133. המפעל הרוחני
שיחה (5.1.03) על מאמר: "סדר ישיבת התוועדות"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 37
"סדר" הוא מה שיש בהתחלה, מה שעובדים עליו באמצע והתוצאה שצריכה להיות מזה. העבודה כולה נקראת "סעודה", ויש לה כינויים רבים: "סעודה של קב"ה", "סעודה שצדיקים נהנים בה", "סעודת ראש של לוייתן". גם התורה עוסקת על פי רוב או בסעודות או במלחמות. "סעודה" פירושה קשר בין שניים, קבלה זה מזה בהתקשרות בין בני אדם או בהתקשרות בין האדם לבורא, על ידי קבלה על מנת להשפיע.
עבודת האדם מתחילה בהנאה מקבלה. אלה הם הכלים שלו. אמנם הוא מקבל מהנקודה שבלב דחף פנימי ומחפש משהו, אך המרחק גדול עדיין וארוכה הדרך להבין שלהנאה מקבלה אין מימוש, שהכלים דקבלה מלכתחילה נסתמו כי שורה עליהם צמצום א', ולכן לעולם לא יוכלו להתמלא חוץ מ"נר דקיק", שיכול להאיר בהם רק לרגע קט.
ועל האדם, שמתחיל להרגיש צורך בהבנת הדרך, להכין את עצמו לקבל דעה אחרת מדעתו. דעה אחרת אפשר לקבל רק מסביבה, מחברה, תלוי בדעה שרוצים לקבל. אם הוא רוצה לקבל דעה הקרובה לבורא, תהיה הדעה הזאת הפוכה מהדעת שלו, ואז הוא חייב למצוא חברה שתשנה אותו בדרך כלשהי, כי בעצמו הוא לא מסוגל להשתנות.
אחרי כל המחשבות הללו שמביאות את האדם להבנה שנחוצה לו חברה, הוא מגיע למצב הנקרא "הכנה להתוועדות". הכוונה היא שאדם מכין את עצמו ומברר מה עליו להשפיע לחברה ומה החברה צריכה להשפיע לו. אי-אפשר לדלג על השלב הזה. כלומר, מהרגשה שהוא רוצה משהו לא ברור, נעשה בירור שהרצון הזה הוא רצון לרוחניות, למשהו שנמצא מחוץ לעולם הזה, ושכוחות ודחף לכך אפשר לקבל רק מבחוץ, ומעצמו האדם אינו יכול לקבל זאת.
"מעצמו" נקרא להידחף על ידי הבורא, שפירושו ללכת בדרך ייסורים. אבל ללכת בעצמו, בקצב מתגבר, האדם נדחף על ידי החברה, על ידי הסביבה. מכאן האדם מגיע להרגשת נחיצות החברה ולהכנת עצמו להתוועדות. מהי "התוועדות"? הקשר עם האנשים הסובבים את האדם, שנמצאים בדעה הנכונה, ושהוא יכול לחזק אותם בדעה הזאת ולקבל מהם התחזקות. התוועדות היא לאו דווקא התכנסות פעם בשבוע, אלא כל הקשר כולו בין החברים, קשר מתמיד, אם נמצאים יחד ואם לא.
וכך, מכל ההכנה שעוברים, ההתוועדות שיש לעשות הופכת מובנת, ויודעים על מה צריך לדבר בה. ההתוועדות חייבת להיות בנושא שבח החברה, שנותנת שבח לבורא. למה שבח? מפני שאם האדם נמצא ברצון לקבל ונהנה ממה שהוא מקבל, וחוץ מזה לא איכפת לו דבר, אז גם אם הוא שומע שצריך לבוא למצב הפוך ממצבו, הכלים שלו לא משתנים, הם דורשים תענוג. וכך התענוג שהם מקבלים הוא לא רק מילוי, אלא גם חומר דלק.
