129. מימושה המיידי של התפילה
שיחה (31.12.02) על מאמר: "מי הוא הגורם לתפילה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 6
אם יש רק בורא ונברא, ואין דבר פרט להם, מי הוא הגורם לתפילה, הבורא או הנברא? מצד אחד אומרים "אין עוד מלבדו", שהבורא הוא היחיד הפועל והמתחיל כל תהליך, כל פעולה וכל תופעה. מצד אחר אומרים "אם אין אני לי מי לי", שלמעשה גם האדם פועל במשהו, לא אותה פעולה כמו "אין עוד מלבדו", אבל במשהו אחר.
אם "אין אני לי מי לי" מדבר על ההבחנה שבה יש לאדם בחירה חופשית ופעולה חופשית. או כשהוא מכין את עצמו לכך שהבורא יפעל דרכו להביאו לתפילה - במה הוא מסייע לזה, או כשבנוסף לסיוע הוא עצמו נכלל בעבודה הזאת, ופועל כשותף עם הבורא להגיע למצב התפילה.
תפילה היא העלאת מ"ן. כלומר, אחרי שנעשו כל ההכנות מלמעלה למטה, ירידת כל מדרגות העולמות ושבירת הנשמה, שבירת האדם, נשאר רק תיקון. תיקון ייתכן רק לפי התפילה, רק לפי החיסרון לתיקון.
כי אם לא התפילה, לא היה צורך בתיקון. לשם מה לכלי טוב, מתוקן, הנמצא באין-סוף, להישבר ולהתערבב עם הקליפה עד עמקות הנפילה לדרגות הנמוכות ביותר, ואחר כך לשוב ולשחזר את המצב הטוב הקודם? רק עבור התוצאה הזאת, שהדרך חזרה מהמצב השבור למצב התקין תחייב הקדם תפילה מצד הכלי. כי בתפילה הזאת טמונה הבחירה החופשית של האדם. היא ההשתתפות של התחתון בכל הבריאה.
כי התחתון, אחרי הכרת הרע, אחרי הכרת מצבו, אחרי שמכיר בגדלות מדרגת הבורא כלפי מדרגת עצמו ללא שום חשבון לעצמו, מתחיל לרצות להיות כבורא, כלומר בתכונות דהשפעה ללא שום פנייה לעצמו. הרצון הזה להיות המשפיע נקרא מ"ן - עליית התפילה.
וללא הרצון הזה מעולם לא היה תיקון. אין טעם לשבור כלי מתוקן אם יש לתקנו שוב, אלא אם כן ליקטנו את התפילות על כל שבר ושבר והפכנו אותן לכלי החדש שיצרנו. האדם בונה את עצמו מהמ"נים הללו שהוא מעלה על כל פרט שבו הוא מרגיש את השוני בינו לבין הבורא.
לכן העיקר היא התפילה. אם האדם משיג תפילה נכונה, העלאת מ"ן, היא נכנסת כגורם לפעולה בפרצוף עליון ממנו, ואז הפרצוף העליון פועל עליו מיד ועושה לו את התיקון. הפעולה הזאת מתרחשת מאליה, אלא שהצורך לפעולה הזאת חייב לבוא מצד התחתון.
האם הצורך הזה אכן בא באופן מוחלט מצד התחתון? ודאי שבתוך התחתון דבר לא יכול להיות מורגש פתאום ללא סיבה מוקדמת. ודאי שהבורא מעורר את האדם לתפילה, וגם לבירורי התפילה, כשהאדם רואה טוב ורע, אור וחושך, את כל ההבחנות, ממי הוא רוצה לבקש ולשם מה הוא רוצה לבקש, וכולי. כל מה שנקרא "בירורי התפילה" הוא ראיית האדם בכל פעם באור העליון כמה הרצונות שלו, קרובים או רחוקים מהרצוי.
