132. כלה יפה כפי שהיא
שיחה (3.1.03) על מאמר: "מהי סעודת חתן"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 26
העולם שלנו הוא העתקה מהעולם הרוחני. כל עולם ועולם הוא העתקה מהעולם שנמצא לפניו. במצב "אין-סוף" הבורא ברא את הנברא, ומילא אותו במילוי שלו, באור. אבל הנברא הזה, המלא באור, הוא עדיין לא נברא. הוא לא מרגיש, אין לו בחירה חופשית והוא לא נמצא ברשות עצמו. אלא עדיין במצב "מלכות דאין-סוף".
בשלב מסוים הנברא הזה מתחיל להתרחק מהבורא, ובהתרחקות שלו הוא בונה העלמה, עולמות הנקראים: "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשייה", שהם חמישה מסכים, מסננים, המחלישים את עוצמת האור, ממצב אין-סוף ועד מידת העולם הזה, שאין בו אור. ואחרי חמשת העולמות הללו נמצא האדם, הגורם המרגיש.
מפני שהאדם הזה נמצא למטה ממחסום, במצב שאין בו אור, הוא יכול להכין את עצמו לגילוי האור במשך תקופת חייו המוגדרת ברוחניות כ"זמן ההכנה". בסיומה של התקופה ההיא האדם עולה מעל המחסום, ומתחיל לפסוע במדרגות הסולם בקבלת האור. מידת האור שאדם מקבל בכל מדרגה ומדרגה, היא הקובעת את הדרגה הרוחנית שהוא משיג.
מפני שכל החלקים של העולם הגשמי שלנו נמצאים בהתאמה לעולם הרוחני, ניתן לקחת מילים מהעולם הזה ולדבר בהן על רוחניות. אמנם אי-אפשר להבין ממילים גשמיות מהי רוחניות, כי מושגים כמו "עץ" או "שולחן" בעולם הרוחני, שונים לגמרי מהמושגים הללו בעולם הגשמי, אבל כך לפחות נוצרת התאמה מילולית בין המושג הגשמי למושג המתאים לו בעולם הרוחני, לפי קשר שקיים בין ענף לשורש. הקשר עדיין נסתר מאיתנו, אבל נמצא במציאות.
ולכן, במצבנו הנוכחי יש אפשרות לספר על מצבים רוחניים ועל היחסים ביניהם באמצעות דוגמאות ומקרים מהעולם הזה. למשל, היחסים בין בורא לנברא מתוארים כיחסי חתן וכלה. את הבורא מדמים לחתן, ואת הנברא, הנשמה, מדמים לכלה, שיש להכינה לקראת חתונתה. בעל הסולם מתאר את המעמד הזה ב"הקדמה לספר הזוהר", במאמר "בליליא דכלה" - בלילה של הכלה, שמקובל לקרוא אותו בחג השבועות.
ובהקשר הזה רב"ש אומר, שלאדם יש שתי דעות איך להתייחס להכנת ה"כלה", למצב המתוקן שלו, לכלי המתוקן שבו הוא מקבל את התגלות הבורא:
א) דעת בית שמאי - שצריך לומר על הכלה "כלה כמו שהיא". האדם לא מסכים עם המצב המתוקן ודוחה אותו בטענה, שכלי מתוקן הוא מצב שלמעלה מהדעת, שלא ניתן להשגה. האדם שופט לפי מה שעיניו רואות, כלומר, לפי הדעת, לפי השכל שלו, לפי כוחו, שהוא לא מסוגל להגיע לכלי בעל מנת להשפיע, שיהיה בהשוואת הצורה לבורא.
מהי השוואת הצורה לבורא? שה"כלה" תהיה דומה ל"חתן" ומתאימה לו. כמו שאנשים נוהגים בעולם הזה לחפש בן זוג מתאים לפי השתוות צורה גשמית, בתקווה שיסתדרו יחדיו. איך יכול כלי להיות דומה לבורא? אם הכלי יעבוד בעל מנת להשפיע כמו שהבורא משפיע, הוא יתאים לבורא, ואז אפשר יהיה לערוך "חופה" ביניהם.
אבל האדם מסתכל על הכלי שהוא אמור להיות, ורואה שהוא לא יכול להשפיע, שהמצב הזה רחוק ממנו ולא מושך אותו. מצב של "חתן" הוא מוכן לקבל, כי הוא מלא בתענוגים, בנצחיות, בשלמות, באין-סוף, מצב טוב בהרבה ממצבו. אבל להיות "כלה" נראה לו ממש בלתי אפשרי, הוא לא מבין מהי תכונת ההשפעה ולא נמשך אליה.
ב) דעת בית הלל - גם אם הכלה אינה יפה, יש לומר "כלה נאה וחסודה", כלומר, ללכת למעלה מהדעת. אף על פי שהמצב המתוקן בעל מנת להשפיע, של נתינה לזולת, הוא לא בשבילו ולא מושך אותו. האדם לוקח אותו כמשימה שעליו להגיע אליה, כדי להיות ככלה לפני הבורא, כדי ששניהם יוכלו להתחבר ולהגיע לדבקות. עליו להתייגע עליה, כדי שבאחד הימים תהיה תכונת ההשפעה "נאה" בעיניו.