כלומר, אם האדם יודע שהוא עומד לקבל תענוג, יש לו חומר דלק, יש לו אנרגיה, מרץ להתקדם, יש לו אפשרות להניע את עצמו. ואם הוא לא רואה לפניו שום אפשרות לקבל, למלא את עצמו, הוא לא יכול לעשות שום תנועה. לכן, כדי לספק לעצמנו חומר דלק, עלינו להחליף את התענוג מהנאה מקבלה, להנאה מהשפעה. בעל הסולם כותב בספר "מתן תורה", שזה עניין פסיכולוגי, שניתן לבצעו במישור העולם הזה, על ידי החברה.
החברה צריכה לספק לאדם ידיעה, את השבח שלה, שהיא גדולה, שהמטרה שלה גדולה, שפעולות של השפעה הן פעולות מיוחדות, רוחניות, נעלות, שבשבילן כדאי להתחבר עם החברים, אחרת אי-אפשר לקנות את מידת ההשפעה הדרושה ולספק לאדם את שבח הבורא, שהבורא גדול. לא גדול בשליטה שלו, בדיקטטורה שלו, בכך שהוא שולט בכול, אלא גדול במידותיו. שמידת הבורא הנקראת "להיטיב", "טוב, ומיטיב", היא מידה גדולה ונעלה.
כל אחד יכול לתת ציונים לבורא ולראותו בכל מיני אופנים. אבל גדלות הבורא היא גדלות מידת הטוב ומיטיב, גדלות מידת ההשפעה, שנרצה להידמות אליו. ברצון הזה החברה מעמידה את עצמה נגד העולם הסובב אותה, ועליה להסיק מכך את כל המסקנות. איך תוכל להיות מאורגנת ובנויה כך שהעולם לא ישפיע עליה ולא יקלקל את הדעה הזאת. איך היא תוכל להשפיע על חבריה ביעילות המרבית את הגדלות והשבח של המטרה, של הבורא, של תכונת ההשפעה, שיספקו חומר דלק לכל חבר וחבר.
ואם אדם מקבל מהחברה את גדלות הבורא, מתחיל להתייצב בו מצב חדש הנקרא "לא לשמה", מצב שבו הוא רוצה להשפיע לבורא, אבל עם זאת חושב איך מהשפעה לבורא יהיה לו רווח לעצמו. הוא נמצא בשתי המטרות הללו יחד. לכן השלב הזה הוא עדיין לא "לשמה", אבל בכל זאת יש בתמונה שלו כבר השפעה לבורא, נטייה להשפעה, שדורשת כמות גדולה של חומר דלק דלהשפיע. תפקיד החברה לספק לאדם את ההכרה בחשיבות הבורא ובחשיבות ההשפעה במידה כזאת, שייווצר בו מצב "לא לשמה".
ומהתייגעות עוד ועוד ב"לא לשמה", כשכל המחשבות וכל הרצונות של האדם מכוונים לבורא, שאליו הוא משתוקק וממנו הוא רוצה ליהנות - השתוקקות שיש בה גם נתינה וגם קבלה - האדם מגיעים למידה הגדולה ביותר של השתוקקות, הוא "מילא סאתו", כמו בתיאור של בעל הסולם במכתב בדף ע' ב"פרי חכם - אגרות". ואז הוא מגיע ל"יגעתי ומצאתי", כשנותנים לו מלמעלה אור המתקן את הכלי, והאדם עובר את המחסום, ונכנס לדרגה הרוחנית הראשונה, מגיע ל"לשמה". כשהכוונה הקטנה ביותר שלו נקייה כולה ומכוונת לשם שמים, לבורא.
כל התהליך הזה תלוי במידה שבה האדם מקבל את חשיבות החברה, עד כמה היא משובחת בעיניו כמקור הכוח שלו. עד כמה החברים חשובים בעיניו כתומכים, עד שבלעדיהם הוא חולה אנוש שלא יכול לצאת לחיים. החיים שלנו תלויים בחברה עד כדי כך, לדברי בעל הסולם, שמי שלא משקיע בחברה, קודח בה חור כמו בספינה - לא חשוב כמה אנשים יש על סיפונה, אם אחד עושה בה חור, היא מתחילה לשקוע במעמקי הים.
"ים" הוא אור חוכמה, ו"ספינה" היא כביכול מסך, התנגדות, שבעזרתו יכולים לשהות ב"ים", להינצל ממנו ואף ללכת למטרה. ואם חבר אחד "קודח חור" בתהליך, משתנה כל היחס של החברים לאור חוכמה, למסך.