הבירור הזה שעושה האדם הוא כל היגיעה שלו. הדרך לבירור סלולה כולה ותלויה בשבירה של הכלי. כלומר, כל הדרך המביאה את האדם למצב המתוקן כבר נסללה. לבטח הוא יתקדם בה מבירור אחד לאחר, לבקשה ולתפילה ולהודיה ולכל מה שבהם, ממצב למצב. המצבים הללו חתומים ומוגדרים מראש, כי הם תלויים בשבירת הכלים.
תפילת האדם היא בעצם ההשתתפות הרצונית שלו, קביעת מעמדו,, הדחף להתקדם, לזרז כביכול את תהליך התיקון ולמצוא את עצמו מעוניין שהתהליך הזה יקרה לו במהירות. לכן מי שמאחר, לא מזדרז ולא נלחץ ודרוך לתפילה, אלא חושב שהתפילה תוכל להתבצע בעוד רגע, או בעוד כמה שעות, או בעוד כמה שנים, למעשה לא עושה את הדבר היחיד והעיקרי שעליו לעשות בכל התהליך של המציאות - בכל התהליך של תיקון הנשמות.
לכן מדידת ההתקדמות היא מדידה של כוח הרצון להחיש את בוא הגאולה, לזרז אותה. הבורא הוא שגורם לזה והוא שמקבל את התפילה. כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות", שנה"י דעתיק, דדי בהמה ועוד כל מיני סיבות ומערכות מעוררים את הנשמות בכל מצב ומצב לעלות לדרגות גבוהות יותר. בעל הסולם מפרש זאת יפה במאמרים "עליית התפילה" ו"עניית התפילה" בספר "הזוהר".
כל רצון ורצון שיש באדם כלפי הדברים הנכונים והלא נכונים, גם בלבולים וכישלונות וגם הצלחות וניצחונות, כולם נמצאים כבר בדרך, ורק לאדם הם נדמים פתאומיים. אבל באדם תלויה הדריכות, הלחץ על התהליך, שיקרה לו במהירות. באדם תלוי הרצון שיבוא לו רצון אמיתי, בקשה מהבורא, שיאפשר לו להתפלל, ושיהיה זה על הדבר הנכון ובכל הכוח שנדרש, כדי לקבל חזרה מ"ד מלמעלה - עניית התפילה. ובעיקר, הדרישה שזה יקרה מיד, הזעקה שזה יקרה עכשיו.
רב"ש כותב, שאדם בוכה בעיקר על מה שנחוץ לו עכשיו. אם הוא בוכה על בעיות וחסרונות שיהיו לו בעוד שנים מספר, זה לא מעשה חכם. לשם מה לו לסבול עכשיו על מה שיהיה בעתיד? מוטב לו לחכות ולראות מה יהיה. אבל אם הוא מושך את החסרונות להווה ורוצה לבצעם ולתקנם כרגע, זה דבר נכון.
לכן כדאי לרכז בהווה את כל חסרונות העבר, ההווה והעתיד, כדי לעלותם לכוח התפילה. לסדר אותם לא כסבל למען הרגע הבא, אלא לרצות פתרון עליהם עכשיו, ברגע זה. פתרון למה? לכך שאין לנו כוח דלהשפיע. בדרך כלל, כשמתפללים למשיח או לכל מיני צדיקים, על מה מתפללים? שיהיה לנו טוב - הצילנו מהצרות. כאילו קיים בורא רע ובורא טוב, והבורא הרע עושה לנו צרות, ואנו מתפללים לאלוקי ישראל שייטיב עמנו. תפילה כזאת המחלקת את האל לשניים אולי אינה נחשבת עבודה זרה, אך היא ודאי עומדת נגד העיקרון של אחד, יחיד ומיוחד.
כי תפילה היא ריכוז כל ההבחנות של האדם לנקודה הנוכחית, שכרגע הוא חייב פתרון לתיקונו. לכן התפילה היא הסיכום, הסיום של כל המאמצים וההבחנות שעוברים בדרך, העלאת מ"ן, שזה הנדרש מצד התחתון, וכל היתר נעשה מצד העליון. וגם את העלאת המ"ן הזאת העליון גורם, ומסדר לתחתון את כל הדרכים לבניית המ"ן הנכון. על האדם רק לזרז את עצמו בכל מצב ומצב, שיבנה מהר ושזה יתבצע עכשיו.
