אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 131. לדעת את טעם המוות

שיחה (2.1.03) על מאמר: "מדוע החיים נחלק ל-ב' בחינות"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 18

האדם קובע באיזו מציאות הוא נמצא. מלכתחילה הוא נמצא במצב הנקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה", כשמצד הבורא לא השתנה דבר. הוא ברא רצון לקבל ומילא אותו בכל טוב ועונג, עוד בבחינה הראשונה שיצאה ממנו, ואין שום שינוי מהמצב הזה.

כל מה שבא לאחר בחינה א' הן תופעות שהכלי קובע, שהכלי מרגיש מתוך מצבים פנימיים שעוברים עליו, שלא רוצה להרגיש את הבורא, רוצה להרגיש את הבורא, כנותן, כמקבל, פעם יכול לקבוע יחס אליו, פעם לא יכול, וכך הלאה. כלומר, כל ההרגשות של הכלי וכל ההבחנות שלו הן הבחנות אישיות, פנימיות שלו.

מצב ה-א', בחינה א' שיצאה מבחינת שורש, אינו משתנה. הבורא נשאר בתוך הכלי. היחס של הכלי למילוי הוא הגורם לשינויי התפעלויות בכלי, למצבים של הכלי. המצבים האלה תלויים לגמרי ביחס הכלי למה שממלא אותו. רק איך הכלי מתייחס למה שממלא אותו, כתענוג פשוט או כתענוג שיוצא מהמקור או רק כמקור עצמו - בהשפעה למקור או בקבלה מהמקור - ברצון לקבל תענוג או באי-רצון להרגיש תענוג.

כל המצבים המשתנים האלה הם יחס שקובע הכלי כלפי מצב שאינו משתנה. אם הכלי קובע את היחס שלו לפי הרצון לקבל, לתענוג בלבד, החיים שלו נקראים "חיים גשמיים". אם הכלי קובע יחס למה שממלא אותו, בהתאם למי שממלא אותו, החיים שלו נקראים "חיים רוחניים". כלומר, יש שני סוגי חיים, חיים גשמיים וחיים רוחניים, שאינם מוותרים זה על זה, אלא האחד בא מעל האחר.

ועל האדם, הנמצא בחוסר הכרה מוחלט לגבי מצבו, להגיע להרגשת המצב הזה, המלא באור אין-סוף, לדעת מי ממלא אותו, מי נמצא בתוכו, מי נותן לו את התענוג ואת הרגשת התענוג. איך האדם הזה יכול להגיע להכרה המלאה שהיתה לו מלכתחילה בבחינה א' מ-ד' בחינות דאור ישר?

בעל הסולם מתאר את המצב הזה במשל על בנו של עשיר, שנכלא על ידי אביו במרתף. הבן הזה לא יודע היכן הוא נמצא ומי הוא. סביבו רק חושך, והוא סובל ייסורים מבלי לדעת למה. לאחר זמן מה מתחילים להוציא אותו לכמה דקות ביום לאור השמש. הוא מסתובב בעיר ורואה שיש אנשים אחרים, אנשים שמחים ומבלים, אבל נותנים לו רק לצפות בהם לכמה דקות, ושוב מחזירים אותו למרתף, שוב מוציאים אותו לכמה דקות, ושוב מכניסים אותו חזרה למרתף.

ואז הייסורים שלו גוברים. קודם חשב שכך מתקיימים כולם. הוא היה רגוע בקשר לישיבה שלו בחושך, ואם לא רגוע, לפחות משלים עם העובדה שכך הם החיים, ושאין יותר מכך. ברגע שמראים לאדם שיש חיים רוחניים מחוץ לחיים במרתף, מוציאים אותו לכמה דקות מהחושך והוא מגלה עולם אחר, מתחילה להיווצר לו בעיה. אז הוא קובע את המצב שלו, שנמצא בהרגשת החושך, כירידה. התחלת ההרגשה שיש הבדל בין שני סוגי חיים, באה על ידי התעוררות הנקודה שבלב.

ברגע שמתעוררת בו הנקודה שבלב, האדם מתחיל להרגיש שצריך להיות משהו אחר, שיש חיים רוחניים. ומהתעוררות הנקודה הזאת והלאה נותנים לו הזדמנות לפעול ולהוסיף ביגיעה. לתת יגיעה כדי לצאת מהמצב שלו, לפי החוק "מצווה גוררת מצווה". מצווה עליו להגיע למרב ההשתוקקות לרוחניות, לחיים רוחניים, ובכל פעם לפרש נכון יותר ויותר מהי רוחניות.

