138. השפעת החברה לאדם
שיחה (10.1.03) על מאמר: "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת שבת, עמ' 63
במציאות יש רק אור וכלי, ומטרת הבריאה היא להביא את הכלי למצב שייקרא "נברא" ויהיה בדבקות עם הבורא. כלומר, להביא את הנברא לדרגת הבורא, למצב היחיד שבו הוא שלם ונצחי. לפני כן, כל יתר המצבים אינם שלמים ונצחיים.
כדי להביא את הכלי לדרגת הבורא, הכלי צריך לעבור צעדים רבים של תיקון. בתיקון הזה יש תוכנית שלפיה "בראתי יצר רע". מביאים את הכלי למצב הנקרא "יצר רע", והאדם, לפי כמה שמרגיש את יצר הרע, כך מרגיש צורך ב"תורה תבלין", בתיקונים. ואז התורה, שבתחילה היתה רק תוכנית, הופכת לכוח המבצע את התיקון, "האור המחזיר למוטב".
ואחרי שהאדם עובר את התיקונים על ידי התורה, הוא בא לגמר התיקון. ואז התורה הופכת בשבילו למילוי אינסופי, שכולה נמצאת בו. המעמד הזה נקרא "גמר התיקון", "דבקות בבורא". כלומר, בהתחלה התורה היא תוכנית, אחר כך היא כוח המבצע את התיקון, ולבסוף היא המילוי. והכול בהתאם לכלי, לחיסרון של הכלי, למה רוצה הכלי.
ואם הכלי עדיין לא מתעורר מעצמו כלפי התוכנית והתיקון והמילוי, התורה לא קיימת לגביו. לכן כתוב: "חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין". מי שנמצא עדיין בחזקת גוי, שאינו מתכוון ליצור שינוי בכוונה שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, לא שנמצא בעל מנת להשפיע, אלא אפילו לא מתכוון להיות בזה. הוא לא מגלה את הנחיצות בכוח המתקן הנקרא "תורה", כי אין בו "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין".
רק האדם שמגלה את יצר הרע, שגם אותו מגלים על ידי התורה, על ידי המאור המחזיר למוטב, כל האמצעי שלו מתחילת העבודה ועד סוף העבודה נקרא "תורה ומצוות". "תורה" היא הדרך והכוח, ו"מצוות" הן הפעולות שלו מלמטה. האדם עושה פעולות מלמטה, בכלים שלו, במאמצים שלו, ביגיעה שלו, הנקראות "מצוות", ומגיע אליו הכוח המתקן, הכוח הממלא, הנקרא "תורה".
לכן כל הפעולות של האדם נחלקות לשניים, לעבודה בכלים הנקראים "מצוות" ולכוחות שהוא מקבל ומשתפר באמצעותם, הנקראים "תורה".
למה כתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", ולא "בראתי מלכות בראתי תורה לתיקון המלכות"?
העניין הוא, שמלכות דאין-סוף, שיוצאת אחרי ד' בחינות דאור ישר, עדיין אינה "נברא", היא נמצאת כולה בשליטה מלאה של האור. האור שפועל בה ממלא אותה, ויחד עם המילוי הוא מוסר לה את כל התכונות. מלכות הזאת מרגישה את עצמה במצב אינסופי. אין לה שום הגבלה, אין עליה שום לחץ, דיכוי או חוק.
ורק לאחר שהיא מתמלאת באור במצב אינסופי, מתגלה בה הרצון להידמות לאור, לעשות את הפעולות שיביאו אותה להשתוות הצורה. אבל היא עדיין מלאה באור, בנוכחות הבורא, לכן היא לא יכולה להרגיש את עצמה נברא. כי עד שהרצון לקבל לא נפרד מהאלוקות, מהבורא, מהאור, הוא מרגיש את עצמו כביכול מחובר אליו. "מחובר" הכוונה שלא מרגיש את עצמו נבדל, נמצא ברשות עצמו, עם תכונות הפוכות. לכן המלכות הזאת אינה "נברא".
אחר כך, מהבחינות החיצוניות של המלכות הזאת, בחינות שורש א', ב', ג', באים כל העולמות, ורק מבחינה ד' של המלכות באות הנשמות. וגם הנשמות, בחינה ד' עצמה, ד' שב-ד', מלכתחילה אינן "נבראים", אלא הופכות כאלה רק אחרי שמתרחשת שבירת הכלים, והן נחלקות לחלקים שנפרדים מהאלוקות ומתרחקים מהבורא, מהמילוי. ואז, מתוך הכרת הרע, מתוך הנפילה, מתחיל להיווצר בבחינה ד' שב-ד' רצון חדש, רצון לחזור לאותו מצב הנקרא "דבקות".
