135. התנתקות מסבל הקליפות

שיחה (7.1.03) על מאמר: "יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 43

כל מה שבא מהבורא, נקרא "תורה". לכן התורה היא הוראה, אור, כוח שבא מהבורא. וכל מה שבא מהבורא נחלק לשני חלקים, לכלים ולאורות. כלים הם הנבראים, ואורות הם מה שהבורא רוצה לתת לנבראים. האור שבא מהבורא, בא מהבורא יש מיש, ובורא את הכלי יש מאין.

ולכן התורה נחלקת למה שבא ישירות מהבורא, הנקרא "פנימיות", "פנים", "קדם", ולכלים הנקראים "חיצוניות", "אחוריים", "לבושים", שנבראו על ידי האור, אבל נשארו לתיקון על ידי עבודת האדם. אם האדם, באמצעות הפעולות שלו, על ידי היגיעה שלו, מתאים את הכלים לאורות, מבקש שהאורות יתקנו את הכלים, לפי כנות בקשתו נעשים התיקונים. ואז האורות ממלאים את הכלים, והמילוי הזה מורגש בתוך הכלים כהתגלות האלוקות, כאור.

לכן על האדם לעשות פעולה אחת ויחידה - לדרוש שהאור יתקן את הכלי. כלומר, האור בא מלמעלה, הכלי בא מלמעלה, והפעולה של האורות בתוך הכלים מביאה למצב שבו, בתוך הכלים מצטיירת נקודה חופשית הנקראת "אדם". והנקודה החופשית הזאת היא שצריכה לדרוש את התאמת הכלים לאורות, וזאת כל פעולתה.

כדי להקל על הפעולות הללו, הכלי נחלק לשש מאות אלף חלקים. כלומר, פעולות האדם על תיקון הכלים מתחלקות לתר"ך פעולות, הנקראות "הלכות", ואותן צריך לבצע על הדינים שמתגלים בכלים. "דינים" הם הגבלה, הפער שמתגלה בין אור לכלי. הפעולות הללו מוחשיות מאוד ופשוטות לתיאור, עד שכבר לא מלבישים אותן בלבושים חיצוניים שונים של העולם הזה.

מה פירוש "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד"?

"תורה" נקרא שאדם לומד תורה. בזמן לימוד תורה עליו להיות בהשוואת הצורה לאור באופן מלא, כדי שהאור ישפיע אליו. החוק היחיד הקיים בעולם הוא חוק השתוות הצורה, וכל יתר החוקים הם תוצאה שלו. לכן, אם האדם לומד משהו ששייך למאורות עליונים, ורוצה שהוא ישפיע אליו מלמעלה, עליו להיות ברצונות, במחשבות, בכוונות, בתכונות, בהתפעלויות שלו, קרוב למקור ככל שניתן.

לכן אם אדם לומד תורה, עליו להתקשר לתורה בשני אופנים. מצד אחד, "זמן תורה לחוד" - להרגיש שלמות, נצחיות, שלא חסר דבר, שהאדם שייך לעולם הרוחני, ומצד אחר לא להיות כמלאך, אלא להגיע לדרישה מהתורה. להביא עם הלימוד שלו בקשה לתיקון, תפילה - "זמן תפילה לחוד".

היחס של האדם כלפי הכוח העליון שהוא רוצה לקבל, צריך לכלול גם את הרגשת השלמות וגם בקשה לתיקון.

למה יש לגשת ללימוד התורה באופן כזה?

האדם צריך להגיע למצב כזה, שבזמן הלימוד היחס שלו לתורה יהיה מבוקר, נמצא בשליטתו, ולא לבכות אם כואב לו עכשיו ולצחוק אם משהו מצחיק אותו עכשיו. זה אינו שימוש נאות בתורה על ידי האדם.

בטרם יבוא האדם ללימוד, עליו להצטייד בכמה מרכיבים כדי שהלימוד יהיה מועיל לתיקון, להתקדמות, אחרת הלימוד חסר תוחלת. כתוב שצריכה להיות תפילה לפני תפילה. כמו שכתוב בתלמוד (וצריך לפרש זאת נכון), שפעם, לפני שאנשים היו קוראים "קריאת שמע דשחרית", הם היו יושבים שעתיים ומקבצים כוונות בכובד ראש, כדי שיוכלו להגיד כראוי "קריאת שמע".

איך אפשר לדעת למה יש להידמות?

