אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 130. הרצון לדאוג לעולם

שיחה (1.1.03) על מאמר: "מהו, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 11

כל עבודת האדם אינה עבודה על החיסרון, החיסרון נמצא שם ממילא. עבודת האדם היא למה לכוון את החיסרון הזה, שזה נקרא "כוונה". כוונה היא כיוון החיסרון, למה מכוונים אותו, לאיזו מטרה, מה רוצים שיתגלה בתוך החיסרון, ממה רוצים ליהנות, איזה תענוג רוצים שיתגלה בחיסרון, כי במה מתמלא חיסרון? חיסרון מתמלא בתענוג. ודאי, כל ההחלטות הן ממה ליהנות, ולא אחרת. כך אנחנו בנויים.

אבל אפשר ליהנות מהשפעה או מקבלה, מדבקות עם הבורא או מניתוק ממנו, תלוי ממה רוצים ליהנות - תענוגים שהם מעמקות הקליפות ועד התענוגים הגבוהים ביותר, במעמד הבורא עצמו. הכול הוא הכוונה ממה ליהנות. הרצון לקבל הוא כביכול חלל, מקום ריק, שאותו האדם רוצה למלא. כמו אדם שרוצה לאכול ולא יודע מה לאכול, אין לו רשימות, ואז הוא בוחר מאכל שממנו הוא רוצה ליהנות. כלומר, האדם צריך לבחור נושא שממנו הוא רוצה ליהנות.

מלכתחילה מלמדים אותנו דרך הטבע, דרך העולם הזה, מהי הנאה מכל מיני דברים קטנים, פשוטים, רגילים. הבורא ברא את הרצון לקבל, וכדי לפתח אותו, הכניס אותו למצב שיש לפניו כל מיני תענוגים, שבאופן טבעי הוא נמשך אליהם, רוצה אותם, ועושה חשבונות מה עדיף לו על מה. לצורך זה נבנתה לו סביבה בלבושים הנקראים "העולם הזה", שממנה הרצון לקבל צריך להתחיל להתפתח - למצוא לעצמו מקורות לתענוגים אחרים.

אם הרצון לקבל יהיה סגור רק בתוך הסביבה הקטנה שבה נולד וינק את התענוגים הללו, הוא ימשיך להתקיים קיום גשמי-בהמי, ויסיים את חייו באותה רמה, בלי התפתחות. התפתחות יכולה להתרחש רק אם הרצון לקבל פותח לעצמו סביבה אחרת לגמרי, עם תענוגים אחרים ואופן התענגות אחר, ובכך רוכש חיים אחרים, חיים רוחניים. כלומר, ישנם שני סוגים של סביבה.

איך דוחפים את האדם להתפתח מסביבה אחת לסביבה שנייה? נותנים לו רצון מלמעלה. לתת רצון מלמעלה לתענוגים שלא נמצאים בעולם הזה, נקרא "איש מזריע". הקב"ה נקרא "איש" והוא "מזריע" - נותן לאדם התעוררות לרוחניות. והוא "מזריע תחילה", כלומר, לא יכולה לבוא התעוררות באקראי, אלא על ידי הרשימות, על ידי האורות המאירים על הרשימות, האדם מרגיש פתאום רצון למשהו שמחוץ לעולם הזה.

ומתוך זה ש"איש מזריע" קודם, שהקב"ה נותן חיסרון, נולדת "נקבה" - חיסרון לרוחניות. האדם מרגיש רצון לרוחניות, ואז הוא עושה כל מיני מאמצים לממש את הרצון הזה, למלא אותו. הוא רץ במשך שנים מפה לשם, מחפש לימוד, מחפש חברה, עד שמוצא, מבין, רואה את עצמו מתחיל לפעול להשגת המילוי. לאט לאט מתברר לו, שלרצון לקבל, שקיבל מלמעלה, אין לא את האופי, לא את הצורה ולא את הצביון הנדרשים למילוי. הוא נוכח לדעת שיש לו רצון לקבל, אבל לא למילוי מעבר לעולם הזה, כי מעבר לעולם הזה הכלי והמילוי שונים ויש לרכוש את שניהם.