לכן כתוב שישראל מקדשים את הזמנים. כלומר, בכל רגע ורגע הם מעלים אותו מעלה, שייכנס עכשיו לרוחניות. אם האדם עושה כך, הוא מבטל את מושג הזמן, ואז מתחיל להרגיש שזמן לא קיים, אלא הוא חי בתוך ההבחנות, ומיד דורש את מימושה של כל הבחנה והבחנה.
מהי תפילה?
תפילה היא בקשה מהבורא לתיקון. מיהו הבורא? הכוח המשפיע, שיש לו נתינה ללא שום פנייה לעצמו. ולכוח הזה אפשר להתפלל רק בבקשה להיות כמוהו, כוח המשפיע ללא שום פנייה לעצמו.
אם יש לאדם נחיצות לעזרת הבורא, ויש לו ביטחון שהבורא רוצה לעזור לו ויעזור רק בהשגת הכוח להשפיע, והאדם רוצה רק בזאת, עד כדי כך שחוץ מבקשה לקבל כוח דלהשפיע אין לו כל בקשות נוספות, והוא חייב שזה יתבצע מיד, זה נקרא "מ"ן", "תפילה". לא משנה אם יחד עם הרצון הזה האדם צועק, בוכה או שר.
הבורא מסתכל על הרצון שבלב, בתוך-תוכם של כל הרצונות של האדם, כסיכום של כל הרצונות. ואם הנשמה נמצאת בגוף, אפשר לבצע פעולות שונות בגוף. ואם היא ללא גוף, לפני הלידה או לאחר המוות, עושים אותן הפעולות בלי גוף. כי מדובר ברצון, ורצון לא שייך לגוף. גם כשהגוף מתפוגג עושים אותם המעשים ואותן הפעולות כאילו נמצאים בגוף, רק במדרגה אחרת, בבירור שונה מעט. שהרי מדובר בנשמה, בחלק הנצחי שבנו.
הבורא לא מבין את הגוף ולא מחשיב אותו. הגוף הוא עומס נוסף על הנשמה, כדי לתת לה עומס יתר בחלק מהתהליך שהיא עוברת. הנשמה עוברת דרך נתונה, מהמצב הגרוע ביותר ועד הטוב ביותר, ובקטעים מסוימים של הדרך עליה לשאת משא נוסף, לשאת על גבה "חמור", החומר הזה שנדמה לנו עכשיו כגופנו. אבל מהעבר האחר הוא לא נראה גוף, אלא משא נוסף.
לכן יש לדבר תמיד מתוך הנשמה ולא מתוך הגוף. הקבלה מדברת על היחס של הנשמה לבורא, לא של הגוף לבורא, כי על כך אין מה לדבר. מהי נשמה? רצונות לא מתוקנים שיש להביאם למצב המתוקן. מהו המצב המתוקן? שיווי צורה עם הבורא.
כל הרצונות של האדם זהים לרצונות הבורא, כי הוא ברא אותם באורו. ההבדל הוא רק שהרצונות של האדם נמצאים בכוונה ההפוכה משלו. אבל בלבוש הנכון, בלבוש של אור חוזר, בכוונה הנכונה, הרצונות הגרועים והנבזיים והדוחים ביותר מקבלים צביון נפלא, כי הם יהיו אור.
למה אומרים לנו בדיוק איך להתפלל ומה לבקש?
ישנם בירורי התפילה, ישנם סידורים גדולים שכתבו מקובלים, במילים או לפי אותיות, כמו סידור הרש"ש, שבו יש רק אותיות וסימנים, וצריך לעשות זיווגים, שהם כבר פעולות רוחניות. בסידורים כתוב מראש איך להתפלל, גם בסידור תפילה רגיל, שכתבו אנשי כנסת גדולה, שהיו כולם בדרגות רוחניות גבוהות, לפני חורבן בית המקדש.
