אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 137. הופכיות מכאן ועד אין-סוף

שיחה (9.1.03) על מאמר: "כובד ראש בעבודה מהו"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 54

האדם הפוך לחלוטין מן האור, מן הבורא, עד כדי כך שאין לתאר בו משהו הדומה או קרוב לאור. לכן התכונות ההפוכות שבו מתגלות לו לאט לאט, כדי שלא יעמוד פתאום מול הר כזה, שאי-אפשר אפילו לחלום לראות את ראשו. ההופכיות הזאת איומה, מכאן עד אין-סוף. אלא שמראים לנו לאט לאט עד כמה אנחנו הפוכים. כל הצורה שלנו, כל התכונות שלנו, הפוכות לחלוטין מהבורא.

אם היתה לנו רק תכונה אחת הפוכה, יכולנו למדוד את התכונה הזאת כלפי יתר התכונות. היתה לנו הסתכלות נכונה מתכונות אחרות על התכונה האחת שאינה נכונה. ואז היינו רואים שהיא הפוכה. אבל מפני שהעיניים, הידיים, חוש הריח, השמיעה, כל המידות שלנו הפוכות גם הן, אין לנו שום אפשרות לראות בנו משהו שאינו הפוך, לכן הכול נראה לנו בסדר.

אבל כדי שתתגלה באדם הצורה ההפוכה הזאת, צריך גילוי מלמעלה. מפני שאין בנו שום הכנה, התחלה לראות משהו בסתירה למה שקיים, אנו זקוקים לנקודה שבלב מפותחת מאוד, תכונה חיצונית אחת שהיא מחוץ לעולם הזה. ואז דרכה אפשר לבדוק ולבקר את כל יתר התכונות, את כל הצורה שלנו.

לכן, רק לפי כמה שמאירים לנו מלמעלה ומטפחים את התכונה הזאת, את הנקודה שבלב, אנו יכולים לראות עד כמה אנו הפוכים מן האור. לפני כן זה בלתי אפשרי. כמו בחומר ו"אל-חומר", שבהם הכול הפוך ומנוגד. אבל מי יודע שזה הפוך? צריכה להיות איזו נקודת אמצע, כנגד.

האדם שמתחיל לקבל לתוך תכונותיו את הנקודה הנגדית הזאת, את תכונת הבורא, ומתוך נקודת הבורא, הנקודה שבלב, מסתכל על כל יתר התכונות שלו, על כל הצורה הכללית שלו, ורואה עד כמה הכול אצלו הפוך, נוצרת בו הרגשה הנקראת "כובד ראש". אבל זה עדיין לא בדיוק כובד ראש. לראות את ההופכיות זה עדיין לא מספיק. אפשר לומר: "לך לאומן שעשני", לצאת מהמצב מבלי לעשות דבר, לנקוט קלות ראש, לא לקבל את המצב ולהמשיך הלאה.

אלא ש"כובד ראש" נקרא, אחרי שהאדם רואה מתוך הנקודה שבלב את כל צורתו ההפוכה מהאלוקות, ככל שנותנים לו לראות אותה. זאת עדיין צורה קטנה מאוד, אפילו לא עיבור. אחרי ההרגשה הזאת עליו להגיע להכנעה, לא הכנעת התכונות שלו כלפי תכונות הבורא, אלא הכנעה בצורת עצה לעבוד למעלה מהדעת עם התכונות שלו. קבלת העבודה למעלה מהדעת נקראת "עבודה בכובד ראש".

כלומר, לא מספיק לראות את התכונות ההפוכות, צריך יחס נכון אליהן. ואז יש רק תוצאה אחת - תפילה, מפני שהאדם רואה עד כמה הוא הפוך רק אם נותנים לו לראות זאת, ואין לו שום אפשרות להפוך את עצמו לצורה הנכונה אלא על ידי עזרה מלמעלה. ואז הוא פונה לבורא בכובד ראש.

