142. השימוש בעצות
שיחה (16.1.03) על מאמר: "מהי 'ארץ יראה ושקטה', בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת שבת, עמ' 82
העבודה "יראה", וסופה "שקטה". "שקט" נקרא שמשיגים את הרצון בעל מנת להשפיע ועובדים איתו, ו"יראה" היא הפעולה שבאמצעותה מגיעים למטרה הזו. המטרה היא להידמות לבורא, הנגלה לאדם כמכלול של תר"ך פעולות בעל מנת להשפיע.
אם האדם מבצע פעולות בעל מנת להשפיע בכל תר"ך האיברים (תרי"ג ושבע דרבנן) שמהם מורכבת הנשמה שלו, הכלי שלו, בכל תרי"ג הרצונות שלו יחד, הוא מגיע להידמות לבורא. כי על ידי האור נבנה בו "גוף" הנקרא כלי של נשמה. ואם האדם מקיים על מנת להשפיע בכל רצון ורצון שבכלי הזה ובכל הרצונות יחד, הוא נעשה דומה לאור שברא את הכלי - לבורא.
איך מגיע האדם להיות דומה לבורא? על ידי תיקון כל רצון ורצון בפעולה בעל מנת להשפיע. לבצע פעולה בכל רצון ורצון עם כוונה בעל מנת להשפיע נקרא לבצע "פקודין", פקודות (מהמילה "פיקדון"). כנגד כל אור שברא רצון, מבצעים ברצון הזה פעולה בעל מנת להשפיע, ואותו האור ממלא את הרצון על ידי זיווג דהכאה, המשווה את הכלי, את הרצון, לאור. כך נעשה הרצון דומה לבורא.
המטרה היא להגיע לביצוע הפקודות. לבצע אותן נקרא "לקיים תורה ומצוות". קיום 620 פעולות בעל מנת להשפיע נקרא לבצע את מעשה המצווה. והאור הפנימי שמתקבל בכלי, בכוונה על מנת להשפיע, נקרא "תורה". ביצוע כל הפקודות הללו יחד, כשכל האור שלהן נכנס יחד ומתגלה כאחד, נקרא "גמר התיקון" של הרצונות בכוונה בעל מנת להשפיע, בקבלת אור התורה.
איך מתקנים את ה"גוף"? כנגד כל פקודה ופקודה ישנן עצות איך לבצע אותה. "פקודה" נקרא לרכוש כוונה בעל מנת להשפיע, ועל ידה לעשות זיווג דהכאה ולבצע פעולה בלקבל על מנת להשפיע. ועצה קודמת לה. "עצה" היא איך לעבור בכל רצון ורצון מכוונה על מנת לקבל, מהכוונה לעצמי, לכוונה בעל מנת להשפיע, כוונה לבורא. את המעבר הזה עושים על ידי פעולות הנקראות "עצות", ובדומה לעולם הזה הן מייעצות לאדם מה לעשות.
למה זקוקים לעצות הללו? כי בעבודה הרוחנית יש עניין של בחירה חופשית של האדם, ועניין של מעבר דרך המחסום, פעולה המתבצעת ללא פיקוח ישיר של האדם, מפני שהוא נמצא ברצון על מנת לקבל ובכל גופו מתנגד לעבור לרצון על מנת להשפיע, שאין מנוגד ועל טבעי ממנו. ולכן נדרשות "עצות", פעולות עקיפות שאינן מובנות בזמן הביצוע.
הפעולות הללו אינן פעולות ישירות על הרצון, שמרכיבות כוונה על מנת להשפיע במקום כוונה על מנת לקבל, אלא פעולות עקיפות שגורמות לכוונה על מנת לקבל להתחלף לכוונה על מנת להשפיע, על ידי האור המחזיר למוטב. העצות הן כל מיני תחבולות, שגורמות באופן עקיף לאור לבוא ולעשות את העבודה שלו על האדם.
למה צריך לעשות פעולה עקיפה? כי הרצון לקבל לא ייתן לבצע פעולה ישירה. אי-אפשר להיות בתוך הרצון לקבל, ובאותו זמן להרוג אותו. אם הגוף יראה את הכוונה להשפיע בצורה ישירה, הוא יתנגד לה בכל תוקף ולא ייתן לנו אפילו לחשוב עליה. והנה אנחנו בכל זאת קמים לפנות בוקר, ובאים ללמוד, ושומעים על הרצון להשפיע, וכביכול מתכוננים לקבל את תכונת ההשפעה.
