141. זכות אבות או בעל השגה?

שיחה (15.1.03) על מאמר: "עניין זכות אבות"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת שבת, עמ' 80

"אבות" פירושו שורש מדרגה עליונה, שממנה משתלשל ובא כל הכוח, המצב, הישות והתכונות של המדרגה תחתונה. כל מה שיש במדרגה עליונה, יש במדרגה תחתונה. אך למדרגה התחתונה יש נתון אחד בלבד שבו היא יכולה לממש את הבחירה שלה, לבחור בהתחזקות באותו נתיב, בהתפתחות באותו כיוון שמראה לה המדרגה העליונה. החיזוק הזה נקרא "תוספת כלי", שהוא בעצם כלי חדש, שבו התחתון מגלה את העליון, מכיר אותו ומשווה צורתו אליו.

כדי ליצור לתחתון תנאים לבחירה חופשית, למימוש עצמי, לבניית כלי, כוונה, יורדים מהעליון לתחתון כוחות ותכונות הנקראים "זכות" ו"ברית", שהם כוחות העזר המעמידים את התחתון בכיוון הנכון כלפי העליון. כי לא מספיק שהעליון הוליד את התחתון, זאת עדיין פעולה מצד העליון. אם האדם מתחיל להכיר את עצמו, הוא רואה שאין בו שום דבר חוץ מיצר הרע.

ואם האדם מתחיל לקבל את הרשימות המתעוררות מ"רשימות שקטות", הוא מתחיל להכיר את מציאותו, את מקומו כלפי המטרה. קודם הוא לא חשב עליה והיה כלא קיים כלפיה, וכעת נותנים לו לראות שישנו הוא ויש מטרה ופעולות שעליו לעבור, כשחלק מהפעולה עליו לעבור בהשתתפותו, וכשחלק מהצעדים עליו לעשות מבלי להתערב בעצמו.

כדי לאפשר לתחתון לעשות צעד בעצמו, לעשות את החלק שלו בכל צעד וצעד, כשבחלק הזה נמצאים בחירתו החופשית ומעמדו ויגיעתו, העליון חייב להסתיר את עצמו, חייב לאפשר לתחתון את הפעולות הללו. התנאים הללו מתבהרים בשני המובנים הגדולים "זכות" ו"ברית". בהם העליון מראה לתחתון את כל הפעולות כך שהתחתון לומד מהם ואחר כך מבצע אותן מבחירתו החופשית.

לכן כתוב, ש"אבות" קיימו את כל התורה כולה מתוך זיכוכם. לדרגה העליונה יש מעצמה את כל התורה, את כל תשלובת הפעולות והכוונות והאורות והכלים, מפני שהיא קיימת בצורה המתוקנת. ו"הבנים", המדרגה התחתונה, שמקבלים את התורה מהדרגה העליונה, עליהם לקיים אותה בבחירה חופשית. כלומר, במאמץ, ביגיעה, במימוש הכוונה על מנת להשפיע בכל תרי"ג הרצונות שלהם, על כל רצון ורצון שמתגלה, בכל דרגה ודרגה. כך הם מקיימים, מעמידים כוונות בעל מנת להשפיע על כל מצב. ומולידים בכל מצב ומצב מדרגה חדשה מהכוונות המתוקנות, שממלאים אותן בזיווג דהכאה, בעל מנת להשפיע.

לשם כך העליון צריך גם לתת דוגמה וגם לזוז הצידה כדי לפנות מקום לתחתון. כמו שכתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", להראות לתחתון את הדרך, לשים ידו של האדם על גורל הטוב ולומר לו: "קח לך את זה." ועל האדם להתחזק בדרך שהוא רואה ולקחת אותה על עצמו, לבחור בכך, שזה אכן הוא ושלו, ולהמשיך בעצמו בדרך שקיבל מלמעלה כדוגמה. אבל אם הוא מקבל אותה מלמעלה כדוגמה ואחר כך מיישם אותה, היא הופכת בשבילו לבריאה חדשה.

"אבות" ו"בנים" הן שתי מדרגות, שני מצבים עליון ותחתון, שבכל פעם מתחלפים, זזים מהמצב ההתחלתי. כמו שלומדים בעולם האצילות, שיש זו"ן, שהעליון שלהם הוא "אבא ואימא", שלהם יש עליון הנקרא "אריך אנפין". וכאשר זו"ן עולים לאבא ואימא, התחתון שעולה לעליון נעשה כמוהו. בזה אבא ואימא עולים לדרגה עליונה עוד יותר, לדרגת אריך אנפין. כך נעות כל המדרגות מהמדרגה התחתונה ביותר עד למדרגה העליונה ביותר, כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלוקיך" - עד למדרגה הגבוהה ביותר.