האדם מתחיל לגלות שמה שהבורא נתן לו הוא לא רצון לרוחניות, גם אם כביכול נולד בו חיסרון, "נקבה". הבורא נתן לו רצון גולמי למילוי, שלא נמצא לפניו, והרצון הזה חייב להיות בכלי אחר לגמרי, בכלי דהשפעה, חיסרון למלא את עצמו בתענוגים של השפעה.

אם האדם מגיע למצב שבו הוא צריך חיסרון חדש ולא מילוי, אפשר לומר שהבורא "איש הזריע וילדה נקבה". אחרי חיפושים שונים האדם מבין שלא חסר לו מילוי, חסר לו חיסרון דלהשפיע. ורק אם האדם משיג את החיסרון הזה, זה נקרא שחיסרון נולד. כי חיסרון בהתעוררות הנקודה שבלב הוא חיסרון לתענוג גדול יותר, גם בעולם הבא או במה שנדמה כעולם הבא, וזה לא נקרא "נקבה". ברוחניות, "נקבה" נקרא חיסרון לכוחות דלהשפיע, לכוונה דלהשפיע.

אם ה"נקבה", ה"אישה" הזאת, דורשת חיסרון לכלים דהשפעה, אם האדם דורש מהבורא שיהיו לו כלים דהשפעה, כוחות דלהשפיע, זה נקרא ש"אישה מזרעת תחילה", היא דורשת, וכתוצאה מהדרישה הזאת, ש"אישה מזרעת תחילה", "יולדת זכר"האדם מקבל את כלי ההשפעה שביקש, כלים שלא יכולים לבוא ללא הקדם של תפילה.

והתפילה הזאת, אומר רב"ש, צריכה להיות עבור כלים דהשפעה אמיתיים, כלומר עבור הכלל, עבור הזולת. זאת אומרת, כלים דהשפעה נבדקים, מורגשים באדם, כחיסרון למה שנמצא מחוץ לגופו. רק החיסרון הזה הוא תפילה, ולא כל מה שהיה קודם לכן. זאת אומרת, תפילה יכולה להיות רק עבור כלי השפעה אמיתיים.

ומפני שההתעוררות לכלים הללו באה מתוך האדם, היא נקראת "אישה מזריעה" ו"נולד זכר". מתוך שהאדם בעצמו רוצה שיבוא בו כלי דהשפעה, הבורא עושה בו את הכלי הזה, נותן לו כוחות, ונברא באדם כלי דהשפעה.

התהליך הזה דומה להליכה מלמטה למעלה בדרך התיקון. ראשית יש להיכנס למלכות כדי להשיג חיסרון, חיסרון של מלכות להיות ככתר, להיות כמו המשפיע, ואז רוכשים כוחות כדי להגיע להיות משפיע, מגיעים לכתר. מלכות עולה לכתר. ההתעוררות ראשונה היא על הבורא, וההתעוררות השנייה היא על האדם, ואז הוא משיג רוחניות.

מהי תפילה עבור הכלל?

"תפילה עבור הזולת" היא כל המחשבות וכל הרצונות שלי מחוץ לעצמי, עבור מה שנמצא מחוץ לי, ולא חשוב לי אם זה בורא או כל האנושות. רק במצבים מתקדמים מאוד, לקראת המחסום, לקראת יישום התפילה הנכונה, האדם מתחיל להרגיש שהבורא או כל העולם הם אותו דבר. כי מחוץ לכלים שלו, האדם לא מרגיש דבר.

אם כך, איך אפשר להרגיש מחוץ לכלי "אני ובורא"? מה שמורגש בכלים של כל העולם ומה שמתגלה אליו בכלים האלה זה הבורא כלפיו. הבורא מתגלה בכלים. אם האדם מגלה אותו בכלי של עצמו, הוא נקרא בשבילו "העולם הזה", ואם הוא מגלה אותו בכלים של כל יתר הנשמות, הוא נקרא "עולם הבא", העולם הרוחני, בורא.