אחר כך הוא מבין שאת שתי הצורות הללו, הצורה ההפוכה שלו והצורה האמיתית שיקבל אם הבורא יעזור לו, נתנו לו להרגיש בכוונה. ולהרגיש באחת מהן רע ובשנייה להרגיש טוב. ולא סתם נתנו לו להרגיש אותם כשני מצבים הפוכים של טוב ורע. נתנו לו אותן כדי שמתוך ההבחנה הזאת הוא ירצה לדבוק בבורא עצמו. ושתי הצורות הללו, שנראות לו הפוכות, ומתקבלות כך בתוך ההרגשה שלו, הן רק אמצעים כדי שידבק בבורא, אשר באמת נמצא מעל שתי הצורות האלה.

והאדם נמצא במצב הפוך למעמד הבורא. אם האדם דוחה את היחס שלו למצבו או לפי "קלות ראש" או לפי "כובד ראש", הוא כביכול מתעלם בכלל מיחס לרוחניות. אין מצב ביניים בין "קלות ראש" ל"כובד ראש". המצב הזה לא קיים. כמו מצבם של האנשים הרגילים, שאין להם שום יחס לתכונות שלהם לעומת תכונות הבורא. ברוחניות ההבחנה הזאת אינה קיימת.

מכאן, העבודה העיקרית היא להגיע לתפילה. תפילה נקראת עבודה שבלב, ועליה להיות דווקא בכובד ראש. כובד הראש הוא לא שהאדם רואה את התכונות שלו הפוכות מהבורא ורוצה לתקנן, אלא שלב מעל זה. מתוך שהוא רואה שכך הן ורוצה לתקן אותן, הוא מכניע את עצמו לקבל עצה מהבורא ללכת לתקן אותן בלמעלה מהדעת.

איך יכול האדם לדעת מה חסר לו?

רב"ש כותב במאמר: "האדם צריך לראות מטרם שהוא מתפלל, מה חסר לו, שעל החסרון הזה הוא מתפלל, שהקב"ה ימלא חסרונו". כלומר, האדם צריך להתפלל מהחיסרון, כשהוא יודע מה חסר לו. איך הוא יכול לדעת מה חסר לו? חסר לו רק דבר אחד, לראות שצורתו הפוכה מצורתו של הבורא, כביכול לראות בתוך הדעת. הוא רואה, מרגיש, קולט בתוכו. אין בכך שום דבר מיוחד.

המיוחד הוא בכך שהבורא עשה לו נס. הוא נתן לו הרגשה הפוכה ממה שהוא מרגיש בדרך כלל. נתן לו כלי נוסף, מעולם הפוך, אחר, מהעולם הרוחני. וכך יש לאדם שתי צורות של כלים. ניצוץ אחד בעל מנת להשפיע שנקרא "חן דקדושה", "נקודה שבלב", ניצוץ שנשאר מהכלי השבור, "נר דקיק", והצורה הרגילה, התכונות האגואיסטיות שלו. ואז הוא יכול לבקר, לבדוק, לדון ולהחליט שהצורה שלו, ככל שהוא יכול לראות מתוך הנקודה שבלב, הפוכה מכל אלה.

הידיעה הזאת היא רק התחלת היחס לרוחניות, היא עדיין לא כניסה לרוחניות. אנשים רבים מגיעים להרגשה הזאת. הם פונים אל הקבלה, באים לשיעורים, מגיעים להרגשה, מרגישים אותה, ומיד בורחים. הם הולכים הביתה ולא חוזרים. למה? מפני שחסר עוד שלב אחד. מתוך שמרגישים הופכיות מהבורא, יש להגיע לפתרון הנכון מה מוציאים מתוך שני הנתונים הללו. צריך להתייחס אליהם נכון. "להתייחס נכון" אינו ללכת ולחפש בעצמי כלי שיעזור לי לשפר את עצמי, לצאת בכוחות עצמי לדרגת הבורא. אם האדם מסתכל כך, הוא נוכח לדעת שהוא לא מסוגל, ואז הוא נשבר ועוזב.

