134. אהבה, ואהבה נצחית
שיחה (6.1.03) על מאמר: "סדר ישיבת החברה - ב"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 41
לאדם יש בחירה חופשית אחת ויחידה בעולם הזה. חוץ ממנה, כל מה שהוא עושה בעולם הזה, בעבודה שלו, בהתייחסות שלו, בקשרים שלו בבית, בעבודה, בצבא, בעסקים עם גורמים חיצוניים או בחייו עם עצמו, בדברים החשובים לו ביותר, בדברים הנחוצים, ההכרחיים או בתחביבים, בדברים פחות חשובים, אבל נעימים, כל מה שהאדם עושה בעולם הזה, אין בו שום בחירה חופשית.
כמו שהגוף פועל בלי לשאול אותנו בכל הסידורים הפנימיים של ספיגת החומרים, יציאת החומרים, ריאקציות כימיות ועוד, כך בכל ההתעסקויות שלנו בעולם הזה, בלי לשאול את עצמנו אנו פועלים לפי הרשימות. האור שפועל מבחוץ על הרשימות שנמצאות בנו, מחייב אותן לצאת למימוש.
ואין לאדם שום אפשרות להביע דעה או לקבוע עמדה, או ש"האני" שלו יהיה מעורב בגורלו ובמעשיו. אפילו לא בעניינים של מה בכך, כביכול, דברים שהאדם עושה סתם כך כדי למלא את זמנו, ולא רק בעניינים הכרחיים, אלא בדברים ממש הפוכים מהם, גם אותם הוא עושה ללא שום התערבות עצמאית משלו. אין לו שום חופש לעשותם או לא לעשותם, לבצעם או לא לבצעם.
וכל החופש שנדמה לנו שאנו פועלים בו אינו יותר מחשבון חיצוני כביכול אם לבצע או לא לבצע, ובאיזו דרך. זאת אומרת, הגוף שואל, והגוף עונה, והגוף מבצע, והאדם חושב בשכלו שהוא קודם חושב ואחר כך עושה. למעשה, הוא לא חושב ולא עושה, אלא רק מבקר מבחוץ, נטול כל אפשרות להתערב בתהליך שקורה לו. הביקורת החיצונית הסתמית הזאת, כשהאדם מתבונן במתרחש בתוכו, נראית לו כאילו הוא משתתף בתהליך, ולא רק משתתף, אלא עושה הכול והיחיד הפועל.
ההרגשה המוטעית הזאת שיש לאדם נקראת "הסתרה". ואחרי כל התמונה הזאת, אם רואים אותה כפי שהיא, נותרת רק שאלה אחת: איך אוכל לפחות לפעול במשהו, להשתתף במה שקורה לי. כי אם יוצאים להסתכלות הנכונה על עצמנו, אנו רואים שאנחנו נבראים, שלפי תוכנת הטבע שנמצאת בתוכנו אנו מבצעים רק את פקודות הטבע.
אם האדם מסתכל על עצמו ורואה שהוא רצון לקבל ורשימות ואור שפועל עליהן מבחוץ, הוא לא ימצא שום נתון שאפשר לשנות בתוכו בלי פגישת האור עם הרשימו בתוך הרצון. הוא יראה רק דבר אחד, שנעשה מתוך שבירת "אדם הראשון", שיש חוץ ממנו חלקים שלו שנמצאים בחוץ, כגורם חיצוני, חוץ מהבורא, ושהוא יכול לצרפם לעצמו ובכך לגרום במו ידיו לתוספת שלא היתה בו קודם לכן, תוספת של רצון חדש, רשימות חדשות, וכנגדם אור חדש.
הכול רק לפי ההתקשרות ליתר הנשמות, כמו בחיבור שהיה לנו בדרגה הרוחנית, לפני שהנשמות נפלו למצב הפירוד זו מזו. אם מדלגים על הפירוד הזה, וחוזרים בעולם הזה לאותו מצב רוחני שאליו רוצים להגיע, ומשתדלים לעשות את הפעולה הזאת, לא משנה איך, מוצלחת יותר או מוצלחת פחות, ההשתדלות הזאת היא הפעולה היחידה שהאדם יכול לדחוף את עצמו באמצעותה למצב רוחני.
כי האדם הוא הכלי, ומצד הכלי יש רק פעולה אחת - הגדלת החיסרון, כי אז בא לחיסרון הזה יותר אור. להגדיל את החיסרון אפשר רק על ידי ביטול המסך המבדיל בין הנשמות, שנעשה כתוצאה משבירת הכלים, שאז נשבר המצב המדביק את הרצונות, האברים של "אדם הראשון", ומהמסך המדביק נעשה המסך המבדיל. אם האדם מדלג על המסכים שנוצרו בין שש מאות אלף חלקי הנשמה הכללית, הוא עושה את הפעולה היחידה שבכוחו לעשות. כי האדם הוא כלי קטן, שבאמצעות הפעולה הזאת עושה אותו כלי גדול יותר.
פרט לכך, אין לאדם מה לקבוע בהתפתחות שלו, בדרך שלו. וגם ביתר החלקים, בתוך כל נשמה ונשמה שהוא מחבר ומצרף לעצמו, הוא לא יכול לקבוע בה דבר. הרצון נתון, הרשימות נתונות, והאור העליון פועל לפי הרצון והרשימות. כל העבודה שלו היא רק חיבור בין חלקי אותה נשמת אדם הראשון.
