אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 126. משמעותה של התנועה קדימה

שיחה (27.12.02) על מאמר: "סדר ישיבת החברה - א"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ד' - שונות, עמ' 11

בקבלה לומדים שממחשבת הבריאה מתרחשת התפתחות של ארבע בחינות דאור ישר. מבחינת שורש (מחשבת הבריאה), מהאור, באה בחינה א', שהיא רצון לקבל. מרצון לקבל באה בחינה ב', שהיא רצון להשפיע. מהן באה בחינה ג', שהיא מימוש הרצון להשפיע, בכך שבחינה ב' לוקחת את בחינה א' ורוצה להשפיע באמצעותה. ואז נולדת בחינה ד', שהיא הרצון לקבל במלואו.

במאמר "דומם, צומח, חי, מדבר" בספר "שמעתי" מסביר בעל הסולם, שרצון לקבל בדומם הוא רצון לקבל זעיר. כלומר, לפי מה שהבורא רוצה להשפיע נברא בנברא הרצון לקבל, והרצון לקבל שבנברא אינו כזה שהנברא מבין אותו, אלא הוא טבעו. הנברא אינו מבקר את הרצון לקבל שלו, אלא הוא פשוט קיים בו כך ומשמש אותו כמו דומם, צומח, חי, מדבר בעולם הזה. הטבע קיים, וכל אחד מקיים בו את טבעו המחויב, אם ירצה בכך ואם לא. כלומר, במצב כזה אין טעם לדבר על בחירה חופשית, כי אין בו כל תנועה חופשית.

בבחינה ב' (דרגת הצומח) כבר מתחילה להיות בחירה חופשית. האדם עדיין לא נמצא בבחירה חופשית, אלא יש בו מידה מסוימת של תנועה פנימית חופשית. במה הוא חופשי יותר? הבורא רוצה שיקבל, והוא מתנגד לרצון לקבל הזה ונוהג הפוך ממנו, כאילו יש בו רצון להשפיע. ומאין בא לו רצון להשפיע? הרצון הזה מתעורר בו מפני שבבחינה ב' הבורא גילה את עצמו כנותן.

כלומר, האדם רואה לא רק את התענוג שלפניו, אלא גם את נותן התענוג. בתוך התענוג עצמו שנכנס באדם שוכנת נוכחות הבורא, שהוא חש בה פתאום. וכשהוא מרגיש את נוכחות הבורא, הוא רוצה להשפיע. כלומר, גם הרצון הזה להשפיע מובנה בו ואין לו שום שליטה בו. בחינה ב' רוצה להשפיע מפני שגילוי הבורא מחייב אותה לעשות זאת.

ואחרי כן באה בחינה ג'. כשבחינה ב' מבינה שהיא רוצה להשפיע, איך היא עושה זאת? היא מגלה בבורא דרגה נעלה עוד יותר, רצונו להשפיע, והיא מגלה שההשפעה מענגת אותו. בחינה ב' מגלה שהבורא מתענג מכך שהיא נותנת לו, ואז היא לוקחת כביכול את בחינה א' ומתחילה לקבל בה, כשהקבלה בבחינה א' היא למעשה ההשפעה שלה.

גם בפעולה הזאת היא משתמשת בכל היוצרות שלה, ברצון שבא במחויב מהבורא, לקבל, וברצון שנבנה במחויב מהבורא, להשפיע. פעולת ההשפעה באה כתוצאה משתי הבחינות הללו. בחינה א' ובחינה ב' יחד נותנות בחינה ג', ואחר כך באה בחינה ד', שהיא כבר רצון לקבל לעצמו שנולד כתוצאה מהרגשת השורש.

ובעל הסולם אומר, שאין לנו כל נגיעה ברצון לקבל בבחינה א', שהוא טבע העומד בפני עצמו. זהו הכלל של כל הדומם בעולם הזה, שאינו מסוגל לנוע. גם בעולם הזה אין לו שום אפשרות לעשות תנועה כלשהי. הוא לא יכול להפוך את עצמו לדבר, לא לזוז ממקום למקום, לא לנוע מזמן לתנועה וכולי.