האדם אומר שהעבודה הזאת לא בשבילו, שהיא לא נועדה לבני אדם - "הבורא בשמים ואני בארץ, אז עזבו אותי ותנו לחיות". הוא מעדיף לעצום עיניים ולהיות בטבע אחד, ולא באמצע, בין רוחניות לגשמיות, שזו הרגשה נוראית. הוא מרגיש את עצמו הפוך, נבזה, איום ונורא, ונמצא כל הזמן בהרגשה לא טובה, בייאוש. לשם מה? הרגשת הפער בין רוחניות לגשמיות חייבת לתת מיד מימוש נכון להרגשה הזאת. אחרת האדם נופל לדיכאון, להרגשת חוסר אונים, להרגשת חוסר תועלת, וחושב מה יש לו מזה. כלומר, הכרת הרע חייבת להיות קרש קפיצה מיידי לעבודה בלמעלה מהדעת: להבין שאני לא מסוגל לעשות זאת ושהבורא כן מסוגל ורוצה לעשות, ובכוונתו לעשות במידה שאדרוש ממנו. למה צריך לדרוש זאת ממנו? מפני שבכך האדם נאלץ להעריך את הבורא, להכניע את עצמו, לקבל את עצתו, לדבוק בו. בסופו של דבר מה שמשיגים הוא דבקות.

אם האדם עושה את עיבוד הנתונים האלה נכון, הוא זקוק לחברה שתיתן לו את הכוחות הללו ואת היחס הנכון למצב. ואז מהר מאוד הוא עובר לשלב הבא, שנקרא "עבודה עם כובד ראש", שזה כבר תפילה.

תפילה לבורא חייבת להיות למעלה מהדעת, מפני שתפילה היא חיסרון של התחתון שצריך להיקלט בעליון. אבל האדם לא נמצא בעליון, הוא יכול להישמע אצל העליון אם יעלה אליו את החיסרון שלו. להעלות חיסרון לעליון נקרא "לעשות פעולה למעלה מהדעת". לקחת את החיסרון שלי מהדרגה שלי ולהעלותו לדרגה של העליון.

איך עושים זאת? בניגוד לכל מה שהאדם יכול לתאר לעצמו שבכוחו לעשות, דווקא מתוך המצב שנראה לגמרי נואש, צריך לראות את התוצאה האחת, שהבורא הוא מי שיכול לעזור. הנקודה הזאת אינה לוגית. השכל לא יכול להעביר את האדם מעולם הזה לרוחניות. באמצע יש הפסק, ורק אם מקבלים על המצב הזה מסך, כלי רוחני, כוונה על מנת להשפיע, ניתוק מהחושים ומהשכל, הרצון של התחתון נקלט בעליון כתפילה.

לעומת מה יכול האדם למדוד את הרע שלו?

לאדם ישנן שתי אפשרויות לראות את מצבו: אני לעומת הבורא או אני לעומת החברה, החבר. כלומר, למדוד את עצמו לעומת זרים שהם או בורא או חברה. אין לו עוד כלפי מי לבדוק את עצמו. במקום הבורא נתנו לו חברה, ומהחברה הוא יכול לבוא אחר כך ליחס כלפי הבורא. אבל בסופו של דבר עליו להגיע למצב שבו הבורא והחברה עבורו הם כמדידה אחת.

כלפי הכלים האגואיסטיים שלו, לא משנה מי נמצא מבחוץ. אם משנה לו, סימן שהיחס שלו הוא על מנת לקבל, שהוא עושה חשבונות עם מי כדאי יותר ועם מי כדאי פחות להיות ביחס יפה ואדיב. סימן שהוא משקר לעצמו. אם האדם רוצה למדוד נכון את המעמד שלו ככלי מתוקן או מקולקל, היחס שלו לבורא או לחברה צריך להיות שווה. בכך הוא מאפס את הרצון לקבל שלו לאפס, וממנו הוא יכול להתחיל למדוד. אז אין סטייה פנימית, ומכשיר המדידה שלו מסתכל נכון ממנו והחוצה.

