אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 128. בפתחו של שער הדמעות

שיחה (30.12.02) על מאמר "מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 1

השינוי שבשער הדמעות לעומת יתר השערים הוא, שהיתר אינם שערים הפותחים לנו פתח כניסה למטרה, לבורא, לדבקות, למגע, אלא רק מסייעים לנו להגיע לשער הדמעות.

הדמעות, אומר רב"ש, הן קנה מידה לכך שרצונו של האדם אמיתי וטהור. בכיו של ילד קטן נמשך רגע, וברגע הבא הוא יצחק, ומיד יבכה שוב. כלומר, כאבו אינו כאב אמיתי, שמחתו אינה שמחה אמיתית, הכול מתחלף בו עם השתנות כיוון הרוח, ומיד הוא שוכח בשל מה בכה או צחק והוא עובר ממצב למצב. זה נקרא שברצון הזה האדם הוא "ילד" - לא מסוגל עדיין לדברים גדולים.

האדם מסוגל לדברים גדולים רק אם רצונו לא מתחלף, והוא רצון עמוק כל כך שכל יתר הרצונות מתחברים בו לרצון אחד, האוחז באדם בכל כוחו ויכולתו, מקבץ אותו למטרה אחת, ולא מאפשר לו לברוח ממנו לרצונות אחרים. הרצון הזה כובש את האדם לנצח.

אם האדם מגיע לרצון הזה בכל עומקו ועוצמתו, והוא מצר על כך שיש בו רצון כזה ללא מילוי, זה נקרא שהגיע ל"שער". עניין הדמעות הוא, שחוץ מרצון כזה, על האדם לדעת למי עליו לכוון את הרצון, מי צריך לענות על הרצון שלו, מי צריך לעזור לו.

בכי הוא סימן לקטנות, לחוסר אונים. רצונו העז של האדם לא הופך אותו לגיבור בלתי מנוצח, המכפיף את הכול לרצונו ושולט בכולם. הרצון הגדול המביא את האדם לשער הדמעות הוא אכן עז, אבל האדם עצמו נמצא בקטנות, בחולשה, בדמעות, בבכי על כך שלמרות הרצון העז אין לו כוחות להשיג את רצונו.

בדרך כלל מלמדים אותנו מגיל צעיר שאין לנו צורך בדבר פרט לכוח רצון. שישנו רצון ולפיו האדם פועל. וכאן נאמר שיש רצון, אבל האדם לא מסוגל לממש אותו. זהו מצב מיוחד הנקרא "לב שבור", שמגיעים בו לשבירת הכלים, להכרת שבירת הכלי. זה נעשה לא מבחינת הכלי שרוצה לקבל על מנת לקבל, אלא מבחינת ההכרה של שבירת הכלי, ההכרה עד כמה אינו מסוגל לכך. את השבירה, את הכלי הקטן ביותר שנמצא בשבירה, משיגים מלמטה למעלה.

כך רוכשים את הכלי ברצון שלו לרוחניות בלבד. בהכרה שאיננו מסוגלים לסייע לעצמנו לממש את הרצון הזה, אלא רק הבורא שבו נמצא האור שיכול לתקן אותנו. כך מממש האדם את הרשימו הרוחני הראשון, מעלה מ"ן ראשון, וזה נקרא שהגיע ל"שער הדמעות".

המצב הזה מגיע אחרי שכל יתר השערים ננעלו, כשהאדם כבר השתמש בהם כדי לבנות את מעמדו הנקרא "העומד בפתח" - "העומד בפתח פושט יד".

האם הרצון הזה הוא ההכרח?

הרצון הזה, פרט לכך שעליו להיות רצון יחיד, חייב להיות רצון הכרחי. מלכתחילה נדמה לנו שרצון לדבקות, רצון לרוחניות, הוא מותרות. לאדם יש את חייו הנוכחים ועליו להתייגע בעולם הזה ולהשיג את הדברים הנחוצים וההכרחיים לו. הכרח "לא יגונה ולא ישובח". רוב האנשים משקיעים ברוחניות ובבורא, איש איש על פי אמונתו, שעות מעטות בשבוע, וביתר הזמן הם שקועים בעניינים אחרים.

