140. לשם מה צריך משפחה
שיחה (14.1.03) על מאמר: "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת שבת, עמ' 77
"לעולם ימכור אדם קורות ביתו", בשביל מה? כדי לרכוש נעליו לרגליו. כלומר זה תמורת זה. הרצון האמיתי לכל דבר שרוצים להשיג בא רק מתוך הנחיצות, מתוך שהאדם רואה שבלי שירכוש את הדבר, מטרתו לא תתממש.
נניח שאדם שם לו מטרה להגיע לירושלים. סיפרו לו שכדי להגיע לירושלים עליו לקנות חמור, אחרת לא יוכל להגיע אליה. ואז, ככל שנחוץ לו להגיע לירושלים, כך יהיה נחוץ לו לקנות חמור. וכך סתם הוא לא יקנה חמור. זאת אומרת, חשיבות המטרה קובעת את חשיבות האמצעי להגיע אליה.
ואחרת, אין שום חשיבות לאמצעי. חברה וחבר לעולם לא יכולים להיות חשובים לאדם, אלא אם כן הוא יודע בוודאות שהוא לא יכול להתקרב למטרה ולו צעד אחד, אם לא יעשה אותו על ידי החברה או החבר. ורק אחרי שהאדם יודע את חשיבותם, ובטוח שרק הם יכולים לעזור לו, וההגעה למטרה נחוצה לו יותר מכל הדברים האחרים, כך הוא מוכן לקנות את האמצעי ולהשקיע בו כמו במטרה. משום שאז האמצעי הופך להיות המטרה, אם השגת המטרה יכולה להתבצע רק על ידו.
השאלה היא רק כמה צריך האדם ללמוד שיש קשר ביניהם, עד כמה הוא צריך להגדיל חשיבות המטרה כדי שגם האמצעי, שהוא נגד כל הרצון שלו, יהיה מקובל עליו. אילו ייסורים יצטרך לעבור כדי שיהיה לו ברור כאור היום שכך צריך להיות. ולא ברור בידיעה שכלית, אלא מתוך הרגשה שבלב, שהיא כאב וחיסרון, כמו לדבר שבלעדיו אי-אפשר לו להתקיים עוד. אז האדם בהחלט מוכן לעשות הכול כדי לרכוש אותו.
עד שהאדם מגיע לנחיצות באמצעי כמו אהבת חברים, כדי להגיע לאהבת ה', יש בתהליך הזה פרטים כוללים רבים. התהליך מתחיל להיות הכרתי אחרי שהאדם מקבל על עצמו אמונת חכמים, שאהבת חברים היא האמצעי, והולך לבדוק אותו. הוא מוכן להשקיע בחברים מפני שכך אומרים המורים שלו, בעל הסולם ורב"ש, אף על פי שאינו רואה שום צורך בכך, לא מרגיש ולא רואה את הקשר בין פעולה בחברה והשגת המטרה, אלא שניהם נראים לו נפרדים ולא מחוברים, כמין משחק צדדי שמכניסים לו בלי קשר לכלום.
רק לאחר זמן רב מתחיל האדם להסכים לבדוק את האפשרות שאולי המורים הגדולים האלה צודקים, ולא סתם אמרו את שאמרו. אף על פי שהדברים נראים לו פחותי ערך ולא מושכים, האדם חייב לקחת אותם "כשור לעול וחמור למשא", לבדוק אותם ולעסוק בהם, מפני שכך הורו לו הגדולים. אל לו לזנוח אותם בצד כרעיון יפה, שלפעמים מדברים עליו בישיבת חברים או לפעמים שומעים וקוראים עליו, ואז מייחסים לו חשיבות.
