שיש להדגיש הוא, ש"ואהבת לרעך כמוך" היא לא מצווה אחת, אלא מכלול של כל המצוות. ואפשר גם לומר אחרת, ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלי הנבנה מכל הרצונות, ובו מתגלה האלוקות. כפי שבעל הסולם מסביר ב"מתן תורה", שאם יש כלי "כאיש אחד בלב אחד", הבורא נגלה.

מה חשוב יותר לחיזוק החברה, הפצה או עבודה פנימית?

אי-אפשר להפריד עבודה פנימית מעבודת ההפצה. גם אם האדם מבין עד כמה חשובה העבודה הפנימית, איך יבטא את חשיבותה בעיניו? בכל המקומות, וגם אצל בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר", כתוב שדווקא בהתגלות חוכמת הקבלה בלימוד רחב מגיע המשיח.

אי-אפשר לבטא את הרצון להתעמק בעבודה הפנימית אלא בעבודת הפצה. איזה קשר אחר ייתכן בין אנשים אם לא קשר ההפצה? עיסוק בהפצה מושך את הבורא, ואז הוא נמצא בין העוסקים בה. הרי אנו עומדים להפיץ את תורתו בין בני האדם. לכן ההפצה היא הפעולה המועילה ביותר גם בתהליך התקרבות לבורא וגם לתיקונים שממילא אנו עוסקים בהם.

לכן חובה עלינו לעסוק בהפצה. מניסיון שנצבר במשך עשרים השנים האחרונות ניתן לראות, שקבוצות גדולות מאוד, שאף עמדו בקשר עם רב"ש, הפסיקו להתקיים והתפזרו. כל אחד מחברי הקבוצות הללו חי לבדו או נמצא בקשר ארעי עם חבריו, וכל זאת משום שזלזלו בחשיבות ההפצה.

ולעומתם, אנשים אחדים מתלמידי הרב שחברו יחד לצורך הפצה והוצאה לאור של פירוש ל"תלמוד עשר הספירות", אף על פי שאינם מקיימים קשר עם הקהל או עובדים עמו, בכל זאת נשמרו כקבוצה. יש להם סדר יום משותף והם ממשיכים להתקיים כתלמידים.