בהתחלה הרוחניות נראית לאדם כתענוגים נוספים על אלה שהוא כבר מכיר. אחר כך, על ידי יגיעה לפי החוק "מצווה גוררת מצווה", מתחילים להראות לו מעט מהו על מנת להשפיע, ואז האדם רואה עד כמה הוא לא נמצא בזה, וכנגד הרגשת העל מנת להשפיע הוא נופל למטה, מרגיש מי הוא. המצב הזה נקרא "הכרת הרע".

כלומר, ברגע שנותנים לו לראות, אחרי היגיעה שלו, מהו על מנת להשפיע, דרך ההרגשה הזאת הוא מקבל הרגשה טובה, שנקראת אצלו "עלייה", ולאחריה נותנים לו לראות באיזה מצב הוא נמצא, ואז הוא מרגיש את עצמו בירידה. הכרת הרע הזאת, בין המצב הרוחני לבין המצב שלו עצמו, הפער הזה הוא המצב הבא שלו, שדרכו עליו לקבוע את הבחירה החופשית שלו.

הוא יכול ללכת לפי החוק "מצווה גוררת מצווה", ולהגדיל את גדלות הבורא, וכך להמשיך לעלות, מפני שתכונת הטבע היא שקטן מתבטל כלפי גדול, או ללכת לפי החוק "עבירה גוררת עבירה", שלא עובד על רכישת גדלות הבורא שתשמש לו כחומר דלק. ואז מכניסים אותו עמוק יותר למצב שבו הוא נמצא, מפני שהמצב הזה לא מספיק כדי לעורר אותו לדרוש את גדלות הבורא. הוא עדיין מסוגל להתקיים בו, רע לו, אבל נסבל. אם מכניסים אותו לרע עוד יותר, לאט לאט הוא רואה שהחיים הללו אינם חיים, ומתחיל לחפש, ועולה לדרוש את גדלות הבורא.

כלומר, התקדמות יכולה להתרחש רק על ידי קניית גדלות הבורא, והיא דורשת את עזרת ה'. ההרגשה שההתקדמות שלו תלויה בבורא מביאה את האדם להתקשר לבורא ולקשור את עצמו אליו. ואז משתנה ההבנה שלו מהי רוחניות ומהי גשמיות, מהי מצווה ומהי עבירה, מהו הכלי שעליו להשיג. הוא מבין שצריך לא רק כלי גדול יותר לתענוגים, אלא שצביון הכלי, האיכות שלו, התוכן שלו, יהיו אחרים. ההבנה הזאת מביאה אותו לאט לאט להכרה, שעל מנת להשפיע הוא בעצם כוח, לא משהו בזוי המעיד על חולשה, אלא הכוח הגדול ביותר והחזק ביותר שקיים.

ואז מתחולל באדם שינוי, בהגדרות שלו ל"חיים" ול"מוות". ההשתוקקות לפירוש נכון יותר לחיים רוחניים גורמת שוב לתהליך של "מצווה גוררת מצווה", שנותן יגיעה ב"לא לשמה" לפי אותו תהליך של יגיעה. קודם מתרחשת הכרה מהי עלייה רוחנית כלפי ירידה, ואחר כך דרישה לגדלות הבורא. כל המצבים המתחלפים האלה בונים באדם בהדרגה כמות ואיכות "לא לשמה", עד למידה שמלמעלה באה ישועה, והוא יוצא לחיים רוחניים, לחיים אמיתיים.

לכן כל המצבים שאנחנו עוברים, הם בסך הכול הרגשה פנימית, אישית שלנו, שנקבעת רק לפי תכונת הכלי. את תכונת הכלי, איך אני רוצה להתייחס למקום שאני נמצא בו, האדם יכול לקבוע בהדרגה, על ידי כך שהוא מתקן את ההרגשה שלו לגבי מקומו. הוא מנקה את כלי ההרגשה שלו, כלי הקליטה שלו, עד למצב שבו הנשמה שלו מלאה בבורא. ואז הבורא נמצא בה ועוטף אותה, כמו בתחילה.

האם כל נפילה נקראת "מוות"?