על האדם לראות במצב הזה חולי של עצמו, לדעת שהוא שרוי במחלה, בחיסרון, בכך שאינו רואה חשיבות באהבת חברים, שלא רואה קשר בין האמצעי הזה לבין המטרה. ועל המחלה הזאת, על החיסרון הזה, צריך לדבר בחברה ולהכריז שהזלזול באמצעי היחיד הזה הוא הגורם לכל הרע, להרחקת המטרה ולהארכת הזמן. שאף על פי שמדברים וקוראים שוב ושוב, היחס נשאר יחס של חוסר נחיצות. לכן צריך לעבוד רק על חוסר הנחיצות, לשכנע כל חבר וחבר שאיננו מחשיבים את האמצעי ושמזה נובעות כל הצרות שלנו.
ההתחלה היא רק מאמונה ברבו, כדברי בעל הסולם, האומר שיש גורם הכרחי שבו תלוי כל העתיד הטוב שלנו. לא אהבת חברים במונחים שרגילים להתייחס בהם לאהבה, אלא חשיבות, חשיבות החבר להשגת המטרה. חשיבות הקשר בין יחס לחבר לבין השגת המטרה. עד כדי כך היחס הזה חסר, שאנשים מוכנים להיות לבד, העיקר לא להיות קשורים זה בזה. אבל יש להבין שקודם צריך להתחבר עם החברים, ורק אחר כך להתחבר עם הרב.
לרב מתחבר רק כלי גדול שיכול לקבל, אחרת אי-אפשר לקבל ממנו כלום. כך הוא גם כלפי הבורא. כדי לקבל מהבורא צריך קודם לכן להתחבר יחד לכלי גדול יותר מכל מה שיש לכל אחד ואחד בנפרד. אם עדיין איננו לא מצליחים להגיע לרוחניות, זאת הסיבה.
למה צריך להגיע לאהבת חברים?
"אהבה" נקראת הרגשה שיש באדם כלפי הזולת, אם שניהם נמצאים בתהליך אחד, במטרה אחת, בהשתוות תכונות, בהשתוות דעות. פעם שאלו את רב"ש: "האם כדי להתחתן צריך לאהוב?" והוא ענה: "איך אפשר להספיק לאהוב לפני החתונה?" לפני החתונה, הוא אמר, צריך להיפגש פעמיים, לראות אם הזולת לא דוחה אותך גופנית, מפני שבדרגה הבהמית של האדם יש עניין פיזיולוגי, כמו אצל בהמות וחיות שבוחרות זו את זו על פי משיכה. לכן צריך לבדוק אם אין דחייה, וזה לוקח דקה או שתיים לדעת זאת. חיות יודעות בשנייה אחת אם הפרט הזה מתאים להן או לא.
ואחרי כן יש לבדוק את ההתאמה בדרגה האנושית, להחליף כמה מילים כדי שתהיה השתוות מסוימת. ורצוי להיות בני אותה תרבות, לבוא מחינוך דומה, כי השוואת הצורה היא הקרבה לאדם. אין טעם לחפש משהו מיוחד, שייתן כביכול טעם נוסף. רבים חושבים שהשונה מרגש אותם, ואחר כך יש להם מזה רק תוצאות הפוכות.
אל לנו ללכת נגד החוק הכללי של המציאות. עלינו לחפש את המתאים, את הדומה. והעיקר שתהיה מטרה שתכסה על אותם דברים שאינם בהשתוות. אין צורך בדבקות במטרה, אלא בהסכמה, שאותה, אומר רב"ש, אפשר לברר בשתי פגישות מכסימום.
אהבה היא תוצאה מהחיים, מהסכמה, מוויתור. כמו שרואים איך האדם בא לאהבת ה', אחרי הסתרה ושנאה ויגיעה גדולה, למרות הרצון ולמרות האגו והטבע וכולי. אחרי שהאדם רואה שזה בכל זאת חשוב, הוא בא למצב הנקרא "אהבה".
אהבה לא מתרחשת ממבט ראשון, אלא נרכשת לאט לאט במשך החיים. אהבה היא הרגל. אבל העיקר הם הוויתורים שהחברים עושים זה למען זה, המביאים לחיבור ביניהם, לאהבת חברים. אהבה היא חיבור, תוצאה מהשתוות. היא נותנת כלי לקבל מהבורא, שזה נקרא רוחניות. בלי הכלי הזה לא מקבלים רוחניות.