הם ידעו שישראל עומדים לצאת לגלות, ויש לתת להם הוראות לקיום בגלות וגם בעתיד, בימינו, אז הם כתבו סידור וחתמו אותו בצורה המוכרת לנו היום. אם מסתכלים בסידור נכון, רואים כל מילה וכל פסוק וכל סדר מסוים שלהם כדרגות, כמדרגות שבהן האדם צריך להתקדם ולעלות לקראת התיקון המלא, השלם.
איך ידעו אנשי כנסת גדולה מה נצטרך ומה עלינו לבקש? המקובלים יודעים את הנשמה, איזה פגם קיבלה, את כל השלבים השלבים עיבור, יניקה, מוחין שיש לעבור. בכל מדרגה ומדרגה יש עיבור בן תשעה חודשים, יניקה בת שנתיים ומוחין, כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות". המקובלים יודעים בדיוק מה צריך האדם לעבור כפי שכולנו יודעים מהם שלבי ההתפתחות של תינוק.
אין בכך שום סוד או חידוש. בדיוק כפי שהנשמה ירדה, באותן הדרכים היא עולה. החידוש הוא השתתפות האדם, רצונו שתהליך התיקון יקרה בו. ברצון שלו שהדבר יקרה הוא גורם לו לקרות. ואם האדם אינו רוצה תיקון, מביאים עליו מכות עד שירצה, והוא הולך ב"דרך ייסורים". אם האדם משתדל לגבש רצון לתיקון מתוך עצמו, הוא הולך ב"דרך תורה".
גם כך וגם כך האדם מתפלל. הוא עושה זאת או מתוך המכות הניחתות עליו או מתוך הכרת חשיבות הדבר, כשהוא מלקט כוחות ורצונות להתפלל. כל ההבדל טמון בהשתתפות האדם. בעל הסולם כותב זאת במאמר "אחור וקדם צרתני" ("פרי חכם - מאמרים"): "כי בין כך ובין כך תעבוד, אלא החילוק הוא כי זה 'במצור ובמצוק', דהיינו שלא ברצון, וזה 'מרב כל' דהיינו ברצון" - או מתוך מצור או מתוך כל טוב. אין שום חידוש בדבר, חוץ מהרצון לזרז את שממילא צריך לקרות בתיקון שלנו, והמחשבה איך לגייס את כל הכוחות כדי לחוש נחיצות.
מהי התדירות הנכונה לתפילה?
התדירות הנדרשת היא כמו שכתוב בספרים: "הלוואי שיתפלל כל היום". לא שאדם יעמוד ויתפלל כל היום בבית הכנסת, אלא שעל כל הבחנה והבחנה שמתבררת לאדם כל רגע ורגע, הוא יגבש מיד כוחות כאלה שירצה שהיא תגיע מיד לתיקון.
לכך נדרש הרצון, הנקרא השתתפות. מלמעלה שולחים לנו כל רגע ורגע הבחנות חדשות. ברגע שמסיימים עם המצב הקודם, מיד הוא מזמין בעצמו את המצב הבא, מגלגלתא ועיניים לאח"פ, או רשימו בתוך רשימו, באותה צורה הם באים בשרשרת.
לא שולחים מלמעלה חבילת הבחנות אחת וחודש לאחר מכן חבילה נוספת. לאדם נדמה שכך הן באות אליו, מפני שהוא חי מתוך שינה. אבל ברגע שהוא גומר לבצע, מיד באות לו הבחנות חדשות. אין מניעה מלמעלה, אלא רק התרשלות שלנו לסיים את ההבחנות שבנו ולהביא אותן לתפילה שלמה.
באיזו מידה אנו מסוגלים להזדהות עם מה שכתוב בסידור התפילה?
איננו נמצאים במדרגות כאלה שאנו יכולים להזדהות באופן ממשי עם הכתוב בסידור, כי הסידור נכתב עבור דרגות רוחניות. אבל עבורנו הוא כתוב בשפת הענפים, כדי שנוכל להשתתף בכתוב בהרגשה גשמית: "הצילני", "תודה לך" וכולי. כלומר, מדברים אלינו כמו אל כל יצור מן העולם הזה המרגיש רע או טוב, שמודה על כך בתוך האגו שלו.