והכוונה הזאת, הרצון הזה לחזור למצב של מעמד הבורא, נקרא "נברא". כלומר, נברא נקרא הכוונה להגיע לדבקות. מהי דבקות? השוואת הצורה. כלומר, הנברא יגיע למצב בעל מנת להשפיע, שעדיין אינו יכול לפרש, ושבתחילת דרכו לא מבין מהו. ואם הוא מתחיל לעבוד על עצמו, לפי מידת היגיעה שלו מתגלה אליו האור העליון, ואז לאט לאט הוא מתחיל להרגיש עד כמה הפוך הוא מהבורא, וההרגשה הזאת, יחד עם הרצון להגיע בכל זאת להשתוות, הכוונה הזאת, המ"ן שהוא מעלה, קו האמצע שהוא מחבר בין תכונות הבורא לתכונות הרצון לקבל, נקראים "נברא".
"נברא" נקראת אותה כוונה שהאדם בונה בתוך עצמו, מעצמו. הוא לא דבר שמקבלים מלכתחילה, לכן הוא נקרא "בראתי יצר רע". כי הבריאה הזאת נעשית בתוך האדם כתוצאה מיגיעתו, על ידי האור. כולה עבודה מלמטה למעלה. מלמעלה למטה מתפשטים העולמות, ורק מלמטה למעלה מתחיל להיווצר הכלי של הנשמה, המילוי שלה - ההכרה והכרת הדרגה שאליה יש להגיע.
למה האדם צריך להאמין במשהו?
בקבלה לומדים, שיש כלי ויש אור, ופעולות הכלי תלויות במאה אחוז באור המשפיע על הכלים. אין דבר אחר שנותן הבחנות נוספות, סיבות נוספות, שיכולות להשפיע על הכלים. מהי "אמונה"? אמונה באה כתוצאה מהרגשת האור מקיף. יש ידיעה, שהיא מה שהכלי מרגיש כתוצאה ממילוי פנימי של האור. אור פנימי בתוך הכלי נותן ידיעה, נותן דבקות, נותן שינוי בתכונות. ופרט לידיעה הזאת יש אמונה, שהיא אורות שעדיין אינם מילוי בכלים, אלא עומדים כאורות מקיפים מחוץ לכלים ומחזיקים אותם בכך שהכלי מתבטל כלפי האור המקיף. הדברים הללו הם תיקונים שהכלי צריך לרכוש.
ישנם שני סוגי כלים, כלי מתוקן וכלי לא מתוקן. בכלי לא מתוקן "ראש" נקרא ידיעה, ו"גוף" נקרא קבלה, ובכלי מתוקן "ראש" נקרא אמונה ו"גוף" נקרא השפעה. אמונה היא אחת מהדרגות, ונקראת "אמונת חכמים". אמונה היא הכוח שעוזר לכלי לעשות חשבון נכון בראש, בעל מנת להשפיע, ואחר כך לבצע אותו בגוף. ואם אין כוח אמונה, הגוף והראש עובדים לפי הרצון לקבל המקורי שיש בתוך הכלים. הכלי נמשך לידיעה, לדעת, והפעולות שלו הן פעולות של קבלה.
מה מפריד בין האדם לבין בורא אחרי השתוות הצורה?
איננו יכולים לדבר על דברים גבוהים כאלה, כי איננו מבינים מה קורה בהם. אפשר לדבר על הרגשה או על המציאות עצמה, אבל על המציאות עצמה בלתי אפשרי לדבר, מפני שהאדם יכול לדון רק בגובה ההשגה שלו, וההשגה שלו היא בתוך כלים גמורים, שבהם יש דרגות של ידיעה ושל הרגשה.
אז השאלה היא האם האדם שמקבל מילוי אינסופי, ומרגיש שכולו מתייחד עם האור, אכן מתייחד עם האור או שהוא רק מרגיש כך כי הוא לא יכול להבדיל בינו לבין האור? הוא לא יכול להבדיל, אבל יש הבדל. האור השולט בתוך הכלי נותן לאדם הרגשה כזאת, ואז הוא מלא. מה זה "מלא"? שלא מורגש ברצון שלו דבר פרט לאור עצמו.