הרצון לקבל בבחינה ב' הוא כבר גדול יותר, הוא צומח. הוא אינו נע ונותר במקומו, אבל הוא יכול להתפשט. אלא שטבעם של כל הצמחים הוא אותו הטבע. כולם צומחים בו בזמן, נובלים בו בזמן, נפתחים אל השמש בו בזמן. אף צומח לא עומד ברשות עצמו. כולם אותו דבר עצמו. כל בני מין מסוים זהים. בבדיקת האחד יתגלה שהוא כמו השני והשלישי. לאף אחד אין אופי שמייחד אותו. בדקת אחד - בדקת את כולם.

אחרי צומח בא חי - בחינה ג'. החי כבר מסוגל לנוע ממקום למקום, אף על פי שלפרטים שלו ישנם עדיין דברים הפועלים עליהם במשותף. למשל, דגים משריצים באותו מקום ובאותו בזמן, וחתולים מזדווגים במועד מסוים, בעונת הייחום. לדרגת החי ישנן תכונות כלליות, אבל לכל פרט בה יש גם חיים פרטיים, הוא נע ממקום למקום, יש לו חופש תנועה חיצונית. אך כולם קשורים לזמן המסוים שבו הם קיימים.

לבחינה ד', דרגת מדבר, אדם, יש יכולת לנוע, חיים אישיים-פרטיים, והעיקר, ייחודה של בחינה ד' הוא שהיא מרגישה עבר, הווה, עתיד, שאף בחינה אחרת לא מרגישה. ובחינה ד' מרגישה גם את הסביבה. אדם יכול לסבול את סבל חברו - לקבל על עצמו את צער הציבור ולהגיע ממנו לתוצאה, למילוי.

כלומר, בבחינה ד' יש תוספת מהותית, היא יכולה לקנות רצון נוסף, יכולת שכל בחינה אחרת נעדרת. מפני שבחינה ד', שבאה מהרגשת מעמד הבורא, מנקודה גבוהה יותר, יכולה לקנות רצון, היא יכולה לצרף את מעמד הבורא לכל הרצונות הללו, בחינות א', ב' ו-ג' שבאו מן האור היוצא מהבורא ומשתמשות ברצון שברא הבורא.

לכן בחינה ד' היא גמר הכלי, כי יש בה רצון שלא נבנה ישירות מהבורא, אלא הנברא, שנבנה תחילה כדרגת "בהמה", מגיע לקניית רצון נוסף. מאין הוא לוקח רצון נוסף? מהנמצא מחוצה לו, מהזולת, מהבורא. היכולת הזאת לקנות חיסרון נוסף על מה שמגיע לו מלמעלה ישירות נקראת "אדם".

איך זה מתבטא בעולמנו? אנו נמצאים במצב הנמוך ביותר, החשוך ביותר. מצד אחד, אין לנו כל אפשרות להתקשר לנקודה הגבוהה הזאת של מעמד הבורא, לקחת ממנו את הרצון להשפיע. ומצד אחר עלינו להיות בהסתר, כדי שתהיה לנו בחירה חופשית. אם לא תהיה לנו בחירה חופשית לא נבצע את כל העלייה הזאת וניאלץ לפעול את הפעולות המתחייבות מן הטבע. אם נראה את הבורא, נהיה ככל יתר הבחינות, נאלצים לתפקד כפי שהטבע מכתיב לנו. הסתרת הבורא מאפשרת לנו לפעול באופן עצמאי, אף על פי שאיננו יודעים כיצד או מה לעשות.