אבל אם אדם עובר את שלבי ההכנה, הוא מגיע למצב שבו רוחניות הכרחית לו כאוויר לנשימה, וכל היתר הם מותרות. הוא הופך את כל סולם הערכים שלו על קרביו. במצב כזה האדם בוכה בכל מאודו על חוסר האונים שלו לפעול, כי חוץ מזה בהחלט אין לו על מה לבכות. החיסרון הוא חיסרון אחד. אם הוא קורה באדם, הוא נכנס לרוחניות דרך שער הדמעות.

על האדם להגיע למצב שבו כבר עבר בכל השערים, והם ננעלו בפניו. הוא בדק אותם ויודע שאי-אפשר לעבור דרכם. הוא השתמש בהם כדי לבנות את החיסרון שלו, וראה שיש שער אחד בלבד המכניס לרוחניות, "שער הדמעות". את המצב הזה, הנקרא "שער הדמעות", האדם בונה בתוכו.

ומה קורה לפני שמגיעים לתחושת הכרח?

לפני שמגיעים להכרח יש כל מיני חשבונות על כך שיש לנו דברים נוספים לעשותם בחיים פרט לעיסוק ברוחניות. כל זה עד שמתחילים לראות שיש לנו נשמה וחסר לה רק קשר עם הבורא. ואז האדם חי מתוך נשמתו, ורק אותה הוא רוצה למלא. לא נשאר מה למלא עוד.

למה המעמד הזה נקרא גם "יום הכיפורים"?

בעל הסולם אומר בדף ע' ב"פרי חכם - אגרות", שכדי להגיע למגע עם הבורא, עלינו להסכים להתחבר עמו בשלושה תנאים: עולם, שנה, נפש. כמו "כהן גדול". הרצון הגדול מאוד שבנו לרוחניות נקרא במדרגה שלנו "כהן הגדול". וב"יום הכיפורים", שזה המעמד הגדול והריק ביותר - האדם מגלה את כל הכלים הריקים שלו, כנגד חמישה עינויים, חמש בחינות שבכלי.

ב"יום הכיפורים", ב"קודש הקודשים", בכל המצבים האדם נמצא בתפילה הגדולה ביותר, בריקנות הגדולה ביותר ובמצב הקרוב ביותר לבורא. האדם נמצא ב"תפילת נעילה", כשכל השערים ננעלו והוא הגיע לשלב האחרון שאחרי כל התפילות, הנקרא "כלו תפילות ישראל".

ואז, אחרי שהאדם רואה שאפילו התפילות שלו לא מסייעות לו להשיג את רצונו, יש נקודה אחרת. הבורא לא עוזר לאדם בשל בכיו, אלא כל המצבים הללו יוצרים את נקודת הייחוד, הנקודה שהיא מעבר למחסום. היא אינה תוצאה ישירה של זעקת האדם או של המצבים שעבר, אלא היא בבחינת "יגעתי ומצאתי". האדם גורם את המעבר הזה, אבל הוא אינו מתרחש כתוצאה ישירה מבכיו.

ומה עושים כל השנה?

כל יתר השנה עלינו להתכונן למצב הזה. זה נקרא "שנה". "עולם, שנה, נפש" הכוונה היא, שכל ה"שנה", כל ה"עולם", כל ה"נפש", מרוכזים בנקודה אחת, בעבודה במשך השנה, במשך העולם - בכל ה"עולם" הכוונה היא בכל הרצונות, ב"נפש" - בחיפוש הגבוה ביותר אחר דבקות.

למה תפילתו הראשונה של האדם היא לכך שה' יודיע לו על מה להתפלל?

"הרבה מחשבות בלב איש ועצת ה' תקום". אדם הנמצא בדרך מבולבל, מחפש, מיטלטל מרצון אחד למשנהו, ממחשבה למחשבה, ואינו יודע מה עיקר ומה טפל. הוא לא יודע רוחניות מהי עד שאינו עובר לרוחניות.

בעולם חיים מיליארדי אנשים, וכל אחד מהם רוצה, מחפש, מתייגע להשיג, אבל רגע אחרי כן מתחרט ומשנה כיוון. אנו כל הזמן מתרוצצים ורוצים לחטוף הכול, ממש כמו ילד שנכנס לחנות גדושה צעצועים, משתגע משפע הגירויים ולא יודע במה לאחוז קודם, הוא רוצה הכול ולא מסוגל לבחור.