ובזמן ההכנה רק מסתובבים בחושך ומחפשים בנרות אמצעי כלשהו שיאפשר להגיע לבורא. ואם מחפשים אמצעי אחר חוץ מחברה, סימן שלא מחפשים להגיע לבורא, כי בורא נקרא בחינת ההשפעה, תכונת ההשפעה. במידה שמתחילים להרגיש מהי תכונת ההשפעה, מתחילים להסכים עם האמצעי, שהוא אהבת חברים.
ככל שאנו מתקרבים עוד ועוד להבנה שחסרה לנו השפעה, שלהשפיע נקרא להיות קרוב לבורא, כך אנו מתקרבים לקבל את החברה כאמצעי הראוי, הרצוי, האהוב. וככל שהאדם מחפש אמצעים אחרים שאינם חברה, כך הוא מתרחק מקביעה נכונה מיהו הבורא. לכן "ואהבת לרעך כמוך" זה "כלל גדול בתורה", זה הכלי שבו מקבלים את אור התורה.
אנו חייבים בדיון ובבדיקה בשאלות כמו האם לעשות עסקים משותפים, האם לחבר בין החברים בדרך מסוימת, האם לדאוג לפעולה משותפת כזאת או אחרת רק במידה שנביא את הקבוצה לחיבור, לכלי רוחני. אם הם מתקיימים לצורך אחר, לא צריך אותם, ההיפך, חיבור בצורות אחרות יכול לכבות את הנחיצות להתחבר נכון ולהשלות את האנשים שהם כבר מחוברים. בעניין זה צריך להיות זהירים מאוד. הסתרה היא שלא רואים דברים טובים ודברים רעים כאחד.
האם יש להתחבר לכל חבר או שמספיק לחבור רק לכמה חברים?
מספיק לחבור לכמה חברים בחברה. אי-אפשר לבנות יחסי חברות עם כל החברה. חייב להיות יחס כללי טוב לכל החברים, אבל אי-אפשר להחזיק בשדה ראייה יותר מחמישה עד עשרה אנשים. כך הוא טבע האדם. לפי הטבע יש בכף היד שלנו חמש אצבעות, וגם מוח האדם בנוי כך שיותר מזה הוא לא יכול לראות בבת אחת. גם הפסיכולוגים יודעים שהחל ממספר מסוים של ילדים לאדם כבר אין אהבה כלפיהם. האדם מפסיק להרגיש, מפסיק לאחוז בזה.
היכן נמצאים מרגלים בתוך האדם?
ה"מרגלים" הם כוחות העזר שמזכירים לאדם דרך האחוריים היכן עליו לתקן את התכונות שלו, כדי להביאן לשימוש נכון. את המרגלים שולחים, אבל מקבלים אותם חזרה. בלי מרגלים אי-אפשר להיכנס לארץ ישראל, חייבים לרגל קודם. אבל כאשר המרגלים חוזרים, הם שבים עם סיפורים מפחידים על ארץ טובה, שיש בה אנשים חזקים וגדולים, ועם חשש מה יעשו לנו.
ההפרעות חזקות הרבה יותר מהפירות. אמנם הפירות טובים מאוד, אבל אפשר להסתפק במה שנמצא בעולם הזה. והעם מסכים עם דברי המרגלים, ולא מגדיל חשיבות ל"ארץ ישראל", לכוונה על מנת להשפיע, יותר מהעמים שעליו לכבוש בפעולת כיבוש הארץ. וכך הם מגיעים לקללה ולעונש, לא על המרגלים, אלא על התוצאה, על המעשה של העם. אבל המרגלים עצמם הם כוחות עזר שנמצאים תמיד.
מה הם "מרגלים" ביחס לחברים?