לכן התרחשה שבירת הכלים ונשמה אחת כללית נחלקה לנשמות רבות. כך יכול האדם לבצע את פעולת הקנייה של רצון חיצוני לו, לא מהבורא הנסתר ממנו, אלא מהאנשים שסביבו. אם הוא רוכש את הרצונות שלהם, הוא רוכש את כל יתר הרצונות הנמצאים בכל הנשמות שמחוצה לו. זה דומה להגעה לגילוי הבורא, למעמד הבורא ולרכישת החיסרון הזה מתוך כך. כי החיסרון שנמצא בחברה, בזולת, בסביבה והחיסרון שנמצא בבורא הם אותו חיסרון עצמו. כלומר, החיסרון נמצא מחוצה לנו ומה שמחוצה לנו לא קיים לגבינו.

לכן קניית חסרונות מחברים וקניית חיסרון נוסף מהבורא מכוונים לאותו מקום, וזה הפתרון היחיד שעומד לרשותנו לעלות בדרגות הרוחניות. הציבור שממנו נרכש החיסרון הם אותם אנשים הנמצאים פחות או יותר באותו נתיב כמו שלנו, באותו מסלול התפתחות, מכוונים לאותה מטרה.

איך יש להתייחס למי שאנו רוצים לקנות ממנו רצון? רב"ש אומר, שבפני האדם עומדות רק שלוש אפשרויות של יחס לחברים שסביבו: יחס כאל רב - כשהחברים גדולים מאיתנו. יחס כאל חבר - שהחברים שווים לנו. יחס כאל תלמיד - שהחברים קטנים מאיתנו.

ובהתאם למה שהאדם רוצה להשיג מחברו, כך עליו להתייחס אליו. אם הוא רוצה ללמוד מהחבר, הוא רוצה לקלוט מממנו את הרצון שלו - אפשר לקלוט דרך מילים, דרך השפעה שלו אלי, דרך התרשמות ממנו - ואז הוא מעוניין שהחבר יהיה גדול בעיניו, והוא עצמו קטן. כך הוא יקנה עוד רצון ויתקדם עוד לקראת המטרה.

לא משנה אילו מעלות ממשיות יש לחבר, כמה רחבה ידיעתו ועד כמה הוא עצמו משתוקק, הכול תלוי בהערכתנו אותו. לא לחינם נכתב: "מכל תלמידי השכלתי" - ייתכן שאדם יהיה רב גדול ותלמידו קטן, אבל הרב ימעיט את עצמו אל מול תלמידו, ילמד ממנו ויקבל ממנו חיסרון. החסרונות שאנו מקבלים אינם באים מאדם אלא מאותה נשמה כללית, נשמת "אדם הראשון".

כדי להתייחס לחבר באופן שאיננו מעניקים חשיבות לקומתו, אלא רק להערכתנו אותו - עניין סובייקטיבי לחלוטין שאין לו שום קנה מידה אמיתי - יש לדעת, כדברי רב"ש, שהאדם נוטה תמיד להרגיש שמה שיש לו טוב יותר, והוא מעריך פחות את שיש לחבר. ברגע שאדם אינו יכול להשיג מה שיש לחברו, לקחתו ממנו, הוא לא יעריך את שיש לחבר כדבר טוב, כדי להימנע מסבל ומקנאה.

רב"ש מדגים זאת בעזרת הורים וילדים. הורים חושבים תמיד שילדיהם הם הטובים ביותר. למה? כי הם אוהבים אותם ורואים בהם רק דברים טובים. כדי לחפות על כך ההורה בונה בדמיונו דמות של ילד טוב. אם תמיד תתפוש את בנה כיפה והחכם ביותר, גם אם אין לכך אחיזה במציאות, כי כך היא רואה אותו.

יש לדעת שהכול תלוי בהערכה האישית והסובייקטיבית שלנו, אלא שבה בלבד נמצאת הבחירה החופשית שלנו, באופן שבו אנו בוחרים לראות את האחר ולהתייחס אליו. לא משנה לנו מי הוא באמת כי אנו מלכתחילה יודעים שאנו משוחדים. תמיד נראה בו רק מה שטוב בשבילנו. לכן מראש לא נחטט בתוכו ולא נמדוד את מידותיו, נטיותיו ואת אופיו. אנו נתייחס לחבר כאל מי שנתן לנו הבורא כדי שנוכל לקבל ממנו, דרכו, תוספת רצון.