מכאן נובעים כל חוקי החברה וכללי ההתנהגות בין החברים, ובין החברה לבין העולם החיצון. כך נקבעת המידה שבה החברה צריכה להיות מוגנת ממנו ומבודדת מכל השפעה חיצונית, ובכל זאת קרובה להשפיע לכל העולם ולתרום לו כל טוב, לפי הבנת חבריה מהו טוב. אל לחברה לקבל דעות זרות המנוגדות לדרכה, שהיא הגדלת חשיבות הבורא והשתוות עמו.
איך אפשר להגדיל את חשיבות הרוחניות בקבוצה של תלמידים מתחילים?
לפני הכול יש לחשוב אילו פעולות אני יכול לעשות, לשם מה, היכן ועם מי לעשותן. לחשוב על כל השאלות המתעוררות בהקשר זה ולהתחיל לברר אותן. לא חשוב אם האדם יכול ויודע או לא יכול ולא יודע לעשות זאת, עליו להתחיל לברר את השאלה עם החברים, לדון בה. זה כבר נושא לדיון.
ממה צריך להתחיל עם החברים?
רב"ש אומר, שבתחילה צריך להגיע לשבח החברה על ידי התוועדות - לדון בשאלות מה זה שבח החברה או שבח הבורא? איזו תכונה הולכים לשבח בחברה הזאת? להגדיר מה הולכים לשבח. יש להגדיר שהולכים לשבח את אותו מקור הכוח שיש בחברה, שמספק לנו חומר דלק להגיע למטרת הבריאה.
אם האדם מזין את הגנרטור הזה, שבו הוא תלוי, שאליו הוא מתפלל, יש לו כוח להמשיך בדרך, ואם הוא לא מזין, אין לו כוח. האדם צריך לשבח את הכוחות להגיע למטרה בחברה, בגורם שנמצא לידו, שהוא נכלל בו. עליו לשבח את הבורא שנסתר בעצמו, ונתן בעולם הזה ספָּק כוח כאמצעי להגיע אליו, שממנו ניתן לשאוב כוחות.
איך קשורה הקמת מפעל משותף לשבח החברה?
מפעל הוא מסגרת עבודה שלאו דווקא קשורה ובנויה לפי קבוצת החברים. בונים מפעל ליצירת חומר ה"קבלה" והפצתו כבסיס ליתר ההתקשרות בין החברים, המחויבים לבוא ולבצע את העבודה במפעל אם ירצו בכך ואם לאו, ולא משנה באיזו דרגה הם נמצאים. כאילו תלוי על הקיר סידור עבודה, שמחייב את האדם לבוא, המפעל עצמו הוא רק מסגרת להכניס בה רוחניות. איך מחיים את המסגרת, במה ממלאים אותה, זו כבר עבודה פנימית, רוחנית.
אם אני מתייחס לחברים שעובדים איתי כמו לעובדים, אנו מקימים חברת עובדים. אם ההתייחסות היא מעל לכך, לפי ההתפתחות שלי ולפי הנחיצות שלי, אז לפי דרישתי ולפי ההסתכלות שלי המפעל הופך לקבוצה של חברים המתקדמת למטרה. ואז העבודה במפעל תומכת ועוזרת בזה, כי היא עבודה באותו כיוון. כך ממלא האדם גם את העבודה שלו ברוחניות. העבודה היא שלו ותלויה בו, אבל כבר יש לו מסגרת, הכלי נמצא. הצינורות, היחסים, כבר נמצאים, ועל האדם רק להחיותם, להפיח בהם רוח חיים. ישנו הגוף, וחסרה לו רוח חיים.
איפה מתרחש המעבר מעבודה רגילה במפעל למטרה רוחנית?