בדרגה תחתונה לעולם אי-אפשר לדעת מהי דרגה עליונה. אם האדם היה יודע מהי דרגה עליונה, הידיעה הזאת היתה כבר מחזיקה אותו בדרגה עליונה. כך הוא הטבע הרוחני, במקום שבו האדם יכול להיות, שם הוא נמצא. בטבע הרוחני לא קיים מצב, כמו בגוף בעולם הזה, שבו האדם יכול להיות שם, אבל עדיין לא הגיע, וכל שנותר לו הוא לקנות כרטיס נסיעה לשם.

האדם לעולם לא יכול לדעת מראש, אפילו בדרגות רוחניות, בהליכה רוחנית, מהי דרגה עליונה יותר, אלא עליו לטפס אליה למעלה מהדעת. זאת אומרת, להידמות לעליון נקרא להיות רוחני יותר, משפיע יותר, שלם יותר, פחות לחשוב על עצמי ויותר להשתייך לבורא.

מספיק לדמיין כל מיני ציורים כאלה, ואם לא די בכך, אפשר לבקש לקבל מלמעלה הבנה מהו עליון כדי להידמות אליו, שזה נקרא "האור המחזיר למוטב". מותר לבקש התגלות האלוקות, לא כדי ליהנות ממנה, אלא כדי להיתקן על ידה. כלומר, לדרוש תיקונים במקום תענוגים. שהתיקונים בעצמם יהיו המילויים, שהם יביאו לדבקות - "שכר מצווה לדעת המצווה".

איך להתכונן למצב שבו מקבלים תיקונים במקום מילויים?

כדי להתכונן למצב הזה יש להצטייד בחיסרון. הכול פשוט, יש אור וכלי, לבוש ופנימיות, רצון ומילוי, תיקונים והמילויים, ששניהם באים מהאור. לכן כל החיים שלנו חייבים להיות תלויים באור, ולאור יש שתי השפעות, תיקון, ואחר כך מילוי. תלוי למה רוצים להיות קשורים, מה מעדיפים, מה אני רוצה להשיג מפעולה שלו עלי.

האדם מתחיל לעמוד מול פעולות החלטיות של כן או לא, וזה קצר מדי בשבילנו, לא נשאר על מה לדבר, לא נשאר במה למלא את החיים. חייבים להתחיל לעשות מיד, להתחיל לפעול. לכן מסוכן לדבר כך, כי האדם לא מוצא את עצמו בזה, ובורח. אם מסבירים כך, מה יש לשאול?

האם כל שיש לדרוש הם כלים דהשפעה?

האדם צריך לדרוש כלים דהשפעה, להיות המשפיע, להיות דומה לבורא, ולרצון הזה על האדם להגיע. אבל אל לו לדרוש סתם השפעה. השפעה דורשים כל הארגונים שכביכול מצילים את העולם. עליו לדרוש השפעה מפני שזו תכונת הבורא, מפני שכלים דהשפעה הם אמצעי לדבקות בבורא.

סתם רצון להשפיע או רצון לקבל הם שני מלאכים, ימין או שמאל. אין טעם להיות דבוק בימין, לרצות כלים דהשפעה, אלא כדי להיות דומה לבורא, אחרת ההשפעה היא להשפיע על מנת לקבל. תפילה צריכה לצאת מרוממות הבורא, מההרגשה שהבורא הוא הגדול. אם הבורא הוא הגדול, מתוך זה כל יתר הדברים שהאדם עושה הם נכונים, גם אם בהתחלה הם אגואיסטיים, אבל מהכרת הגדלות היחס שלו יהיה נכון.

ההתפתחות מתרחשת לפי השלבים הללו, לקבל על מנת לקבל, להשפיע על מנת לקבל, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע.

האם מותר ליהנות ממה שאנו עושים?

אם אדם נהנה ממה שהוא עושה, השאלה היא האם ההנאה הזאת היא חומר דלק, כי אחרת הוא לא יוכל לבצע את המעשה, או שמא ההנאה היא המטרה הסופית? האם ההנאה היא אמצעי או מטרה? אם ההנאה היא אמצעי, ודאי שהאדם חייב לקבל את ההנאה הזאת, אחרת לא יוכל לזוז. כי מלכתחילה כל המבנה שלנו מחייב חומר דלק, והדלק הזה הוא הנאה. ואז האדם מבקש מהבורא בצורה מילולית: "תן לי אפשרות לעשות מעשה דהשפעה". אבל בפנים מקופלת הכוונה: "תן לי ליהנות ממעשה דהשפעה כך שלא אעשה אותו כדי ליהנות, אלא שההנאה תאפשר לי לעשות מעשה דהשפעה."