המרגלים הם כל מיני מחשבות שיש באדם כלפי החברים. הוא חושב שהם לא טובים דיים, לא נקיים מספיק מכל מיני מחשבות שלהם וממטרות אחרות. האדם חושש להתחבר איתם שמא יקבל וירוס מחשבתי, רוחני, במקום לקבל מהם טוב, ואז הוא מסיק שיותר טוב יהיה לו לבד. כל חבר חושב שמה שחסר לו הוא להתחבר לרב, שישרת אותו וייתן לו את המגיע לו, את מה שהוא זקוק לו כדי להשיג את המטרה, ומי בכלל צריך חברה.
אומרים שצריך לעסוק באהבת חברים. מדוע משתמשים במונח "לעסוק" כשמדובר במצב?
"לעסוק באהבת חברים" פירושו לגרום שנרגיש זה את זה ואת הרצונות שלנו, בזמן הלימוד, על ידי כל מיני פעולות, שמועות, מחשבות, קריאה בספרים, לימודים, אסיפות חברה וסעודות למיניהן.
בכל כנופיה שעומדת בפני מבצע גדול, למשל שוד בנק, פעולה המצריכה עשרים-שלושים אנשים ותכנון מדוקדק של המבצע, או בצבא, בכל יחידה מובחרת שמבצעת משימות מיוחדות, האנשים קשורים זה לזה ומרגישים תלויים זה בזה, לא חשוב מהי מטרתם. הם מרגישים שהצלחה היא הצלחה של כולם, שאיש לא יכול להצליח לבד. מתוך כך יש בלבם דאגה זה לשלום זה, שחבר לא יהיה חולה, שיהיה לו טוב, שכל אחד מאנשי הצוות יבין את המשימה ואת הדרך ויהיה מומחה גדול, וכך גם יצליח כל אחד בנפרד.
מי אחראי על חיבור הדדי - האדם עצמו או החברה?
לא משנה אם בקבוצה יש חיבור הדדי, על האדם עצמו לדאוג איך הוא מתייחס לחברה. "חברה" היא כלי רוחני שקיים מלמעלה, מפני שהבורא קיבץ את החברים הללו יחד. איש לא בחר ולא חיפש במיוחד את האחר כדי להביאו לכאן, משום שידע מראש שהוא זקוק דווקא לאנשים המסוימים האלה. הבורא הוא שבחר בנשמות שצריכות להתחבר, וחיבר אותן יחד, והן קיימות ככלי רוחני. בכלי המשותף הזה עומדים לקבל רוחניות, עכשיו או בעוד מאתיים שנה. לבורא אין מושג של זמן, מבחינתו, הכלי כבר קיים.
אם האדם רוצה להתחבר לחברה, אל לו ללחוץ על כולם שיאהבו אותו כמו שהוא עומד לאהוב אותם או לאנוס את החברים בכל מיני התחייבויות כלפיו וזה כלפי זה. עליו להתחבר לאותו הכלי שכבר קיים. אין בכך משום קביעה באיזו מדרגה נמצאים האנשים האחרים השייכים לאותו הכלי.
גם הרצון של קבוצת אנשים חדשים, שרוצה להגיע לרוחניות, קובע. אנו מתחברים אליו, ולא אליהם. אליהם, לחיצוניות שלהם, אין מה להתחבר. הם כלל לא יודעים מה הם עושים, לשם מה הם באים. יש להם איזה דחף, ואז הם באים ורוצים. אלא שאנו מתחברים לכלי שלהם, שכבר קיים מעליהם, מתחברים מעל הכלי שלהם. ואם הם יגיעו לכלי הזה, הם יקבלו בפועל מה שכבר מוכן בו בשבילם.
וכך כל חבר וחבר, אין לו מה ללמד את החברים האחרים אהבת חברים, אלא עליו ללכת ולהתייחס לחברה ככלי מוכן, כשרק בו עצמו יש חיסרון לרכוש את הכלי הזה ולהתכלל בו. לכן לא חשוב אם החברים הם קטנים ביותר. יש להם רצון, הם כבר נמצאים במשהו, ובאמצעותם ודרכם אפשר להגיע להשגות, לפעולות, למצבים רוחניים חדשים. הם כלי חדש.