ואם האדם מסתכל נכון ממנו והחוצה, הוא רואה איפה נמצא היחס האמיתי שלו, ומתוך זה הוא מתחיל לעבוד. כלומר, לא ייתכן שהשקר הזה, הדבר החיצוני כלפי הרצון לקבל, שונה מהרצון לקבל שלו. אחרת השקר הזה מכסה את עיניו והוא כלל לא נמצא במציאות הנכונה.

אין זה אומר שיש ללכת ולהשפיע לכולם, להיות אדיב לכולם בכוח, לשרת את כולם, כמו שאנשים חושבים שצריך להיות. לכן הם דורשים ממקובלים לרוץ ולסדר להם את כל הבעיות. יש להתייחס לכל אחד ואחד מחוצה לי רק כדי לאפס את הכלים, ולא כדי לשרת את כל העולם או את האגואיזם של החבר.

איך אפשר לגלות את הרע שבי, אם מהתבוננות בחבר אני לומד להכיר את הרע שבו?

הבעיה הזאת יכולה להביא לטעות. אי-אפשר לבוא ולומר שכל הרע שאני רואה בחבר הוא רע, מפני שהכלים שלי לא מתוקנים, והחבר הוא ממש מלאך, בורא. אי-אפשר לומר זאת לא בגלל המעמד שלי, אלא מפני שזה לא המצב הנכון. המצב האמיתי, המציאותי, הוא שכל החברים מקולקלים וכולם נמצאים בהופכיות מהבורא.

אם האדם מודד את הכלים הפנימיים שלו לעומת אחרים, הוא אומר שהיחס שלו כלפי האחרים - בורא או נבראים או חברים - הוא יחס אחד, יחס אגואיסטי, שהם נמצאים מחוצה לו. אבל מחוצה לו יש חברים, נבראים, שגם הם אגואיסטים, ויש הבדל בינם לבין הבורא, שהוא תכונה אלטרואיסטית מוחלטת, נצחית.

אם היחס שלו לאחרים נראה לו רע, מפני שרק הוא רע והם טובים, אין לו עם מי לעבוד. הגישה שלו מוטעית. הוא לא מודד אותם כפי שהם, אלא כפי שהיו אמורים להיות בגמר התיקון. וזה לא טוב. צריך לראות נכון גם את עצמי וגם את החברים, ואז יכולים להתחבר עמם יחד כדי להגיע לתיקון. לא צריך לראות את החברים כמתוקנים, אלא לראותם כפי שהם, כדי שתהיה לי חברה, חברים, לצעוד איתם יחד למתקפה.

אולי מה שקורה לי זה בעצם לא רע, אלא טוב, ואני רק נמצא בהסתרה?

אם האדם אומר על מה שקורה לו שהוא טוב ולא רע, אף על פי שהוא מרגיש רע, זה שקר. זאת התחסדות. כך אומר הכלל. זהו ההבדל בין דעת בעלי בתים לדעת תורה, בין דת לבין חוכמת הקבלה. האדם משקר לעצמו ואומר, שמה שהבורא עושה, הכול לטובה, גם המכות. הן לא מכות, הן דברים טובים, רק הוא לא מרגיש אותן כטוב. אבל בתוכו הוא מרגיש רע, אז למה לו לשקר לעצמו? למי הוא משקר?

בקבלה לומדים, שהלב שלי נמצא בפרצוף העליון, באמא עילאה, שעכשיו נמצאת באחוריים של אבא ולא מקבלת את התפילה שלי, מפני שהתפילה אינה אמיתית. אדם שמשקר לעצמו יותר, מתרחק עוד יותר מהאמת. אם מקבלים מכות ואומרים עליהן שזה טוב - מתפללים ומודים עליהן, עושים הודיה - אין שקר גדול מזה. אי-אפשר להגיע אז להכרת הרע וללמעלה מהדעת, לא תופשים נכון את המציאות.

ראשית, "אין לדיין מה שעיניו רואות". ואחרי שהאדם מרגיש את עצמו רע, עליו להתייחס לזה ב"אם אין אני לי מי לי".

למה האדם נוטה להדחיק כך את ההרגשה הרעה?