המעבר מתרחש ברצון, ביחס של האדם. יש לו מסגרת של מפעל שבה הוא עובד ביצירת חומרים של קבלה והפצת הקבלה, ואז הוא מתחיל לשאול שאלות: בשביל מה אני עושה? למה אני עושה? מה המטרה שלי? מה מטרת החברה? מה עושים החברים? מה הם רוצים ממני ומה אני רוצה מהם? וכן הלאה. אם האדם מתחיל לשאול, היחס שלו לכל מעשיו ומעשי חבריו הוא יחס מטרתי. נכון, גם אם לא שואלים, בכל זאת מתקדמים, אבל בצורת דומם דקדושה דקבלה.
האדם בכל זאת נמצא בהתקדמות, מפני שהוא בעשייה. רק חסרה לו כוונה. אבל אחרי המעשים נמשכות הכוונות. הוא בכל זאת שואל בשביל מה הוא עושה, אם ירצה ואם לא ירצה, מפני שהוא נמצא בקשר עם אנשים אחרים. ואם לחבר אחר עולה שאלה בראשו, לשם מה הוא חי, מה התועלת מנוכחותו בחברה, יש התחלפות המחשבות, הן עוברות מהאחד לאחר בלי מילים, בגלל שקשורים יחד באותו מעשה. יש השתתפות באותם הזרמים שיש בחברה. מי שנמצא בתוך החברה, מתקדם, אם ירצה או לא ירצה. אפילו לעצלן ביותר עולות שאלות, והוא לא יכול לשבת בשקט. אבל הוא לא מזרז את הזמן. ורק את מי שהולך נגד המסר, מי שנקרא "קודח חור", יש לסלק מהחברה.
עד כמה צריך המבנה של המפעל להיות מותאם לרוחניות?
אם המפעל בנוי בצורה דומה לצורה הרוחנית, אז העבודה במפעל מקדמת את האדם מהר יותר לשאלות ולבעיות בעניינים רוחניים, תוך כדי עיסוק במעשים גשמיים. כך הוא גם אם במפעל נעשות פעולות של דומם. "דומם" נקרא בלי קשר, בלי כוונה (עם כוונה נקרא "צומח", "חי", "מדבר" - חי בצורה כלשהי). אפילו בלי כוונה, כביכול בלי קשר לבורא, בלי יחס, שהוא יחס לא הכרתי, צריך לקבוע במפעל חוקים קרובים לרוחניות ככל שניתן: סדר עבודה, יחסי עבודה, צורת העבודה, דרישה מהחברים, נתינה וכולי. הכול שייך למסגרת החברה, למסגרת המפעל, פרט לדרישה מהחבר לחשוב על מטרת הבריאה, להיות בכוונות, להתפלל.
איך אפשר לדעת ש"בספינה יש חור"?
יש בעיה לדעת זאת. ייתכן שהאדם עצמו קודח חור והוא אפילו לא מודע לכך. ייתכן גם שהוא יודע, אבל אינו יכול לעצור בעד עצמו וצריך להזעיק את החברים שיעצרו אותו, כי הוא לא רוצה להזיק. וייתכן שהוא לא רואה שהוא עושה זאת, ועל החברים להראות לו זאת, אבל גם הם מתעצלים או לא מאורגנים דיים לראות. ואחר כך, כשהם כבר רואים, נשאלת השאלה איך יש לטפל בכך.
"לקדוח חור" נקרא, שאם צריך לדבר בשבח התוועדות החברה והבורא, אז מי שפועל כנגד זה מחליש בכך את כל החברה ואת כל אחד מהחברים. יש לכך תוצאות שונות, המתבטאות באופנים שונים, והכול נקרא "לקדוח חור". איך רואים שבח? איך רואים גדלות? מסתכלים על החברים ורואים איך הם באים לשיעור, איך הם לומדים בזמן השיעור, איך הם עובדים בחברה, איך הם "בוערים" מרוב רצון להגיע למטרה. ואז יש לבדוק אם החברה שלי אכן נוהגת כך.
אם מישהו מזלזל, בא בקושי פעם בשבוע לשיעור, עושה טובה שהוא בא ומשתתף בשיעור, ובכך מחליש את החברים, זה נקרא שהוא קודח חור. אם מישהו בא כדי ליהנות מהחברה ולמלא את האגואיזם שלו, במקום לתרום ולהראות עד כמה הוא משתתף, גם הוא קודח חור. כלומר, כל דבר שמפריע להתפעל מגדלות החברה, שמביאה להתפעלות מגדלות הבורא נקרא "לקדוח חור". ואת אותה התופעה או את אותו אדם יש לתקן. כי "קלות ראש הורסת הכול", אומר רב"ש.