החברים לא יודעים דבר, אפילו לא להשתמש במילים הנכונות, אבל מהכלי שלהם תופסים את הגישה והרצון, ומעבירים הלאה. מזה מתעשרים. אפשר לעשות כך עם כל חברה. לכן אל לנו לחכות עד שהחברה תגדל, הכלי הזה של החברה כבר ישנו ואליו יש להתחבר. ובלי להתחבר אליו, אין לנו מה לצפות לדבר.
אבל הבעיה היא, שכמו כל דבר ברוחניות, מה שנאמר כאן יכול להיות לא רק מועיל, אלא גם מזיק. אדם יכול לומר לעצמו שיש כלי רוחני, שבו מחוברים יחד כל החברים בצורה יפה, בהשפעה, ושכדאי לו להתחבר אליו, ולא לחברים שנמצאים לפניו ונראים לעיניו. אין טעם להתחיל לטפל בדמיונות חיצוניים. אם יש בעיני הבדל בין החבר בעולם הזה ובין הצורה הרוחנית שלו, סימן שאני עדיין לא נמצא ברוחניות ושעלי לטפל בתכונות הפנימיות הממשיות שלי, לתקן את עצמי עד שלא יהיה בינינו שום הבדל. ורק אז זה נקרא שאני מתחבר לכלי הרוחני הכללי.
למה הדיבורים על התחברות עם החברים מתפוגגים ונעלמים?
האדם צריך לשמוע כמה וכמה פעמים על ההתחברות, ואחר כך ממשיכים לעבוד עליו בצורות אחרות, אפילו במעשה, במשך כמה חודשים או כמה שנים, עד שהוא קולט את עניין ההתחברות. האדם קולט רק לפי הנחיצות.
גם רוחניות יש סביבו, לא רק תנודות של אוויר שנשלחות אליו ועוברות דרך עור התוף שלו. גם רוחניות נמצאת בכל מקום, וכבר נמצאת בתוך הלב שלו. איש לא צריך לשלוח אליו רוחניות, חסרה לו רגישות, נחיצות להרגיש.
ורק על זה צריכים לעבוד. לא צריך לרוץ לשום מקום, אלא לשבת בשקט ולהתחיל לעבוד עבודה פנימית על העלאת רגישות הכלי. לעלות את הרגישות כדי להרגיש את הדבר. שהחוש יהיה רגיש. לא צריך יותר מהרגשת נחיצות, שזה באמת חסר וחשוב ובאמת לא נמצא, ואת זה אני צריך.
איזו כמות יגיעה צריך להשקיע עד שמעלים את רגישות הכלי?
אי-אפשר למדוד כמה יגיעה צריך, כמותית ואיכותית. בעל הסולם כותב על יגיעה כלפי הלימוד, על הכוונה בזמן הלימוד. אבל כוונה בזמן הלימוד אורכת "משלוש עד חמש שנים" אם האדם יושב ולומד, והלב שלו בוער, והוא מחפש נואשות תרופה למחלתו. אז משלוש עד חמש שנים הוא עובר לרוחניות.
כך גם כלפי החברה, לא נותנים קנה מידה כמותי ולא אומרים שצריך משלוש עד חמש שנים או שמספיק ללמוד שלוש שעות בבוקר ולהתרכז בהשגת המטרה. לא נותנים מספרים. למה? מפני שמדובר בהרגשה. איזה מספר אפשר לתת ב"ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה"? בכמה אחוזים עלי לאהוב אותו כדי להגיע ל"כמוך"? עשרה אחוזים? עשרים אחוזים? אולי שלושים אחוזים?