לכן העבודה כלפי חבר היא האדרתו בעינינו, לעומת המעטת עצמנו. באמצעות החבר אנו רוכשים רצון גדול יותר, ועל ידו אנו עולים מדרגה. כלומר, עלינו רק לבחור סביבה שתהיה פחות או יותר באותו נתיב כשלנו, ולהעמידה מולנו כך שתהיה עצומה בגודלה לעומתנו. כך נוכל להתפעל מהחברים כפי שילד קטן מתפעל מהמבוגרים, וכך הוא לומד. זאת הדרך ללמידה מהירה ולרכישה מהחברים את הדרוש לדרך.

אבל כדי להתפעל ולהתרשם מהחברה לא די בהאדרת החברים ובהמעטת עצמנו. עלינו לברר מה הם משפיעים עלינו. קטן עשוי להיות מושפע מהגדול, שבמקרה מסוים יהיה חבורת עבריינים, ומהר מאוד להפוך עבריין בעצמו. חברה טובה, לעומת זאת, תעזור לו להגיע להישגים. אם כך, האדם צריך להשפיע לחברה את שהיא תרצה להשפיע עליו.

החברים צריכים לסכם ביניהם, שההשפעה הכללית של החברה על כל אחד ואחד תהיה רק רוממות המטרה, רוממות הבורא, כי רוממות המטרה מעניקה כוחות. ואז החברה הופכת אמצעי, מנוף, מכשיר שעל ידו האדם מגיע לבורא בדרך הקצרה ביותר.

במאמר "החרות" מבאר בעל הסולם עניין זה. הוא אומר שאין לאדם כל אפשרות אחרת להגיע למטרה אלא באמצעות סביבתו. סביבה היא אותם הרצונות שעל האדם ללקט, לחברם לעצמו, ועל ידי ליקוט כל הרצונות מהסביבה, מכל העולם, הוא מגיע ל"ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". "כלל" פירושו כלי כללי לקבלת התורה, לקבלת האור. לכן העבודה שלנו מכוונת רק כלפי החברה.

הבורא הוא המטרה, והחברה היא האמצעי. רכישת הרצון לקבל מהחברה היא קניית אותו רצון לקבל, שאם האדם לא קונה אותו מחוצה לו הוא נותר עם טבעו הבהמי. במידה שבה הוא קונה אותו כך הוא הופך "אדם"

ההבדל המהותי בין בחינה ג', דרגת הבהמה, לבין בחינה ד', דרגת האדם, הוא שבהמה מרגישה רק את עצמה, ולכן אינה חשה עבר, הווה ועתיד. היא לא מרגישה את התפתחותה ולא יכולה לשלוט בה. האדם רוכש כלים נוספים שבאמצעותם הוא מוסיף ומתפתח.

כלומר, אם מטבענו איננו חברותיים, אין לנו דרך להתפתח. כשרוצים לעלות ממדרגה למדרגה, חייבים לקבל מהסביבה בכל מדרגה את ההבדל ברצון בינה לבין המדרגה שמעליה. ההכרה בהבדל לעולם לא תצמח בנו, כי אין בנו יותר רצונות מאלה שכבר קיימים בנו.

זה נקרא "להצטער בצער הציבור", לקנות מהציבור רצונות, חסרונות, חללים, ואז "זוכה לנחמת הציבור", לזכות במילוי באותם הכלים.

מה ההבדל בין קדושה להשפעה?

השפעה נקראת פעולה, וקדושה היא מצב הפנימי. אמנם מדברים על מציאות אחת, אבל מדובר במצב, וזאת פעולה. "קדוש" נקרא נבדל מהרצון לקבל, מחוץ לרצון לקבל. נבדל במשהו מדבר אחר. כשבקבלה משהו מכונה "קדוש", מתכוונים שאינו שייך לעולם הזה, נבדל מהעולם הזה.