אבל האור עצמו לא מורגש, כי רצון שמתמלא באור, מדוכא על ידי האור. אור שממלא את הרצון מדכא אותו ונותן לו את כל התכונות וכל התענוגים וכל המילויים, ואז לא מורגש בו חיסרון. ואם לא מורגש חיסרון איך אפשר להרגיש אם האור קיים? הוא כביכול לא קיים בהרגשה.
אלא שללא הרגשה, כשמסתכלים ומבקרים כביכול מבחוץ, אומרים שיש כלי ויש אור, ואור ממלא את הכלי. זאת אומרת, המקובלים מעבירים לנו מה שהם משיגים בהרגשתם, אבל הם מדברים על ההרגשה הזאת במונחים אובייקטיביים, כאילו לא קרתה להם, אלא לכלים. הם מתבוננים עליה מן הצד כמו אובייקט על שולחן מעבדה, אבל הם עושים את הפעולות הללו על עצמם.
אם כך, עד איזה גבול יכול האדם להישאר גם בהרגשה וגם בידיעה על מה שקורה לו? בעל הסולם מסביר ב"מבוא לספר הזוהר" על עומק ההשגה, שאפילו ב"זוהר" זה שייך רק לצמצום ב', לדרך התיקון. ולכן הוא מדבר רק על מה שקורה בעולמות בי"ע, ולא על עולם האצילות, אלא רק בהקשר לעולמות בי"ע (ז"ת דאצילות שייך לבי"ע). כי מה שקורה בעולם האצילות, כלומר בג"ר דאצילות, ששם שליטת מלכות דאין-סוף, שליטת גמר התיקון, אין הבדל, כלפי הכלים שלנו, בין אורות לכלים. לכן המקובלים לא נותנים שום תמונת מצב, הסבר או הבהרות על מה ששייך למצב המעבר לצמצום ב'.
האם גם אחרי היציאה מהאגואיזם נשאר בכלי מרכיב אישי?
יש דרגות שאי-אפשר לדבר עליהן. אבל אם מדברים על כך שנברא צריך להגיע להתאמה מלאה לבורא, להשתוות הצורה, למצב שבו אין הבדל ביניהם, זאת אומרת שחוץ מנקודת "יש מאין" שבנברא, את כל היתר הוא בונה על הנקודה הזאת במאה אחוז כדמות הבורא. יש כאן דברים שאי-אפשר להעביר אותם בשפה, שאי-אפשר לבטאם.
אבל נראה שישנן דרגות שבהן, חוץ מהנקודה הזאת, אין שום שוני בין בורא לנברא. ומה קורה עם הנקודה הזאת אי-אפשר לומר, היא כבר שייכת ל"מה שלא נשיג לא נדע בשם". הדברים הללו הם מעבר להשגה. בעל הסולם אומר שרק יחידים מגיעים לדרגות הללו ואינם יכולים לדבר עליהן, כי הן "סתרי תורה", שאי-אפשר לבטא.
ואז השאלה הופכת לתיאורטית או פילוסופית, ואין טעם לעסוק בה, כי איננו מבינים את המצבים האלה. אפילו העולם הרוחני שמשיגים ביציאה מעבר לעולם הזה לא מובן לנו, עד שלא נכנסים אליו. הכול בו שונה מאוד, הרגשות, ההבנות, התפישה, חיים ומוות וכל הדברים שאנו מורגלים בהם, הם מעבר לזמן ולמקום. זה צמצום ב', ועל אחת כמה וכמה כך הם פני הדברים כשיוצאים לצמצום א'. אבל להבין עד כמה אני לא מבין, גם זאת השגה. לא נוכל לקבל תשובה, כי היא לא מובנת לשכל שלנו.
למה נאמר שפעם החיסרון הוא הכלי ופעם המילוי?
בשפת הקבלה אין הרבה מילים. מדברים בה בצורה מוחשית וברורה, ורוצים להביע את כל המושגים בקיצור ובצורה מובנת, כדי שאפשר יהיה להסביר עניינים גדולים בכמה שפחות מילים ומקום על הנייר. לכן אי-אפשר כל פעם לכתוב על איזה סוג חיסרון וסוג מילוי מדובר.
חיסרון יכול להיות רצון לקבל וליהנות, וחיסרון יכול להיות רצון להשפיע. חיסרון יכול להיות רצון להגיע להשפעה, ואז קבלת כוחות דהשפעה תהיה המילוי, אור אחר לגמרי, כוח אחר לגמרי. אם האדם מחכה שיימצא לו מרפא למחלה שהוא קובע עכשיו כי היא המחלה, ופרט לכך הוא לא רוצה דבר, למשל מאכלים של אנשים בריאים, וכולי. הוא רוצה רק את הריפוי הזה. אז חיסרון הנוכחי שלו נקרא הרגשת החולי, ומילוי נקרא התרופה שתגיע.