למה? כי לפני הרצון לקבל נמצאת הסתרה מתוחכמת, והוא לא מבין מה הולכים לעשות לו, שמביאים אותו לשחיטה. והוא עוד מוכן ללכת אליה בעצמו, כביכול לרצות בה, ועד הרגע אחרון לגרום לכל הפעולות מבלי לראות שהן לרעתו, אלא רק הפעולה האחרונה, מתרחשת בהיסח הדעת מהרצון לקבל. אבל אז כבר מאוחר מדי, כבר שחטו אותו, והוא נעשה לרצון עם כוונה על מנת להשפיע.
לכן "עצות" הן מרכיב מסובך מאוד. מערכת משוכללת מאוד עומדת מעל האדם כדי להחדיר בתוכו ובסביבתו נתונים שיאפשרו לו להתקדם כל העת, מבלי לדעת איך זה קורה, מבלי להבין סיבה ומסובב, אלא רק לעשות כל מה שבידו ובכוחו לעשות. ואז, יום אחד, הדבר מתרחש.
העיקר הוא להסכים עם כל מה שבא בכל רגע, ולצרף אליו את המטרה כפי שאני מבין אותה, ואת הבורא כמו שאני מתאר לעצמי אותו. ואז, מהפעולה הזאת האדם מתקדם בצורה המועילה ביותר למצב הבא, שגם בו המטרה והבורא עדיין נעלמים, ושוב עליו להכניס אותם לתמונת המצב.
וכדי לתקן את הכוונה על הרצון, שיהיה עם כוונה על מנת להשפיע ולא עם כוונה על מנת לקבל, לעבור מ"חוץ לארץ" ל"ארץ ישראל" שההבדל ביניהם הוא בכוונה, העצה הראשונה היא יראה. כמו שבעל הסולם מתאר ב"הקדמה לספר הזוהר", שישנם שני סוגי יראה בתוך הרצון לקבל, קודם יראה מהעולם הזה, כשהאדם מתיירא מה יהיה לו ולבניו בעולם הזה. "בנים" הכוונה למה האדם מוליד, מה הוא רוכש, מה יש לו. ואחריה גם יראה מהעולם הבא.
בני האדם, בניגוד לחיות, מרגישים את מושג הזמן. אין הכוונה למה היה אתמול ומה יהיה מחר, שזאת מרגישות גם חיות ובהמות וטוב יותר מהאדם, כי האדם התרחק מהטבע ולא מרגיש מה יהיה. חיות מרגישות מה יהיה אפילו בעוד יומיים-שלושה וגם זוכרות מה אירע אתמול ופועלות לפי הידע הזה. אך האדם נמצא למעלה מהזמן של העולם הזה, הוא זוכר את הדורות הקודמים. הוא לומד מהם, מההיסטוריה, מכל ההתפתחות שלהם, ממקרים שקרו לפני מאות ואלפי שנים, מתוך ספרים, יש לו כלים לכך.
האדם גם עובד בשביל העתיד, עכשיו אולי רע לו, אבל בעוד מאה שנה יהיה לו טוב. הוא מוכן להקריב את חייו למען עתיד טוב יותר. אבל הרגשת העתיד מביאה את הרגשת החיסרון, יראה מהעולם הבא. מה יהיה לי בכל המטמורפוזות שאני עובר, מכל הסיבובים שעברתי והאם אני מכין לעצמי בזאת עתיד טוב יותר.
שתי היראות הללו הן יראה שנמצאת באדם בעולם הזה. והיראה השלישית היא לא כלפי האדם עצמו, אלא כלפי משהו מחוץ לו. לא כלפי החברה והמדינה והעולם, מפני שגם הם חלק ממנו, אלא לגמרי מחוץ לגופו וללא שום חשבון לעצמו. היראה הזאת היא רק על מנת להשפיע לבורא, אבל היא גם כלפי החברה בניתוק מוחלט מהעצמי, כבדיקה שלה כלפי הבורא. כי למען הבורא או למען החברה זה אותו דבר.