השפעה וקדושה הן למעשה אותו דבר עצמו, רק ש"קדושה" היא התכונה עצמה - מעל הרצון לקבל, למעלה מהדעת, חפץ חסד וכולי, ו"השפעה" היא פעולה המתבצעת מתוך הקדושה.

איך יש להתייחס לחבר בקבוצה שגורר אותי לכיוונים אחרים?

האדם תלוי בקניית החיסרון מהחבר, ואין לו ברירה אלא להיתלות בחבריו. הוא רואה שחבריו נמצאים פחות או יותר באותו כיוון כשלו, מסתבכים כמוהו פה ושם, עדיין לא ננעלו על מטרה ברורה שהם אוחזים בה מול עיניהם ולא סוטים ממנה לשום צד. זה המצב שבו עלינו להיות - כל שינויי המצבים בכל אחד והבלבול הכללי הזה מסודרים ומחושבים במדויק מלמעלה.

אם כך, איך אפשר לפעול בתנאים כאלה? נדמה לנו שחבר אחד גורר אותנו לכיוון אחד, ואחר לכיוון אחר. מאין נדע מהו הכיוון הנכון ואם החבר אכן גורר אותנו? לכן מסבירים לנו במאמרים, שאדם חייב להשפיע לחברה מה שהוא רוצה שהחברה תשפיע עליו.

אם הוא רוצה שהחברה תשפיע עליו רוממות המטרה, כי אין לו עוד מזה, היא נותנת לו הכול: כוח, שמחה, רעננות. רוממות המטרה נותנת כוחות אדירים, על טבעיים, שאיננו זקוקים לדבר פרט להם. ועל האדם להפוך את עצמו כלפי החברה למעין ספק של אנרגיה ומרץ וידיעה. עליו להראות להם זאת, לדבר על כך. עליו להשפיע לחברה גם כשבתוכו אין לו כל אלה. לעתים אנו מסוגלים לעשות משהו למען אחרים שאיננו מסוגלים כלפי עצמנו. אפשר להטיף מוסר לכל אחד גם אם אנו עצמנו איננו מושלמים. מה שקורה בתוכנו הוא דבר אחד, ולהגיד דברי ערך לחבר זה דבר אחר.

הכול מתחיל מטעם האנוכיות. מזה מתחילים. הישאר אנוכי והתחל לפעול על חברך באופן פשוט וטבעי מה שאתה רוצה לקבל ממנו. כך היית עושה כשהיית נכנס עם מישהו בשותפות או כשהיית מעוניין לקבל יחס טוב מפקיד כלשהו. איננו זקוקים לדבר שהוא מעל לכוחנו. זהו משחק שגרתי ובסיסי מאוד בחיי היומיום.

מי נחשב חברנו?

המילה "חבר" נגזרת מהמילה חיבור. חיבור מתרחש רק כשמחוברים באמת, ואז אנו חברים של מי שיש לנו איתו נקודת חיבור כלשהי. אדם יכול להיות חברנו למשך חמש שעות ביום, וביתר שעות היום איננו חברים. הוא נמצא במקומות אחרים, ואולי יש לו נטיות נוספות או סטיות מן הדרך שאינן עולות בקנה אחד עם הדרך שלנו. בינתיים אנו מתחברים במשהו לדרך בעניין הרוחני. ודאי שהחיבור הזה עדיין לא מכונה קבוצה או חברותא, אבל יש חיבור. לכל אחד מאיתנו גם יש עליות וירידות, אך בזמן שאנו נמצאים יחד באותו מסלול הוא נחשב חבר. אם לא, עלינו לעזור לו או להניח לו.