ואם מדברים על רצון לאהוב את הבורא, הרצון לאהוב אותו נקרא חיסרון, ואפשרות לאהוב אותו ולתת לו נקרא מילוי. זאת אומרת, כבר לא מדובר על מילוי מהאור עצמו, אלא המילוי הוא חפץ חסד, האפשרות לתת, וממנה מתמלאים.
יש מגוון אפשרויות של כלים ואורות, אבל כלי תמיד נקרא "חיסרון" ואור נקרא "מילוי". אלא שהכלי בעצמו יכול להיות אור. איך? אם אני רוצה שיבוא אלי חיסרון מיוחד לבורא, אותו חיסרון שאני מחכה לו הוא המילוי. זאת אומרת, בכל מצב ומצב צריכים להבדיל מהו הכלי ומה האור, ולא להתבלבל, כי אור וכלי הם יחסיים למקום שבו נמצא הנברא כלפי אותו מצב.
באיזו מידה יש בידי האדם יכולת לקבוע את התפתחותו הרוחנית?
בעל הסולם אומר במאמר "החירות", שכל אחד יצא מנקודה אחרת של "אדם הראשון". עוד הוא מסביר במאמר "החירות", שאסור לדכא איש או לבוא אל האדם עם תוכנית לעבודה עצמית. אסור לשנות לאדם את התרבות שלו, להביא אליו תרבות אחרת שהיא מתקדמת כביכול לעומת תרבותם של אותם עמים שאנו מכנים "פרימיטיביים".
כל אחד צריך להתפתח לפי התכונה שלו, כי רק בה הוא מממש את הרצון לקבל שלו. כל אחד הוא נברא בפני עצמו, וגם אם ירצה, לא יוכל לשנות את הרצון לקבל שלו, את נקודת המוצא שלו, המצע. בעל הסולם מתאר מהו מצע, מהי תוכנית שלפיה מצע מתפתח, ואחר כך מהי סביבה ומהם סדרי התפתחות הסביבה. הוא אומר שבאף אחד מהגורמים הללו אי-אפשר להיכנס ולשנות בו משהו בכוח, אלא השינוי היחיד שהאדם יכול לעשות הוא לקנות צורה חיצונית מהחברה.
לקנות צורה חיצונית אין הכוונה לקנות מהחברה רצונות נוספים, לקנות תכונות שאין בי, אלא לקנות ממנה התעוררות למקום שאליו צריך להגיע. שההתעוררות הזאת תשמש חומר דלק נוסף להאיץ את מהירות ההתפתחות, את מהירות התיקון. אבל זה לא שהאדם קונה לתוכו קניין חדש, כלים חדשים, תכונות חדשות, מחשבות חדשות. הוא רק מזרז את הדרך שבה הם ייצאו, יגדלו בו ויתפתחו בו.
חשוב מאוד להתייחס לחברה, לדעה של החבר ולבניית החברה כמין מאיץ וממריץ, אבל מרץ כזה שאין לו שום אופי, אלא שנותן יותר דחף לאותו כיוון שהאדם עצמו בוחר. זאת אומרת, האדם צריך לבוא לחברה ולדרוש ממנה כוח נוסף לאותו כיוון שבו בחר.
ולא שהחברה באה אליו ומתחילה מעצמה לשטוף לו את השכל. שטיפת מוח של החברה נועדה רק להוסיף לאדם כוח לאותו כיוון שכבר ידוע לו, אחרת זאת לא בחירה חופשית. אחרת החברה מדכאת את האנשים. חברה לא צריכה להביא לאדם דעה חדשה, עליה רק להגביר ולהגדיל בו את הנתונים שכבר ישנם בו.
לכן אומרים שכל אחד ואחד חייב להשפיע לחברה, ומה שהוא משפיע לחברה עליו לקבל ממנה חזרה פי כמה וכמה. חשוב מאוד להבין, שחברה היא בסך הכול כוח המזרז את ההתפתחות. באות ד' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אומר בעל הסולם, שהבורא שם ידו של אדם על הגורל הטוב ואומר: קח לך את זה. ובאדם תלויה רק ההליכה - לחפש כוחות, למצוא כוחות ולהתקדם בעצמו. אבל הכיוון כבר ברור, הוא לפי שורש נשמה שנמצא באדם, לפי מבנה הנשמה שלו, לפי חלקו באדם הראשון.