מתי החיבור עם כל העולם הופך לבקשה עליו?

חיבור עם כל העולם נעשה במידה שהאדם רוכש מסך. במצב הזה הוא לא פונה לתוכו, אלא פונה מחוצה לו. בספר "מתן תורה" מתאר בעל הסולם איך האדם מתפתח בדאגה שלו לזולת לפי המידה שבה הוא גדל. ראשית הוא דואג לעצמו, אחר כך למשפחתו, בהמשך לסביבתו, יותר מאוחר למדינתו, ולבסוף לכל העולם. התיאור הזה מתייחס לאדם גדול מבחינה אנושית. ואם הוא גדול מבחינה רוחנית, אז ודאי שכך הוא.

כמו שבעולם הזה האדם משיג את כל המציאות לתוך הרצון דרך חמישה חושים, כך ההשגה הרוחנית שלו היא בתוך רצון כללי הנקרא "אדם הראשון", הנשמה הכללית. כל אדם הוא חלק אחד משש מאות אלף החלקים של "אדם הראשון". מה שהוא משיג בתוך החלק שלו, מה שהוא יכול לספוג בתוכו, להתמלא ממנו, נקרא ה"עולם הזה". מה שהוא משיג ביציאה שלו להרגשת כלים חיצוניים נקרא "העולם החיצון לו", "העולם הרוחני". בכלים הרוחניים הללו הוא נמצא כנשמה.

איך מגיעים לרצון לדאוג לכל העולם?

אם יש לאדם חיסרון התחלתי לזה, הבורא כבר עשה לו "תדלוק", ועליו להמשיך בעצמו לרצון האמיתי. צריך רק לרצות, לא יותר. "תפילה" כוונתה שהאדם רוצה להשיג רצון, חיסרון ללא חיסרון. זה מצב שיש בו הבחנות רבות. כל העבודה של האדם, מתחילת הרגשת הנקודה שבלב ועד שהוא עובר מחסום, כל הדרך בהסתר כפול ובהסתר רגיל, בזדונות ואחר כך בשגגות, היא לגבש בתוכו רצון, חיסרון, לכלי דהשפעה.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מסביר בעל הסולם, ש"לא לשמה" נקרא להשתוקק לרוחניות למען עצמי, ועם זאת לרצות להשפיע לבורא. שני הרצונות חייבים להיות יחדמתוך הרצון להשפיע לבורא האדם מרגיש שיתר הרצונות שלו הם לעצמו, ואז הוא מבין את השוני ביניהם ונמצא בשניהם יחד.

אבל כאשר האדם נוכח לדעת, שיקבל רק כלים דהשפעה בלי שום דבר לעצמו, הוא לא רוצה אותם, ולא מסוגל להיות משפיע, וזה נקרא שהגיע ל"לא לשמה" האמיתי, שמתוכו באים ל"לשמה". על הרצון הזה יש להיות דרוכים כל היום וכל הלילה, כמו שבעל הסולם מתאר במכתב בדף ע', ב"פרי חכם - אגרות".

כך שמהרצון ההתחלתי הנקרא "נקודה שבלב", הבורא, "איש", זרע בנו ונולדה ממנו "נקבה", חיסרון, שיש להגדילו עד לחיסרון המקסימלי שאפשר להשיג בעולם הזה. כלומר, על פני כל הרצונות של העולם הזה, אף על פי שהאדם רוצה אותם, הוא גם רוצה שיהיה לו רצון להשפיע לבורא. ואז זה נקרא שה"נקבה" "מזריעה" ו"נולד זכר", כוח ראשון להשפיע, מסך ראשון, הנקרא "תינוק". שהאדם נולד ברוחניות.

האם חיסרון יכול להיות מילוי?