אם אותו חבר יגרור אותנו פתאום לסיבוב סביב העולם למשך חצי שנה, האם יהיה חבר שלנו!? המילה חבר נגזרת מהמילה חיבור אם מחוברים בדרך, באותה מטרה. אחרת, לשם מה אני נמצא איתו? רב"ש אומר: מה זה חבר? ששניהם שווים, ששניהם רוצים להרוויח, ששניהם רוצים להשיג אותה מטרה. מכאן מתחילה החברות.

וכך עלינו לעשות מאותו חבר לדרך פעם רב שלנו, ופעם אחרת נהיה אנו הרב שלו. עלינו להשפיע לו את חשיבות הדרך כרב לתלמיד, ולאחר מכן לקבל ממנו אותה תחושת חשיבות. להתכופף ולשים אותו לרב עלינו, התלמידים. בכך אנו קונים את החיסרון שלו והוא קונה את החיסרון שלנו ואנו מעצימים זה את זה. אנו יכולים לעבוד כך כל הזמן זה על זה. גם בקבוצה שלאיש מחבריה אין מעלות מיוחדות, הם יכולים להגדיל את עצמם לאין שיעור.

אנשים אינם מבינים שהכול ניתן לידיהם, והם מזלזלים בכלל הפשוט הזה, שפרט לו אין מנוף אחר. אין בידינו כלי אחר לעבודה פרט לחבר. משמים מקבצים יחד את האנשים, מחברים אותם ונותנים בידיהם את כל התנאים, ובכל זאת כל אחד זועק למה אין לו, למה חסר לו. יש לנו הכול.

מהו הרצון לקבל - חומר או אגו?

רצון לקבל הוא חומר והוא אגו. לרצון לקבל אפשר להדביק את כל המילים הקיימות חוץ מתענוג, כי חוץ מרצון לקבל ותענוג לא קיים דבר. ישנם שני מרכיבים בכל הבריאה: בורא, שנוכחותו בתוך רצון לקבל מורגשת כתענוג, ורצון לקבל, חיסרון, שהוא מעין העתק מהבורא.

מה עשה הבורא? העתיק את עצמו, ואותו העתק מהבורא, ההפוך מצורתו, נקרא "נברא", "כלי". וחוץ משני אלה אין דבר. כל השמות מתלבשים על רצון לקבל או על תענוג שמרגיש הרצון לקבל, לא על התענוג עצמו, הנמצא מחוץ לרצון לקבל, שאי-אפשר לכנותו תענוג.

איזה תענוג המוגדר כחומר מורגש ברצון לקבל?

רצון לקבל נהנה מהרגשת המלאות באור, בבורא, במה שהוא רוצה. אם הוא ממולא במה שאינו רוצה, זה מורגש בו כייסורים, כחיסרון. כלומר, יש רצון לקבל, שיכול להרגיש את עצמו טוב יותר או בכך שהוא מתמלא או בכך שהוא מקטין את עצמו.

אדם שרצונו לקבל מילוי פוחת, מרגיש פחות ייסורים. אם הוא ממלא את עצמו בפחות הוא מרגיש פחות ייסורים וגם מרגיש תענוג. כל אחד ואחד מכוון את עצמו באופן טבעי לזה או לזה, כפי יכולתו. אדם המסוגל למלאו את עצמו מוזמן לפתח כמה שיותר רצון לקבל ולהצטער על כך שאין לו יותר. אם יש הרבה מאוד מאכלים והוא כבר אינו מסוגל לאכול, הוא מצטער שאינו יכול לאכול עוד. אבל אם אין מה לאכול, הוא מצטער על שיש לו תיאבון.

אם כך, איך יש לנהוג ברצון לקבל? ישנם כאלה המעדיפים לשכוח מלימוד הקבלה. לשם מה להם לקנות חסרונות נוספים מהחברה? אחרים רוצים לקנות עוד חסרונות מהחברה, אבל לקנות גם את רוממות המטרה, להרגיש מרחוק, מבחוץ, את החיסרון באור מקיף, ולדעת שבמקום כלשהו קיים גם מילוי. הרצון לקבל הגדול הזה לקראת המילוי ייתן לו את כל השאיפה, את כל הכוח, והוא ישיג אותו. תלוי באדם עד כמה יארגן את עצמו לפעולה נכונה.