צריך לבוא לחברה, ולפי דרישה ורצון להתקדם לכיוון מסוים לבקש ממנה, לדרוש ממנה, לבנות את עצמה כך שתיתן לי כוחות לכיוון הזה. כי באדם עצמו לא נמצאים כוחות כאלה. חברה היא כמו תחנת דלק, עליה לספק כוחות לדרך שכבר נבחרה.
איננו מקבלים מהחברה דעות חדשות. הבירורים הם של האדם עצמו. חברים לא יכולים לעזור לו בהם. הם יכולים לעזור לו רק להחיש את ההתפתחות. ולכן נאמר, הבוחר כל פעם בחברה טובה יותר, מתקדם. זאת אומרת, מתקדם מי שבודק את החברה לפי ההתפעלות ממנה, עד כמה היא באמת מוסיפה לו חומר דלק לאותו כיוון שהוא צריך.
וחברה טובה צריכה לספק לאדם רק דבר אחד - רוממות ה', רוממות המטרה, שתהיה כמה שיותר גדולה בעיניו. אבל את דמותה האדם בונה, והחברה רק מנפחת, מגדילה את הדמות הזאת כמה שיותר. כמו שעושים בפרסומת. גם לפני הפרסומת האדם יודע שמוצר מסוים הוא טוב, והוא אוהב להשתמש בו, אבל הפרסומת מתחילה להגדיל בעיניו את חשיבות המוצר הזה פי כמה וכמה.
האדם בחר בדבר מה, והוא בחר שהוא יגדל בעיניו פי כמה. ואז הוא פונה למקום כלשהו, משלם כסף - נותן יגיעה בין החברים כדי שיגדילו את דמות הבורא בעיניו. חברה שעוסקת בעבודה רוחנית היא חברת פרסום שבה האדם בוחר מה יקרה לו. אבל אחרי שבחר והוא כבר נמצא בה, יש בטבעו יכולת להתפעל ממנה ולבצע מה שקיבל ממנה.
חשוב להבין היטב איך עובד המכשיר הזה, כי יחד עם ההבנה תבוא הוודאות שאין דבר אחר מסביבנו שיכול לעזור לנו להתקדם כמוהו. ככל שאדם מעמיד את עצמו לעומת החברה ומשקיע בה, ככל שהוא רוצה להתפעל דרכה מאותו דבר שבחר, כך הוא נהנה ממנו ומתקדם. אנשים נמצאים יחד באותה חברה רוחנית, אבל אחד יכול להתקדם פי עשרים ממה שהיה מתקדם לבדו, שני רק פי שלוש או ארבע ושלישי כלל לא מתפעל מהחברה, ולכן לא מתקדם מתוך עצמו, והתקדמותו נעצרת.
מהן האפשרויות של האדם לפעול על החברה?
מי שבוחר כל פעם בחברה טובה יותר, פועל יותר על החברה. הכוונה היא שהאדם עצמו צריך לבחור את החברה, את האופי שלה, לדעת מה הרצון שלה והמטרה שלה. הוא בוחר שהחברה שלו תהיה טובה בזה באמת. שתי אפשרויות עומדות בפניו שהיא תהיה טובה יותר, לשפר אותה או לצאת לחפש חברה אחרת.
האם אין משהו שקרי בהסכמה בין החברים להפעיל זה את זה בהכרת גדלות המטרה?
אנחנו עובדים בשקר. איננו מכירים באמת את המטרה ואת החשיבות שלה, אלא רוצים למכור אותה לעצמנו. זה לא כמו שבא מישהו, ומוכר לך דבר מה שהוא יודע מראש שהוא שקר, אבל הוא מקבל כסף תמורתו וכדאי לו לרמות כדי לקבל משכורת. במקרה הזה מדובר על תחכום המספיק כדי לדעת שיש בתוכי יצר רע, וכנגדו להעמיד דמות שקרית וכך לבלבל אותו.
תלוי עד כמה האדם עובד עם עצמו ביושר. מה זאת אומרת "יושר"? שהוא עצמו ניטרלי ורוצה להתקדם לבורא, הנמצא בין יצר טוב ליצר רע, ורוצה את הרצונות שלו, שלמעשה זרים לו. כי "בראתי יצר רע" לא הוא עצמו ברא, אלא הבורא ברא כדי להביאו על ידי פעולות "בראתי תורה תבלין" לתיקון.