האדם עצמו קובע מה נחשב בשבילו מוות. הוא יכול להרגיש טוב מאוד, אבל לקבוע שההרגשה הזאת היא מוות מפני שהיא מביאה אותו לפירוד ולריחוק מהמטרה. האדם קובע את מצבו על פי ההרגשה באברים או שהוא בונה מעליה כלי שלמעלה מהדעת, וחי בכלי הרוחני. הוא מנתק את עצמו מההרגשה בעצמות, בגשמיות, וחי תוך דבקות בבורא, ברעיון הרוחני. ואז הוא קובע מה הם חיים ומהו מוות על פי קנה מידה אחר.

לכן, התשובה לשאלה האם הירידה היא מוות, היא שתלוי מה האדם מגדיר כירידה ומה כעלייה. אם ירידה בשבילו היא התנתקות מהבורא, להפסיק לחשוב עליו ולו רגע אחד, אז הירידה הזאת נקרא "מוות". אם בשבילו ירידה היא להרגיש רע, להיות במצב רוח לא טוב, להיות אפוף בהרגשת אפרוריות, לא להיות בכוונה נכונה ובבדיקת הקשר שלו עם הבורא, אז לפי ההרגשה הזאת הוא קובע מה הם בשבילו חיים ומוות.

הכול תלוי במקום שבו נמצאת נקודת הרגישות של האדם, בכלים שמרגישים בהם או בכלים שמכַוונים בהם. בכלים שמכַוונים בהם, האדם קובע את מצבו לפי מידת הקשר שלו עם הבורא, ובכלים שמרגישים בהם, האדם קובע מה הוא מרגיש לפי הגוף הבהמי: טוב לי או רע לי, אני מלא או ריק, מצב רוחי טוב או רע, יש לי או אין לי כוח, יש לי או אין לי התעוררות, התרוממות.

כלומר, בינתיים כל מה שנקבע בהבחנות ללא קשר עם הבורא, נקרא "גשמיות", ומה שנקבע רק מתוך קשר עם הבורא, כשאני מתקשר אל הבורא ורק אז מסתכל על מצבי, נקרא "רוחניות". בשלב הבא, גשמיות ורוחניות יקבלו צביון אחר, שמות אחרים, יהיו בהן הבחנות, מדרגות. אבל בינתיים אם האדם מסתכל כך, שקשר עם הבורא נקרא "רוחניות" וחוסר קשר עם הבורא נקרא "גשמיות", יש בידיו יכולת לקבוע הרבה מאוד.

למה לדעת טעם המוות נחשב לזכייה?

כל מה שהאדם עובר, מהמצב הראשון ועד המצב הסופי, בדרך ההתפתחות שלו, הוא חייב לעבור. כל אחד ואחד חייב לעבור, מתוך מבנה הנשמה שלו, את כל המצבים. הוא חייב להיות רשע ואחר כך צדיק, כמו שכתוב: "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". כלומר, קודם צריך להיכשל, להיכנס לכל הרגשת הרע והמוות גם בהכרה הגשמית וגם בהכרה הרוחנית, גם בכלים שמרגישים בהם וגם בכלים שקובעים בהם כלפי הבורא, ומתוך קביעת כל המצבים הללו, האדם מגיע למצב ההפוך.

כלומר, אי-אפשר להגיע לדרגת הכתר בלי להיות תחילה בנקודת המלכות, ולהרגיש את כל המרירות שלה וכל החשכה והריקנות שבה. מתוך ההרגשה הזאת האדם מתחיל להתייגע ולעלות. בלתי אפשרי זה בלי זה. אבל הכול תלוי ביחס של האדם עצמו, בקצב, בעזרה מצד הקבוצה וכולי. אם מתייחסים לכל המצבים הללו כמצבים יצירתיים, עוברים כל מצב מהר, מתוך שמחה והתרוממות.

אמנם שמחה והתרוממות הם עניין יחסי. הרי לא ייתכן מצב בלי שאדם נופל ומרגיש הרגשת מוות, ייאוש, חוסר כוחות. אבל אם הוא מרגיש אותם רק לצורך עלייה, הם עוברים במהירות וביעילות, מבלי שהאדם "יושב ואוכל את בשרו". לכן רב"ש כותב, שזכייה לטעום טעם המיתה - זוכה לרדת עוד למטה כדי לעלות עוד למעלה.

מהו לקרוא "שמע" בעבודה הרוחנית?