האם לקבוצה רוחנית וירטואלית יש סיכוי להצליח?
קבוצה וירטואלית, שמתחברים בה באמצעות מחשב, יכולה להיות אפקטיבית יותר מקבוצה לא וירטואלית שפועלת במקום אחד, מפני שמתקשרים בה זה עם זה ברצונות, ולא בגופים. מתחברים בדעה ובמשימה מופשטת יחסית, ולכן הקשר הזה יכול להיות הרבה יותר מהיר וחזק. ודאי, לקשר הזה חסרות הפרעות שישנן בחברה הרגילה, כי אין בה עבודה דרך הגוף של כל אחד ואחד מהחברים.
אבל העיקר הוא להתחיל בעבודה, ומה שצריך לקבל כהפרעות, כדי להגדיל את הרצון, כדי להתגבר עליו, על כל הפרעה והפרעה, וללכת קדימה, מקבלים בהמשך. אין שום מניעה לאדם שנמצא לבד, להתקשר עם אנשים אחרים כמוהו, ולהתחבר איתם לקבוצה שיכולה להצליח בעבודה. היום אנחנו מתקדמים למצב שבו אפילו אם לא נמצאים קרוב זה לזה, אפשר לעבוד יחד בהכנה ובהפצת החומר הרוחני. ואפשר בהחלט לעזור זה לזה בשבח החברה והבורא, ובחיזוק הדדי.
הקשר שאפשר לפתח היום דרך קווי התקשורת, דרך רצון פנימי, בביטוי תקשורתי כזה, מאפשר לקבוצות וירטואליות להתפתח ללא שום הגבלה. אין הבדל בין לראות את החבר מול עיני ולהיות איתו יחד בשיעור, לבין לראות אותו על המסך ולהרגיש שהוא איתי יחד בשיעור. אם אנו מכירים את החברים הווירטואליים, אם אנו מתחלפים בינינו כאילו היינו בסירה אחת, גוררים את הנושא שלנו ואת עצמנו לקראת הבורא, אין שום מניעה שקבוצה כזאת תתקיים, וחשיבותה והצלחתה אינן פחותות משל קבוצה לא וירטואלית.
איך יכול האדם להביא את עצמו להתפעל מהסביבה ככל שניתן?
האדם אינו יכול להביא את עצמו לכך. אם הסביבה תשפיע אליו כך, שהוא ירצה להתפעל ממנה ככל שיוכל, הוא יתפעל. צריך להתחיל להשפיע לחברה שתרצה להשפיע על כל אחד ואחד כך שיתפעל ממנה באופן מקסימלי, כדי להגיע להשתוות הצורה או להתקרבות לבורא.
אפשר להמציא תחבולות כיד הדמיון הטובה, לקנות להם מתנות, לחייב אותם בכל מיני דברים, לדבר על זה עם כל אחד ואחד לחוד, ועם כולם יחד. אם לא יודעים מה לעשות, עושים מה שלא יודעים. זאת הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם. במידה שיהיה לו מהחברה שבח לרוחניות, רק במידה הזאת הוא יוכל להתקדם לבורא. אין לו חומר דלק אחר.
כתוב: "או חברותא או מיתותא". אם יש סביב האדם אנשים נוספים השותפים לאותו רצון, עליו להתחיל לדבר איתם, לארגן חברה, יחסים בתוך המפעל, שיזרמו בצינורות הקשר בין החברים כמו אצל פועלים במפעל, שתתמלא בהם רוח חיים.
גם בעולם הזה, כל הבעלים של מפעל או של חברה רוצים שהפועל שלהם, פרט לעבודה לשם הכסף, ירצה לעבוד, ירצה להשקיע את עצמו, יתייחס בצורה אנושית לעבודה, שכביכול ירצה בעצמו להצליח ולהפיק יותר מהמתוכנן. לשם כך עושים תחרויות ונותנים תמריצים, פרסים, וכולי. גם רב'"ש וגם בעל הסולם כותבים, שיש לשבח את האנשים האלה, שהם מהווים דוגמה.