מפני שהאדם נברא מרצון לקבל, לעולם לא יוכל לחיות מחיסרון. הבריאה, מטבע בריאתה, דורשת מילוי. השאלה רק ממה היא מתמלאת, עם איזה תענוג האדם ממלא את עצמו. אם האדם יודע שהחיסרון שלו הוא לדבר הגדול ביותר, והוא עדיין לא השיג אותו, אבל החיסרון עצמו מביא לו הארה מרחוק, מהדבר הגדול, אחרת לא היה בו חיסרון אליו, החיסרון הזה יכול לשמש לו מילוי.

כלומר, הוא מסתפק בחיסרון הזה ולא רוצה שום דבר אחר. מפני שאם יהיה לו חיסרון אחר פרט לו, החיסרון לא יהיה לדבר הגדול הזה. וגם אם יבוא מילוי, המילוי ירחיק אותו ממה שהוא משתוקק אליו. לכן האדם מעדיף להישאר בחיסרון, והחיסרון עצמו משמש לו כמילוי. האדם שמח על כך שהוא רוצה בדבר הזה.

האם המצב הזה מספיק? הוא לא מספיק. אפשר לדמיין אותו כרצון להשפיע על מנת להשפיע, אלא שהוא אינו המטרה. אבל בכל זאת יש בחיסרון הזה תענוג, יש בו הצדקה למצבו והוא בהחלט מצב שראוי שיהיה לאדם בעולם הזה.

איך אפשר להשתוקק לחיסרון?

הרצון של האדם תלוי בכמה גורמים: הארה מלמעלה, התעוררות רשימות מלמטה, ועוד. אבל אין כל בעיה לבקש או לדרוש אותם, מפני שדורשים כלי, לא דורשים מילוי. גם אם אדם הוא "אישה כי תזריע וילדה זכר", גם אז, מה הוא דורש? הוא דורש כלי, רצון להשפיע. הוא לא דורש מהבורא שימלא אותו, אלא שייתן לו אפשרות להשפיע לו, שההשפעה לבורא תהיה המילוי שלו.

במה אם ממלאת את עצמה כאשר היא נותנת לילד דבר מה? רק במעשה הנתינה שהיא נותנת לו. היא נהנית ככל שבנה נהנה. אין לה תענוג לעצמה. היא נותנת לו, ולא חושבת על כך שיהיה לה טוב. כמובן, איננו מדברים על עמקות העניין, כי מעשה זה בהמי, ובתוכו נמצא אגואיזם, הטבע. אך בכל מקרה, הוא דוגמה מסוימת המהווה העתק מרוחניות. ואפילו היו מציעים לאם, במקום לחשוב כל הזמן על הילד ולסבול מרוב דאגה, לקחת כדור ולשכוח אותו, היא לא היתה מסכימה, כי הוא החיים שלה, המילוי שלה, שמחתה.

לכן, כשמבקשים רצון להשפיע, מבקשים רק אותו ולא שום דבר פרט לו. לא מבקשים רצון להשפיע כדי להתמלא בו, שזו בקשה על מנת לקבל ושעליה הבורא אינו עונה, אלא מבקשים רצון להשפיע בלבד, אף על פי שמעורב בו עדיין רצון לקבל, ליהנות ממנו בעצמי. אבל הוא כבר "לא לשמה" שממנו באים "לשמה".

 

איך האדם מברר את החיסרון האמיתי שעליו לבקש?

האדם לא יכול לברר את החיסרון הזה בעצמו. אי-אפשר לחיות לבד ללא ציבור, ללא קבוצה, ולהגיע לרצון להשפיע. אין לאדם תנאים אחרים שבהם הוא יכול להשיג את החיסרון הזה או חיסרון לחיסרון. רק דרך החברה האדם לאט לאט רואה את היחס שלו להשפעה.