בעל הסולם מסביר במאמר "החירות", שמכל ארבעת הגורמים בהתפתחות האדם: מצע, תוכנית התפתחות המצע, סביבה ותוכנית התפתחות הסביבה, הדבר היחיד שהאדם יכול לעשות הוא לבחור לעצמו סביבה טובה יותר. זאת אומרת, להביא את עצמו בכל פעם להשפעה, לחיבור עם יתר הנשמות, שאיתן היה מחובר במצב הרוחני הקודם. עליו לרצות בכוח לחזור לאותו מצב רוחני.
להשתוקק לרוחניות פירושו להשתוקק לחיבור עם כל יתר הנשמות, כי זה המצב הרוחני של כל אדם. אין לתאר רוחניות מחוץ לפעולה הזאת. כל יתר התמונות והמצבים שאותם אנשים מדמיינים לעצמם, אינם רוחניות, אלא כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", זה בניית הכלי שהתורה, האור, הבורא, יכולים להתיישב בו.
לכן רב"ש מתאר במאמר "סדר ישיבת החברה" את החיסרון שעמו האדם צריך להגיע לחברה, אילו מחשבות, אילו תוצאות הוא רוצה שיהיו לו מההתוועדות. ואת כל החיסרון וכל הרוממות שיש לו, עליו להשתיל בדרך כלשהי בתוך חברה, כדי שחבריה יפרחו. לכן, בהתאם לכך יש לדאוג לכך שאסיפת החברים תספק כוח לכל שעות היום והשבוע, ובעיקר שתיתן רוממות ה'.
רוממות החברה, שבח החברה, מביאים לשבח רוממות ה'. האדם צריך לצאת מישיבת החברה בהרגשה שהשיג וקיבל את הכוחות הללו, ושהם יכולים לעזור לו להגיע למטרת הבריאה. אין טעם לצפות שיבוא אליו כוח ממקור אחר. האדם צריך לעבוד על בניית הכלי, והכלי שלו בהכרח כלול מכל יתר הנשמות.
זאת אומרת, על האדם לראות בחבריו את חלקי הכלי שלו, שהבורא הזמין במיוחד בשבילו. ומה שמזדמן לו לעשות עם מי שנמצא לידו, זה שדה העבודה שלו. אם הוא מתחבר עם החברים האלה, כל אחד מהם הוא נציג של מיליונים בעולם, מיליארדים בעולם, נציג של אלפי חלקי כלים דכלי אדם הראשון. איננו רואים זאת אלא ברוחניות. אבל כך יש להתייחס לחברים, לחברה, לחשיבות ישיבת החברה, וזה מה שעלי לדרוש מעצמי ומהסביבה שאני בונה סביבי.
האם נכון הוא שכל אחד מהחברים בקבוצה שקול כנגד כמה מיליוני אנשים?
חברי הקבוצה שמתאספת סביב האדם, שמזדמנת לו, ויהיה זה אדם אחד באמריקה ואחר ברוסיה, הם נציגים של יתר חלקי אדם הראשון כלפיו. הדוגמה היסודית והבולטת ביותר לכך הם רבי שמעון וחבריו, שהיו עשרה מקובלים, עשר נשמות, שנכללו בתוכם עם כל יתר נשמות ישראל. כך על כל אחד ואחד לראות את עצמו.
כלפי עצמנו זה עניין אובייקטיבי. אם יש סביבי חמישה אנשים פרט לי, חמשת האנשים הללו הם נקודה אחת שבכלי אדם הראשון, כמו במבנה פירמידה. דרכם אני מגיע כתגובת שרשרת לקשר עם שש מאות אלף נשמות, שמתקשרות ומתקבצות יחד עד שבשבילי הן רק חמש נשמות. כך הבורא מזמין אותי לעבודה מסוימת כזאת דווקא, מזמין אותם אלי. כלפי מישהו אחר הצורה תהיה אחרת, והיא יכולה להשתנות לכדי צורות שונות.
אבל כך צריך לראות את החברה. אם האדם מתקשר לאותם אנשים הנמצאים איתו בדרך, בעבודה הדדית של התקשרות, ולא שיושבים ולומדים, לשבת וללמוד אפשר היום עם כל העולם באמצעות התקשורת, אלא שהאדם רואה שכך מזדמן לו להתקשר אליהם ולבנות קבוצה, עליו לקבל את העובדה שעבורו הם הנציגים של כל יתר חלקי נשמת אדם הראשון.
כך יש להתייחס לחברים. אם עושים את העבודה עם החברים האלה, לא צריך ללכת לחפש בכל העולם חלקים נוספים שלי. דרך החברים שסביבנו אנו כבר מתקשרים לכל הציבור, ואפשר להרגיש כך את צער הציבור ולזכות לנחמת הציבור.
למה צריך לצאת מישיבת חברים בהרגשה שכבר קיבלתי הכול והגעתי לסוף?
למה במקום לומר שצריך לצאת מישיבת חברים בשמחה, שסוף סוף התחברנו ויש לנו תקווה להגיע לעתיד הטוב, אומרים שיש לדמיין מצב שבו קיבלתי הכול, שכבר הגעתי לסוף? הרי זו אשליה, זה שקר, והרי כתוב: "מדבר שקר תרחק". הרי אם נסלף את הראייה שלנו, לא נהיה בדרך האמת.
על האדם לראות את עצמו כאילו קיבל הכול ויש לו הכול, ולא חסר לו דבר, מפני שאם הוא אכן יבצע את הקשר שלו עם החברים לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", יהיה לו כלי שבו, לפי חוק השתוות הצורה, מיד ייכנס האור ויתגלה הכול. זאת אומרת, הכול תלוי רק בכלי שיש לבנות, וזה הדבר היחיד המוטל על האדם.