כך בדיוק אנו חיים בעולם הזה, עם כל התענוגים הזמינים לנו, מזון, בית, מין, כסף, כבוד, מושכלות. אנו מיטלטלים מהאחד לאחר באינספור אופנים הקיימים בכל אחד מאיתנו. ואם לאדם יש כבר נקודה שבלב, גם היא נסתרת בתוך כל הנטיות והרצונות הללו.

איך נוכל לברר מה אמיתי? כששואלים ילד מה ירצה לקבל כמתנה, אולי הוא ינקוב בשם של צעצוע כלשהו, אבל רצונו לא יהיה מבורר. אפשר לבלבל אותו בקלות רבה ולשכנעו שהוא צריך צעצוע אחר. אין לו דעה משלו, וכך גם לנו.

לכן התפילה הראשונה היא לבירור, לידיעה מדויקת מה לבקש. אנו מתפללים לכך שיהיה לנו רצון לדבר האמיתי, לכך שנראה שהוא אמיתי ונרצה רק בו. על כך יש להתפלל. ורק האור הוא שיכול לברר מה אמיתי, לאדם עצמו אין יכולת לברר זאת בשכלו. שכלו מברר מתוך הרשימות שכבר עבר, וגם זאת רק בתנאי שניתן לו אור השכל. אבל בדברים שעדיין לא השיג, וגם לא יכול להשיג כי בצביונם המלא והאמיתי הם נמצאים מעבר למחסום, האדם אינו יכול במצבו הנוכחי להחליט ולדעת ולהחזיק בהם כעיקר. כל אלה לא בהישג ידו של האדם.

ניתן לעשות זאת רק על ידי החיסרון לדבר הנכון, מבלי לראותו. עליו בעצם אנו מתפללים - "תן לי אפשרות לרצות את שאכן כדאי לרצות, ללא הידיעה מהו". זה דומה לעמידה על אם הדרך מבלי לדעת איזו דרך מובילה לירושלים. לא רואים את העיר ולא יודעים באיזה כיוון ללכת. אנו רק מבקשים מהבורא שילוונו, שיהיה לנו למדריך. אנו יודעים שאחרת אנו עלולים לתעות ולא להגיע ליעדנו לעולם.

כלומר, ההסתרה היא התנאי שבו בלבד נוכל להתקרב לבורא, להזדקק לו. אנו מתפללים שהמטרה לא תתחלף ולא נרצה יעד אחר או מעמד אחר כלשהו, רק אותו. מכאן, שבלי הבורא אי-אפשר להשיג את המטרה, ואנו מבינים לאט לאט שהמטרה היא הבורא עצמו.

מה עושים כשאין לאדם חיסרון?

הידיעה שקיים משהו מעבר לחיים הרגילים היא נקודת ההתחלה, שממנה פחות או יותר הכול מתחילים את חייהם. לכל איש היא מלובשת בצורה אחרת. אחד לא חסר לו דבר, ורק הרצון לדעת דוחף אותו, סקרנות של מדען, מה יש בחיים, מה יש בעולם, לשם מה חיים. הוא יודע שישנם אורגניזמים, ישנו הצורך לדעת, אבל הוא שואל את עצמו האם די בקיום כמטרה או שהמטרה היא מעבר לקיום ונועדה להשיג דבר מה. לאחר ניתן לבוש אחר, עדין יותר. ישנם אנשים שהחיפוש שלהם מולבש ברגש, בעדינות הנפש, לא בחקירה ובידיעה.

וכך לאט לאט, באמצעות החיפושים הללו, מביאים את האדם דרך כל מיני מצבים למקום שבו יוכל לפתח את עצמו, את נקודת ההתחלה. ואז האדם עצמו מתחיל לפתח אותה. ההמשך תלוי כולו בחברה, ממש כפי שבעולם הזה תינוק שנולד תלוי בחולשתו בליווי של זוג הוריו עד שהוא גדל. כך נעשה באדם משמים. אלא שבגשמיות זה קורה לפי חוקי החומר, אין שום השתתפות של הילד, אלא הכול נעשה על פי דחפים טבעיים. לאב ולאם יש חוש טבעי איך לטפל בילדם, ולילד יש נטייה טבעית להיות תלוי באביו ובאמו, אחרת יימצא בסכנה.