בתחילה לא איכפת לו מהחברים, הוא לא צריך אותם. אחר כך הוא מוכן לסבול אותם בעבור מסגרת חברתית. ואז הוא מתחיל לראות שהחברים הללו הם יותר מסתם מסגרת, הם נותנים לו מכות שונות ומעוררים בו מצבים פנימיים והרגשות שמנענעים אותו - הוא מתרגז עליהם, כועס עליהם, נעשה מתוסכל מהם. הוא מתחיל להבין שבלי התגובות הללו וההתעוררויות שגורמת לו החברה, הוא עלול להירדם לעוד כמה גלגולים. ואז הוא מתחיל להעריך את החברה שלו.

מאוחר יותר הוא מתחיל להבחין, שדרך החבר הוא יכול להבין, להרגיש, שהחבר משמש לו כלי עזר. כך עד שהוא מתחיל לקלוט שיש בחבר דברים שאם לא ייקח אותם, לא יהיה לו במה לקבל רוחניות. שרוחניות אפשר להשיג דווקא מהתכללות עם החברים. שלעולם לא יכול לגדול בו, להיוולד בו, חיסרון שירגיש בו רוחניות. שהכלי שלו נמצא בחבר.

ואם האדם היה נשאר לחיות לבדו במערה או ביער, הוא לא יכול היה להתקדם ולהגיע למשהו. לשם כך הוא חייב חברה. לא חשוב כמה חברים, אחד, שניים, שלושה, אבל הכלי שלו בידיהם. ככל שהאדם מתחיל להבין, כלומר, להסכים עם הרעיון הזה - קודם הוא שונא אותו, אחר כך מסכים איתו, בהמשך רוצה בו, ולבסוף עובד למענו - כך הוא מתחיל לראות כמה הוא אינו מסוגל לרצות בו. הוא מגלה שהוא לא מסוגל להתחבר עם איש, וזה המדד האמיתי לחוסר יכולתו להתחבר עם הבורא, כי חברה ובורא הם היינו הך.

האדם מגיע אז להבנה, שהחברה היא גילוי הבורא בעולם הזה, ושהבורא לא יכול להתגלות בדרך אחרת, אלא החברה ניתנה לו מהבורא כמכשיר מדידה שיאפשר למדוד בדיוק איפה הוא נמצא כלפי הבורא. אין חשיבות כלפי מי האדם לא יוצא מעצמו, כלפי החבר או כלפי החברה או כלפי הבורא, הם כולם אותו דבר עצמו. בלי חברה האדם משלה את עצמו וחושב שהוא מלאך, ובתוך החברה הוא רואה עד כמה החברה שנואה עליו, ושבכלל אינו מעוניין להתחבר עם החברים.

גם רב לא יכול לעזור לתלמיד שאין לו חברה. הרב יכול להכיר לתלמיד את הדרך, לעזור לו, להחזיק אותו כמו תינוק, שלא ייפול, אבל ללכת בדרך האדם צריך בעצמו, וההליכה בדרך היא בדיוק הפעולות שלו בחברה, עם החברים. הרב הוא רק גילוי מצד הבורא שעוזר לאדם בעולם הזה, אבל הכלים דלהשפיע שלו נמצאים בחברים שלו, בנשמות האחרות של "אדם הראשון".

העבודה עם החברה מחולקת בדיוק לאותם שלבים של בניית הכלי באדם. לכן האדם צריך להשפיע לחברה דווקא גדלות הבורא, ולהכניע את עצמו בפניה כמו בפני הבורא. יש בעבודה הזו חלק ככתר, המשפיע, וחלק כמלכות המקבלת. על ידי החברה האדם בונה את הכלי שלו. אין לו אמצעי אחר לבנות אותו. כלפי הבורא אי-אפשר, וכלפי עצמו אי-אפשר, וכלפי הרב כמו כלפי הבורא. הוא יכול לבנות את הכלי שלו רק כלפי החברה.

החברה היא המעבדה שבה האדם לומד ומכין את עצמו להיוולד ברוחניות - לקבל רצון להתפלל לכלי חיצון, לכלי דלהשפיע.

האם יכולה להיות משיכה אמיתית לרוחניות, לפני שעובדים על רצון להשפיע עם החברה?