ואם בישיבת החברים עשינו צעד כלשהו לכיוון הזה, צריך להרגיש שלעת עתה ביצענו את המוטל עלינו, ולפי זה בהחלט צריכים להרגיש שלמות במעשה. עד כדי כך שאם האדם מבין שמוטל עליו רק לבנות את הכלי, הוא לא דואג למה שיהיה בתוך הכלי. לבנות את הכלי זה כבר המילוי של הכלי, כי לבנות את הכלי נקרא להשפיע לבורא והמילוי של הכלי הוא כבר לא השפעה לבורא, אלא תוצאה מהשפעה.
אז אם מתייחסים רק לפעולה כלפי הבורא, די בהתחברות עם החברים. כי חיבור של הכלי הוא התענוג שהאדם יכול לכוון אל הבורא, הפעולה היחידה האפשרית. לכן, אם בצורה כזאת מצליחים להגיע למימוש הבחירה החופשית היחידה, חייבים לצאת בשמחה ובשלמות ממעשה כזה, בלי שום בדיקה של התוצאה.
למה כדי להגיע ל"ואהבת את ה' אלוקיך" יש לעבור דרך "ואהבת לרעך כמוך"?
צריך להגיע לאהבת החברים, "ואהבת לרעך כמוך". ויש בתורה "ואהבת את ה' אלוקיך", להגיע לאהבה נצחית. ישנם כמה סוגים של דרגות אהבה, ואהבה נצחית היא הגבוהה ביותר, המצווה האחרונה. אומרים שאותה אי-אפשר לחייב אלא היא נועדה לכך שנקיים את כל יתר תרי"ב המצוות בשביל להגיע אליה. אם מקיימים את כל תרי"ב המצוות ומכוונים על ידן להגיע אליה, מגיעים אליה ומעליה ל"ואהבת את ה' אלוקיך" כלפי הבורא.
אם ניתן לבצע על ידי פעולות שונות את "ואהבת לרעך כמוך", אהבת הבריות מביאה לאהבת ה'. זאת אומרת, הן אותו כלי. אם האדם מגלה את המצב שאליו הוא צריך להגיע, הוא רואה שבמצב הסופי אין הבדל בינו לבין הבורא והמצב שלו והאור שממלא אותו והכלי שמקבל את האור. הכול אחד, בלי לפרוט לפרטים, לחלק לחלקים, ואפילו לא לחלק לסיבה ותוצאה. "אני ראשון ואני אחרון", הכול מצטייר כמצב אחד, שאין בו שום חלוקה לגורמים.
לכן, העבודה שיש לנו בהתקשרות עם החברים היא אותה העבודה בהתקשרות עם הבורא. כי להתקשר באמת עם החברים האדם לא מסוגל, אלא אם כן הדבק שבין כל חלקי נשמת אדם הראשון יהיה הבורא עצמו, נוכחותו. אם נוכחות הבורא מדביקה את החברים זה לזה, זה נקרא "שהשכינה תשרה בינינו". מה זה בינינו? בין החבר לביני. על ידי נוכחות הבורא נידבק, ובלעדיו נגרום לפירוד.
זאת אומרת, חייבת להיות נוכחות הבורא באהבת החברים, באהבת הזולת, אחרת תהיה זאת חברת פושעים, כמו שאומר בעל הסולם, שחטא גדול עשתה רוסיה בכך שהתחילה לעבוד על החיבור בין בני האדם, אבל בניתוק מהבורא. בשל כך הגיעה רוסיה לתוצאות של פירוד, שנאה ופירוק.
לא סתם אומר בעל הסולם, שאם עובדים על דבקות עם הדבק הנכון, עם הבורא, אפשר להדביק את החלקים ולבנות כלי. איך מדביקים את החלקים? לא על ידי השפעה זה לזה במישור דעולם הזה, אלא שההשפעה לזולת מכוונת להשפיע לבורא. זה נקרא להכניס את הבורא כדבק בין כל חלקי "אדם הראשון".
הבורא חייב להיות באמצע, ואז עבודת ההתחברות עם החבר הופכת להיות עבודת התחברות עם הבורא. כתוב: "איש ואישה שכינה ביניהם". "שכינה" היא נוכחות הבורא, התגלות הבורא. זאת אומרת, אין שום הבדל ביניהם בעבודה. ולכן מי שבורח מהעבודה הזאת, נכון עושה שהוא בורח, כי זאת בדיוק הפעולה החופשית היחידה והמעשה היחיד שבאפשרותו לעשות. מי שבורח מבין ברצון לקבל שלו, באופן טבעי, בהמי, שזה יפעל נגדו. זאת אומרת, אפשר לעשות הכול חוץ מזה.
אם צריך לעבוד בתוך הקבוצה, למה מקיימים פעולות משותפות לכל הקבוצות?
בעל הסולם כותב במאמר "מתן תורה": "ברוב עם הדרת המלך". חשוב שהכלי יהיה כמה שיותר גדול, אף על פי שלכל אחד מזדמנת קבוצה משלו, עם נציגים מכל הכלים של אדם הראשון. אפשר לדמות זאת לתמונה. אם מתבוננים בה מרחוק, רואים רק את השטחים הגדולים שבה: יער, ים, חוף, הרבה אנשים, ספינה בים. חיבור עם החלקים הללו נקרא הקבוצה שלי.