איך מגיעים להשפעה? רב"ש אומר שאפשר להשיג השפעה רק על ידי תפילה. מאין לוקחים כוחות? כוחות לוקחים מ"ריקוד". על ידי היגיעה וההשתדלות להיות "כלה" - להגיע לתיקונים כדי להידמות לבורא ולעשות עמו "חופה", קשר, זיווג - מתחילים "לרקוד", לעבור עליות וירידות, לקפוץ ממצב למצב כמו אדם שרוקד.
וריקוד רוקדים דווקא לפני הכלה, לא לפני החתן. מתוך רצון לרכוש את ה"כלה", משתדלים להגיע ממצב שהיא לא יפה ולא נאה ולא מושכת, למצב שבו תהיה "נאה וחסודה". וכדי לרכוש את הדרגה הזאת יש "לקפוץ". מהקפיצות הללו, מהעליות והירידות הללו, האדם לאט לאט רוכש את התיקונים של כלי דהשפעה.
והכלה עצמה, במה נמדד יופיה? לפי עד כמה הכוונה שלה היא על מנת להשפיע. התיקון שלה הוא רק בהכרת גדלות הבורא. ככל שהאדם רוצה להרגיש את גדלות הבורא כדי להיות "כלה", כדי לתקן את עצמו בעל מנת להשפיע, כך הבורא לאט לאט נפתח אליו. בדיוק באותה מידה שבה האדם יכול לקבל את התגלות הבורא לצורך תיקון, ולא לשם הנאה עצמית.
מתוך התגלות הבורא האדם רואה, שה"כלה", הכלי בעל מנת להשפיע, גדלות הבורא, שהיתה נסתרת בתוך הרצון לקבל ולכן היתה "לא נאה ולא חסודה" - לא מושכת ולא רצויה, היא אכן "כלה יפה". מכאן הוא מגיע למצב של "חופה", של התחברות עם הבורא, ול"כתובה", למצבי תיקונים שהם צירוף של חיבור ודבקות.
זאת אומרת, בתחילה רואים בתכונת ההשפעה "כלה כמו שהיא", אחר כך מתייגעים שתהיה "כלה יפה וחסודה", עד שהיא באמת "יפה וחסודה", עד שרוכשים אותה על ידי "ריקודים" ו"רוקדים לפני הכלה". ואז מגיעים ל"חופה", ולאחריה ל"סעודת מצווה", ל"סעודת חתן". עד שהכלי הנקרא "כלה" מקבל את כל המילוי - התגלות האלוקות, נצחיות ושלמות. הסעודה נקראת על שם החתן, מפני שהבורא ממלא את הנשמה.
מה פירוש "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות"?
"חמישה קולות" הן חמש הגבלות הנמצאות בתוך האדם, חמישה מסכים על חמש בחינות. ביום הכיפורים ההגבלות נקראות "חמישה עינויים". "לשמח את החתן והכלה", הכוונה להתחבר עמם, להגיע לתכונות הללו ולרצות לקבל את כל התגלות האלוקות על מנת לקבל. כל אלה נקראים רצון ליהנות מהסעודה בלי לכבד או בלי "לשמח את החתן".
אין יותר מבורא ונברא - "חתן וכלה", ו"סעודה" - הקשר ביניהם. מי שמתקן את עצמו הופך ל"כלה" - כלי המקבל התגלות, כלי שבו מתגלה האלוקות.
איך אפשר לצאת מירידה אם אין כוח להתפלל?
רב"ש כותב: "והגם שידוע לו, שהעצה לצאת ממצב הירידה היא תפלה, אולם אין לו אז כל כח להתפלל. והגם שיש כלל, שכל מה שחסר לאדם, יש לו להתפלל לה', אם כן גם על זה שאינו יכול להתפלל, הוא צריך להתפלל. אבל לפעמים גם על זה אין כח להתפלל. לכן האדם במצב הזה הוא בירידה גמורה".
מי שנמצא במצב שבו אינו יכול להתפלל, בכוחו להתפלל תפילה לפני התפילה. אבל אם הוא מתחבט בשאלה איך יוכל להתפלל, סימן שהוא לא נמצא בירידה גמורה. רק אם אין לו שום שאלה, סימן שהוא לא מסוגל למצוא בתוכו סיבה וכוח להתחיל לעלות בכוחות עצמו. ואז נדרשת עזרה של גורם חיצוני, הבורא או הסביבה.
סביבה היא כל מה שיש סביב האדם, בדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, שיכול להזכיר לו על הבורא, לעורר אותו לתפילה, לנענע אותו לתיקון. השפעת הסביבה על האדם תלויה בבחירת הסביבה ובמידת הקשר איתה. ובאשר לבורא - לא במהרה הוא עושה, יכולות לעבור שנים ארוכות עד שיחדש שוב את הקשר עם האדם.