האם קשר רוחני בתוך מחלקה במפעל הוא חזק יותר?
עבודה משותפת במחלקות כמו מחלקת וידיאו, אינטרנט, מטבח, וכולי, יוצרת תנאים להתקשרות בין החברים, אבל אין חובה שכך יקרה. התנאים הללו מקלים על יצירת הקשר הראשוני, אבל לא תמיד זה קורה, בכל זאת מדובר ביחסי עבודה, ורוחניות היא משהו אחר.
בכל מקרה, ישנן אפשרויות שונות להשפעה בחברה. אפשר להשפיע דרך המחלקה או להשפיע דרך ההנהלה הכללית או להשפיע בישיבת חברים, שבה אין הנהלה ואין ישיבה ואין ראשים, אלא חברים שכולם שווים. יש רק מי שמארגן את הישיבה הנוכחית לשם סדר, אדם אחר בכל פעם, אבל בישיבה עצמה כולם שווים, ואפשר להתחיל לעבוד עם כולם גם בלי מחלקות או מפעל.
אמנם עבודה באותה מחלקה, שבה משקיעים את רוב הזמן, מגבילה עבודה רוחנית בדרך אחרת, עם חברים אחרים, שנמצאים במחלקה אחרת, בפעילות אחרת ובזמנים שונים. אבל גם כך אין אפשרות לאדם אחד להחזיק בו בזמן את כל החברים בשדה הראייה שלו או להתחבר עם חבר שהיום מרגישים אליו קרבה נפשית ומחר כבר לא. תמיד ישנו בסיס דומם, שמחזיק את כל המבנה.
זאת אומרת, אין הכרח שמבנה הקבוצה הרוחנית יהיה דומה למבנה של המפעל. מבנה המפעל נקבע לפי מקצועות, כשאנשים מאותו מקצוע מתאחדים למחלקה אחת. אבל הקשר האישי יכול להיות קרוב יותר לאנשים אחרים, אף על פי שיש קושי מסוים בכך שהחברים רחוקים זה מזה בצורת הפעילות ובלוח הזמנים.
האם חבר שישן בשיעור, נחשב לאדם שקודח חור בדופן הספינה?
האדם שישן בשיעור לא נותן את חלקו בהתרוממות. בזמן השיעור יש להתכוון לכך, שעל ידי הלימוד ישפיע עלינו אור מקיף, המאור המחזיר למוטב. וזמן השיעור הוא הזמן העיקרי שיש לדרוש בו את המאור הזה. מי שלא מרגיש מחויבות למשימה הזאת, לא מרגיש שהוא חולה, שהוא מזיק לחברה.
על החשיבות צריך לעבוד לפני השיעור, ולא בזמן השיעור עצמו. בזמן השיעור לא יעזור לעורר את החבר במכות. הוא יתעורר ויירדם שוב, יתעורר ויירדם שוב. לשווא מעבירים אותו מסכת עינויים. ואם הוא יתעורר, גם זה לא יועיל, הוא יישב עם חצי עין פקוחה בגלל החברים. יש לעבוד על התעוררות הלב לפני השיעור.
כמו בעניין החברה, האדם צריך קודם לראות שהוא נמצא רק ברצון לקבל, והמטרה שלו צריכה להיות אחרת, שהבורא נמצא בתכונה אחרת, ושעליו להגיע למטרה הזאת ואין לו חומר דלק אלא על ידי החברה. מזה האדם מתחיל לשבח את החברה, ורוצה חברה שתיתן לו כוח ורצון ומחשבות אחרות, ובכלל, תחליף לו את כל הפנימיות. הוא כבר מתייחס אחרת לחברה, כאל רופא שמציל אותו. אבל בלי הכרת הרע האדם לעולם לא יזדקק לחברה.