אם רוצים ללכת הלאה, לעבוד ביתר יעילות ועדינות, שאז הטעמים יוצאים ומתבררים וגם היחס לבורא מתברר בכל האופנים, יש לקרב את התמונה אל עינינו, לראות בה הרבה יותר פרטים. ואז, דרך הקבוצה, האדם מצרף לעצמו עוד ועוד, עד כדי כך שכל אחד משש מאות אלף חלקי אדם הראשון מורגש בו כחלק נפרד, מיוחד.
דרך כל התכונות הללו האדם מרגיש את יחס הבורא אליו. טיפוס במדרגות הוא האופן שבו האדם מחבר את הנשמות אליו, האופן שבו הוא מקרב אליו את התמונה הזאת, רואה בה יותר ויותר חלקים. כך הבורא נגלה אליו, ובכך האדם משיג עוד טעמים ועוד תכונות של הבורא, עוד "ממעשיך הכרנוך", וכולי.
זאת אומרת, אל לנו להסתפק בהתחברות עם קבוצה קטנה ולסגור את עצמנו, אלא דווקא לפעול ההיפך. בעל הסולם אומר, שככל שלאדם יש כלי גדול יותר, הוא דואג לא רק לעצמו, למשפחתו, לחבריו ולמדינתו, אלא לכל העולם. הוא מצרף לעצמו כלים של כל העולם.
כך יהיה בגמר התיקון הכללי. אבל בינתיים, בכל זאת "ברוב עם הדרת המלך". ולכן יש להשתוקק להתחבר עם יתר הקבוצות, בעזרת כל הטכנולוגיה הקיימת. לא לחינם האנושות מפתחת את אמצעי תקשורת, במיוחד בזמן האחרון, וכך ימשיך להיות. רק התקשורת תפרח, כי היא בעיקר מה שאנו זקוקים לו כדי לבצע את הפעולות שלנו עד גמר התיקון.
האם כדאי לעבור לקבוצה חזקה יותר או לחזק את הקבוצה שכבר נמצאים בה?
אין תשובה על השאלה הזאת. צריך לשפוט לפי מה שיש לפני האדם. האם הוא נמצא בין אנשים שמסוגלים ללכת קדימה, שרוצים ללכת קדימה, או שהוא נמצא בקבוצה שעדיין לא מרגישים בה כך? אולי האדם הזה רוצה לבנות קבוצה משלו כבריחה מהכנעה עצמית בפני הקבוצה הנוכחית ומהתחברות עמם? יש לבדוק כל מקרה לגופו, וזה לא פשוט.
אי-אפשר לומר שתמיד חובה לעבוד עם החברה שנמצאים בה. גם אם נראה שהחברים שלי עובדים ועוסקים ברוחניות והולכים יחד, ייתכן שאחרי בדיקה מתגלה שדווקא מהקבוצה הזאת כדאי להתרחק, ולבחור קבוצה אחרת.
לכן אומר בעל הסולם, במאמר "החירות", שהבוחר כל פעם בסביבה טובה יותר הוא המתקדם לקראת המטרה. סביבה טובה יותר עשויה להיות החיפוש אחר קבוצה טובה יותר והשתדלות לעבור אליה, להיקשר אליה, לא משנה אם הקשר פיסי או וירטואלי.
צריך לבדוק ולראות, אבל בהחלט יש לדאוג כל הזמן לכך שהקבוצה שנמצאים בה תהיה טובה יותר, אם על ידי מעשים שלי ואם על ידי דרישות שלי מהחברים או בחירה בקבוצה טובה יותר. הבדיקה חייבת להיות אובייקטיבית, ולא דרך הרצון לקבל.
איך מתוך הכרת מבנה המציאות, מכירים את הבורא?
אפשר לראות את תמונת המציאות באופן כללי, שהיא מחולקת בסך הכול לחמישה חלקים, או לראות אותה מפורטת יותר, שהיא מחולקת לשש מאות אלף חלקים. כל חלק נותן הרגשה אחרת, צבע אחר, יחס אחר, התקשרות אחרת, אופי שונה. מכל סוגי האופי הללו אני לומד על יחס הבורא אלי. לכן, מתוך זה "ברוב עם הדרת המלך". לפי זה אפשר להשיג את הבורא כגבוה יותר, מיוחד יותר, וכולי. ככל שהחלוקה מפורטת יותר, כך גדלה מידת ההיכרות, מידת הדבקות, מידת האחיזה בבורא.
עד שכל חלק וחלק מכל הגוף הכללי שנקרא נשמת אדם הראשון, מכל הכלי המשותף, לא מורגש בי כחלק ממני ועם זאת מורגש נבדל, קשור ללא הבדל בינו לבין האחרים, ועם זאת מיוחד, לא ארגיש את התגלות הבורא באופן מלא. כי כל מה שמתגלה, מתגלה רק מתוך דבר והיפוכו. לכן, דווקא הקשר בין החלקים והשוני ביניהם הם שמביאים להתפעלות ולהכרה.
מהו סדר העבודה של בניית הקבוצה?
סדר העבודה, לפי בעל הסולם ורב"ש, הוא לבחור לעצמך קבוצה קטנה, ולהתחיל ממנה. האדם, לפי טבעו, לא יכול להחזיק בשדה הראייה שלו יותר מעשרה אנשים, אם הוא מממש את היכולת שלו. אבל אם לא, הוא יכול להחזיק עוד פחות, מספיק לו בינתיים חמישה, כי יותר מזה קשה לו. כך אנחנו בנויים, ואין מה לעשות בנדון.