לכן יש לדאוג להגדיל את חשיבות הבורא ואת חשיבות החברה בטרם נכנסים למצב של ירידה, מפחד להישאר בירידה גמורה ללא שום הכנה. כמו כל עובד בעולם הזה, שמפריש סכום קבוע ממשכורתו לביטוח לאומי, לקופת חולים, לפנסיה וכולי, כדי שיהיו לו בעתיד מערכות שיתמכו בו ויעזרו לו במקרה שייפול למצב חולשה ולא יהיה מסוגל לדאוג לעצמו.
על האדם מוטל לדאוג לעתידו, ולא לפטור את עצמו במחשבה שאם יגיע לחוסר כל, הבורא כבר יסדר מישהו שיבוא וידאג לו. הגישה הזאת היא רצון לקבל הרבה יותר גדול. איש אמיתי נוהג בגישה אחרת, שאינה אגואיסטית. הוא יודע שבמצב הזה הוא ייפול כנטל על אחרים, ועליו לדאוג לעצמו לתמיכה.
הגישה הזאת הכרחית גם בעבודה רוחנית. אם האדם לא דואג מראש למערכות שיוציאו אותו מנפילה, הנפילה אורכת זמן רב, ואין בכוחו לצאת ממנה. גם החברה לא יכולה לעזור לאדם ולתמוך בו יותר ממה שהשקיע בה טרם הנפילה. כמו בבנק, אם לא מפרישים סכום לחיסכון, הבנק לא נותן הלוואה. על האדם להכין לעצמו סביבה, חברה, שבזמן חולשה תשפיע עליו ותעוררו מיד לבורא. בלי התמיכה הזאת, ההתקדמות שלו מתעכבת בעוד כמה גלגולים.
באיזו מידה תלוי באדם תהליך הנפילה?
יש חוק כללי לכל המציאות. ולפי החוק הזה כל אחד מתקדם מתחילת הדרך ועד סופה, בנתיב משלו, לפי ההבחנות שלו, לפי הרשימות שיש בו. החוק פועל ולא משתנה, אין לו פתאום התייחסות מיוחדת למישהו, הוא פשוט חוק. האדם יכול רק לזרז את ההתפתחות שלו. הבחירה שלו היא רק לזרז את התהליך.
בניית מנגנון תמיכה לזמני נפילה תלויה רק באדם עצמו. אין טעם שיזעק לחבריו, כי הרי הם תלויים רק בו. הכול מסודר סביב האדם כך, שהוא יכול לבנות מערכת תמיכה בדרך המועילה ביותר. רק זאת העבודה שלו.
איך אפשר לפעול על החברה כך שתהיה מועילה ככל שניתן?
ברוחניות לא חושבים איך לעשות משהו עכשיו, אלא הולכים לפי הכלל: "סוף מעשה במחשבה תחילה". למה צריך להגיע? צריך להגיע למצב שבו החברה כל הזמן משפיעה עלי. במצב הטוב ביותר, כשעובדים בכל הכוח, האדם רץ קדימה בעצמו ולא נזקק לחברה. אבל במצב שבו הוא לא עובד בכל הכוח, ברגע שהוא נופל מעט מהדרגה הטובה ביותר, על החברים להשפיע עליו מיד, ולא לחכות למצב של ירידה גמורה, עד שיהיה מת ממש. אם הוא יורד אפילו במקצת, החברה מיד תשלים לו את הדרוש.
איך מתבצעת הדחיפה מהחברים? דחיפה לרוחניות אפשר לקבל משני מצבים, או שרע לאדם, ואז הוא רץ קדימה כדי לברוח מהרע הזה, או שכל כך טוב לו לרוץ קדימה, שהוא רץ לטוב הזה ולא איכפת לו מה יש לו עכשיו. בכל מה שיש לו, לעומת הטוב ההוא שמאיר מלפנים, הוא יראה מוות, לעומת החיים, הנמצאים רק שם. כל מצב שלו ייראה לאדם כירידה גמורה לעומת המצב הבא. זה לא שהוא ירד למצב הזה בפועל, הוא רק רואה אותו כך.
החברה היא שצריכה לספק לאדם ייסורים שידחפוהו מאחור או תענוגים שימשכוהו קדימה. תענוגים קדימה הם "גדלות הבורא", חשיבות הרוחניות. ואז אין צורך בייסורים, בזמן רב ובדרך ארוכה עד שיהפכו ללימוד ולהכרה בכך שכדאי להתקדם.
הטוב ביותר הוא אם משהו מושך את האדם מלפנים. במקרה כזה לא צריך שכל, האדם רואה מה לפניו ומיד רץ קדימה. את זאת על החברה לספק לי, ועלי להכין את החברה לכך, שבכל רגע שבו איני ערני לגדלות הבורא והרוחניות, עליה למשוך אותי, ואז החברים יספקו לי מיד הכרה בחשיבות הזאת.