רצון לקבל התחלתי ניתן לכל אחד ואחד, אבל רבים הם הבורחים מהלימוד. מדוע? הם מעדיפים לשכוח מהייסורים האלו ולהתעלם ממה שהם רוצים, לחזור לחיים רגילים המעניקים הזדמנויות לברוח מייסורים. אלא שאל לנו לברוח מייסורים. עלינו להשיג את המטרה, להשיג את התענוג.

וככל שיש עוד חסרונות וייסורים - תיאבון, וככל שהתיאבון הזה מתמלא, יש יותר תענוג. כלומר, אנו זקוקים לשני דברים מהחברה ומהסביבה: הרבה חסרונות והערכת המטרה, התענוג המצפה לנו ושאנו שואפים אליו. שני קצוות יש לקבל מהחברה: רצון לקבל מוגדל, מעין נקודה תחתונה נמוכה יותר, והערכת המטרה, שתהיה גבוהה ככל שניתן. אם האדם מגדיל את הפער ביניהם למידה המסוימת שלו, הוא יעבור עם זה לרוחניות. זה נקרא "גודל הקישוי" שיש לו.

ולכל אחד מאיתנו גודל קישוי מסוים משלו. צריך שיהיה פער בין הרצון לקבל לבין ההשתוקקות לגדלות המטרה, שסביבה אנו חגים יום ולילה. הפער ביניהם משתנה בין אחד לאחד, אבל אדם המגיע למידתו, אף על פי שאינו יודע מהי, נכנס עמה לרוחניות.

בעל הסולם אומר ב"פרי חכם", במכתב בדף ע', שגודל הקישוי, כלומר הרצון הנעול ללא הרף ובכל עוצמתו על המטרה, הוא התנאי לכניסה לרוחניות. רצון כזה אפשר לקנות רק מהסביבה. האדם עצמו מלכתחילה לעולם לא יוכל להגדילו ולו במעט, רק החברה.

באיזו מידה נכונה החוכמה הזאת גם מחוץ לחברה רוחנית?

כל חברה, כל אדם, כל העולם משתמשים בחוכמה הזאת באופן טבעי. רק בעבודה רוחנית יש להשתמש בה בסלקטיביות לקראת המטרה. אבל כל אדם המשתייך לחברה מסוימת, מעריך אותה, כי אם החברה שלו גדולה ומלאת עוצמה, טוב גם לו, הוא שייך לגדולים. אם החברה לא מקבלת אותו במידה מסוימת, הוא מתחיל לזלזל בה כדי להפחית את צערו. הוא מחליט שאינם שווים דבר ואז הוא לא מצטער שלא מקבלים אותו או שעליו לעזוב את המקום. באופן טבעי אדם משתדל תמיד להפחית את ייסוריו.

האם מוטל עלינו לקיים את הדברים הללו גם בחברה חיצונית?

איננו צריכים להתייחס בכלל לחברה חיצונית כחברה. היא אינה החברה שלנו ולא הסביבה שלנו. בעל הסולם מסביר זאת במאמר "החרות". הסביבה החיצונית, הרחוב, משפיעים עלינו פרסומות, טלוויזיה וממלאים אותנו בערכים שאינם שייכים בכלל לכיוון שלנו. אם כך, לשם מה לנו להתרשם מהם?

המעבר לרוחניות, מסביר בעל הסולם, הוא מצב פשוט מאוד, אם האדם מגיע אליו, הוא עובר. הוא דרוך רק לקראת הרוחניות ונמצא ברצון לקבל הגדול ביותר רק לרוחניות. ממש כמי שתקפו שיגעון, הוא אומר שם, כבעל תאווה שמקור תאוותו לא סר ממנו כל היום וכל הלילה. כמו אהוב למושא אהבתו.