באותה דרך יש לנהוג כלפי השתתפות בשיעור. קודם צריך לעבוד על החיסרון. להתעורר מהשינה זה לא חיסרון. לכן, מי שישן לא מפריע, כי אין לו חיסרון, ואין מה לעשות איתו. המכה שיקבל מהחבר תיפקח את עיניו, אבל לא תפתח את לבו. בשיעור עצמו כבר מאוחר לדבר על כך. לפעמים אפשר לעורר חבר, אבל זה לא עובד באופן שיטתי, כי זה אונס. וברוחניות, מצד הקדושה, אין כפייה. העבודה היא קודם לגרום לאדם חיסרון.
אפשר לשבת יחד חמש דקות לפני שיעור או חמש דקות בתוך השיעור, ולדבר על החשיבות. אפשר לשיר יחד, לקפוץ, לרקוד, ועוד. אבל לפני כן יש לעורר חיסרון, כדי שהפעולה לא תהיה פעולה גשמית קיצונית. אי-אפשר להזמין אור מקיף בכך שעושים טובה ופוקחים עיניים, יש לפתוח את הרצון. אי-אפשר לעורר אנשים בכפייה, זה לא עובד. האדם צריך לרצות.
לכן, אדם שישן בזמן השיעור אינו קודח חור. כי גם אם יקיץ משנתו, לא יוכל לתרום דבר, מפני שאין לו רצון. הוא לא יכול להוסיף התלהבות, התרוממות, תפילה. אם הוא ישן או לא ישן, ויושב עם עיניים פקוחות, ההשקעה שלו כלפי מעלה היא אותה השקעה. היא כלום, היא אפס. בזמן השיעור כבר מאוחר לעשות משהו. כמו בצבא, ברגע שהולכים לקרב, כבר אין מה לעשות. במלחמה לא עובדים. לפני המבצע מאמנים את החיילים, מכינים מטוסים, וכולי, אבל במבצע עצמו יושבים ומחכים לבאות. כל ההכנה מתבצעת לפני כן.
מה לעשות עם חבר שפתאום לא מתחשק לו לבוא לשיעור?
קודם צריך לעבוד על חשיבות. אם אדם לא רוצה לבוא לשיעור, השיעור לא חשוב לו. בתלמוד כתוב, שאם באה לאדם מחשבה של חוסר חשיבות, עליו לקרוא "שמע ישראל", ללכת לבית הקברות, לחשוב על יום המיתה, וכולי. מדובר ברוחניות, לא בגשמיות. אבל גם בגשמיות זה יכול לעזור.
אבל יש לעבוד על החיסרון עוד לפני כן. אם האדם לא רוצה לבוא לשיעור, אסור להוציא אותו בכוח מהמיטה, מפני שעלולים להביאו לשנאה. גם להפעלת כוח יש גבול. יש לעבוד על הרצון. חברה יכולה להשפיע, אך אם אינה מצליחה להשפיע, צריך לחשוב למה החברה לא מסוגלת לפרסם לחבריה את המוצר שלה. המוצר שלה הוא הבורא, חשיבות הבורא.
מה לעשות אם נראה לאדם שחבריו מזלזלים בו? הרי הוא צריך לקבל מהם חומר דלק.
אדם שמרגיש זלזול מצד חבריו, ההרגשה הזאת היא הסתרה. הוא לא יודע מה הם מרגישים באמת, אלא הוא מרגיש שכך הם מתייחסים אליו. זאת הסתרה מכוונת, כשהחברים בכוונה מתייחסים אליו כך או שמהשמים בכוונה נותנים לו לראות יחס כזה מצדם, כדי שיתחיל ללכת למעלה מהדעת, ולהתקשר אליהם ולבדוק אותם אחרת, כדי להודיע לו שהמצב בהחלט אינו כפי שהוא נראה לעיניו.
ובאמת, מה איכפת לו איך מתייחסים אליו? הרי גם הם אינם יודעים איך הם מתייחסים. חשוב שיהיה איכפת לו איך הוא מגיב על מה שנראה לו יחס מצדם. זה נקרא לתקן את הכלים שלי. יש לקבל כל דבר שבא כהזדמנות לתקן ולעלות אל הבורא.