אבל אם האדם מתחיל להשתתף בכתוב בכוונה להתעלות מעל גופו, לחיות בתוך הכוונה כלפי הבורא, הוא מתחיל להרגיש בתפילות דברים אחרים. עד שאחרי המחסום הוא מתחיל להרגיש את הצד האחר של המילים. הוא לא רואה את הענפים, הוא רואה את השורשים כי הוא נמצא בשורשים. ואז המילים הללו הן כבר הבחנות בשבילו, כנגד כל מילה ומילה יש לו רצון ומסך וביצוע ועוד. כלומר, יש לו כבר פעולה רוחנית, הבחנה רוחנית. בינתיים אנו רואים בתפילות שבסידור מעין פיוטים יפים המדברים על הרגשה אנושית. זה נקרא "שפת הענפים".
אבל בסידורים כמו סידור הרש"ש, שהוא הנפוץ ביותר, כתובים סימנים שאינם שפת הענפים, אלא שפת המקובלים, סימנים על כלים רוחניים. בעל הסולם רצה לכתוב סידור כזה. והוא כותב על כך בסוף "בית שער הכוונות". אצל רמח"ל כל תפילה ותפילה מתחילה ב"אחד, יחיד ומיוחד". בתפילות הללו הוא מברר את סוגי האיחודים האפשריים, בכלים שונים ובזוויות שונות. התפילות שלו מיוחדות מאוד, אבל לנו הן נראות דומות למדי זו לזו, כולן מופיעות כתשבחות לאל.
מה פירוש למשוך את הבעיות מהעתיד?
איננו מדברים על אדם עצבני או מפוחד, שמודאג מעתידו ולא מהרגע הנוכחי, ומושך אליו את כל בעיותיו העתידיות, אלא למצב שבו יש לנו כלי שמרגיש עבר, הווה ועתיד בצורה לא מתוקנת, ורוצה להיות מתוקן כלפי ההבחנות עבר, הווה ועתיד ומקבץ אותן לרגע הנוכחי כדי שיתנו לו דחף לתפילה.
אנו מדברים על הרגשה, ברורה ומבוררת בתוך רצונות ומסכים ורשימות לאחר המחסום, או ברגשות אנושיים לפני המחסום. עלינו לעבוד עם מה שיש כמו ילדים קטנים שרוצים להידמות למבוגרים. לא נדרש מאיתנו אלא רצון להידמות. איך נשיג את הדחף הטבעי להידמות שיש לילדים? איך שלא מסובבים את העניינים, התקדמות מתרחשת רק על פי דוגמה. אין דרך אחרת. ניתן לראות זאת אצל שחקנים, שמדגימים להם איך לשחק והם מחקים על פי הדוגמה. ככל ששחקן עובד עם פחות שכל, הביצוע שלו מדויק יותר ויכולותיו כשחקן טובות יותר. בשכלו הוא משתמש כדי לשפר את הטכניקה שלו. זה נכון לגבי כל התחומים, בכל הרמות ובכל המקצועות.
וכך גם קורה בין עליון לתחתון. עליון מוציא את הנה"י שלו לתחתון, כדי להדגים לתחתון למה עליו להידמות כדי להיות כעליון. בכך שהאח"פ של העליון נפול בתוך גלגלתא ועיניים של התחתון האדם רואה מי הוא הבורא, מה הוא, את החוקיות שלו, איך הוא עושה, ולכך הוא רוצה להידמות. אחרת איזה תיקון יבקש? סתם יצעק לעזרה, באופן כללי? אין תועלת ברוחניות בזעקה סתמית לעזרה ובתלונות סתמיות. המ"ן הוא הבחנות מדויקות על מושא הזעקה, אחרת זעקות אינן מועילות.