מהמספר הזה צריך להתחיל. אבל אחרי שמתחילים עם חמישה אנשים ובונים קבוצה המחוברת כאחד, מתייחסים לקבוצה אחרת כמו אל איש אחד, ויש התחברות בין שתי הקבוצות כמו בין שני אנשים, וכך עם קבוצה שלישית ורביעית, כשכל קבוצה וקבוצה נחשבת איש אחד. כך מתחברים ומתחברים יחד עד שכל העולם יהיה לאחד, לכלי אחד.
קבוצה מתחברת עם קבוצה כאיש אחד. קבוצה שהיא כאיש אחד לאיש אחר, שהיא קבוצה שנייה. זה לא שכל אחד מתחבר עם מישהו מהקבוצה האחרת, אלא מחליטים ומתחברים בקשר. מי מתחבר? הקשר שיש בינינו מתחבר לקשר שיש ביניהם, ויחד יוצרים קשר שלישי, בין קבוצה אחת לקבוצה שנייה. ואם אחד מאיתנו מתחבר למישהו מהקבוצה האחרת, זה לא נקרא קשר קבוצתי של קבוצה עם קבוצה, אלא קשר אישי.
האם קבוצה שלא מסתגרת בתוך עצמה, אלא מוכנה להתחבר עם קבוצות אחרות, מסמנת התקדמות?
אם קבוצה מסתגרת בתוך עצמה, סימן שאינה הולכת לקראת הבורא. הקשר עם הבורא פותח את האדם לקשר עם אחרים. אם לקבוצה יש נטייה להסתגר, היא אינה קבוצה בהתפתחות רוחנית. ישנן הרבה קבוצות כאלה, וחבריה לומדים חזק, אבל לא איכפת להם מה קורה בחוץ. יש להם אלף ואחד תירוצים, סיבות והצדקות להסתגרותם, שבחוץ עוד לא התפתחו, שאין מה לטפל בהם, שאנשים לא רוצים קבלה, ששונאים אותם. אבל ההתפתחות לבורא מחייבת את האדם לצאת לעולם, ואחרת זה דחף אנוכי.
האם הקשר עצמו חייב להיות סגור בין חברי הקבוצה?
קבוצה היא לא דבר סגור, אבל אסור לחבר בה לא להיות מחובר עם אחד מהחברים, אחרת זאת אינה קבוצה. עליו להתחבר אל החברים לא כמו איש אחד שיש לו כמה קבוצות התחברות, אלא כאחד מהקבוצה. עליו להיות נציג הקבוצה כלפי חיבור עם מישהו זר. הקשר בין חברי הקבוצה חייב לקבל קדימות ולקבוע לו את כל אופן ההתקשרות למישהו זר.
רק במידה שיש קשר בין החברים בקבוצה, והם שומרים על הקשר הזה, רק אז, מתוך הקשר הזה, הם מתקשרים למישהו מבחוץ. יכול להיות שרק אחד מתקשר החוצה, אבל מתוך הקשר שהוא מרגיש בין החברים בקבוצה. מתוך הקשר הזה הוא מציג את עצמו ומתקשר למישהו - כקבוצה.
מה פירוש להרגיש כקבוצה?
אי-אפשר לומר מה זה להרגיש כקבוצה, כי זה דבר רגשי. אבל אם יש קשר בין החברים, אז "האני" של כל אחד ואחד נמחק, ובמקום "האני" שלו מתהווה המושג "קבוצה". ועם הישות הזאת שבו, הנקראת "קבוצה", האדם כבר מתקשר למישהו.
האם קבוצה היא רשימה על הנייר או מי שמחוברים עמו בלב?
קבוצה לא מתקיימת לפי רשימה על הנייר. אם אני קרוב למישהו ועובד על התחברות איתו, אז הוא שייך לקבוצה שלי. אם אני מחובר אליו, הוא נמצא בתוך הקבוצה שלי. אם אני מחובר אליו בלב, לא תעזור שום רשימה על נייר, אני אבחר להתחבר עמו. אין צורך לרשום איש באף מקום.
קבוצה היא מחלקה שאני עובד בה רק בהתחלה, כשאני מעוניין להתחבר ואין לי עם מי, והזדמן לי שדה העבודה, ואז אעבוד עם החברים למחלקה במפעל ההפצה.
האם אפשרי להתחבר עם חברים שלא מסתדרים ביניהם?
איך אפשר לעבוד כך על החיבור? איך אפשר לבחור בהם כחברים אם הם שונים עד כדי כך שאין חיבור ביניהם? צריכה להיות הכנה כלשהי, מעין הדדיות, משהו משותף ביניהם. לפי איזו אמת מידה אני בוחר חברים? לפי אילו תכונות? איך ייתכן שלפי התכונות הללו שבחרתי יהיו השניים רחוקים זה מזה? אם כך הוא, סימן שלא בחרתי אנשים להתחבר אליהם לפי אותו קנה מידה.
מהי אמת המידה להתחברות יחד?
מתחברים יחד רק לפי דבר אחד, שמבינים זה את זה בהתחברות לבורא. אני בוחר את החברה רק לפי הרצון של החברים כלפי הבורא. אבל לרצון הזה כלפי הבורא יש כל מיני ביטויים חיצוניים. אם לא הביטויים החיצוניים הללו, כולם בשבילי אחד.