בעבודה הרוחנית, "שמע" היא פעולת הדבקות הסופית, אבל לפניה ישנה בקשה לעזרת ה'. האדם מגיע למצב שבו בלי הכרת גדלות הבורא הוא לא יכול לעבור מההרגשה הגשמית, כשהוא מרגיש את מצבו וחי רק לפיה, כמו כל חיה בטבע, אל הרצון לקשור את עצמו עם הבורא ולחיות לפי הקשר הזה.

לעבור מהרגשה גשמית להרגשה רוחנית אפשר רק אם הבורא נעשה חשוב יותר מהחיים הגשמיים בתוך גוף הבהמי שלי. לשם כך הבורא צריך להתגלות לי כחשוב יותר. ואז, מתוך החוק הטבוע בנו, שקטן מתבטל כלפי גדול, האדם עובר מהרגשה גשמית להרגשה רוחנית. הוא קושר את עצמו עם הבורא רק ברגע שהוא יכול לתאר אותו כגדול, כנחוץ לו, כמציל אותו, וכולי.

בהדרגה האדם מגיע להבנה, שגדלות הבורא חייבת להיות מול עיניו, מעל כל הערכים שלו, שהוא אפילו זקוק לו באופן אגואיסטי, כדי להינצל מהמצבים הגשמיים שנראים לו גרועים. ואז, מתוך שהחיים מכריחים אותו, הוא מתחיל להתרגל לבקש, להתפלל, לראות את עצמו תלוי, לבקש מהבורא שיתגלה אליו כגדול יותר ויותר, כי בלי התגלות הבורא הוא נופל לחיים הגשמיים, שרע לו בהם.

אבל אחרי שהאדם מבקש מהבורא שיתגלה לו כגדול, כדי שיהיה לו טוב יותר, הוא מתחיל להרגיש מעל זה שכדאי להתפלל לבורא, לא כדי שיהיה לו טוב יותר, אלא לשם הקשר עם הבורא, קשר שהוא מעל לכל הערכים האחרים. כמו שמספרים על איזה מקובל גדול, אדם הנמצא ברוחניות, בהכרה אלוקית, שהיה קם מהמיטה לפנות בוקר ודבר ראשון נזקק ללמוד קבלה, רק כדי שהראש שלו יתחיל לעבוד. הוא היה אומר, שעכשיו הוא צריך את לימוד הקבלה כדי לסדר את הראש, כדי לא לתפקד כסתם אדם שחושב על גשמיות.

זה ממש כמו להדליק מחשב; אחרי כמה דקות של לימוד, האדם מתחיל לקום מאנושיות נטולת הכרה, ולהבין איפה הוא נמצא ומה קורה איתו. הוא לא יכול להתעורר מבלי להתחיל למשוך אליו קצת מחומר הלימוד של הקבלה, אפילו בצורה פשוטה. בלי זה הוא לא יכול להתאושש אפילו כמוח הגשמי. זה מזכיר את הבעל-שם-טוב, שבנפילות שלו היה שוכח איך קוראים אותיות.

מה זה "יום המיתה"?

איך יכולים להיות "יום" ו"מיתה" יחד? מה שנראה לאדם כ"יום", מורגש אצלו גם כמצב של מיתה, מוות. כלומר, החלפה של נקודת ההסתכלות על המצב. הוא מגלה שמה שנראה לו כטוב, כ"יום", כמצב נאור ויפה, ההסתכלות שלו עליו היא רכושנית, בהמית, שטוב לו ונוח לו ולפי זה הוא מפרש מהי רוחניות.

פתאום יש לו נקודת הסתכלות נוספת ואחרת על המצב, הוא מסוגל לראות אותו כבהמיות, שדרכו אין לו שום קשר עם הבורא ולא פריצה כלשהי לרוחניות. הוא רואה שסתם, המצב שלו טוב, אז הוא קובע אותו כ"יום", והקביעה הזאת היא המוות. הוא מבין שעליו להתחיל להתייחס למצבים בעזרת מדד חדש, אחר - שהמדד הוא יחס לבורא, הקשר עמו, מידת ההתייחסות שלו לבורא - ולא להתייחס למצבים לפי ההרגשה שלו, אלא על פי עד כמה הוא קשור עם הבורא בכל מצב ומצב.

למה מחשבה על הבורא לא מביאה הרגשה?