והבירור מתרחש רק על ידי ההשתתפות שלנו בו. הבעיה ברוחניות היא, שכביכול ישנן פעולות, ומעל הפעולות קיימת מידת ההשתתפות שלנו בהן. אלה כאילו שני מסלולים מקבילים. איננו מבינים עד כמה משפיעה ההשתתפות שלנו על המעשה עצמו. אמנם בלי זה המעשה לא קורה, אך רק בהשתתפות שלנו המעשה הזה מתהפך בהרגשתנו מרע לטוב.
אם האדם משתתף מרצונו באותם הדברים שכרגע נדמים לו רעים, רוצה בתיקון הזה בעצמו, דוחף אליו בעצמו, הם נראים לו טובים עד אין-סוף. דבר לא משתנה, "אני הוויה לא שיניתי". אם כל הבחנה והבחנה מתבררת באדם, צפה בתוך ההרגשה שלו, מתוך שהוא מקדים כוונה לכך, היא נראית לו טובה. בלי הקדם כוונה מצדו היא נראית לו רעה. כך הופכים את דרך תורה לדרך ייסורים, וההיפך.
באיזו מידה משפיעה הכוונה על ההרגשה?
אם כוונת האדם קודמת למה שקורה לו, היא הופכת את דרכו מדרך ייסורים לדרך תורה, ולכן הוא מרגיש טוב במקום שהרגיש רע קודם לכן. הכוונה היא רצון שלמה שיקרה לנו יהיה תיקון, שיקרה עם קרבה לבורא, שיהיה משותף עם ההרגשה שלנו את עצמנו ועם ההרגשה שלנו את הבורא. שכך יהיה עם המצב העכשווי או עם המצב שאנו מצפים לו ושיבוא בעוד רגע. אנו חייבים לחיות בתוך הכוונות שלנו. המעשים יקרו כך או כך ואין בהם ממש, הם סתם התחלפות של מצבים שנדמית לנו כתנועה בתוך תהליך. אך למעשה איננו נעים אלא לפי הכוונה. לפי עומק ההשתתפות פותחים לאדם עוד ועוד פתח לראות היכן הוא נמצא, ואז הוא מרגיש שהוא זז. הכול תלוי בכוח הכוונה, ברצון להשתתף הנקרא "תפילה".
מתי מרגישים שהתנועה נעצרת?
אנו מרגישים שתנועתנו קדימה נעצרת ואנו דורכים במקום כאשר אנו מתעצלים לעשות בירורים. אם האדם מרגיש את נקודת העצלות הזאת, ולא מתנתק ממנה, אלא נשאר בהרגשה שלא מתחשק לו כלום, הוא מתחיל לתהות במה למלא את זמנו, את עצמו, ואת הרצונות שלו. הוא רוצה למלאם במשהו אחר. אז הוא נוכח לדעת שבכך שנותנים לו להרגיש ולהבין זאת נותנים לו גם הזדמנות להשתתף ביעילות בתהליך ההתפתחות שלו.
וכאן נדרש כוח החברה, כי האדם עצמו יכול להתבטל כך עד אין-סוף, והרי הוא הכין קודם לכן את החברה לכך שתשפיע עליו. את החלל הזה שנפער בו, ואת ההרגשה שאינו רוצה דבר ואת האדישות להתקדמותו עליו למלא בכוח שהוא שואב מהחברה. עליו לקבל מהחברה כוח למלא את החלל שבו בגדלות הבורא, בגדלות המטרה, אחרת ישהה כל הזמן בתוך חללים שכאלה ולא יוכל להתקדם הלאה.
פעמים רבות אנו מרגישים שאננים, חושבים שהכול כשורה ולא מופעל עלינו כל לחץ. אנו רגועים וחושבים שכדאי לנו לעשות משהו שניהנה ממנו. זאת מחשבה שניתנת לנו מלמעלה, ואם אחרי שניתנה לנו המחשבה הזאת איננו נדרכים, איננו מבצעים את הדבר היחיד שעלינו לבצע. רק באמצעות כוח החברה נוכל להזרים את גדולת הבורא לחלל שנוצר בנו ולהתקדם.
איך אפשר להעיר את החברה כולה משאננותה?