אלא שלכל אחד יש ברצון לבורא אופי משלו, לבוש חיצוני אחר. אחד עושה זאת בשתיקה, השני בפזיזות, השלישי ברוגז, הרביעי בשמחה ואפילו בצחוק. לכן כדאי למצוא חברים כאלה שלא רק השתוקקות לבורא נמצאת בהם, אלא שגם הביטוי החיצוני שלה מובן לי. כי אנחנו נמצאים רק בתחילת הדרך להתחברות ולא יכולים עדיין לשבור את הקליפה החיצונית ולראות את בערת הלב.
שני אנשים שתקנים יכולים אולי לשבת יחד ולהבין זה את זה בלי מילים, אבל אם שני אנשים כל הזמן רוצים לדבר, מי ישמע אותם? צריך לבחור את החברים רק לפי מידת ההשתוקקות לבורא ולפי צורת הביטוי של ההשתוקקות הזאת.
מהי העבודה אחרי ההתחברות?
העבודה היא לקבל מהחבר התעוררות, התרוממות, חשיבות, גדלות הבורא, שבח הבורא. מתוך זה שהחבר יכול לתת לי את הדברים הללו, אני משבח את הקשר איתו, וזה נקרא לשבח את קשר החברה, וכל אחד משפיע כך על חברו.
אבל כל שעלי לבדוק בחבר ולמדוד בו, כל היחס שלי אליו הוא לפי היחס שלו לבורא, כפי שאני שופט אותו. לא מחטטים בנשמת החבר כדי לבדוק איך הוא מתייחס לבורא, זה עניין אישי. ניתן להבין מצורתו החיצונית, מהפעולות שלו, מהלשון החיצונית שלו, איך וכמה הוא משתוקק. וכשמדובר בקבוצה, חייבים להשתדל לתת לכולם אותה מידה של גדלות.
איך יודעים שהקבוצה נכונה?
קבוצה היא מה שהאדם בוחר. ברוחניות הרצונות משתנים, הקשר ביניהם משתנה, אבל כרגע עלינו לבחור מסגרת קבועה, פחות או יותר. הבורא חייב להיות הקובע בקבוצה לפני כל פעולה, לפני כל מחשבה, חשבון והחלטה. הקשר אל הבורא הוא הקובע כל מעשה, בכל רגע ורגע. בקבוצה לא מחליטים דבר מבלי להביא את הבורא בין החברים.
איך אפשר לשפוט נכון אם מתרשמים רק מעטיפה חיצונית של החבר?
לא חשוב שרואים רק את העטיפה, מספיק שהעטיפה הזאת משפיעה עלי להתרומם עוד יותר, להחשיב עוד יותר את הבורא ואת הקשר עמו. אי-אפשר להיכנס לנשמה של כל אחד ואחד. גם אם אכנס לתוך הנשמה של החבר, לא אוכל לצרף את הכלי שלו אלי, כי הנקודה שבלב שלו לעולם אינה שלי. האישיות הזאת נשארת.
שש מאות אלף חלקי אדם הראשון חייבים להיות שש מאות אלף חלקים, הם לא צריכים להתחבר לאחד, רק הדבק ביניהם צריך להיות כאילו היו אחד. הצורה החיצונית צריכה להיות אחד. צורת העבודה שלהם צריכה להיות מחוברת למקור אחד, אבל כל החלקים נשארים כפי שהם. כל אחד נשאר לגמרי מבודד מחברו ברצון שלו, ומחובר איתו בכוונה שלו כלפי הבורא היחיד.
לכן אסור לתפוש כל פרט ופרט מפאת השמירה על צנעת הפרט. יש לחבר רק את ההתקשרות שלו לבורא ושלי לבורא. הכוונה חייבת להיות אחת. לכן צריך לראות קודם אם יש לחברים השתוקקות לבורא, ואם הצורה החיצונית שבה הם עושים זאת כלפי הבורא בעבודה שלהם מתאימה לי או לא. אם היא מתאימה, אתחבר איתם.
ההתחברות החיצונית מתרחשת דרך התוועדות, שיחות, קריאת המאמרים, עבודה יחד, וכולי. לא משנה איך עושים את החיבור, העיקר שבתוך החיבור הבורא יהיה נוכח כל הזמן.
איך הופך הבורא נוכח ביחס שלי לחברים?
ניתן לראות שהבורא נוכח ביחס שלי לחברים אם אני רואה שהחברים שלי באים להתקשר עם הבורא, ונמצאים בקבוצה ומשקיעים בה שעות שינה ובריאות והצלחה בחיים ומנוחה ורוגע, ולא איכפת להם מהחיים האלה, והם מוכנים למלא אותם רק בהשגה הזאת, ושום דבר פרט לכך. נכון, לעיתים הם נסחפים לכל מיני מצבים בהמיים, אבל אלה נקראים "אונס", כי עושים להם כך כדי להכניס אותם לזוהמה של עצמם, כדי שיראו מי הם. אין ברירה, הדרך דורשת גם את ההבחנות הללו.
אבל אם אני רואה שהם נמצאים בקבוצה ומוכנים לעבודה הזאת, זה נקרא שהבורא מביא אותם לפני, ואז, לפי זה צריך להתייחס אליהם ביחס מיוחד, המקפל בתוכו ידיעה שהבורא בחר בכל אחד ואחד מהם הנמצא בקבוצה. כך הם פני הדברים. לי אין בחירה, אבל לבורא יש, והוא בחר בחברים הללו.