הבעיה היא שאיננו רוצים לחיות בהתנגשות הדעות, להיות בהתנגשות פנימית. קל לנו יותר לומר שאין עוד מלבדו ושהכול בידי שמים, ושכך אני חי. קל לנו להיות כמו כל אדם או יהודי מאמין, שהוא כביכול סומך על השמים. למה "כביכול"? מפני שאין ביקורת. בדרך הזו אנו מוחקים את החיים האלה ורוצים להדביק את עצמנו לאמירה שיש בורא, ושהכול בסדר. אנו מתעלמים מהמציאות שנקרית לנגד עינינו, לא מקבלים את החיים, ובעצם לא חיים את המציאות שמתוכה אנו מחויבים לעלות לגמר התיקון בכוחות עצמנו, אלא מדביקים את עצמנו רק לשמים ולא מקשרים את שתי הנקודות.

לעתים קל לנו גם לחיות חיים אחרים, כמו חילונים. אצלם אין שמים, אנחנו נמצאים על הארץ, ומה שיש בנו, יש בנו. כל האנושות קיימת באחת משתי הנקודות. אם האדם נמצא באחת משתי הנקודות הללו, הוא מסתדר יפה מאוד. הוא עוצם עיניים לאחת מהנקודות, החילונית או הדתית, ואין לו שום בעיה. הוא אוחז באידיאולוגיה או בפילוסופיית חיים, וזהו.

אלא שצריך לראות אותן יחד. מה פירוש יחד? לצורך התחברות עם החברים, על האדם לדעת שרק דרכם הוא יכול להרגיש את מקומו כלפי הבורא. כך כשהוא מתייחס לנקודת הכתר העתידית שלו. אבל לצורך התחברות איתם כדי להגיע לבורא, עליו גם לחבר יחד את החסרונות שלו ואת שלהם ולראות אותם גם כקטנים, וכולי. עליו לחיות דווקא בהתנגשות בין שתי נקודות הראייה הללו. חייב להיות פער בין תחתון לעליון, פער בין תוך הדעת לבין למעלה מהדעת. פער שמתוכו האדם רוצה את עזרת הבורא.

והאדם, באופן טבעי, יכול לסבול הכול פרט להימצאות בהתנגשות בין האור והכלי. זאת נקודת הביטוש, שממנה אין שום פריצה אלא בהליכה למעלה מהדעת. והנקודה הזאת אינה יכולה להיות מורגשת כטובה, כנוחה, מפני שאין לה שום בסיס בטבע. לאדם אין בעיה להדביק את עצמו לבורא או להפך. ישנם אנשים רבים, גם גויים וגם יהודים, שעושים זאת. האנושות תמיד נמצאת באחד משני המצבים הללו, חיה בתוך המציאות או מנותקת מהמציאות. זה דומה להשתכרות. אין בעיה לאנשים להשתמש בסמים ולא לחיות במציאות מציאותית.

אך נקודת האמצע שביניהם אינה יכולה להתקיים באדם אם הוא אינו תופס את עצמו מיד בלמעלה מהדעת. אחרת הוא לא יכול להיות בה. באופן טבעי הוא מיד בורח או לזה או לזה, אך הנקודה עצמה לא קיימת. למה? מפני שהאדם צריך לעלות לעליון, ולהיות בדרגה עליונה עם חיסרון של התחתון. איך אפשר? איך יכול חיסרון של תחתון להיות כלול בעליון? זאת הנקודה. היא אינה מסתדרת עם השכל.

מה שלומדים בקבלה הוא, שחיסרון של התחתון הנמצא בעליון אינו מציאותי. בדרגה עליונה יש תכונות עליונות ובדרגה תחתונה תכונות של תחתון. איך ייתכן שהתחתון עולה לעליון? אם הוא היה עולה לעליון ונעשה כמוהו, זה הגיוני. אבל הוא עולה לעליון ונשאר עם החיסרון של עצמו, כלומר, כנגד העליון, בסתירה לעליון. בדרגה של העליון עם החיסרון של התחתון. זהו מצב לחלוטין לא מציאותי, ולכן בורחים ממנו. אי-אפשר להתקיים בו אפילו שנייה, אלא אם כן יש כוח מיוחד הנקרא "למעלה מהדעת".