בחברה נמצאים כולם כאדם אחד. אם הרוח הכללית בחברה היא תחושת שאננות, מעין תחושה של לא רע, לא נורא, אמנם רוצים יותר מכך, אבל בינתיים מסתפקים בקיים כי מתקדמים ממילא, מאין תשאב החברה עצמה כוח נוסף להתקדמות? אדם הנמצא במצב כזה צריך לקבל כוח מהחברה, אך ממי תקבל כוח חברה הנמצאת במצב כזה? מהבורא, כמובן.
אבל מהבורא אי-אפשר לקבל סתם כך. לחברה, כמו לאדם עצמו, קיימת אפשרות להתחיל לעורר את עצמה למטרה באופן מלאכותי. היא יכולה להתחיל בפעולות שונות: לשיר, לצעוק, לרקוד, לבכות, לספר למישהו על חשיבות המטרה ועוד. מתוך כך עשויים לצמוח שני מצבים, או שמעמיקים עוד ומשם מגיעים לדרישה נוספת ולעוד ייסורים המזעזעים את האדם עד שהוא מבקש להימלט מהמצב הזה, או שמתוך הרגשה חיובית מעפילים עוד מעלה ומתחילה תנועה קדימה. והאדם עצמו, כפי שהוא רוצה להשפיע על החברים באופן מלאכותי כך שישפיעו עליו חזרה באופן מלאכותי להתפעל דרכם באמת מהדרך לקראת הבורא, לקראת התיקון, כך עליו לפעול גם על עצמו ולא לחכות לקבל מהחברים. כך הוא לומד איך לעבוד עם החברה. איך להיות פעם גדול מול החברה כדי להשפיע לחברים דברים גדולים, ופעם קטן מול החברה כדי לקבל מהחברים את הדברים הגדולים שביכולתם להעניק לו.
אפשר ללמוד על המצבים הללו מחיינו. אנו מטיפים מוסר לילד ומחנכים אותו, ומעוניינים לקבל הטפות מהגדול מאיתנו, לשמוע את דבריו, להבין, לספוג. ישנן סביבנו דוגמאות לכל מצב. לכל מצב פנימי יש מצב חיצוני שניתן ללמוד ממנו.
מהי תפילה בפה מלא?
תפילה בפה מלא היא ש"כל עצמותיי תאמרנה". שכל רצונות האדם יהיו ב"פה מלא", וישתתפו ברצון אחד, בזעקה אחת, בדרישה לתיקון אחד. זה נקרא "תפילה בפה מלא", במלוא ה"קול", בכל כוחו של אדם.
מה הם רצונות טמאים?
כל הרצונות מתעוררים באדם בכוונה להראות לו היכן לא תיקן עדיין את התפילה שלו כדי להגיע לבקשה שלמה. אין רע בעולם, ישנם רק אותם הרצונות והדחפים המתנגדים להתקדמות, שהם נגד הבורא, ואותם הבורא עצמו שולח לנו כדי שנרגיש באילו הבחנות אנו מתנגדים לו ונתייחס אליהן בהתאם.
אם הבורא לא היה מברר לנו מלמעלה באילו רצונות אנחנו מתנגדים לו, לעולם לא היינו יודעים מה עוד עלינו לתקן בנו. לכן המחשבות הרעות והבזויות ביותר, הדחפים וההפרעות, כולם רמזים וסימנים למקומות שבהם עדיין איננו מתוקנים. הבורא מעלה באדם את סף הרגישות אליהם, ואז הוא רואה אותם כהפרעה. רגע קודם לכן הוא לא הרגיש אותם כהפרעה, ועכשיו כן. הרמזים הללו הם הצלה של ממש, עזרה מלמעלה. לכן אסור להתייחס אליהם כאל דברים רעים, אלא לקבל אותם כהזדמנות לתיקון. זה נקרא "גיבור שבגיבורים שעושה שונאו לאוהבו".
מה פירוש לגמור בירור?
לגמור את הבירור נקרא להביאו להעלאת מ"ן, לתפילה האמיתית, שממנה והלאה כבר יבוא התיקון.