האדם צריך לראות את עצמו מנותק מהטבע שלו, מהגוף שלו, מכל הרצונות שלו, ואז הוא עובד בלי הצורך לבלבל את עצמו ולהאמין בשקר הפרסום, אלא הוא עצמו הפרסומאי שמוכר את גדלות הבורא כמוצר ליצר הרע שלו. הוא מתייחס אליו כאל צד שלישי, ואז גדלות הבורא אינה שקר והאדם רואה איך הוא אכן נעזר בה. אז המצב נמצא בידיים שלו. לכן אל לנו להזדהות עם היצר הרע כאילו אנו והוא זה אותו דבר.
האם לא להתחבר עם היצר הרע נקרא לבודד אותו לחלוטין?
לא, כי לאחר מכן יש להמשיך לעבוד עם יצר הרע. הרי אם היצר הרע לא ידבר באדם, מי ידחוף אותו להתקדם? ההפרעות, הבעיות, המחשבות הזרות כנגד גדלות המטרה וגדלות הבורא עוזרות לאדם לחפש גדלות. האדם רק צריך כל פעם להבדיל בין האני לבין שני המלאכים האלה, יצר טוב ויצר רע, לבין המטרה שהיא הבורא. האדם צריך להפריד את עצמו, להוציא את עצמו מהטבע שלו.
הבורא מעורר כל פעם בטבע הזה שנמצא בנו כל מיני הפרעות ומחשבות. הטבע הזה בידיים שלו. אבל אם האדם עושה את פעולה הזאת, הוא הופך להיות המפרסם, ולא המושפע ממנו, ואז העבודה שלו אמיתית, כי הוא הופך עצמאי, הוא הבוחר.
לכן אומרים בקבלה שצריך ללכת לחברה ולהשפיע לה, להזמין מהחברים את עבודת הפרסום הנדרשת. והאדם עצמו משלם להם על כל העבודה ביגיעה שלו: עובד במטבח, קם ללמוד איתם בשעות הקטנות של הלילה, משלים את מה שרוצים ממנו בקבוצה, וכולי. אבל הוא דורש תמורה, הוא המזמין, הוא השולט. הבורא רוצה שהאדם יעשה את הפעולות הללו, ולא שהן יתבצעו עליו.
מה ניתן לעשות אם מרגישים שהרצון לקבל שולט?
את הידיעה שאפשר להיות עצמאי ולעבוד כנגד היצר הרע החברה צריכה לתת, כי האדם תמיד נופל לתוך הרצון לקבל ומזדהה עמו. כדי לקדם את האדם הבורא מפיל אותו כל פעם מחדש לתוך רצון לקבל גדול יותר, ואז האדם מרגיש שיצר הרע שולט בו. יותר מכך, האדם מרגיש שיצר הרע זה הוא עצמו. כדי להרגיש שהרע שולט, צריך שיבוא האור העליון וייתן לו הרגשה שחוץ מרצון לקבל יש גם רצון להשפיע, ואז האדם מבדיל בינו לבין הרצון לקבל ומבין שזה לא אותו דבר. הוא הופך להיות צד שלישי.
ואם יש באדם הבדלה בין "אני" לבין "רצון לקבל" ו"הוא שולט עלי", זאת כבר הצלה. עכשיו משהו תלוי גם בו. הוא כבר יצא מחוסר ההכרה שהיה שרוי בה והוא כבר יכול לפעול. נוצרת הרגשה שיצר הרע הוא השונא, שלא נותן לי להתקדם. הייתי הורג אותו, אבל איך אפשר לתפוס אותו? והרי הוא מין סרטן שחי בי. לשם כך צריך לחפש רפואה, ורפואה נגד רצון לקבל יכול להיות רק האור.
הבעיה היא שאיננו רוצים ריפוי. לכן האדם צריך ללכת לחברה שתגדיל בו את הכרת הרע, שיראה עד כמה הרע הוא מחלה אנושה שממיתה אותו מחיים נצחיים, ואז הוא יזעק לבורא. הזעקה האמיתית פותחת לאדם את השמים.
מה קורה באדם שנמצא בירידה?
בירידה, האדם נמצא בשליטת הרצון לקבל. שליטת הרצון לקבל נקראת שהוא והרצון לקבל הם אותו דבר עצמו. האדם אפילו לא מרגיש שרצון לקבל הוא רע. כמו שמסופר במצרים, שעם ישראל לא הרגיש רע, הוא הרגיש שטוב לו במצרים ושהוא שייך לפרעה. הוא לא הרגיש שהוא עובד עבודה קשה.