האדם צריך להגיע ליראה השלישית. אם יש לו יראה כלפי הבורא, חיסרון להשפיע לבורא, מתוך החיסרון הזה הוא יכול לקבל על עצמו "עצות" איך להגיע לכוונה בעל מנת להשפיע. ואז על ידי רכישת הכוונה להשפיע הוא עושה את הפעולות על מנת להשפיע, הנקראות "פקודות".
זאת אומרת, יש כאן שרשרת פשוטה של התפתחות רוחנית באדם, מיראה ראשונה ליראה השנייה וליראה השלישית, שהיא "המאור שבה מחזירו למוטב", שעושה כל מיני "עצות" הנקראות "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה."
גם ה"עצות" האלה נקראות "תורה ומצוות", אבל הן לא "תורה ומצוות" כאלה שמקבלים את מאור התורה על מנת להשפיע, אלא שמזמינים את מאור התורה שיחזיר למוטב, ואז כל ה"עצות" הן כל הפעולות בחברה ובלימוד הנקראות "מצוות", שהן כל פעולה ופעולה היכולה לעורר על האדם אור מקיף הנקרא "תורה".
כלומר, יש שתי צורות של "תורה ומצוות": "תורה ומצוות" שמתקנות את הרצון מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע או "תורה ומצוות" שהן פעולות של זיווג דהכאה על ידי המסך, וקבלת האור הפנימי בעל מנת להשפיע.
מה מתקנים - כוונות או רצונות?
לעולם איננו עוסקים ברצון עצמו. הרצונות מתעוררים באדם בלי לשאול את פיו וכל רצון בא מלכתחילה עם הכוונה על מנת לקבל, ועל האדם לטפל רק בכוונה בעל מנת להשפיע. לכן כל מצב ומצב שהאדם נמצא בו הוא בעצם רצון. רצון זה מלכות. מלכות נקראת "עולם".
אם כך, מהו העולם שלי? מהו סך כל ההרגשה שלי? סכום רצונות, תשלובת של רצונות, שכל אחד מהם מתגלה באופן מיוחד, בעוצמה מיוחדת ובקשר מיוחד עם הרצונות האחרים, ושכתוצאה ממנה אני מרגיש בתוך הרצונות הללו תופעה מסוימת. התופעה שאני מרגיש בהם מורגשת אצלי כמצב שלי, כעולם שלי. אם המצב הזה עומד בפני עצמו, הוא נמדד באדם רק כטוב או רע. האדם בודק אותו לפי הרצון שלו, איך הוא יכול להיטיב לרצון הזה - עד כמה הרצון הזה עדיין לא מלא דיו כנגד הרצונות שהתגלו עתה.
העבודה עם הרצון מתבצעת בכל פעם שבה האדם נמצא בתוך רצון ומרגיש נוכח בו, כלומר, שיש לו כל מיני רצונות שהוא מרגיש בהם מה שמרגיש, שהם רצונות שיהיה לו טוב בהם. המטרה היא להתאים לבורא על ידי הרצונות הללו. אבל כדי שהאדם יוכל להתאים את הרצון שלו לבורא, שיהיה דומה לבורא, שיהיה בדבקות אליו במצב שהוא נמצא בו, חסרה לו באותם הרצונות כוונה בעל מנת להשפיע.
איך אפשר לשנות את הכוונה? חסרה לו בתמונת העולם שלו רק המטרה, המקום שאליו צריך להגיע ושהוא צריך להגיע על ידי המטרה הזאת לבורא, שישכון בו. ואז הוא יהיה כמלכות שבה נמצא השוכן. לא סתם מלכות, רצונות שהם "העולם השלי", שאין לו שום קשר עם המציאות. אלא אם כן האדם מתוקן, ואז הכוונות שלו הן כלפי הבורא ולמענו. ואז הבורא שוכן בו, והוא מרגיש את הבורא ונמצא בדבקות עמו בתוך עצמו - הבורא ממלא אותו. אז עליו לחפש איך לקרב את התמונה הזאת לעצמו. בעל הסולם מתאר זאת בספר "פרי חכם - אגרות", במכתב בדף ס"ד.
ומתוך הפער בין שני המצבים הללו, בין התמונה העכשווית שהאדם נמצא בה לבין מה שאליו הוא צריך להגיע בעוד רגע, שנקרא ה"עולם הבא", אם האדם מתעמק בו ומתחיל ללמוד את המצב, הוא מגיע לכל העצות איך לעבור מהמצב הנוכחי הלא מתוקן למצב הבא, המתוקן. איך לעבור ממצב הזה למצב הבא נקרא לבצע עצות, מה שמייעצים לנו אנשים שכבר עברו את המצבים הללו. לכן הם חכמים ולכן הם מדריכים אותנו.