איך מרגישים שבאה עניית התפילה?
אם האדם רוצה תיקונים, הוא מרגיש במצב הבא שלואם בירר אותו נכוןכלים מתוקנים, שעל פניהם הוא מרגיש הבחנות חדשות לא מתוקנות, כמו פנים ואחוריים. עניית התפילה באה בהתאם לתפילה. בתפילה ישנם אופנים רבים, לכן אי-אפשר פשוט לומר שאנו מתפללים לתיקון, ומיד לקבל את הרגשת התיקון ואת מידת הדבקות בבורא, ואחר כך לקבל ירידה ברורה, לברר שוב, וכן הלאה. זה לא קורה בדרכים המתוארות ב"תלמוד עשר הספירות", שם לא מבררים הכול וגם לא מעוניינים לברר הכול.
הדברים הללו מתרחשים באדם באופן מסובך הרבה יותר, כי אנו כלולים מכל יתר הנשמות וסופגים מהן את שיש בהן. וגם כשאנו מבררים, אנו עושים זאת במורכבות רבה המערבת הבחנות שונות שאחרי השבירה. ואז אנו רואים שבאופן כללי, אחרי תקופה רעה באה תקופה טובה, ולא יותר מכך. עליית התפילה ועניית התפילה לפני המחסום אינן מבוררות. יש בהן אופנים המונעים מאיתנו לראות מתי אנו מבצעים עלייה ומתי מקבלים עניית התפילה. זה נקרא "הסתרה".
האם ליקוט הניסיון המר כדי להגיע לתפילה כולל גם ניסיון מחיים קודמים?
התפילה היא פנייה לבורא, להרגשת התיקון, להתקרבות, התקדמות, השוואת הצורה ודבקות. לכן יש לצרף אליה כל מה שיכול לסייע בכך. אם האדם יורד לעומק החיים הקודמים שלו, ורואה את התהליך המר שעבר ונשאר בזה, הוא מרשיע בכך את הבורא. על האדם לראות דווקא את הדברים הטובים, שקידמו אותו והעניקו לו ניסיון, את ההתנסויות שבלעדיהן לא היה מגיע לדרך הרוחנית. עליו להתייחס באהבה לכל מה שעבר, ולא בייסורים. עכשיו עליו להודות על כל הדרך שעבר אם ירצה להגיע לעל מנת להשפיע, לטוב ומיטיב.
פנייתו של האדם לבורא ממתיקה את העבר עד שלא נותר בו דבר מר. האדם כלל לא פונה לבורא בעניין עצמו, מפני שהוא רוצה רק דבר אחד - להידמות לבורא, לרכוש כוחות דלהשפיע. ואם יחד עם זאת הוא סובל ומצטער על הייסורים שסבל, אין פירוד גדול יותר ממה שהוא מעוניין להשיג. לא ייתכן שפנייה לבורא לתיקון דהשפעה והרגשת הייסורים מהעבר יהיו בכלי אחד.
פנייה לבורא בתפילה נכונה אמורה להביא את האדם למצב שבו כל חייו הקודמים, הנוכחיים והעתידיים הם רק בסיס, שממנו והלאה הוא פונה לבורא. הוא מפעיל עליהם צמצום, ולא משתמש בהם כקרש קפיצה אלא לדבר אחד, לרכוש כוונה בעל מנת להשפיע. ואז הוא לא מתייחס לדרך שבה עברו עליו הייסורים. ובכלל, הבקשה שלו אינה על עצמו, הייסורים לא עברו עליו.
בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר", שכפי שהבורא לא חושב על עצמו אם קיים הוא או לא קיים, וכך גם האדם, אם הוא חושב על עצמו, אין פירוד גדול יותר מזה בינו לבין הבורא. כלומר, על הבקשה, על המ"ן האמיתי, להיות ממקום שבו הגענו כביכול לצמצום א', ומעליו אנו מבקשים כוח דלהשפיע. מ"ן לא יכול להיות דבר אחר פרט לבקשה להשפיע.