כך בכל פעם נעשים "מעשי אבות כסימן לבנים", כדוגמה לבנים. עד שבמדרגה העליונה ביותר מחברים גם אבות וגם בנים. כל המדרגות מתחברות יחד למדרגה אחת, שמגלה את כל המצב של גמר התיקון. וכדי לברר את החוקים הללו של "זכות" ו"ברית", שמספרים לנו על קיומם, על האדם לדמיין לעצמו מדרגות רוחניות בלבד, ולא יחסים בין בני אדם בעולם שלנו.

מה הם "זכות" ו"ברית"?

ישנן שתי מדרגות עליון ותחתון. הנהגת העליון כלפי התחתון נעשית בשתי צורות: "זכות" ו"ברית". שני המצבים הללו מאפשרים לתחתון לעשות פעולה חופשית בבחירה שלו.

מהי "זכות אבות" בגשמיות?

בעולם שלנו נהוגה זכות אבות כלפי בן של צדיק. לא חשוב מיהו הבן עצמו. אם הוא נולד לצדיק, חושבים שגם בו יש משהו, וצריך לנהוג בו כבוד ולתת לו יחס מיוחד. אבל בהיסטוריה ידועים מעט מאוד בנים של צדיקים שנעשו למקובלים גדולים. זה דבר נדיר מאוד.

במישור העולם הזה נהוג להתייחס לזכות אבות רק בצורה בהמית. אם מתייחסים כך לבן מלך מפני שמגיעה לו ירושה, זה עניין אחר. אבל אם מודדים רוחניות, כמעט תמיד לא רוכשים אותה מהאב. כך לפי הדוגמאות שהיו בהיסטוריה. מלבד זאת, לרבים מהמקובלים הגדולים היתה משפחה מרובת בנים.

את כל המושגים יש לפרש רק מבחינה רוחנית. כל החסידות נפלה מפני שהתחילו לעסוק בזכות אבות בצורה גשמית במקום רוחנית, ופירשו אותה לא נכון. במקום להעמיד תלמידים נכונים, כלומר, את התלמיד הראשון במקומו של הרב שנפטר, התחילו להעמיד את הבן שלו. וכך נפלה החסידות מדרגה רוחנית לדרגה גשמית, והגיעה לפשיטת רגל.

איך יכול העם לדעת מי הוא בעל השגה?

אין מה להאשים את העם. העם לא יכול היה לנהוג אחרת.

למה התלמידים החכמים לא תפסו בעצמם את המקום הראוי להם?

התהליך הזה קרה מעצמו במהלך ההיסטוריה. אלפי שנים היו בעמנו, בקהילות היהודיות בארצות המזרח ובאירופה, בפולין, רוסיה, גרמניה, צ'כוסלובקיה וכולי, הרבה מאוד חכמים, מקובלים, שמתוך זיכוכם, אף על פי שהרצון לקבל לא היה גדול, הספיק להם ללמוד תורה בכל מיני אופנים, כדי לקבל ממנה התרשמות מספקת להרגיש רוחניות. ולכן כל הרבנים ללא יוצא מן הכלל היו בהשגה רוחנית כלשהי, אפילו הקטנה ביותר.

ההתפתחות האנושית במשך ההיסטוריה לא באה בצורה ליניארית, בהתפתחות קבועה ומתונה, אלא בשיעור משתנה ובתנודות גדולות. וכך קרה שהתפתחות במרוצת המאה ה-02 היתה מהירה פי כמה וכמה מזו שבאלפי השנים הקודמות לה, שבהן הרצון לקבל עדיין לא בער בתוך האדם, וההתפתחות היתה רק בדרגה אנושית.

אבל כל התפתחות באה מתוך התפתחות הנשמה, ומנקודת תצפית זו רואים איך התפתחות הנשמה פרצה פתאום החוצה, במיוחד במאה ה-20 אגו, כל התכונות האגואיסטיות באדם, התחילו לצאת, והם שהביאו מצד אחד להתפתחות טכנולוגית ומדעית ומצד שני גרמו לירידה הרוחנית. כך קורה אם האגו עולה וכנגדו אין תיקון. לכן התרחשו מלחמות עולמיות וכל אותם מאורעות ידועים. מה יקרה במאה הנוכחית עוד נראה, היא רק החלה.