כשמתרחשת הפסקת חשמל, והגנרטור מתחיל לפעול מיד, בכלל לא מרגישים שיש הפסקת חשמל. במקום מסוים התחלף ספָק אחד בספק אחר, והחיים ממשיכים כרגיל. כך יש לעשות בחברה, ובניית מערכת כזאת תלויה באדם עצמו.
איך יכולה החברה להיות כל הזמן בהתעוררות?
חברה נמצאת בהתעוררות על פי ההתעוררות שכל חבר מכניס בה. מהי חברה? חברה היא מה שכל אחד מהחברים מכניס בה. יש להוציא מהחברה מה שניתן, אבל אפשר להוציא ממנה רק לפי המידה שכל אחד מהחברים מכניס בה, משקיע בה. חברה היא לא יותר מאוסף של אנשים. אם אחר כך בונים כלי רוחני, הוא קיים כביכול מחוצה לנו, מאוסף כל הנשמות.
איך אפשר לבנות מחברה כלי רוחני?
רק לפי החשיבות שהחברה מעניקה לבורא, ודבר פרט לכך. אבל לאיש אין הכרה בחשיבות אלא אם כן כל חבר אומר לאחר שהבורא חשוב, ומתחיל לשנן לו זאת כפי שעושים בתחום הפרסום. ובאמת, אנו לא יותר ממשרד פרסום המפרסם לכולם את הבורא. הוא המוצר שאנחנו רוצים למכור לכל העולם, באמצעים שונים: ספרים, קלטות, הרצאות, סרטים ועוד.
אבל צורך בפרסום פנימי בתוך הקבוצה חייב לבוא מתוך הכרחיות, שהאדם ירגיש שפרסום הבורא הכרחי בשבילו, ואז, באין ברירה, הוא מכניס את הנשמה, את הלב, את הרצון. נחיצות פרסום הבורא חייבת להיות מורגשת כהכרחיות. אפשר לפנות לגורם מהצד, למשרד פרסום או לפסיכולוג, שיגבירו את פרסום הבורא בקבוצה, כדי שכולם ירגישו בחשיבותו. כמו שאנו צופים בפרסומת בטלוויזיה או ברדיו ובהכרח נכללים בה ובעקבותיה מרגישים שהמוצר חשוב, כך ברגע מסוים יצוץ בנו הפרסום וניזכר בחשיבות הבורא.
מה שיש לעשות הוא לפרסם לעצמנו את חשיבות הבורא. חוץ מזה אין שום אמצעי בידינו. בעל הסולם כותב זאת במאמר "בחירה חופשית". ואז האדם מתקדם לפי הכוח הכללי שנקרא "השגחה כללית", ולא פרטית. איך כל העולמות לוחצים על כל הרשימות שנקראות "נשמות", אבל אלה נשמות עתידיות, שעדיין אינן נשמות אלא רק רשימות שבורות. מלמעלה בא אור שפועל על הרשימות השבורות הללו ומקדם אותן לאט לאט, במשך אלפי שנים.
אם האדם רוצה להגיע מהר יותר, הוא צריך לזרז את הזמן. לכן נאמר, "ישראל מקדשים את הזמנים". "ישראל" נקרא מי שמשתוקק לבורא, "ישר" ל"אל". אז איך אפשר להשתוקק לבורא? להבין, להרגיש, לדעת שהבורא הוא גדול.
מה אפשר לעשות כדי שהפרסום לא יימאס?
כל פרסום נמאס, כי יש בו משהו מלאכותי. אבל העיסוק בו היא היגיעה היחידה שהאדם יכול לתת. רב"ש כותב, שכדי להגיע להיות "כלה" יש לומר "כלה נאה וחסודה", "כלה כמו שהיא", ואז נמשכים להיות כלה. אחרת זה לא קורה.
ואם מסתכלים על שני המצבים, על מצבנו עכשיו לעומת המצב המתוקן, ודאי שאין לאדם שום אפשרות להגיע אליו, אלא בתנאי שהוא נכלל מדעת החברה, שכך הוא. לכן כל אחד חושב בתוכו לפי בית שמאי - "כלה כמו שהיא", וחייב לשמוע לפי בית הלל - "כלה נאה וחסודה".
מה הקשר בין כלי משותף לכוחות דהשפעה?
כלי משותף הוא "עצם לעתיד", חיסכון כללי שהכול יכולים לבוא ולמשוך ממנו, בזמן שאין לו מעצמו. מהכלי הזה אפשר להגיע לכוחות דלהשפיע. חיים נקראים "כוחות דהשפעה". לפי כוחות דהשפעה, התאמה עם תכונות הבורא, מקבלים התגלות האלוקות, מקבלים חיים.