אמנם כבר שכחנו אהבה מהי, אבל ננסה לדמות לעצמנו את ההרגשה. המקובלים כותבים, שלצורך כך ניתנה לנו בעולם הזה הרגשה הנקראת "אהבה ראשונה", כדי שתהיה לנו חוויה כזאת, דוגמה איך יכול האדם להשתגע מאהבה. כך עליו גם להשתוקק לרוחניות. ברגע שהאדם מגיע למצב הזה - הרצון הגדול ביותר המכוון למטרה אחת - הוא נכנס לרוחניות.

מה לעשות כשאנו נמצאים בעל כורחנו בסביבה שעלינו להתייחס אליה?

תלמיד קבלה הנמצא במקום עבודה מסוים, לא מעמיד את עצמו אל מול החברה, אלא אל מול העבודה שעליו לבצע. כלפי החברה במקום העבודה הוא חלק ניטרלי לגמרי, כאילו אינו קיים, 'שקוף'. דורשים ממנו לעבוד והוא מתייחס לעבודה שעליו לבצע, ומשתדל לבצעה בדרך הטובה ביותר. כך לא מתפעלים שם מאיש.

במקום עבודה עלינו להפוך את עצמנו לשקופים. ניתן לעשות זאת ואנו אף מוכרחים לעשות זאת, כדי לבנות בנו את נקודת האפס. כמו בכל מדידה יש ימינה, שמאלה, פלוס ומינוס, ובאמצע יש אפס. כשאדם נוהג כך בחברה במקום עבודתו, הוא מייצב את האפס שלו. כך הוא מצליח להתנהג שם בצורה גשמית, אנושית, השייכת לעולם הזה בלבד. לא לחינם יצרו למעננו מלמעלה את המסגרת הזאת, שבעזרתה אנו רואים מאוחר יותר את עצמנו על הסקאלה הזאת, היכן אנו נמצאים מבחינת ההתנהגות שלנו עם החברה הרוחנית, עם הבית, עם העבודה וכולי, היכן נכנס הכול כתנאים לייצוב חלקי הנשמה.

הטוב ביותר הוא לבצע את כל העבודה ללא הסתייגות, פשוט לבצע את הנדרש. בדרך כלל, אם נהיה צייתנים במקום העבודה ונשמור על רוח טובה, איש לא יאמר דבר. זה קשה יהיה למי שעובד במשרה הדורשת ממנו יחס אישי. זאת כבר בעיה. לכן רב"ש אמר תמיד: "לך תהיה סנדלר". שם אתה עם נעליים, לא עם אנשים. לכן חפשו חיבור בתוך המסגרת שלכם עם דומם, ולא עם אנשים.

אם האדם מתקין את לבו כלפי רוחניות, ואת כל יתר דברים הוא עושה רק כדי שלבו יהיה שם, הוא משחק עם העולם הזה בדרך הטובה והמועילה ביותר, ואיש לא יאמר לו שהוא לא בסדר. נכון, זה קשה.

בקבלה אומרים בפשטות, שלפני שאדם מבצע פעולה כלשהי, עליו לנעול את עצמו קודם לכן על מטרת הבריאה ורק אחר כך לפעול את הפעולה הגשמית ביותר, ואז היא תהיה לו כמצווה. כך כל דבר שיעשה יבוא במגע עם הבורא, עם הכוח העליון. ודאי, עדיין לא מדובר באור חוזר ובכוונה, וגם לא בביצוע כדי לקבל על מנת להשפיע, אבל במידה מסוימת הפעולה מקושרת למשהו רוחני, קדוש.

כך גם בעבודה. יש להשתדל לגשת לאנשים ולמשימות מהנקודה הזאת, אנו והקשר שלנו עם המטרה עומדים לבצע משימה. זה יעזור לנו לייצב את עצמנו ולהתייחס נכון לתופעה. זה קשה, אבל כך נבנה עבורנו במיוחד העולם הזה.