מכאן יש להתחיל לפתח יחס לכל החברה, ומתוכה למצוא את מי שאיתו קל יותר להתחבר, בגלל השפה החיצונית, האופי, וכל מיני תכונות חיצוניות שדרכן האדם יכול להתקשר. אבל מה שקובע צריך להיות היחס של החבר לדבקות.
האם אפשר להתחבר עם החבר בלי לעבוד איתו ביושר?
אם למשל האדם טורח להכין אוכל לחברה, הוא מכין אוכל לחברה. אבל ייתכן שבעבודה הזאת הוא מחפש את הכרת החברה בו, מחפש להיות גדול יותר, לזכות לתשבחות מהחברים, וכולי, וייתכן שהוא עושה זאת כדי להשפיע להם ולזכות באהבתם. השאלה היא מה רוצים להשיג באמצעות הפעולה למען החברה. אם האדם רק עובד למענה ואת יתר ההתקשרות עם החברים הוא זונח, זאת צורה של בריחה.
אבל אם יש כוונה להתחבר, הכוונה הזאת צריכה להיות עם המעשה. אי-אפשר לאהוב ושאיש אחד לא יבחין בך. צריך להראות את האהבה, לממש אותה, אחרת אין חיבור. צריך להתחבר יחד וליצור כלי כללי. ואם עושים רק פעולה חיצונית כלפי החברים, אף על פי שנראה לאדם שהוא משקיע בה הרבה אהבה, היא לא נקראת "חיבור". חיבור זה דבר הדדי, שבא משני הצדדים - עלי לעבוד על התחברות כנגד האחרים, והם כנגדי.
האם חייבים להתחבר דרך הגופים?
התחברות אין פירושה שישנה איזו דמות שאני אוהב במיוחד, מתחבר אליה, משפיע לה ופועל למענה. אין דבר כזה. עלי להיות מושפע מהחבר, להגדיל את הרצונות שלי באמצעות התחברות עמו, להיות עמו במשא ומתן ובקשר הדדי של היזון חוזר. אחרת עובדים על משהו אחר, ולא על החבר.
ייתכן שאנשים יעבדו שנים במפעל ההפצה, וישפיעו ויעשו והתוצרת שלהם תהיה טובה, אבל לא יהיה ביניהם חיבור. הם יחשבו שהם עושים למען החברה, למען ה', למען התקרבות, והתקדמות, אבל עדיין לא תהיה קבוצה ולא כלי כללי - כולל.
ללא ספק, תהיה התקדמות. בכל זאת עובדים עם חומר של הקבלה, משפיעים לעולם, מביאים את דעת הבורא לעולם, דואגים לכך שכולם יידעו שיש משגיח אחד ואל אחד וכולי, אבל בפועל לא יוצרים בכך את העבודה שלנו ואת הכלי שלנו.
איך לשמור שחומר הדלק יהיה התקשרות לבורא ולא קנאה ותחרות?
כל דבר שבא אחרי שמשתוקקים לבורא, אחרי שההשתוקקות לבורא היא הסיבה לו, הוא מועיל מאוד, ואת כל יתר הדברים צריך ככוח עזר. אותה תחרות ואותה קנאה הם המצבים הטובים ביותר, אם הם באים כתוצאה מזה שהאדם רוצה להשיג את הבורא, להתקשר אליו. המצבים הללו יכולים להגדיל את הרצון בצורה הטובה ביותר, נפלאה ממש, לתת כוחות, לקרב לבורא, אך הם לא מגדילים את חברי הקבוצה לעומת הקבוצה הסמוכה.
והבקרה היא פנימית, בתוך האדם, שבכל פעולה שלו, בכל צעד שהוא עושה, כמו שכותב בעל הסולם בדף ס"ד באגרות, יהיו אני והפעולה שלי והבורא מחוברים יחד. ומי יחובר קודם? הבורא.
כמה זה משנה עם מי מתחברים?
בכלל לא משנה עם מי מתחברים. אם דעתו של האדם איתנה לעשות משהו, לשבור את מחיצת הברזל בינו לבין החברים, עליו לבחור רק באנשים שבאים בקביעות לקבוצה, ואיתם להתחיל לעבוד. כי אי-אפשר לעבוד עם כל העולם, זה פיזור שמשלה את האדם כאילו הוא עובד, אך למעשה הוא אינו עושה דבר, רק מאבד את הקשר עם כל פרט ופרט. יש לעבוד מול אנשים ולהרגיש מה בהם אני מזמין ואיך הם מזמינים בי בחזרה התפעלויות ושבח וגדלות הבורא.
מתי אפשר להתחיל בעבודת ההתחברות?
את העבודה יש להתחיל כל רגע מחדש, מפני שבכל רגע היא נעלמת מההכרה, מההרגשה, מההבנה ומשדה הראייה. אם זו עבודה אמיתית, אי-אפשר לזכור אותה כל הזמן. למה? כי בעבודה הזאת הבורא צריך להיות נוכח, וזאת כבר בעיה.
למה הבורא צריך להיות נוכח? כי ההבחן "אין עוד מלבדו" צריך להיות קודם כל פעולה שהאדם יכול לבצע כרגע. אז האדם לוקח את הבורא, שזה נקרא "בוא אל פרעה", והולך עכשיו להתחבר עם החבר. הנקודה שבלב, "משה", היא שלו, ודמות החבר כלפיו היא כמו פרעה, ואז "משה" ובורא באים יחד לפרעה. כאן האדם צריך לבצע את העבודה. "פרעה" הוא היחס לחבר, לא החבר עצמו, אלא כל הכוחות המנוגדים להתחברות עם החבר.