על איזה טוב צריך האדם להתפלל כשרע לו?

תלוי איך האדם מסדר את סולם הערכים שלו כלפי הטוב. אם טוב בשבילו זה להיות שייך לעולם הזה או לעולם הבא בצורה אגואיסטית, או שטוב בשבילו הוא יחס מועט לבורא באופן לא אגואיסטי כביכול, שזה נקרא "לא לשמה", ומתוכו בא המהפך.

אנחנו מחפשים כל הזמן את הכניסה מגשמיות לרוחניות, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, בלי סתירה, כמעין מעבר ישיר, גשר. אבל אין דבר כזה, עד שים סוף לא נחצה לשניים, אין מעבר.

ולכן האדם בורח. ישנם כאלה המחזיקים מעמד באיזו דרך נס, יושבים ולומדים או נמצאים במעגל החיצון, אבל היתר לא מסוגלים לכך. הם עדיין לא הבשילו, או שניסו ועזבו. מפני שלהחזיק בנקודה הזאת, להיות תלוי בה, להשתדל בכל זאת לחיות בה, פירושו להיות כל הזמן בפיצול פנימי, מקום שבו האדם אפסי ממש בכל דבר: בדעותיו, בשכלו, בניסיונו.

האם התבטלות כלפי העליון אינה כפייה מצד העליון?

לפי הסיפור שכתוב בתורה, הבורא נותן לפרעה יצר רע, ואחר כך בא אליו להכות בו, ופרעה המסכן לא יודע לאן לברוח, כי אינו יכול לברוח, הוא נמצא כולו במאה אחוז התכונות ההפוכות. אז לאן יברח? אין דרך אומללה יותר ונוראית יותר מהדרך שבה הבורא מתייחס לפרעה. האם מתאים לבורא לעשות כך לנברא, עם כל התכונות שלו?

מצד האדם אין מה לעשות. מה "פרעה" יכול לעשות? "פרעה" הוא כל היצר שלנו, כל הטבע שלנו. אם כך, הבחירה בבורא אינה בחירה, אלא חוסר ברירה. האדם מקבל מכות, ואומרים לו שאם יעבור למצב אחר, לטבע שני, שאינו יודע מהו, בכך הוא ייפטר מהמכות. האם זאת בחירה?

אותו רצון לקבל מחליט שעדיף לו למות מאשר להרגיש את המכות. המכות הן עד כדי כך גרועות יותר מהרגשת המוות. טוב יותר לא להרגיש את עצמי, כאילו לא להתקיים, העיקר לא להרגיש את הייסורים הללו. כלומר, הרגשת המוות, הרגשת האבדון, ההרגשה שאיני קיים בתוך החושים שלי, קלה יותר מלהרגיש מכות. האם לכך ייקרא לבחור בעצמי להשתייך לבורא, לרוחניות, לנצחיות?

אבל לא כאן נמצאת הבחירה החופשית של האדם, המעשה החופשי שאינו בכפייה, אלא הפוך, "מכה אותו עד שאומר לו גדל", "מכה אותו עד שאומר רוצה אני". הרצון לקבל ירצה להיפטר מעצמו רק על ידי מכות. זאת אינה שאלה ואין בכך בחירה חופשית.

איזה בחירה יש לאדם בהכנעת עצמו "כשור לעול וכחמור למשא"?

הבחירה החופשית להיות "כשור לעול וכחמור למשא" אינה לראות את עצמי גרוע יותר מהבורא, ולרצות לעזוב את הטבע שלי ולהחליפו בטבע הבורא. האדם מחליט בצורה אגואיסטית שכך כדאי לו. עליו לרצות לקבל עצה איך לעשות זאת למעלה מהדעת. רק בזאת יש לאדם בחירה חופשית, רק על זה נכתב להתחזק בדרך.