איך ממשים את העצה?
בכל רגע ורגע האדם נמצא בהתעוררות של רצונות אחרים, בקשר מיוחד ביניהם, במידות מיוחדות של כל רצון ורצון, באופן שהם כבר רצון אחר, ועוד. ה"עולם שלי", המצב הפנימי של האדם, משתנה כל הזמן. הרצונות משתנים, הרשימות. והאדם רק צריך כל פעם להרגיש איפה הוא נמצא ולאן הוא צריך להגיע, ואיך עליו להתאים את עצמו למצבים המשתנים כך שבכל פעם המטרה והבורא יהיו רצויים ומורגשים בכל הרצונות, וקובעים איך הרצונות פועלים ומתבצעים. כמו שבעל הסולם מתאר, "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא". לפי המטרה, האדם צריך לתאר מה הוא רוצה שיקרה עכשיו.
למה הקשר בין כל המצבים הוא קשר של סיבה ומסובב?
הקשר בין כל המצבים של האדם הוא קשר של סיבה ומסובב, מפני שבאותה שרשרת שבה הנשמה שלו התגלגלה, גלשה והידרדרה מלמעלה למטה, מכלי שעבר חטא בדרגת אדם הראשון וירד למטה דרגה אחר דרגה עד לנפילתו למצב הנוכחי, הנמוך ביותר, ואחר כך עלה ממנו במשך עשרות גלגולים עד למצב של תחילת הדרך, בהכרה איפה הוא נמצא, עכשיו האדם ממשיך לממש את אותה שרשרת מצבים בחזרה כלפי מעלה. הוא כביכול מגלגל אותה חזרה למצב הקודם.
כל המצבים שהאדם עובר הם מוחלטים, חתומים ומוכנים בתוך הנשמה שלו. הקשר ביניהם הוא של סיבה ומסובב, כמו שלומדים בקבלה על הקשר בין הפרצופים, שאח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון. לכן אי-אפשר לדלג על שום שלב, לקפוץ מדרגות, לחסוך מצבים או ללכת בכלל בדרך אחרת, אפשר רק לזרז את התחלפות המצבים.
כל העצות נועדו רק לזרז את הזמן, וכל הפקודות הן איך לבצע כל פקודה ופקודה בצורה המועילה ביותר - המהירה ביותר. אי-אפשר לבצע אחרת, לא כמותית ולא איכותית. הפעולה היא אותה פעולה שנקבעה, אבל הדרך להגיע מהר יותר גם לעצה וגם לפקודה - גם לתיקון וגם לביצוע הפעולה עצמה, זאת כל ההשתתפות האדם בבריאה כחלק הפעיל והדוחף. את ההשתתפות הפעילה הזאת הבורא רוצה ממנו, שידחוף חזרה עד הסוף את כל השרשרת הזאת. ואם לא, הוא יעזור לו באמצעות הייסורים לגלות שהוא לא דוחף.
ואין יותר מזאת. גם אם היה האדם בוחר בעצמו באיזה מצב הבא להיות כלפי המטרה, גם אם מחפשים מכל האפשרויות שיש, במה לקבוע את הבחירה של האדם, זאת הבחירה היחידה. חוץ ממנה אין דרך לקבוע, זה הגורם היחיד שאפשר לומר עליו שהוא עשוי להיות חופשי, ויתר המרכיבים, הרשימות, כל שרשרת הרשימות שנמצאת בנו, אין צורך שיהיו חופשיים.
אין שום חשיבות באיזו צורה ובאילו פעולות מגיעים לדרגת הבורא, להיות כמוהו ב"זיווג דלא פסיק". האפשרות הזאת שנקבעה כבחירה חופשית היא אכן היחידה, כי יתר המרכיבים הם דוממים, אין להם שום חשיבות לעומת הבחירה החופשית היחידה הזאת, לדחוף בעצמי את כל התהליך כדי שיתרחש.
מתי מתחילים להשתמש בעצות?