וכך, עד תחילת המאה ה-20 כל רב היה בעל השגה. לכל קהילה היה רב מקובל, שלו חדר קטן שבו התכנסו תלמידים ולמדו ממנו איך להיות מקובלים. חוץ מהקבוצה הזאת היתה לכל מקובל קהילה, עדה של אנשים, שלא למדו תורה ולא ידעו תורה. הם היו באים להתפלל ולקבל ברכה, ואחר כך הולכים לעסוק בענייניהם. הם עסקו בעיקר במסחר, כי בכל המדינות הללו, בפרט ברוסיה, נאסר על היהודים לעסוק בתעשייה ובחקלאות. חלקם הרוויחו כסף רב, בזמן שהאחרים ממש גוועו ברעב. הם באו לנשק לרב'ה את היד, נתנו לו כסף, ולא היו צריכים דבר פרט לברכה כדי שיצליחו בעסקים.

אבל עם מותו של הרב הם התחילו לקבוע מי יבוא אחריו. הם ידעו שיש עניין של זכות אבות, שהבן יורש הכול מאביו, אלא שהם התייחסו לכך באופן גשמי, אמרו שהבן הזה גדל אצל אבא גדול, בחדרו, בביתו, אכל משולחנו, וכולי. וכך הם בחרו בבן במקום בתלמיד הראשון מחדרו של המקובל.

האם כל תלמיד ראשון היה בעל השגה?

כל תלמיד ראשון של מקובל גדול היה בעל השגה. ולא רק הוא, היו איתו עוד כמה בעלי השגה. אבל לא ניתנה להם שום אפשרות לקבוע משהו. הגבירים פסקו ואמרו, שהם תמכו כספית ברב ובקבוצת התלמידים שלו כדי שיישבו וילמדו, ועכשיו הם רוצים שהתלמידים ימשיכו לשבת וללמוד, ושבנו היפה והמוצלח של הרב ינהיג את הקהילה.

עד הנוהג הזה חסידות היתה חסידות. מנהג החסידות שיסד הבעל-שם-טוב נועד לקבוע לכל רב גדול מסגרת ("חדר"), שבו ימשיך ויעסוק בהפצה של הקבלה. כדי שיבחר מהקהילה את הבחורים הטובים ביותר ויעשה מהם מקובלים.

אבל מה שקרה בהמשך הביא לכך, שאחרי כמאתיים שנה, במקום הנהגה של תלמידו הראשון של המקובל, שהיה בעל השגה, הנהיגו את החסידות עשירי הקהילה, שהחזיקו את המסגרת הזאת בכספם, ולא הבינו מי היא ומה היא וגם לא היה להם איכפת. הם ראו במינוי בנו של המקובל עניין מחויב המציאות, שכביכול כתוב עליו בתורה, שהבן יורש את אביו, ו"בן בכור נוטל פי שניים" - מגיע לו פי שניים.

למה מקובל שעומד להסתלק לא מכתיר בחייו את יורשו?

זה לא עוזר שהמקובל אומר, ופרט לכך, המקובלים בדרך כלל לא מנהיגים את העניין הזה בצורה ברורה. גם מקובל ברוסיה או בפולין היה אומר לעצמו שכבר נתן לממשיכים אחריו את כל הדרך להגיע להתקדמות רוחנית. הם יודעים שצריך לעשות ביניהם אהבת חברים וקשר בין החברים. וכך הגדול מבין החברים יוכתר. ואם לא כך יהיה, מה יעזור שהמקובל יגיד? מישהו אחר ינהיג אותם, מפני שהם עדיין שייכים קצת לגשמיות וקצת לרוחניות, ואז לא צריך מנהיג שיודע טוב יותר, אלא מנהיג שיודע להחזיק את כולם ושיש לו גם כושר מנהיגות, בנוסף לגודל השגה.

ישנם מקובלים גדולים בהשגה, אבל אינם מסוגלים לעבוד במעשה. למשל, לרבי שמעון, ולא לרבי עקיבא, נתנו לכתוב את ה"זוהר", ורבי עקיבא לא השאיר לנו כתבים חוץ מכמה פסוקים בתלמוד. אבל את יסודות העבודה שלו כתבו שניים מתלמידיו, אחד ב"תלמוד" ושני ב"זוהר". כלומר, כושר ביצוע במישור העולם הזה לא אומר דבר על גודל ההשגה.

הסיבות לכך שמקובלים לא היו מעורבים בהכתרת היורש שלהם, גם מטעם בחירה חופשית וגם מטעמים אחרים, הן רבות. אבל בכל מקרה המצב הזה יכול היה להחזיק מעמד רק עד תחילת המאה ה-20, מפני שאז הכול נפל. התחילו לצאת באדם רשימות שהביאו להתפרצות הרצון לקבל, שהחל לבעור בתוך כל אדם ואדם, עד כדי כך שהאנשים פרצו את כל הגדרות ונעשו חילונים, עד לממדים המתגלים לעינינו היום.