נכון שלפעמים לא מסתדרים, ונופלים לכעס ורוגז או נופלים לייאוש, ולא מיד נזכרים ויכולים להתמודד עם המחשבה הזאת, גם כשנזכרים שהמצב הזה בא מלמעלה, מפני שהתפעלות גופנית היא יותר מידיעה. אבל לא חשוב מה קורה לו, האדם צריך לקבץ כוחות וידיעות ויחס כזה, האומר: מה שבא, בא. המצב כבר בא, ואין מה לעשות אלא לקבלו כהזדמנות לעלייה.
מה שקרה לא בא כדי שאדם יתחיל לרדת ולעשות חשבונות עם החברים, שאין בכך שום תועלת, אלא כדי לשפר את היחס שלו לבורא. ללא "אין עוד מלבדו" אין מה לדבר על חברים, על כך שהבורא נמצא בינינו. האדם אמור לשפר את המצב הזה לעתיד. למה? הוא משפיע לחברה כך שבעתיד תתייחס טוב יותר לכל חבר וחבר. הוא לא רוצה שיתייחסו אליו כך או אחרת, הוא רוצה שהרמה הכללית של החברה תהיה גבוהה עוד יותר. וזה כבר משהו שלא קשור למה שקרה לו. המקרה הפרטי שלו נתן לו הזדמנות להיזכר ולפנות אל החברים בדרישה כזאת.
למה צריך לברר קודם מה יש בחברה?
רב"ש כותב: "אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת." צריך לבדוק למה בוחרים בחברה זו ולא בחברה אחרת. בוחרים את החברה, ולא את הרב. הרב רק נותן כיוון כללי, אבל כוח ותמיכה וחומר דלק מקבלים מהחברה. לפי הנתונים האלה יש לבחור חברה.
האדם צריך לשאול את עצמו אם הוא נמצא במקום הנכון, אצל הרב הנכון, בחברה נכונה. עליו לצאת ולבדוק בכל מקום ולראות מה יש בחברה. עליו לדעת בשביל מה הוא מתחבר ועם מי הוא מתחבר, ומה תיתן לו החברה הזאת. אם האדם רוצה להיות אמן ובוחר בחברה שעוסקת בפיסיקה, איך יוכל להתחבר עמם? על האדם לדעת אם החברים הללו צועדים בדרך שלו, אם הם יספקו לו את חשיבות המטרה שהוא רוצה בה, ולא מטרה סתמית או אחרת.
אדם שרוצה לבחור לעצמו חברה, עליו לדעת מלכתחילה לאיזו חברה הוא נכנס. כי אחר כך, אם הוא נכנס אליה, היא מתחילה לשטוף לו את השכל והוא מתחיל לחשוב שהמעשים שלה הם הדבר החשוב ביותר בעולם, ושבלעדיה העולם מידרדר, והיא שמצילה את העולם ורוצה את טובת כל האנושות. וכך האדם עלול להישאר עד סוף חייו באותה דעה שמשפיעים עליו האנשים האלה, ולא יוכל לשנות את עצמו. כך כולנו נמצאים כל הזמן בכל מיני מחשבות שאינן שלנו.
לכן במאמר "בחירה חופשית" אומר בעל הסולם: "הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה", בכך הוא מממש את הבחירה החופשית שלו. מה פירוש "הבוחר כל פעם"? אם החברה בכללות נמצאת באותו כיוון, על האדם לגרום בעצמו לכך, שהכיוון הזה יהיה חד וישר יותר ויותר, ובלי שום סטיות. שכל המרץ יהיה מתועל לכיוון הזה, ושכל החברים יתנו את המרב להתקדם אליו. מפני שהוא נמצא איתם באותה סירה, והיא עלולה לשוט הנה והנה בים, וייתכן שעד שתגיע למחוז חפצה, הוא כבר ימות בה. כך צריך להסתכל כל חבר וחבר, ולדאוג שלא כך יקרה, ועל כל החברים להיות דרוכים בהתאם לכך.
דוגמת הספינה אינה סתמית. בתורה ישנן דוגמאות רבות לספינה. אור חוכמה נקרא "ים", שכולם מאבדים את עצמם וטובעים בו. לכן כל החוקים הדנים בדרך להגיע למצב הנכון, למטרה הנכונה, יכולים להביאנו למטרה רק בתנאי שנתפקד לפיהם.