ברוחניות חייב האדם ליצור בעצמו את המצב הזה, של ילד מול אביו. ככל שישיג את המצב הזה מהר יותר, ברור יותר, כך הוא יתפתח יותר. אם מעבירים ילד מרשות הוריו לידי אנשים המטפלים בו מתוך תחושת חובה, כמו בבית יתומים, למשל, ספק אם יוכל להתפתח אצלם בצורה נכונה וטובה.

לכן ככל שהאדם ימצא את עצמו מחובר יותר לקבוצה, לרב, לספרים, לכל אותם גורמים שיכולים לפתחו כזוג הורים נאמנים, כך יזכה לטיפול טוב יותר. הוא יוכל להשיג הישגים בחייו לעומת ילד יתום ששיא חייו יהיה השגת מקצוע כלשהו להתפרנס ממנו.

הכול תלוי בנו. על האדם לבנות בעצמו את היחס לסביבה שאליה הוביל אותו הבורא. כאן טמונה בחירתו החופשית. אז הנקודה שבה נדמה לאדם שהכול כשורה, שהוא מסתדר ולא חסר לו דבר פרט למילוי סקרנות לדבר נוסף בעולם, הופכת להכרח. אחרי כל השערים הוא מגיע לשער הדמעות, ואז הוא אכן רוכש רוחניות. לפני שעבר את כל השערים זה לא משמעותי בעיניו.

אדם שמתקדם צריך במרוצת הזמן לראות את עצמו נכון ולבנות את התקדמותו מתוך איזון. אי-אפשר לצעוק כשנמצאים לפני השער הראשון כאילו עומדים לפני השער האחרון. רב"ש מתאר זאת, להיות ילד קטן ולצעוק כמו אדם מבוגר. משחק מלאכותי ורמייה עצמית לא יועילו.

על האדם לבנות את חייו בצורה נורמלית ומאוזנת. כל שלב ושלב שהוא עובר משנה אותו, עבודה, משפחה, יחס לכל דבר. אל לנו לנהוג מנהג מלאכותי ולהשליך בדרך את העבודה ואת המשפחה. דרכנו צריכה להיות בהשגתנו כך שבכל שלב ושלב שלה נשתוקק רק למטרה. השתוקקות הזאת כבר תבנה בנו וסביבנו את כל המצב, את כל הנתונים.

מהו המצב שבו אדם רוצה להגיע ולא מסוגל?

אחרי מעבר כל השערים נמצא שער הדמעות, מצב שבו אדם "עומד בפתח". דבר לא נשאר לו עוד בחייו פרט להשגת המטרה, מתוך רצונו העז ביותר, שפרט לו יתר הרצונות אינם מורגשים בו. האדם מבין שבעצמו לא יוכל להשיגה ושהוא הוא תלוי לחלוטין בבורא ואז מתהפכת בו הנקודה הזאת, הגורמת לו לרצות להשיג את המטרה והוא לא מסוגל, ואין לו דבר מחוץ לה.

כלומר, צערו הגדול ביותר הוא שאינו משיג, צערו הגדול ביותר הוא שרוצה מאוד, ומתוך הצער הגדול ביותר הוא זועק לבורא. ישנם בו כביכול שלושת הגורמים: הוא, המטרה שהוא רוצה להשיג והבורא, אבל הם עדיין לא מחוברים יחד. ואם יזעק, הבורא עצמו יחברם יחד, כמו שמתואר בדף ס"ד באגרות, ואז ישיג את המדרגה הרוחנית הראשונה.

בלתי אפשרי הוא לעשות זאת בכוחות עצמנו. רק באמצעות האור מגלה האדם פתאום שהבורא הוא המטרה, ולא כמו שדמיין לעצמו, שהוא עצמו מגיע והבורא פשוט נמצא שם. יש הבחנה ברורה של שלושה דברים, ולא אחד, וכשמגיעים אליה וזועקים, הזעקה מחברת את שלושתם יחד, ואז משיגים את המצב הרוחני הראשון.