האדם מתחיל לחשוב על הבורא, אבל המחשבה שלו רחוקה מאוד מהרגשה, ולא מביאה לשום הרגשה פנימית, בגלל מידת ההסתרה. אם מתוך זה הוא מתייגע להחזיר את המחשבה על הבורא, הוא מושך את המחשבה הזאת אליו ורוצה בנוכחות הבורא בכל מצב ומצב. מדובר במישור העולם הזה, לפני שהאדם עובר מחסום.

מתוך זה האדם מתחיל להרגיש את נוכחות הבורא מרחוק, לא בצורה ברורה, לא באברים, לא בקשר מדויק המפורט לפרטים, שאז האדם יודע באיזה קשר הוא נמצא עם הבורא, כי הקשר נקרא כבר מידת הפרצוף, מידת המדרגה שלו, אלא מין קשר רגשי מעורפל, קשר מעין זה שאנשים אומרים עליו: "אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש אינטואיטיבית" - משהו לא ברור, שמחיה אותו וקובע לו בחיים.

ובאמת, האדם לא חי על סמך עובדות. אם נסתכל איך אנחנו חיים, נראה שאנחנו חיים כאילו אין לנו שכל, ובמקרים שבהם נותנים לשכל לקבוע, מקבלים ייסורים.

והמצבים שאותם האדם לא יכול לקשור עם הבורא, מה תכליתם?

גם מצבים שאותם האדם בשום אופן לא יכול לקשור עם הבורא, הבורא נתן לו בכוונה, כדי שישתדל לקשור אותם עמו. ואם למרות כל המאמצים שלו, האדם לא יכול לקשור אותם עם הבורא, זאת התוצאה שצריכה להיות. אחרי "אם אין אני לי מי לי" צריך לומר "אין עוד מלבדו", שרצונו קובע. שאפילו אם האדם עצמו לא היה עושה דבר, גם אז היה מקבל את המצב הזה ועובר אותו.

האדם חייב לעבור את כל המצבים. הוא חייב להשתדל בהם, וחייב להשקיע בהם כוחות. הבעיה היא, שאנחנו מפזרים כוחות לכיוונים לא נכונים. לא צריך לשפר את המצב עצמו אלא להכניס את הבורא לתמונת המצב, ואז יחול שיפור לטובה.

אין צורך להתייחס לבעיות הגשמיות ולנסות לשפרן ביגיעה כלפי מה שעיני רואות. אין בניסיונות האלה שום תועלת, אלא הם מביאים על האדם בעיות נוספות, כדי שבסופו של דבר יבין, שהבורא גורם לו אותן ושעליו להתקשר עמו. כלומר, שכל המצבים הללו תכליתם רק לקבוע קשר עם הבורא.

מה פירוש "להכניס את הבורא לתמונה"?

להכניס את הבורא לתמונה נקרא לא לעשות חשבון ממני החוצה, אלא להכניס אותו אלי פנימה. לקחת אותו בחשבון. להכניס עוד נתון אחד. כלומר, לקחת אותו בחשבון כגורם למה שקורה לי עכשיו. מפני שזה נכון, גם אם איני מרגיש כך.

להשתדל שהידיעה הזאת, שאינה ידיעה אמיתית או גילוי של בורא, היא שתקבע את החיים שלי, מעל ההרגשה שיש בי מתמונת המצב הסובב. וכך האדם מתחיל להלביש בהדרגה רוחניות על גשמיות. לכן יש צורך להיזהר מאוד פן המצב הזה יהיה דמיוני או שיפלו טעויות כלשהן. כי בכל רגע ורגע שבו הבורא והמטרה להיות עמו בקשר הדוק ביותר לא נמצאים באדם, הוא לא נמצא באותו תוואי שעליו מדבר בעל הסולם בדף ס"ד, "פרי חכם - אגרות".

אם האדם הוא כלי הרגשה, איך יוכל לגדול מעל הכלי הזה?

ישנם מצבים רבים שבהם האדם לא חי לפי הרגשה, אלא לפי נחיצות, לפי מחויבות, לפי מה שאחרים קובעים לו. אם לאדם לא מפותח או לתינוק יש פצע, הוא לא רוצה ללכת לרופא, הוא פוחד. גם אדם מבוגר לא רוצה ומפחד, אבל הוא מחייב את עצמו, מפני שהוא יודע שרק כך יימצא לו מרפא.

דומם, צומח וחי חיים רק לפי הרגשה. האדם רוצה להתעלות מעל ההרגשה, מעל הכלים דקבלה שלו, מעל הדעת שלו. לכן אין לו ברירה, וגם נותנים לו את הנטיות בעולם הזה, שמתוכן יתחיל את ה"לא לשמה", ואחר כך יעבור ל"לשמה".