בעל הסולם אומר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו לקחתו. הוא לא אומר לו להחליף את הרע בטוב. הוא לא צריך להגיד לו זאת, האדם "בוחר" בזה גם בלי עזרת הבורא וזאת אינה בחירה. כל נברא, דומם, צומח, חי, מדבר, בוחר טוב במקום רע. הטבע מחייב אותו לכך הוא עושה את הפעולה הזאת אוטומטית , עוד לפני שהוא חושב ואומר. אין כאן שום החלטה .

כמו בכימיה, בהתחברות של חומר אחד עם חומר אחר, הריאקציה והחיבור ביניהם, הכול פעולות אגואיסטיות, כשחומר אחד שולט בתכונות על החומר האחר ובסופו של דבר מתקבל משהו שלישי. אין בכך שום בחירה חופשית, אלא חוקים בתוך החומר. אותם חוקים יש גם בחומר שלנו. בדומם, צומח, חי, מדבר שבתוך האדם. במחשבות, ברצונות, בתכונות, בתחושות, בכל מה ששייך לאנושיות שבנו. הכול אותם חוקים והכול חתום.

עם מה האדם עובד אם לא עם מחשבותיו, הרצונות שלו והתכונות שלו?

האדם לא עובד איתם, אלא מרגיש איתם. הם פועלים מבלי לשאול אותו. מי מחליט איך אני יושב? מי מחליט שאשב אחרת? על סמך מה הוא מחליט? אילו נתונים מתקבלים? הכול כבר כלול בתוך האדם והוא עצמו אינו עושה דבר. הכול עושה הגוף הביולוגי, והוא שבוחר בצורה פנימית בין כל החומרים והנתונים וכולי. ובצורה חיצונית פועל החוק הכללי, איך מתחברים החומרים, המחשבות, הרצונות, ואיך מעבדים את כל הנתונים. כל המבנה הזה נקרא "רצון ליהנות" - האדם.

לכן אין מה לשאול על הטבע הזה ודי לנו להתייחס אליו. צריך להיות לנו ברור שהכול זה אנחנו, ושאין מה לשאול על כך. החוקים הללו הם חוקים ברורים, שנקבעו מלכתחילה על ידי הבורא. אם רוצים להתחקות אחריהם, יש מדע בכל הרמות שלו: כימיה, רפואה, פסיכולוגיה, וכולי, החוקרים את הטבע, את הרצון לקבל.

באמצעות המדע אפשר לחקור אותו נכון ומדויק, אבל מה זה נותן לנו? הרי בכך לא עושים דבר. באמצעות המדע רואים רק איך הבורא ברא את הרצון לקבל, ומה הלאה? בכך לא יוצאים מהרצון לקבל ולא יכולים לשפר אותו, לא יכולים לעשות איתו מאומה, אלא רק בודקים איך הוא פועל בתכונותיו השונות, בכל האפשרויות הגלומות בו - מקררים אותו, הוא פועל בצורה מסוימת, מחממים אותו, הוא פועל אחרת, לוחצים עליו, הוא פועל בצורה נוספת. כך הוא גם בצורה מחשבתית או רצונית. צריך לעזוב את הטבע הזה, הוא רק רצון לקבל ואי-אפשר לשנות בו דבר, רק ללמוד את חוקיו.

על מה נשאר לנו לעבוד?

העבודה שלנו היא למעלה מהדעת, בכלל לא בתוך הרצון לקבל. לכן הקבלה, אף על פי שהיא נקראת "חוכמת הקבלה", היא חוכמת הנסתר, שאינה נובעת מתוך הרצון לקבל עצמו. כי מה יש לנו בתוך הרצון לקבל? מה יש לנו מכל המדע - פיסיקה, כימיה, אלקטרוניקה, ואפילו פסיכולוגיה, שאינה מדע של ממש? אנחנו רואים שהאדם נשאר כפי שהוא, ולא משנה כמה הוא חוקר. אין לו מזה שום תועלת.

מהי ההתחזקות בדרך שכוללת הליכה למעלה מהדעת?