לכן צריך האדם כוחות דהשפעה, שלהגיע אליהם הוא יכול רק בתנאי שהוא יודע שהשפעה היא דבר גדול. את הידיעה הזאת הוא מקבל באמצעות שטיפת מוח מהחברה. ובכלי משותף כל אחד כלול מכולם, ולכן ההתקדמות היא אינסופית, כי הכול נכללים זה מזה עוד ועוד.
ואם הכול נכללים זה מזה, יש גם מה שנקרא "הכולל", שהוא הגימטריה של הכלי פלוס אחד, שהוא בדרך כלל הבורא המתגלה בכלי הכללי. וחוץ ממנו יש עניין של כלי אחד המושך את כל הקבוצה קדימה, לפי ההתכללות הכללית של החברים.
למה צריך להכיר את הרצון לקבל של החבר?
לעבודה בחברה ישנם שני כיוונים:
א) להשפיע לחבר גדלות הבורא - לשם כך אין צורך להתכלל עמו, לא צריך להיכנס לתוכו. יש להקרין לו כביכול התפעלות. אמנם איני מתפעל באמת, אבל אני יכול לשחק כלפיו, ובכך לספק לו התעוררות.
ב) להתחבר עם החבר כדי להגדיל את הכלי שליאת הכלי אפשר להגדיל רק בתנאי שמקבלים את הכלי של החבר, רצונות שלו, חסרונות שלו, כאילו היו שלי. בכך האדם מבטל את עצמו.
אם רצים קדימה רק מפני שהבורא הוא גדול, הריצה היא בעל מנת לקבל והאדם לא מקבל ממנה עליות וירידות. הוא כביכול נמצא כל הזמן בעלייה. ריצה כזאת אין בה עביות, היא בלי רצון לקבל, כמו בועה שמתנפחת באוויר. האדם רץ אל הדבר רק מפני שהוא נראה לו גדול.
כדי לצרף להתקדמות את "האני", יש להרגיש מי אני. האדם צריך לראות את ההשתתפות שלו בהתקדמות, ולא לדבוק בה כנקודה. עליו לעבוד רק עם ההתפעלות שהוא מקבל מבחוץ, לבטל את עצמו, ועם ההתפעלות הזאת להמשיך קדימה. עליו לעבוד עם עביות, וזה אפשרי רק עם החבר.
את העביות אפשר לגלות רק בעבודת ההתקרבות לחבר, שבה מגלים את החסרונות שלו ואת החסרונות שלי, וזה מביא לירידות ואחר כך לעליות. אבל מה שקובע את ההתקדמות הן לא ירידות ועליות, שיתרחשו תמיד, אלא הקצב שלהן והפער ביניהן. אי-אפשר להתקדם רק בעלייה. צריך להיות כל הזמן טווח תנודה גדול בין עלייה לירידה, בין כתר למלכות, בין התגלות ההתלבשות להתגלות העביות.
אם סופגים מהחברה רק התפעלות, לא משתפים עביות, ואז, מי אנו בכל התהליך? לכן, כדי להתקדם חייבים לצרף להתפעלות את "האני", "היש" שלי, האגו שלי. ואז זה נקרא רשימו מלא, שיש בו התלבשות ועביות. רשימו מלא מקבלים מחסרונות שלי וחסרונות של החבר, כתוצאה מהתחברות עמו.
איך עובדים בשני הכיוונים?
אם עובדים על גדלות, מגיעים לנפילה. הנפילה חייבת לקרות. אבל בלי התחברות עם החבר אפילו גדלות אי-אפשר לקבל. אין תועלת בשמיעה עליה בלי לדעת על איזה רקע היא נמצאת. רשימו דהתלבשות או התפעלות כלשהי לא עוברים סתם כך. יש לדעת מי משפיע לי אותה, איך הוא עושה זאת, לשם מה הוא עושה זאת. גדלות בלבד אינה עוזרת.
אבל אחרי שהאדם משתוקק ומדביק את עצמו להשתוקקות, לגדלות הבורא, ורוצה להגיע אליו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו ריק, כביכול לא קיים. ואז עליו לגלות בעצמו את "האני" שלו, את העביות שלו. העניין הוא, שללא התחברות עם החבר, לא מקבלים כלי נוסף.
זאת אומרת, אם האדם מקנא בכל חבריו לקבוצה, ומאמין שיש להם משהו שאין לו, הוא לא נשאר רגוע והולך לישון בשלווה בביתו. כל האנושות מונעת על ידי קנאה. אי-אפשר להתקדם אם לא מקבלים מאנשים אחרים קנאה, תאווה וכבוד. עביות אינה באה מתוכנו, היא יכולה לבוא רק מהחברה.
האם אפשר לעבוד על גדלות הבורא בלי חברים?
אם עובדים רק על גדלות הבורא, מרגישים אחר כך ירידה גדולה מאוד. למה? כי נדמה לאדם שרק הוא משתוקק לבורא, והבורא אינו משתוקק אליו. הוא לא יקבל ממנו תגובה, ובהמשך לא יקבל תגובה מהחברה. אי-אפשר לקבל מהחברה שמועה שהבורא גדול, אם לא משקיעים בעבודה עם חברים. מה פירוש "להשקיע בחברים"? להרגיש את הכלי שלהם ולהשקיע בו.