לפני כן אין שום דבר. אנשים צועקים לבורא "הצילו!" מפני שיש להם רצון בהמי לרוחניות, רצון להתמלא מהבורא. אבל הבורא נתן לאדם חיסרון שכלל לא התכוון למלאו. הוא נתן לו את החיסרון הזה כדי שעל פניו האדם יבנה חיסרון לרוחניות. הוא בעצם נתן לו חיסרון לא לרוחניות, אלא חיסרון לקבל עוד יותר מכל הקיים בעולם הזה - חיסרון מקולקל.

על ידי העבודה שלו האדם מושך אורות מהבורא, הארות מנה"י דעתיק, מ"דדי בהמה", אור מקיף שמגיע אליו מלמעלה, שלאט לאט בונה בו חיסרון נכון. אבל ההארה הזאת מורגשת בו לפי המידה שבה הוא מחפש את החיסרון הנכון. אחרת הוא מרגיש כל מיני הארות אחרות, סתם תענוגים שישנם שם. צריך לרצות לחזור ל מוטב כדי לעשותם באופן מבורר יותר, מכוון יותר, כך שבדיוק יבוא האור המחזיר למוטב. רק בזה "אישה כי תזריע" ו"נולד זכר". האדם חייב להיות קודם בחיסרון, ולכן יש צורך בחברה.

לאט לאט, בהסתכלות פנימית יותר, מתגלה לאדם שהאנשים האלה, הפרצופים החיצוניים האלה שיושבים איתו, ונראה לו שאין לו דבר איתם, הם אברים שלו. נשמות שהם הכלים שלו, שרק בהם הוא יכול להגיע לרוחניות. לכן הנקודה הרוחנית שבנו נקראת "נקודה שבלב", מפני שסביב לה צריך לבנות "לב", כלי חדש, "לב בשר" במקום ל"ב האבן, שנבנה מזה שהאדם מצרף אליו את כל יתר הכלים. זה נקרא "והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".

מהו חיסרון נכון?

חיסרון שיהיה לי כוח דלהשפיע.

מאין ניתן לקבל רצון להשפיע לבורא?

כלומר, איך אדם שיש לו רצון לקבל בריא לתענוגים של העולם הזה, מקבל נקודה שבלב שבה הוא רוצה עוד יותר תענוגים, גם לעולם הבא, בלי לדעת מהו העולם הרוחני - מתחיל להתפתח בו מתוך הרצון האגואיסטי רצון לבורא, ל"לשמה", והוא אינו ממשיך לגדול כפרעה, שדורש רוחניות רק לעצמו?

"לא לשמה" נקרא שהאדם רוצה רוחניות, שהוא רוצה שיהיה לו כוח דלהשפיע לבורא, ועם זאת הוא רוצה שגם לו עצמו יהיה משהו. "לא לשמה" פירושו, שהאדם כלול משני רצונות, רצון לבורא ורצון לעצמו. אז איך בתוך כל ההתעסקות של האדם בעבודה עם הנקודה שבלב, הוא מקבל רצון להשפיע לבורא? מאין מתחיל להיוולד בו, להתגלות בו, לגדול בו, רצון כזה גם לפני המחסום?

בהדרגה מתחילים להתפתח בנקודה שבלב שני רצונות לרוחניות:

א) רצון לעצמי - האדם מגדיל את הנקודה שבלב, ורוצה רוחניות לעצמו.

ב) רצון לבורא - האור המקיף שמאיר לנקודה שבלב כדי לפתח אותה, מביא לה חן דקדושה.

ללא פעולת האור המקיף, הנקודה שבלב היתה גדלה לרוחניות רק על מנת לקבל. האדם היה רוצה אותה רק כדי למלא את עצמו. הרצון להשפיע לבורא מתגלה בתוך הרצון הזה רק כתוצאה מהאור המקיף. אבל מתי האור המקיף משפיע? כאשר האדם מחפש איך להגיע לשורש, לשורש דלהשפיע, והחיפוש הזה הוא תוצאה של העבודה עם החברה.