איך ניתן בכל זאת לחבר יחד אותנו, את הדרך ואת הבורא?

אנו, הדרך והבורא מתחברים יחד ברוחניות. המצב הזה נקרא "טיפת הדבקות". "דבקות" היא חיבור לא מוגבל, שאין להבחין בו בדבר פרט לשלושת הגורמים הללו: אנו, המצב שלנו והבורא המחוברים על ידי המצב הזה, על ידי התנאים הללו. כפי שלמדנו, יש בורא, יש נברא ויש מסך או כל רצונות האדם, המחוברים ומסודרים לכדי "מצב". כל הדברים הללו צריכים להיות כאחד.

אפשר להסביר זאת טכנית כך: כשהכלי מקבל אור פנימי על ידי המסך, הוא נמצא באותה מידת התאמה לאור, ואז כלי ואור שווים, ובכך מתרחש גילוי הבורא כלפי הכלי. כלומר, מלכות דאין-סוף צריכה להיות מלאה באור אין-סוף, היא עצמה וכל תנאיה, כלומר התיקונים שלה. כשהיא אוספת את כל התיקונים, כל המסכים, ומחברת אותם לאחד, הבורא מתגלה בתוכם, אמנם כבר נמצא, אבל רק אז מתגלה. זאת "דבקות".

למעשה, דבקות היא יותר מכלי שאור בתוכו, היא כמו אור מופשט שאין בו שום הבדל. אי-אפשר להסביר את המעמד, ועל אחת כמה וכמה אי-אפשר להעביר את הרגשת הדבקות. אבל ההרגשות הללו הן המדרגות שאנו מגלים מלמטה למעלה, ממחסום ומעלה. אין יותר מכך.

האם כל הדרך נעשית בחושך?

האדם לא יודע להבחין בדיוק במה שקורה לו, פעם הוא נמצא בכלים, פעם נדמה לו שהוא מחזיק בבורא, פעם נמצא בתיקונים בכל מיני מצבים. לאט לאט מקבלים כל הדברים הללו צביון ברור יותר. ובכל זאת, מסיפור יציאת מצרים אנו לומדים שככל שאנו מתקרבים לסוף יש עוד בלבולים, עוד מכות, עוד תסבוכות, והיציאה מתרחשת בחושך מצרים, מלווה במאורעות כה קשים העוברים על האדם עד כי הוא לא יכול לתאר לעצמו שעם כל מה שקורה לו כרגע הוא נמצא לקראת הגאולה. הוא כלל לא חושב על כך.

מהי ההרגשה שהאדם מכוון אליה כדי להידבק בבורא?

לאט לאט מתרקם באדם רצון לכך שהבורא ייקח אותו למגע בלתי פוסק עמו. פשוט כך. הוא לא רוצה דבר פרט להרגשת נוכחות הבורא בו, בכל פעם שהוא מרגיש ער.

איך יכול האדם לרכוש רצון למה שאינו רוצה בו?

האדם יכול לרכוש רצון למה שאינו רוצה בו אך ורק בעזרת הסביבה. אין שום דבר אחר. עליו לחפש סביבה שתשפיע עליו להתרשם ממה שהיא מפרסמת, ממה שחבריה מדברים בו. אפשר גם לשכור אנשים שישפיעו עלינו לרצות רוחניות שלא רצינו בה קודם לכן.

איך מפרסמים דבר מה? פונים לחברת פרסום, משלמים לה כסף ומבקשים שתעזור לנו למכור מוצר מסוים באמצעות פרסומת טובה, שתגרום לאנשים לרצות בו. לחברת הפרסום לא משנה המוצר, העיקר שמשלמים להם, והם יכינו פרסומת. יושבים פסיכולוגים, יועצי תדמית ואנשים המומחים בהבנת רחשי לבו של הציבור, ומתכננים איך לשחק עם הציבור כך שירצה במוצר שרוצים למכור לו.