רק מאוחר יותר, כשפרעה הפך לרע, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". אבל לפני כן פרעה היה טוב. האדם מרגיש שהוא עובד, אבל נהנה מכל היגיעה שלו.
מה החברה צריכה להשפיע לאדם?
חברה יכולה להשפיע לאדם כל מיני עצות כלליות, כי אלה הדברים שבאמצעותם האדם מתפתח. כמו בקריאת מאמרים, כשאנו קוראים על מצבים שכרגע לא נמצאים בנו, אך אנו רוצים לעורר את האור העליון שכל הזמן יביא מצבים חדשים, כך גם החברה יכולה לדבר אל האדם. אחרת, במה תשפיע לו? רק תצעק לו "ה' גדול"? החברים צריכים להביא לידיעת האדם, דרך כל מיני התרשמויות, שהשגת המטרה הזאת היא הדבר הנצחי, השלם והיחיד העומד לרשותו.
איך יכולה החברה להשפיע לאדם כל מיני שמועות וידיעות?
אדם בא לחברה עם נקודה שבלב. הוא עדיין לא יודע כלום, אבל אם הוא נכלל בה עם הנקודה שלו, החברה פועלת עליו כמו רחם על זרע, ומפתחת אותו. מספיק שיתבטל כלפי החברה. יש אנשים שבאים בלי לדעת כלום, ומיד הולכים לעבוד במטבח כצורת ביטול כלפי החברה. הם בקושי יושבים בשיעור, אבל גם עליהם מתחילים להרגיש את השפעת החברה.
פתאום, אחרי כמה חודשי עבודה במטבח, האדם מקבל נפילות רוחניות, שאינן סתם אכזבה מהמקום או מהחברה, אלא אכזבה מהתקדמות. מתחילות לבוא אליו מחשבות זרות. למה? כי התבטל כלפי חברה, לכן קיבל שטיפת מוח, אף על פי שלא שמע אותה באוזניו, אולי כמה מילים פה ושם, ובכל זאת האור פועל עליו. כלומר, לא מקבלים התקדמות ושכל ממילים, אלא מהצורה ההדדית של הפעולות.
לכן התשובה לשאלה אם החברה יכולה להשפיע לאדם כל מיני שמועות וידיעות, שאולי אסור לו לשמוע או שאינן מה שהוא צריך לשמוע או שעליו לקרוא על כך בעצמו, היא שזה לא עניין של שמיעה או אמירה מילולית. אפשר לשבת בשיעור ולא לדעת מילה בעברית, וזה כלל לא משנה. כי אם האדם נמצא בחיסרון "תנו לי" כלפי החברה, ולחברה כוונה "יש לי ואני רוצה לתת, להשפיע", האורות והכלים שמתעוררים, עובדים.
מילים הן חיצוניות, נשמעות רק מפה לאוזן ומעניקות לאדם רגיעה פסיכולוגית שכביכול הוא מתמלא ומתקדם. אבל הן לא שייכות לשיפור פנימי. בתוך האדם ישנם כלים, ועליהם פועלים האורות, בלי קשר למה שיוצא מפה זה או אחר. גם אם כל החברים היו אילמים, זה לא היה מפריע. הפעולה הזאת של האורות על הכלים עובדת במישור אחר לגמרי, מחוץ לחמשת החושים שלנו.
לא חשוב מה מדברים או לא מדברים בחברה, הכול תלוי בעומקא דליבא, ברצון הפנימי של הלב, מה רוצים להשפיע לחברה, במה רוצים להתרשם ממנה. זה הכלי, ולפי הכלי הזה בא האור מלמעלה. לכן אין מה לדאוג מדברי החברים. רב"ש אומר, שבחברה חזקה נהוג לדבר בקלות ראש, בצחוק, בבדיחות הדעת, להסתיר את הדברים שבלב. שם לא צריך מילים, כי עובדים עם כלים אמיתיים. זאת עבודה של כוונות אמיתיות, נכונות, והיא אכן מתרחשת גם בנו. לא שאם אין לנו כוונות נכונות זה לא פועל, זה פועל בדיוק בצורה שיש לנו, רק במישור של כוונות, כוחות וכלים.
עד איזה גבול אפשר לגרור חבר בניגוד לרצונו?