היגיעה בכמות ובאיכות היא הקובעת, אבל המקובלים לא נותנים מספרים. ברור שמאחורי הכול נמצאת יגיעה, אי-אפשר כך סתם לארגן נשף מפואר, "ערב אהבה לחברה", ולהגיע לרוחניות. בזה אני לא משנה את הכלי שלי. הכלי משתנה לאט לאט על ידי פעולות ממושכות, כשהאדם רואה סיבה ומסובב, כשהוא נכשל. האדם נכשל, ואז רוכש עוד איבר לכלי הזה, ולמרות הכול מבצע על ידו התחברות עם החברים, ושוב נכשל. מה פירוש "נכשל"? שוב מתגלה בו איבר לא מתוקן.
כעת לא מתגלה אצלנו דבר, אבל צריכים להתגלות לנו תרי"ג איברים חולים, כדי לבנות פרצוף שלם מאפס. ממה נולד פרצוף? מגלים לאדם איבר אחד שלא מתפקד טוב, והוא מתקן אותו לאט לאט כדי שיתפקד מעט טוב יותר. אחר כך איבר שני ושלישי, וכך הלאה כל תרי"ג האיברים, עד שנוצר בו "עובָר", כלי קטן משלו. ואז האדם מגדיל אותו עוד ועוד.
מאין יודע האדם איך ובאיזה הקשר להגדיל את האיברים שלו: ידיים, רגליים, איברים פנימיים, וכולי? הוא לא יודע. הם מתגלים לו בצורה של הפרעה, בצורה שלילית, ואז הוא יודע שבאיבר הזה יש לטפל. האדם רק צריך לדעת מה חסר, איפה חוסר התיקון. ואם מתמזל מזלו ומגלים לו אותו, אז בשבילו הוא נקרא "מילוי". כך חוסר התיקונים הופך עבורו למילוי. למה? מפני שחוץ מזה לא צריך לקבל דבר מלמעלה, ומה שמקבלים מלמעלה נקרא "מילוי". וכך האדם מתקדם.
האם ניתן לקשור התחברות לחברים עם עבודה במפעל?
במפעל אסור שישתנה דבר. מפעל הוא מפעל ויש לו חוקים. יש לבודד אנשים שהולכים פתאום נגד הזרם ומפריעים לעבודה השגרתית במפעל. במפעל אין צורך במהפכנים, ועל השגרה להישמר. ובאשר ליחסים בין חברים, צריך לבנות במפעל מערכת, מחלקה, שתטפל בנחיצות הרגשת החברה בתוך המפעל.
צריך להקים מחלקה כזאת ולטפח אותה היטב, מפני שבה תלויה, חוץ מהשגת המטרה הגשמית של הוצאת ספרים, קלטות, סרטים וכולי, גם השגת המטרה הרוחנית. אחרת לא תהיה תועלת במפעל פרט להשגת המטרה הגשמית של ייצור חומר הקבלה והפצתו בעולם, אף על פי שגם ממנה יהיה לחברים שכר גדול מאוד.
אבל לגלות לכל העולם את הקבלה עושים כדומם. השכר הגדול הוא מגילוי "טעמי תורה", שעל ידי הגילוי הזה כל אדם ואדם יכול לגלותם בכלי הפנימי שלו. זה לא מיותר לעזור לאחרים לגלות את הדברים האלו בחיצוניות, אבל זה ודאי לא העיקר.
האם אין חשש שמרוב עבודה במפעל, לא יישאר לנו זמן וכוח לחשוב על החברה ולהתחבר עם החברים?
להתחברות עם החברים לא צריך זמן פנוי. דווקא כשאין פנאי וכשעסוקים כמה שיותר בעבודת כפיים במפעל עצמו, זה נותן לאדם מרחב פעולה להדביק לעבודה הזאת כוונה ואת כל ההשתוקקות שלו למטרה. ההשתוקקות צריכה להיות בפנים, ולא צריך זמן נוסף בשבילה, אלא ההיפך, עליה להתלבש על העיסוק במפעל.
האם עדיף להתקשר רק לכמה חברים או להתקשר לכולם?