לכן יש לחדש בכל רגע ורגע את העבודה הזאת, ואפשר גם להתחיל אותה בכל רגע, בכל מצב ועם כל אחד שיש לו יחס לבורא, להתקדמות רוחנית, גם אם עדיין לא מובן לו מהי רוחניות ומיהו הבורא. יש להתחיל מאותה נקודה שבה אומרים לי להתחיל, כשמביאים אלי את השמועה הזאת.
האם חיבור לחבר חייב להיות קשור לעבודה במפעל ההפצה?
חיבור לא צריך להיות קשור למפעל. אבל כיוון שלא משנה עם מי מתחילים לעבוד, כדאי להתחיל לעבוד עם האנשים הקרובים אלי בעיסוקם, אלה שיש לי עמם שפה חיצונית משותפת ומחשבות חיצוניות משותפות, ודרכם אפשר כביכול להבין את הפנימיות שלהם, את התגובה שלהם. אם נמצאים באותה מחלקה עם חבר, זאת הזדמנות לעבוד איתו.
מה זה להתחבר?
להתחבר הוא כשאני רוצה להגיע לקשר עם הבורא, ולצערי איני מסוגל להגיע לקשר הזה מבלי להתחבר עם החבר. גם החבר עצמו צריך להגיע לאותו מצב, לאותה הבנה, להכרה הזאת שאם לא יתחבר איתי, הוא לא יגיע לבורא. הבורא הוא המטרה המשותפת שלנו. דבקות בבורא, השתוות צורה עמו, זאת המטרה של שנינו, ואיש מאיתנו לא יכול להשיגה מבלי להתחבר עם האחר.
מהי ההתחברות עצמה?
"התחברות" נקרא שהכלי להגיע לבורא נמצא בחבר שלי. הכלי הזה נקרא התפעלות, השתוקקות, התרוממות, רוממות ה', והכול נמצא אצל החבר שלי. את הכלי הזה מקבלים מהחבר, ולא מתוך ההשתוקקות שיש לאדם עצמו, שאותה הכניס בו הבורא ושזאת דרגת האפס.
אם האדם קולט התפעלות מהחבר שלו, וזאת רק תמורת ההשקעה שלו בחבר, העבודה בהכנעה ובגדלות כלפי החבר, זהו הכלי שבו הוא עצמו משתוקק לבורא. ולפני שהוא עצמו משתוקק, לפני שהתחבר עם החבר כדי לקחת ממנו כלי, הבורא נתן לו את ההשתוקקות. הבורא כאילו השתוקק לעצמו, ולא האדם השתוקק אל הבורא.
למה ההדדיות הכרחית בהתחברות עם החבר?
אפשר להתפעל מהחברה בלי לתת התפעלות, בלי להתחבר עם החברים. אבל אחרי כן האדם נמצא בירידה גדולה מאוד. הוא עובד על חומר דלק של החברים, ואחר כך נופל. למה? כי היתה לו רק נקודת הכתר, בלי נקודת המלכות. הוא לא יודע מי הוא. האדם צריך חסרונות יחד עם גדלות. המשפט הקובע הוא "אני משתוקק לה'". צריך להיות "אני" ו"הוא" - מלכות וכתר.
בכך שהאדם לוקח מהחברים התפעלות הוא כמו מלאך, הוא באמת מתנפח מגאווה מהעבודה עם החברים, אבל אז באה נפילה, כי הוא לא התחבר עם "האני" שלו. הוא לקח מהם התפעלות, כביכול רשימות דהתלבשות, בלי רשימות דעביות שלו. על האדם לראות מי הוא, שלמעשה הוא לא רוצה ולא מסוגל. הנקודה שלו חייבת להשתתף בתהליך הזה.
איך מתברר לאדם שהוא לא מסוגל להתחבר?
האדם צריך ליצור כלי לבורא. אם הוא מקבל התפעלות מהבורא, היא של הבורא. אם הוא מקבל התפעלות מהחברים, היא שלהם. צריך שהוא עצמו, הבזוי, שאין לו דבר, שלא מסוגל לדבר, לא להתחבר עם החברים ולא לרצות את הבורא, ייקח מהחברים את ההתפעלות הזאת ואיתה יפעל. הוא עצמו משיג את ההתפעלות הזאת.
באדם חייבות להיות שתי נקודות, "האני" הנמוך ביותר, המושפל ואפס אפסים, המקבל מהחברים את ההתפעלות שלהם, מפני שהוא מעלה אותם גבוה מאוד. ההתפעלות שהוא מקבל מהם על ידי עבודה כלפיהם נקראת אצלו "כתר", ו"האני" שלו זה ה"מלכות", כביכול רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות.
אין אחרת, כי ההתפעלות שלוקחים מהבורא היא של הבורא, וההתפעלות שלוקחים מהחבר היא של החבר. אז איך תהפוך ההתפעלות הזאת להיות של האדם? צריכות להיות בו שתי הנקודות האלה, אני, שלא מתפעל בעצמי מהבורא, לוקח התפעלות מהחבר. כי אחרת, איפה נקודת "האני"? איך האדם יפתח אותה בלי פעולות של "ואהבת לרעך כמוך"?
האדם יכול להגיע להכרה שהוא לא מסוגל לכך רק אם ינסה את פעולת ההתחברות על החברים, ויראה בפועל שהוא אינו מסוגל. כלפי בורא אי-אפשר לראות. מזה יוצא, שגם את נקודת המלכות וגם את נקודת הכתר האדם צריך לקבל מהחברה, מהחברים.