איך יכול האדם לדעת שניסה כבר הכול, והוא אינו מחויב עוד כלפי החבר, וההיפך, אם ימשיך לעשות, מכאן והלאה יהיה זה כבר דיכוי אסור? אי-אפשר לקבוע כאן קו אדום, אבל אפשר לראות בשטח איך קיים כל מגוון היחסים, החל מחבר שמגיע למצב של התפרצות פעילה נגד החברה, כי עדיין לא גדל עד לדרגה של השתייכות לעבודה פנימית, דבר שהוא לגיטימי, כי כל אחד יכול לבוא ולנסות את עצמו, דרך חבר שנחלש בדרכו ומתחיל להגיע רק כדי להשתתף באופן פסיבי, עד כדי כך שהוא מחליש את כולם בהתנהגותו, ועד חבר שסוחבים אותו בכוח חודש אחר חודש, עד שהוא מתעורר או עוזב.
יש חבר שאם אינו מגיע לשיעור, הוא מקבל יחס נוקשה מאוד, יש חבר שבא פעם בשבוע, ובכל זאת רואים בעין יפה שהוא בכלל בא. תלוי במידת הנכונות של האדם, כמה הוא נמצא, כמה שהוא משקיע, ואז, כמה החברים משקיעים בו, וכולי. כלומר, אין יחס אחיד לכולם, כי כולם נמצאים במצבים שונים. כל אחד נמצא בדרגת התפתחות אחרת ובתהליך שונה. לכן, אי-אפשר לתת עצה עד איזה גבול צריך לגרור חבר שנפל. אבל צריך להיות ברור שהוא אכן חבר ושייך לחברה.
לא לחינם כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". ישנם אנשים רבים בדרך שנראים חברים שלי, אבל מאלף חברים יכול להישאר רק חבר אמת אחד, שבסיכומו של דבר הוא החבר לדרך.
איך האדם מרגיש את עצמו נבדל מרצון להשפיע?
איך ייתכן שאדם ירצה לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע? אם האדם כבר נבדל מהרצון לקבל, ועדיין לא הגיע לרצון להשפיע, אלא רוצה לרכוש אותו, הוא נמצא באמצע, ביניהם, ועושה כל מיני מאמצים להתרחק מזה ולהתקרב לזה. אבל אם האדם נכנס לרצון להשפיע, איך הוא מרגיש את עצמו נבדל מהרצון להשפיע?
אין לאדם צורך להיבדל ממנו. לרצון להשפיע צריך להיכנס כאילו היה אני. זה נקרא "דבקות", כשאני רוצה לקנות את הצורה הזאת בלי די, בלי גבול, כדי שתשפיע אלי כנגד כל ההפרעות. אמנם אני אקבל בכל פעם הפרעות מצד הרצון לקבל, אבל זאת רק כדי להיכנס שוב, עוד ועוד, לתוך הרצון להשפיע, להידבק בו במידות, בבחינות עמוקות יותר ויותר.
עד שהאדם לא מגיע לנקודת האמצע, לל"ב האבן שמתעורר בו מצד הרצון לקבל - וגם על פניו הוא נדבק ברצון להשפיע, דווקא על ידי כל כוחות הטומאה, הוא לא גומר את העבודה. אבל אם הוא גומר את העבודה, אז כולו נמצא ברצון להשפיע, ואין בו אף נקודה שבה הוא רוצה להרגיש את עצמו מחוץ לרצון הזה.
והאדם בכל זאת לא מאבד את הייחודיות שלו, את עצמאותו, את האובייקטיביות שלו. למה? כי הרצון להשפיע בנוי כולו על אותו רצון לקבל שהיה בו. ואז יש באדם "אני" ו"השפעה שלי לבורא", כש"האני" לא נבלע בתוך הבורא.
בקבלה מבטאים זאת במילים אחרות: יש רצון לקבל, ועליו מסך. הרצון לקבל לא אובד והוא עומד כנגד עבודת המסכים, והמסך שורה עליו ושולט בו. אבל כשהמסך שולט בו, האדם רוצה להזדהות עם המסך, ולא עם הרצון לקבל. ובכל זאת גם זה וגם זה לא נעלמים. ישנה כאן תופעה שכזאת, שככל שהאדם נמצא בתוך הכוונה דלהשפיע, הוא בכל זאת מרגיש את עצמו "נמצא בכוונה על מנת להשפיע". ההרגשה הזאת נותנת לאדם אפשרות דווקא לא להיבלע בתוך הבורא, אלא להיות עצמאי.
קל יותר להסביר זאת בשפת הקבלה: זעיר אנפין דאצילות ומלכות דאצילות נמצאים כשני פרצופים גדולים, בקומה שווה, בזיווג דלא פסיק. המלכות היא אוסף כל הנשמות, והיא עצמאית כמו זעיר אנפין.