גם בעולם הזה ישנם מצבים שבהם אנשים לא חיים רק לפי הרגשה. אולי בגלל שנותנים להם מכות, אנשים קמים בבוקר והולכים לעבודה, אם ירצו או לא ירצו, כי הם יודעים שאחרת יהיה להם רע. ובכל זאת ישנם מצבים שבהם האדם נמצא מעל הגוף הבהמי עם איזו אידיאה או רעיון מיוחד. זאת דוגמה לכך שאנשים לא חיים רק לפי הגשמיות, אלא יכולים לנתק את עצמם ממנה, כמו למשל ציירים גדולים, שהיו מוכנים לגווע ברעב, רק שיוכלו להמשיך לצייר. הם דבקו ברעיון.

האנושות חושבת שזאת רוחניות. למה? כי האדם מתרומם מעל הגוף שלו למען רעיון מופשט. לא חשוב שבסופו של דבר מדובר בעצם בגאווה וכבוד, בקביעת "האני" שלו בעולם, אבל הוא כבר לא קשור לבהמיות או לאנושיות.

איך נוצר חיבור בין האדם לבורא?

החיבור בין האדם לבורא נוצר על ידי המאור. המאור שהבורא שולח מאיר בדיוק למצבו של האדם, בדיוק לפי הרשימו שמתעורר בו עכשיו, דווקא על ידי האור הזה, ואת המצב הזה על האדם לממש, לבנות אותו.

איך האדם בונה את המצב שלו?

רב"ש נותן לנו במאמרים את העצה הקצרה ביותר והברורה ביותר - להכניס את הבורא לתמונה. נקודה. ומכאן והלאה מתחילה התפתחות כלפי הבורא: מה אני רוצה ממנו? בשביל מה אני צריך אותו? האם יהיה לי טוב או רע? האם זה יקבע משהו או לא יקבע? האם העיקר שהוא יהיה כל הזמן נוכח בהרגשתי? ועוד.

העיקר להכניס את הבורא לתמונה, ואחר כך למצוא איך להרגיש אותו כמה שיותר כקובע הכול, כמסובב אותי וממלא אותי. כביכול לרצות בכוח לחזור לאותו מצב ה-א' שממנו התחלנו, ושם אנחנו באמת נמצאים, ורק בגלל ערפול החושים איננו מרגישים איפה אנו נמצאים. ממש כמו בן העשיר שנמצא במרתף חשוך.

וכל החיים הגשמיים, לשם מה נבנו? כדי להוציא את האדם לכמה דקות, להראות לו מה הם החיים, שיצטער שהוא לא נמצא בהם. רק לשם כך נבנה כל העולם הזה כפי שנברא, קורץ ומתנוצץ. אם האדם מקבל אותו כך, שבכל שנייה שהוא נהנה מהעולם הזה הוא מרגיש כאילו הוציאו אותו כרגע מהמרתף כדי להראות לו את הקליפה הזאת, לגרות אותו דווקא להכיר את המרתף, יש בידיו מנוף אדיר.

למה דורשים את גדלות הבורא?

מספיק לדרוש אותו כדי להרגיש טוב. לא להיות מופשט מהמציאות ותלוש, אלא לפרש "להרגיש טוב" כמו שאני יודע לפרש - שיהיה לי טוב. כלומר, "אל תברח ממני כי אחרת רע לי. אם אתה נמצא, אז אני מצדיק את כל המצב שלי. ואז אפילו שרע לי יהיה לי טוב. אז יש לי תקווה, יש לי הצדקה לחיים שלי, למה שיקרה לי". מזה מתחילים "לא לשמה". אבל שהדרישה הזאת תיקַבע בעצמותיי, שכל הזמן ארצה רק זאת.

איך מדרישה שיהיה לי טוב אפשר להגיע לרוחניות?

לרוחניות לא קופצים, אלא רואים את המצב האמיתי, ומתייחסים אליו במציאותיות ובבהירות. לשם מה אני צריך את הבורא? כדי שיהיה לי טוב. מזה מתחילים, קודם כל הוא נמצא. ומה הלאה? ייתכן שאפשר להתקדם גם הלאה. כתוב: "הכול בא מהדומם". חייבים להיות מציאותיים מאוד, ולא לברוח.