מעל הדעת נקרא לקבל עצה של הבורא להתכלל בו, לא מתוך רצון לקבל. אם מתוך רצון לקבל האדם מדמיין לעצמו מצב שנקרא "רצון להשפיע", זה אותו רצון לקבל, רק הוא מדמיין אותו כרצון להשפיע. כלומר, האדם צריך לקבל מהבורא משהו שלא נמצא בתוך הרצון לקבל. אבל הוא לא יכול לבקש דבר כזה אם הוא נמצא בתוך הרצון לקבל. מה נשאר לו לעשות?

המקובלים אומרים לנו, שנשאר לו רק לעשות הכנה שנקראת "חיזוק". עליו לעבוד בצורה אגואיסטית עם אנשים אחרים מחוצה לו, ודרך זה לגלות את הפער שבין יחסו לאחרים לבין יחסו לעצמו. ומתוך הפער הזה עליו להתחיל ללמוד מי הוא. יש לו בעולם הזה מעבדה. בתוך הרצון לקבל שלו, בתוך הטבע הזה, יש לו אפשרות נדירה, רק בגלל התחלקות הנשמה הכללית, לראות את ההתאמה, את ההעתקה, את הפער בין גשמיות לרוחניות. על הפער הזה, על הניגוד, על ההופכיות בין גשמיות לרוחניות, הוא לומד דרך הפער בין היחס שלו לעצמו לבין היחס שלו לאחרים.

האדם רואה ולומד על הפער הזה מתוך האגואיזם שלו. אם הוא סתם לומד עליו בתוך האגואיזם, הוא עוסק בפסיכולוגיה, לומד מה יפה ומה לא יפה ואיך להיות אדם אדיב וטוב. הוא הופך "יפה נפש", תכונה שהאנושות אוהבת להתגאות בה. אבל אם האדם לומד על הפער הזה כדי לדמיין יחס כלשהו לרוחניות, לבורא, מלימודיו נובעת כענף ושורש הרגשה שהיא הנקודה האמיתית, ושדרכה, מהכרת הרע הזה, האדם מתחיל להשתוקק לדבוק בבורא כמו חולה אהבה, כמתואר במכתב של בעל הסולם, בדף ע' ("פרי חכם - אגרות").

הכול בא רק מתוך הכרת היחס שלי כלפי החבר. כנגד זה מתחזק היחס אני ובורא, אני ואלוקות. וזה לא נמצא בהסתרה, כי מולי נמצא הפרצוף של החבר. אבל זאת בתנאי שמקבלים את החבר, שעובדים עמו כדי למצוא את נקודת היחס שלי לאלוקות. אחרת אין לאדם מקום אחר לעבוד על זה. היחסים עם החבר הם סביבת עבודה, כמו שולחן מעבדה. ואין לו את היסוד הזה.

איך להגיע למצב שבו התפילה לא תהיה תפילת שקר?

כל התפילות שלנו הן שקריות. רק "כלו תפילות ישראל", כאשר האדם מגיע למצב שבו אינו מסוגל להעלות תפילה, הוא מגיע לתפילה אמיתית. לפני כן כל התפילות אינן אמיתיות עדיין. אומרים שצריך להתפלל: "הלוואי שיתפלל כל היום", "תפילות מכובד ראש", אבל רק כשכולן נגמרות, התפילה היא אמיתית.

באיזו הרגשה רצוי לצאת משיעור?

אחרי הכול יש להבין, שמה שמבינים לא תורם כלום, שרק השכל של האדם קיבל מילוי. כל ההבדל בין המצב שבו אדם יוצא משיחה בתחושת מלאות, הבנה ושביעות רצון מכך, ההרגשה שהכול ברור, ובין המצב ההפוך, שבו הוא לא מבין דבר, לא מאמין לדברים ששמע, לא יודע איך ללכת בכל הדרך הזאת, איזה צעד לעשות, נובע מהרגשה פנימית שקרית. היא שקרית, מפני שהאדם לא יודע למה נתנו לו להרגיש כך.