מהתכללות עם החברה באה עביות גדולה יותר, ואז, מתוך העביות הזאת, אפשר לגלות עוד יותר את הבורא. זה נקרא "התקדמות". בכלי גדול יותר מגלים עוד מהבורא, מרגישים אותו יותר. הנפילות הן גדולות יותר.
איך אפשר להתכלל עם החברה בדרך הטובה ביותר?
מתחילים מקרבה גשמית, כשנמצאים עם החבר בקבוצה אחת ועוזרים זה לזה בגשמיות, ולא ברוחניות. מה עוזרת לי קרבה גשמית? היא מאפשרת לי לראות עד כמה איני מסוגל לזה. היא מגלה לי את נקודת האמת על עצמי, על האגו שלי, שממנה ה"כלה לא נאה וחסודה" ואין לי דבר אליה.
ואז האדם נצרך לחברה כדי לקנות ממנה התפעלות גדולה יותר מגדלות הבורא. אם לא נכללים מהחברה, אין עביות לעבוד דרכה והאדם מרחף כל הזמן כמו מלאך. אדם שמרחף אין לו בשביל מה לקחת התפעלות מהחברים, והוא נותר בעביות הקטנה שלו.
בשביל מה לעזור לחבר?
אם יש לי מטרה רוחנית לעזור לחבר, המעשה שלי בעולם הזה והמטרה שמעל העולם הזה קשורים יחדיו. ואז יש לי מעשה להשגה רוחנית, שייתן לי תוצאה כלשהי: יביא אותי לייאוש, יביא אותי לשבירה, יביא אותי להתקדמות.
ההתעסקות עם החברים נותנת התרוממות, ואחר כך ירידה, אבל הקצב שלהן עולה. אלא שאצלנו ההסכמה להשקיע בחבר נועדה לכך שהבורא יבוא אלי. ואם אני רואה שהוא לא בא, אני לא רוצה להשקיע בחבר.
למה העליות קצרות הרבה יותר מהירידות?
העליות קצרות יותר, אבל מרגישים בהן יותר חיות, חיים עסיסיים יותר. אם העלייה נמשכת יותר ממה שמרגישים אותה, היא נעלמת. זאת הבעיה שלנו, שאנו מתחילים להרגיש את אורות הנפש, הרוח, הנשמה, החיה ויחידה, יורדים לתוך הכלי, וכשחמשת האורות גומרים לרדת לחמשת הכלים, נעלמת ההרגשה. למה? כשאין חידוש, אין הרגשה.
ומה הלאה? ממשיכים בזרם החיים בלי קשר לרוחניות. אם אחרי שהאדם מרגיש מצב רוחני, אין בו שינוי מצדו, הוא ימשיך כאדם מן הטבע. ההפסקות הללו בין מעשה ומאמץ אחד למשנהו אורכות שנים.
מה זה מעשה?
"מעשה" נקרא השפעה. אבל מעשה נקרא גם כל דבר שמביא, בסופו של דבר, להשפעה. כל החקירות טובות אם הן מביאות למעשה, אם הלימוד מביא לידי מעשה. אם לא, הוא היה לחינם.
למה אין לנו הוראות הפעלה קצרות לשימוש במכונה המקולקלת שלנו?
הטענה היא פשוטה: למה אין בידינו הוראות עבודה מודפסות וברורות במקום שלל ספרים, ספר "הזוהר", "תלמוד עשר הספירות" ועוד? למה לא כתבו למעננו דף אחד או שניים של הוראות? הרי לכל מכונה המיוצרת בעולמנו מצורף דף הוראות הפעלה ואחזקה, ולנו אין כזה. האם ייתכן שהיצרן שלנו עשה אותנו מכונה הנוטה לקלקולים, שאין לה תחליף טוב יותר, ולא סיפק לנו עמה שום דף הוראות?
אבל ההוראות ישנן, אלא שאנו רוצים להבין אותן לפי השכל הבהמי שלנו. ומי בכלל יכול לעשות מה שאומרים לנו לעשות? אנו צריכים כוח, אבל אין לנו כוח. מה עושים? אם ההוראות היו כתובות כמו הוראות הפעלה של כל מכונה, הן היו כתובות בתוך הדעת, ואז כל איש יכול היה לבצען. אבל למעלה מהדעת האדם לא יכול לבצע, ואז הוא אומר שזה לא ניתן לביצוע, ומחזיר אותן.
איננו רוצים להשתמש בהן, כי לא מובן לנו שהצורה המיוחדת שבה הן ניתנו היא הטובה ביותר לשם מעבר ממצבנו הנוכחי למצב הרוחני. איננו מסכימים שאי-אפשר אחרת. מה התועלת בכל הלימוד בספרי הקבלה? רק הזמנת האור המחזיר למוטב, האור שמתקן אותנו. איך הוא מתקן? בזמן השיעור עלינו לדעת שהבורא גדול ושמצבנו אנוש, ושממש עכשיו אנו חייבים לחפש את התרופה. הבעיה היא לדעת מנין לוקחים אותה, אם בתוך הדעת איננו רואים. אנו משיגים את התרופה רק על ידי כך שאנו שמשיגים נחיצות, גדלות המטרה.