מה גורם לאדם לחפש רצון להשפיע?

האור המקיף הוא הגורם לאדם לחפש רצון להשפיע. אין גורם אחר. ישנם רק שני כוחות, רצון לקבל ואור שכנגדו, ואין מה לחפש משהו נוסף. האדם לא רוצה להסכים עם זה, הוא לא מבין זאת. למה? כי אנחנו נמצאים רק ברצון לקבל. אם היה לנו משהו מהבורא, הכול היה מסתדר. המערכת היתה מובנת. אחרת היא לא מובנת, משום שחסר הכוח השני.

איך אפשר להימשך לרוחניות אם לא רואים אותה?

אנחנו מתארים לעצמנו כל מיני דברים דמיוניים, שעשויים להיות רחוקים מהאמת ולא רוחניים. אז איך אפשר למצוא את המטרה הנכונה? אין לנו דוגמה לכך. רק מתוך עבודה נכונה, התעסקות בלימוד ובהפצה עם החברים, נבנית בתוך האדם מעין עובדה המבהירה מעט מהי רוחניות. בכל פעם היא הופכת מדויקת יותר ויותר. לפעמים באים שינויים קיצוניים כאלה, שפתאום האדם מרגיש דרכם שדמיונותיו היו שגויים לחלוטין.

למה הכוונה שזמן ההכנה הוא בבחינת אתערותא דלעילא?

זמן ההכנה הוא זמן של אתערותא דלעילא, כשהאדם עובד מתוך רצון שהבורא נותן לו. אבל האדם צריך לעבד את הרצון שהבורא נותן לו כך, שממנו יהיה לו רצון "לא לשמה", כזה ש"מתוך לא לשמה יבוא לשמה". כלומר, האדם עובד ופועל ומתפעל מתוך אתערותא דלעילא. אבל על פניה עליו להפוך לאט לאט אתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא, וזה נקרא מתוך ש"איש" מזריע קודם וילדה "נקבה". את ה"נקבה" הזאת האדם צריך להביא למצב שבו תהיה גדולה מאוד ומסוגלת "להזריע" ו"להוליד זכר".

איך יכול האדם לזרז את המצבים שלו?

האדם יכול להקדים את המצבים שלו, רק על ידי זה שהוא מברר מה בדיוק תלוי בו בכל מצב ומצב. השיטה היא שיטה פסיכולוגית פשוטה. כל פעם ניצבת בפני האדם בעיה כלשהי, ואז עליו לראות את הרצון שלו, לברר בו מה הוא מסוגל לעשות ומה אינו מסוגל, מה תלוי בו ומה אינו תלוי בו, על ידי מה הוא מממש את הרצון שלו ומה בדיוק הוא צריך מתוך הרצון הזה.

אחרי כל הבירורים הללו, אם האדם עושה עבודת בירור נכונה, הוא צריך להגיע לסיכום שהרצון עצמו, כמו שהתגלה בו, התגלה בצורתו כפי שהיא, ושכל העבודה שלו היא לקשור את הרצון הזה עם הבורא. ומתוך זה שהוא קושר את הרצון עם הבורא, יורדת על הרצון הזה הכוונה הנכונה איך להשתמש בו.

ברגע שהאדם מחבר את הכוונה עם הרצון, למעשה הוא גמר את כל העבודה - הבורא נתן את הרצון, האדם את הכוונה, ושניהם נמצאים בזיווג, בדבקות, בחיבור.

האם עלי לחבר עם הבורא כל רצון שיש לי?

בפשטות, כל רצון שבא, יש לחברו אל הבורא. אם היינו יודעים בדיוק מה הרצון שלנו, ובדיוק מי הוא ומה הוא הבורא, ויכולנו לקחת את שניהם ולחברם יחדיו, זה היה מצוין. אבל כל עבודת האדם היא לברר מיהו ומהו הבורא, ומה פירוש הדבר לחבר אליו את הרצון שלי. לא די בכך שבא רצון מהבורא, צריך לחבר אליו את הרצון, למצוא לשם מה הוא נתן לי אותו, מה הוא רוצה בזה, מה אני רוצה ברצון הזה שנתן לי הבורא, מה אני רוצה כלפיו, וכולי. בשרשרת הבירורים הללו האדם מברר את הכוונה שלו, את היחס שלו למה שקיבל מהבורא.