טוב יותר להתייחס בכלליות לכל החברים ככלי רוחני שלי. אם האדם מתייחס לכלי הזה ללא שום פנייה לעצמו, זה נקרא "אהבה". ככל שהאדם מוסר את עצמו יותר לכל החברים ומחכה לכל הזדמנות לשרת אותם, כך הוא מתחבר לכלי הכללי שלהם, ובמידה הזאת הוא זכאי להתקדם.
כמובן, כמו בכל דבר, אפשר לפרש זאת באופן שלילי, לזלזל בכל חבר בצורה אישית ולהתייחס רק לכלי הרוחני שמדמיינים. אבל העבודה היא לכוון את עצמי כל פעם בצורה נכונה, בקו האמצע.
האם משפחה שייכת לחברה שלי?
לחברה שייך רק מי שנמצא באותו כיוון, באותה התפתחות, ששייך לאותן שעות לימוד, לאותן פעולות שאתה עושה. מי שאתה רואה מול עיניך ואתה קרוב אליו. יש גם חברה אחרת, חברה וירטואלית, אנשים הנמצאים במדינות שונות, חיים ביבשות שונות, אבל אז הקשר הוא אחר.
מדובר בחברה שנמצאת לידך ושאין מה להכניס אליה עוד מישהו. אם מלבד לאנשים בקבוצה האדם מתחבר גם לאנשים מבחוץ, צריך לבדוק מי הם האנשים הללו. ייתכן שיש לו בלבול כזה, שכדאי להרחיקו מהחברה הנוספת.
אומרים "אשתו אדם כגופו". לאדם יש אישה, בית, ילדים, אבל לקבוצה הוא מחובר בנשמה שלו. מהי נשמה? רצון לדבוק בבורא. הרצון הזה הוא של האדם עצמו וזו הנקודה שיש בו, שאליה הקבוצה רוצה להתחבר ושבה עליו להידבק אל הקבוצה.
לשם מה צריך משפחה?
האדם צריך משפחה כדי שתהיה לו יותר עביות להתחבר עם הקבוצה. בשביל מה יש לו מצבים רעים, קשיים בעבודה, צרות בחיים וכולי? כדי שיהיה לו עזר כנגדו. לכן יש משפחה. איש לא אמר שהיא חייבת להיות לו לעזר. קל יותר להסתדר בלי משפחה. אולי הטבע מעניק רצון לחיות בלהקה, כמו אצל כל החיות, אבל מן הסתם, אם לאדם יש משיכה לרעיון, לאיזו ידיעה, הוא לא צריך משפחה, הוא יכול לארגן סביבו את החיים בצורה אחרת.
כיום אנו רואים איך אנשים מארגנים את חייהם, בגיל ארבעים אין להם עדיין משפחה. החברה הכללית בנתה מערכות כאלה שהאדם לא צריך אישה. הוא רוצה אישה, יש לו נשים. הוא רוצה אוכל, הוא קונה אוכל מוכן בסופרמרקט, הוא צריך בית, יש לו בית, מכבסה, טלוויזיה, בילויים, וכולי. הוא לא צריך מישהו בבית שישמור לו על ביתו. אישה נקראת "בית". אישה היא הבית. כיום אין עוד מושג כזה ואין בזה שום נחיצות. סביב הגבר ישנם כל השירותים שיכולים להשלים את הצורך הזה, בשביל מה לו להיות מחויב למישהו? אנשים מרוויחים כסף ומספקים באמצעותו את כל הדרוש להם.
אבל בתורה מחייבים לא להיפטר מהנטל הזה, אלא לרכוש אותו, לקנות אותו, להשקיע בו, משום שהוא נותן לגבר עזרה "כנגדו", כנגד הבורא. יש גם צורך להבין ש"עזר כנגדו" זה "עזר". לכן כתוב: "אישה שומרת על האדם".
איך בונים קשר עם חבר?
ישנם הורים שמזלזלים בילדים הביולוגיים שלהם, ולעומתם ישנם אנשים שמגדלים ילד שאינו שלהם ומתחילים להשקיע בו, לטפל בו ולשרת אותו. כך הם נקשרים אליו ואוהבים אותו. אהבה היא תוצאה של ויתורים והשקעות.