למה איננו מצליחים לבצע כראוי את הוראות העבודה?
בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ח) על כמות ואיכות היגיעה: "וזה ברור שאינם יכולים לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו שקבלו התבלין הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה". קיבלנו הוראות עבודה, אבל איננו יודעים לבצען ולכן אנו נשארים כפי שאנחנו. "כלומר, שמתגוררים עוד בספקות, ועדיין היצר הרע לא נמוח. כי הבורא ברוך השם שברא אותו", את יצר הרע, "נתן לו ליצר הרע את תוקפו, ברור שידע גם כן לברוא את התרופה והתבלין הנאמנים להתיש כוחו של היצר הרע ולמחותו כליל". הבורא נתן גם את ההוראה איך לתקן את המצב שלנו, איך להפעיל את עצמנו נכון. כלומר, היצרן בסדר.
"ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו", ואם לא יודעים להפעיל נכון את המכונה, "אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או יכול להיות שמילאו את 'כמות' היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב'איכות'". לא מדובר על יגיעה כמותית, אם אדם בא או לא בא לשיעור, אלא על יגיעה איכותית, מה הוא עושה בשיעור. הוא יכול לבוא לשיעור ולהמשיך לישון שם, כמו בבית. האם הוא מתקדם? ודאי שאם הוא בא, הוא גם מתקדם, כי הוא נכלל מהחברה, ובכל זאת הוא קם ונתן יגיעה כמותית. אבל אם הוא מתלונן על קצב ההתקדמות, עליו לשים לב, אחרי שנתן כמות יגיעה, לאיכות היגיעה.
מהי איכות היגיעה? "כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה" על מה חושבים בזמן שיושבים בשיעור ולומדים, "לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור המביא לידי האמונה" שיבוא האור המחזיר למוטב ויתקן אותי. אל לי לחפש בזמן הלימוד שיפור בתכונות או לנסות לדעת איך גלגלתא נכנסת ל-ע"ב, וע"ב ל-ס"ג, וכולי. זה נקרא להשתמש לא לפי ההוראות, למרוח את התרופה, ולא לבלוע אותה.
החיסרון שמביא את האדם לבלוע את התרופה תלוי בהרגשת החולי. האדם צריך לדעת שהוא חולה אנוש. איך יוכל לדעת? אם כולם אומרים לו שהוא חולה. גם בעולם הזה משלמים על אבחון המחלה יותר מאשר על הריפוי. גם המכשירים לאבחון מחלות עולים הרבה יותר מהתרופות עצמן.
איך להעביר לחבר הרגשה של החולי שלו?
אין צורך לומר לחבר שהוא חולה, שהוא עצלן, שהוא שקרן וכולי. צריך רק להראות לו שיש גדלות הבורא. אסור לומר לחבר שאני מכיר אותו, אלא מתוך העבודה, מתוך האמירות, מתוך ההתעוררות, להראות לו דוגמה אישית, אפילו ללא מילים.
האדם לא יכול לעשות דבר מתוך עצמו. על החברים להראות לו שהוא חולה אנוש. דרכם הוא מגלה את המחלה, ולא מעצמו. כל אחד ואחד צריך לבוא לשיעור בהרגשה נואשת, כמו חולה סרטן סופני שהרופאים כבר נואשו ממנו.
ישנם היום כל מיני סוגים של דיאטה, שיטות לשמירת הבריאות, וכולי. האדם שומע ומבין עד כמה זה חשוב, ומוכן לעשות כל מה שאומרים לו באותו רגע, ואחרי יומיים הוא שוכח. אלא אם כן הוא חי בחברה כזאת, שכל יום עושה לו שטיפת מוח. כך גם בעבודה רוחנית. יש למכור לחבר את גדלות הבורא, שאותה לא מרגישים.
מה לעשות אם אי-אפשר לצאת מהמחלה?
כתוב: "אין אסיר מציל את עצמו מבית אסורים". בעל הסולם אומר באות י"ח ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שאחרי כל הדיבורים "בין כך ובין כך, אין לפטור את עצמו מן הדין בטענת אונס, אחר שמחייבים חז"ל בטענה, 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין', כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת". הוא מסביר ומביא הכול מקצה לקצה, מאין-סוף עד נקודת האפס.
כל המקובלים שהיו לפנינו הכירו את הטענות. אנחנו טוענים טענות שהם כבר עברו ומביאים בכתבים. וטוב מאוד לטעון, כי בדרך הזאת מבררים משהו. אבל אחרי הבירורים חייב להיות מעשה. אל לנו לעמוד סתם כך באמצע הדרך, ולסרב להסכים.