איך מתחבר האדם לכלי זר שמחוצה לו?

מלכתחילה האדם לא מסוגל להתחבר עם הבורא, אף אם הבורא היה מגולה. הרצון לקבל היה עובד, ולא מרשה לו לעשות שום פעולה כדי להגיע לעל מנת להשפיע. אבל דרך החברים יש לאדם אפשרות להתחבר עם הבורא. העולם הזה בנוי בצורה נפלאה לעבודה הזאת. הוא בנוי להגיע מתוך השורש לעבודה הזאת.

לאדם ישנן שלוש נטיות, קנאה, תאווה וכבוד, שבאמצעותן הוא מגיע לבירור האמיתי של הרצון והכוונה. כלומר, על ידי שלושת הכוחות הללו של הרצון לקבל, הוא יכול להתייחס לחיצונים לו, להתחיל להתחבר איתם ולקבל מהם, ודרך אותם ערוצים להתחיל להבין היכן הוא נמצא והיכן נמצאים חבריו כלפי האגו שלו, שרוצה רוחניות.

זמן רב לוקח לאדם להגיע להכרה שנדרשת קרבה לאנשים אחרים דווקא כדי לקבל רוחניות. שנים עוברות עד שהאדם מתחיל לשמוע שזאת כנראה הבעיה, שאבן הנגף נמצאת בדיוק באותו עניין ששמע וקרא עליו שנים, וכל הזמן חשב שהוא דבר שולי ושהוא אינו יכול לעשות מאומה כדי לשנות זאת. עתה הוא מתחיל להבין שהדבר הזה כנראה חשוב. שהוא המפתח לרוחניות. אפשר לרשום אלפי פעמים: "המפתח לרוחניות הוא החבר שלי", ויהיה זה ללא תועלת. האדם צריך לעבור הרבה מאורעות בחייו עד שההרגשה הזאת מתחילה להיות מורגשת בלב, ולא רק בשכל. בשכל אפשר להטיף לכולם על חשיבות החברה, ולדבר על התורה הזאת כך שתלהיב את כולם, אבל עדיין נותרת הבעיה איך להחדיר אותה לתוך הלב.

האם הרצון להשפיע שיש לי היום, יישאר ברשותי גם ברוחניות?

לאדם נדמה, שעם אותם רצונות להשפיע שיש לו היום, הוא ימשיך הלאה לרוחניות. אבל זה יכול להיות לגמרי לא נכון, והרצונות שהיום נראים לו מתוקנים, הם סתם רצונות דלהשפיע אנושיים, ודווקא הרצונות שהיום נדמים לו רחוקים מאוד מרוחניות, הם הרצונות שבהם ישתמש ברוחניות ושבהם יגלה אותה.

אילו רצונות באדם הם מחוץ לכוונה?

רצונות שיש בהם משהו חוץ מכוונה, הם רצונות של קיום. אפילו בעולם הזה, בשביל מה אדם רוצה יותר מלחם ומים, יותר ממה שגופו דורש באופן טבעי? הגוף דורש מעלות חום שמעל עשרים, מספר קלוריות מסוים ביום, בן זוג, ילדים וכולי, אותם דברים שהיה דורש בטבעיות גם אם האדם היה חי לבדו. וכל מה שהאדם דורש מעבר לכך - זה מכוונה, וכבר נעשה בו כב"אדם" לעומת "דומם", "צומח" ו"חי".

איך יש להתייחס נכון לרצון?

על האדם לברר כל פעם את היחס שלו כלפי מה שהוא רוצה. הטוב ביותר הוא להכניס את הבורא לתמונה, ואז הכול מתברר ומתבהר.