האדם הוא אגואיסט. אם הוא מוותר על האגואיזם שלו כדי להשקיע אותו במישהו אחר, חלק ממנו נכנס באותו אדם והוא נעשה לו חשוב. איך הורים נוהגים לומר על ילדים? "כמה השקעתי בו, כמה עשיתי בשבילו, איך טיפחתי אותו, וראה איזה כפוי טובה הוא". אבל אם לא עושים דבר בשביל הזולת, אין רגש אליו ואין מה לדרוש ממנו.
מהדוגמה הזאת של החיים רואים, שקשר עם חבר יכול להיות רק במידה שהאדם מוציא מעצמו ומכניס בחבר. אבל הכול צריך להיות מיועד למטרה. אפשר לעזור זה לזה בדרכים שונות, אבל מה שחשוב זה הכוונה הנכונה.
באיזו מידה יש לשים לב ליחס של החבר?
זה עניין של אופי. ישנם אנשים סגורים מאוד, וכשרוצים לגעת בהם הם קופצים ונרתעים כמו חיה פצועה. ישנם אנשים שנוהגים לחבק ולמרות זאת לא יודעים מה קורה בתוכם. יש אלף ואחת וריאציות ואין מרשם אחד לכל המקרים. ככלל, כל חבר צריך להיות מוכן ליחס טוב כלפי החברים האחרים וליחס טוב של החברים כלפיו. צריכה להיות הבנה כללית שבהחלט צריך את זה ושאין ברירה אחרת.
איכפת לי אם חבר מתייחס אלי במידה שאני יכול להצדיק אותו. אבל לא צריך להיות איכפת לי איך הוא עובד, אלא דווקא ההיפך, לדאוג לעורר את החבר. לא לחשוב שכדאי להתחבר עם חברים יותר פועלים ופעילים, כי הכול משתנה.
איך אפשר לדעת ולהבין איך החבר מתייחס אלי, אם גם הוא עצמו לא יודע זאת? לפי ההגדרות שלנו, הכול שקר. יש מצב יחיד שהוא אמת, אנחנו דבוקים עם הבורא שנמצא בינינו, באופן מוחלט וסופי. זה המצב האמיתי היחיד שקיים, ואנחנו קיימים בו. חוץ מהמצב הזה, כל יתר המצבים שאנחנו נמצאים בהם הם שקריים, במידות שונות של אמת ושקר.
אם האדם, שהוא בעצם דבוק, אך לא מרגיש זאת, לא יודע עד כמה הוא דבוק ועם מי, גם כלפי החברה וגם כלפי הבורא, זה נקרא שהוא נמצא מחוץ למערכת הזאת. אם כך, איך יוכל לדון נכון מחשבה כלשהי, רצון, תכונה? מלכתחילה כל דבר שהוא עומד לבצע ולחשוב עליו הוא שקר. אלא שהוא כמו תינוק, עושה כך או כך - "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה".
האדם עומד לבצע את הנדרש, אף על פי שהוא שקר, מבלי להתחשב במידת האמת שבו. הוא מבצע אותו מפני שזה צעד בדרך, וזה נקרא "שקר של אמת", שהדבר עצמו הוא שקרי ושממנו מגיעים לאמת. לכן הוא אמצעי, ולא המטרה.
האם "קניין" כוונתו שהאדם מקבל דבר תמורת דבר?
ודאי שמקבל. שום פעולה שלנו לא יכולה להתבצע בלי השתתפות של שניים: בורא ונברא, אור וכלי. שניהם תומכים, ושניהם נמצאים בהשתוות הצורה, בפעולה הדדית. הן אמנם שתי צורות טבע הפוכות, אבל כאלה הפועלות זו כלפי זו. ולכן ודאי שהאדם טורח עבור קניין, הוא משלם ביגיעה ותמורת זה מקבל מה שהוא רוצה.