מאין יהיה לאדם כוח לעשות אם הוא רואה שלעשות פירושו מוות?
האדם אומר לעצמו שטוב למות מאשר לעשות, מפני שהוא חושב על המעשה שעליו לבצעו בלמעלה מהדעת, ואין לו כוחות לבצעו בלמעלה מהדעת. אבל אין טעם לחשוב על כך. איש לא אומר לנו לצאת מגדרנו ולפעול מעל יכולתנו. לא האדם אמור לעשות מעשה שלמעלה מהדעת על מנת להשפיע, אלא האור אמור לעשות זאת. על האדם צריך להכין את עצמו לתת כמות ואיכות של יגיעה, ולא תוצאה.
התוצאה לעולם אינה תלויה בו. עליו לתת יגיעה במקום הנכון, להיות בהשתוקקות תמידית, לחוש שהאור נחוץ לו, שהוא חולה, לרצות באור שיבוא וירפא אותו. ממש כמו חולה אהבה. על האדם להיות דרוך לקראת זה, ולא יותר מכך. לא רוצים מאיתנו מעשה, רוצים מאיתנו להגדיל השתוקקות ונחיצות, שאפשר להגדילם רק על ידי גורם חיצוני הנקרא "חברה". אין דבר אחר הנמצא בידינו.
אין טעם לרצות לעשות מעשה בעל מנת להשפיע, לעבוד כאילו כבר יש לי מסך. צריך לעזוב את זה ולעשות מה שאפשר לעשות. גם איוב אומר: "בראת רשעים בראת צדיקים".
איזו השתוקקות האדם צריך להוסיף מעצמו?
ההשתוקקות שמתעוררת באדם היא השתוקקות שהבורא נותן לו מלמעלה. הוא עצמו לא מסייע בה ולא מתקדם באמצעותה. על האדם להוסיף עליה יגיעה מעצמו. לא לחינם אומר בעל הסולם, "משלוש עד חמש שנים". ניתן לעבור לרוחניות תוך שלוש עד חמש שנים, אם האדם מתרכז בנקודה היחידה שתלויה בו, כי כל היתר לא תלוי בו, ובכל היתר הוא מכונה. הכול חתום, ואין דבר שהוא יכול להזיז.
לא דורשים מהאדם לעשות מעשה על טבעי, אלא רק לברר היכן נמצאת הנקודה שבה עליו להשקיע את כוחותיו. מיליארדי אנשים עושים מעשים שאין בהם שום צורך. כל החוכמה היא לראות היכן נמצאת הנקודה. הראייה הזאת היא כל ההבדל בין הדרגות. לא חשוב כמה אנשים שאין להם שום ידיעה הולכים אחרי אדם אחד, חשוב שהוא רואה את הנקודה הנכונה ויודע את הדרך. ואז הוא מנהיג אותם כמו רועה צאן המנהיג את עדרו.
לכן צריך ללמוד מדברי המקובלים, לא לעבוד נגד הרצון לקבל עצמו, אין בכך שום תועלת, אלא להביא אור שיתקן את הרצון. האור ברא את הרצון, ורק בכוחו לשנותו. מה צריך לעשות כדי שאור יבוא וישנה את הרצון? לרצות לשנות את הרצון.
היכן נמצא המגבר של הרצון?
רק החברים הם המגבר, ורק בהם הוא נמצא. מה שנמצא באדם עצמו אינו מגבר, אלא מה שהבורא נתן לו מלמעלה, וזו לא היגיעה שלו. האדם לא רץ ועושה, הבורא הוא המפעיל אותו והמריץ אותו. הפעולה הזאת היא של הבורא. אדם רץ בעצמו רק אם הוא משפיע לחברה, ומקבל מהחברה תוצאה מהיגיעה שלו, ולפיה מוסיף ריצה משלו. רק אז זה נקרא שהריצה היא שלו.
רק שטיפת מוח מהחברה מועילה, כמו שכתוב במאמר "החירות". לקבל בחזרה כוח מהחברה, זהו כוח נוסף. לכן צריך האדם לעבוד נגד הרצון שלו, להקטין את עצמו, לא להתנשא, אלא להצטנע. להכניע את עצמו בפני החברים, להיות קטן מהחברה בלקבל וגדול מהחברה בלהשפיע, מה שנקרא "התלבשות ועביות". ואז הוא כבר מתחיל את העבודה.
אז האדם מקבל התפעלות זרה, שמקורה אינה מהבורא, כי מהבורא ומעצמו זה אותו דבר. אם הוא בא ללמוד מתוך התפעלות זרה, זה כאילו בא עם כוח שכבר היה שלו. כי רק כנגד מה שהשקיע בחברה הוא יכול לקבל ממנה חזרה. על ידי המנגנון הזה של החברה האדם יוצר לו כוח משלו, שלא קיבל אותו מלמעלה. רק אז הוא אכן בא אל הבורא ודורש תיקון.