כשיש כסף, אפשר לפרסם כל דבר. האמריקנים אמרו בזמנו לרוסים: "אתם רוצים קומוניזם? אין בעיה, שלמו כסף ואנו נבנה לכם קומוניזם". ואכן, אם האדם משלם, בונים לו רוחניות. לכן כתוב: "קנה לך חבר". חבר הוא קניין. משקיעים בו, משלמים לו, ותמורת זה מקבלים רוחניות. בדיוק כך, בצורה גשמית מאוד, ברורה ופשוטה. לכן איש לא יכול לומר שלא הייתה לו הזדמנות. העולם שלנו עוסק, פרט למלחמה ולבריאות, בעיקר בפרסום. זה הכוח העיקרי בעולם, לפי עוצמת הכסף המושקע בו.

למה פרסום חיצוני לכל העולם לא מספיק לפרסום פנימי בקבוצה?

אם הקבוצה לוקחת על עצמה משימה שנראית לה חשובה, ומשפיעה לכל העולם, מה הקשר להתפעלות מהקבוצה? אפשר להתרשם מעט מכך שחשוב לחברי המסר האישי האנוכי שהם רוצים להשפיע. הם משפיעים ומשקיעים ורוצים באמצעות הידיעה שלהם לשלוט בעולם.

לא חסרים חוגים כאלה, המשפיעים לכל עולם. כל מסר, כל חברה עובדת לשם כך, ובמסירות נפש גדולה הרבה יותר משלנו. והרעיון שלהם עשוי להיות מופשט הרבה יותר מרעיון הקבלה. הקבלה אינה רעיון מופשט, אלא משהו שניתן להרגיש שיוכל להתממש ולהניב פירות. ישנם רעיונות שרוצים לשתול אותם בעולם, שהם כביכול רוחניים הרבה יותר, מנותקים מהמציאות.

אבל כל אלה עדיין לא פועלים דבר באדם. הוא מתפעל מחוזקה של החברה ומכוחה להשפיע את דעתה לכל העולם, אבל חסרה ההפצה כלפי החברה עצמה. חברה חייבת להרגיש שהיא עצמה מוכרחה להתפתח מכוח עצמה. עבודת האדם היא רק פרסום פנימי. עליו לבחור בכל פעם בסביבה טובה יותר, כזאת שתספר לו ביתר עוז, ביתר שכנוע, על מטרת הבריאה, עד כדי כך שתצית בו רצון לצעוד רק לקראת המטרה הזאת.

אבל ברגע שכל המעשים של החברה מכוונים החוצה, ואפילו הם יוצרים הד ותגובה פנימה, ההד הוא שולי. לא לכך הם מתכוונים ולא לכך מוקדשים המאמץ והמחשבה שלהם מלכתחילה. לחברה כזאת חשוב רק להפיץ את דעתה בעולם, ושהכול יתפעלו ממה שיש לה.

האם פרסום הוא דבר חיצוני בלבד?

פרסום עובד כשהוא עטוף בעטיפה חיצונית נוצצת, כדי למשוך את תשומת לבו של האדם, כדי שיסתכל עליו ואז ניתן יהיה לשתול בו את המחשבה הרצויה. חייב להיות בו מסר פנימי, ולא זוהר חיצוני חסר משמעות, אחרת אנשים יעיפו מבט ויעברו הלאה.

באמצעות הפרסום אנשים רוצים למסור לאחרים דעה כלשהי ולהשתילה הישר לתוך המוח. אבל לא יכולים לעשות כך, לכן יוצרים כל מיני דברים המושכים את העין ומשתמשים בתופעות פסיכולוגיות למיניהן. כל הבעיה היא לדעת את הפסיכולוגיה של המוח הגשמי, איך הוא פונה פתאום לכאן או לשם.

לכן, גם בהרצאות יש לשחק קצת לפני האנשים, להלביש את המסר בדימויים שיוכלו לשמוע, שהם רוצים לשמוע. שהנאמר באופן חיצוני לא יגרום להם לאטום את אוזניהם. לפעמים טוב לזעזע אותם, להרגיזם, למשוך תשומת לב, אבל בסופו של דבר יש לפתוח את אוזניהם אל המסר. אוזן נפתחת רק על ידי דברים נעימים ומובנים. לכן, כפי שניתן ללמוד מהחיים, "דברי חכמים בנחת נשמעים". יש להשפיע בהדרגה לכל העולם את המסר, באופן הרחב והכללי ביותר. שכולם יידעו אותו באופן כללי, ובסופו של דבר תעבוד בהם הנקודה שבלב.