אסור לדכא שום הנאה, ולא משנה איזו הנאה, על אחת כמה וכמה הנאה שנקרית בדרך. על האדם לבדוק מה מקור ההנאה הזאת, ולהשתוקק להנאה מהדרך עצמה, מהשתוות הצורה, מההידמות לבורא, מהקרבה אליו, אבל לא להפסיק ליהנות. הנאה זאת המטרה, השאלה היא רק איזה סוג הנאה. "להיטיב לנבראיו" זה התחלת הבריאה וסוף הבריאה.

אדם שרוצה להגיע לבורא, חייב להגיע להרגשה ש"תורת חיים היא". ב"תלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר, שלא די לעשות מעשה השפעה, אלא חייבים ליהנות ממנו, להתמלא במילוי הגדול והגבוה ביותר. ומי שסובל בדרך, סימן שהוא נמצא ברשות הקליפות, ולא ברשות הקדושה.

כל שנייה שבה האדם סובל, הוא מנותק מהבורא. אם הבורא הוא מקור הנאה, איך אפשר להיות קשור למקור ההנאה ולסבול? ישנם מצבים שבהם האדם סובל בדרך, אבל לא בגלל עצמו, אלא בגלל התכללות הנשמות, כשהוא מצטער בצער הציבור. אבל כל מצב ומצב מתוקן צריך להיות מלא בהנאה.

מה אפשר לעשות כדי להתנתק מהסבל שגורמות הקליפות?

מה הן קליפות? "קליפות" הן כל מחשבה שמנתקת את האדם מהבורא. מה אפשר לעשות עם הקליפות? רק דבר אחד, לזכור שהבורא שולח אותן, כי בלי הבורא אין מה להילחם בהן, ויש לפעול כך שהבורא שבי יילחם עם הקליפות שבי, מה שנקרא "בוא אל פרעה". "פרעה" הוא כל ריכוז הקליפות. עד כדי כך היו המצרים חכמים, שאפילו בגשמיות הם עשו גוף נצחי. הם עשו מומיות, חומר חי שהפכו אותו לדומם נצחי, כביכול.

לכן לא כתוב ש"משה" צריך להילחם עם הקליפות, אלא שעליו להיות נוכח. על ידי כך שהוא מתפעל מפעולות הבורא, עליו לגרום לכך שכל הרצונות שלו, שנקראים "עם ישראל", ילכו אחריו. הבורא אומר לו: "בוא תראה איך אני נלחם בפרעה." משה בעצמו לא יכול, כי באיזה כוח יילחם בקליפה? קליפה היא אחוריים של הבורא. הבורא מחייה את הקליפה ומביא אותה לפני האדם, כדי להתגלות דווקא על ידי הקליפה

לא צריך להסכים עם הסבל. מי אנו שנסכים עם הסבל? במצב כזה האדם צריך לברר עם מי הוא מזדהה עכשיו. אם הוא נשאר עם הסבל, מסכים עם הסבל, הוא נשאר בקליפה, כי הסבל מפריד אותו כעת מהבורא. אם הוא מרגיש סבל, הוא מחובר לקליפה.

איך יוצאים מזה? במצב הזה יש לחפש התרוממות הבורא על פני הקליפה, וזה נקרא להרים את הבורא על פני ה"פרעה", לראות שהבורא הוא המנצח. כל המלחמה הזאת, "עשר מכות", עשר התכונות, עשר ספירות, הכל קורה בתוך האדם. מחוץ לאדם אין קליפה וקדושה, אלא הן הבירור הפנימי של האדם.

איזה תפקיד צריך למלא מי שלומד קבלה לפי דרכו של בעל הסולם?

אדם שרוצה ללכת לפי דרכו של בעל הסולם, חייב לממש אותה לאחרים. עליו להחזיק ככל שניתן את הקבוצה בהשפעה לאחרים, אפילו באופן מלאכותי, להרחיב את המעגל ככל שניתן. ואף אם אין לו דחף פנימי לכך, עליו לעשות זאת כדי לשרוד. אין לו ברירה. מי שלא מתעסק בהפצה, פשוט נעלם מהשטח, מתנוון ודבר לא נותר ממנו. זה מה שקורה.