כל מה שעובר על האנושות כולל את העצות האלה. רק העצות נמצאות עדיין בדרגות שכביכול אין להן קשר ישיר עם התפתחות לקראת המטרה. מה מייעצים לאנשים בכל חברה? להשתמש ברצון לקבל שלהם בכל מיני צורות המועילות להם ולחברה. כלומר, בכל הפעולות שלו האדם דוחף את עצמו באופן לא מודע לגמר התיקון. ומנקודה מסוימת הוא יכול להתחיל לדחוף את עצמו למטרה בצורה הכרתית ומדעית. זאת אומרת, כל אדם, אם ירצה או לא ירצה, עושה עבודת ה', ופרט לכך הוא לא עושה דבר. כך גם רואים מלמעלה. מצד הבורא כולנו צדיקים.
האם האדם יודע איך פועלת עליו העצה?
האדם לא יודע למה העצה צריכה להביא אותו ובאילו דרכים היא פועלת בו. אם הוא היה יודע, הרצון לקבל שלו בשום פנים ואופן לא היה מניח לו לבצע את העצה. לכן עצה מבצעים ללא ידיעה, תמיד למעלה מהדעת, כביכול מחוץ למערכת.
לאדם נדמה שהביצוע של העצה מתרחש מחוץ למערכת שלו, שאי-אפשר לעשות אותה באופן ישיר אלא דרך מישהו או משהו, כי הוא עדיין ב"לא לשמה", בעל מנת לקבל. אבל על ידי הפעולות האלה הוא מתקרב ל"לשמה".
כלומר, כל הפעולות שהאדם עושה כדי שיהיה לו טוב - בא ללמוד כדי שיהיה לו טוב, נמצא עם החברים כדי שיהיה לו טוב - מבלבלות כביכול את הרצון לקבל, אבל הן לא "עצה". "עצה" היא פעולה שהאדם עושה נגד הרצון לקבל, שהופכת אותו לרצון להשפיע.
האם ההסתרה נועדה לבלבל את האדם?
ההסתרה עצמה היא פעולה מיוחדת מלמעלה. כל העולמות והפרצופים שיורדים מלמעלה למטה כולם דרגות ההסתרה, פעולות. ומלמטה למעלה, כשעושים עליות ותיקונים, עושים פעולה אחרת מההסתרה, שהיתה קודם מלמעלה למטה.
הסתרה לא נועדה סתם לבלבל את האדם כדי שיבצע משהו, אלא ביצוע הפעולה הוא על ההסתרה עצמה, כדי להביא לגילוי. זאת אומרת, פעולה בעל מנת להשפיע וגילוי והתאמה וקיום פקודה הם היינו הך. אבל אם הם מתראים כלפי הרצון לקבל באופן לא ישיר, דרך האחוריים של העליון, זה נקרא שהאדם נמצא בהסתרה.
האם על ידי המעבר מעצות לפקודות מטפסים בסולם המדרגות או שפעולות של עצות ופקודות הן קבועות בכל מצב?
לכל מצב ומצב בזמן ההכנה יש אותה עצה, לבנות חברה חזקה יותר וללמוד ביתר יעילות, באופן מטרתי. העצה היא כביכול אחת, אבל על מצבים שונים שמזמינים לאדם. האדם עובר תרי"ג מצבים מפני שיש לו תרי"ג רצונות, ולא שעליו לעשות תרי"ג פעולות השונות באיכות הפעולה.
מתעורר רצון מיוחד, האדם עושה עליו תיקונים, עוד רצון, הוא עושה גם עליו תיקונים. פעולת התיקון היא אותה פעולה, להביא כל רצון ורצון ממצב על מנת לקבל למצב על מנת להשפיע. אבל מפני שהרצון הוא שונה, נדמה לאדם שהביצוע משתנה, שהוא נמצא בסיטואציה אחרת, שהוא חי כל פעם חיים חדשים. אבל התוכן נשאר אותו התוכן.
מה בעל הסולם כותב בספר הזוהר על פקודין ועיטין?
בספר "הזוהר" (כרך א', דף רמ"ב) בעל הסולם כותב על פקודין ועיטין תחת הכותרת: "ביאור כללי לכל י"ד הפקודין ואיך מתחלקים לז' ימי בראשית"אומרים שכל התורה מתקבצת למה שמסופר ב-ז' ימי בראשית, וכל ז' ימי בראשית מתקבצים ליום אחדליום ראשון. ובעל הסולם כותב איך ז' ימי בראשית מתקבצים לי"ד פקודין, לארבע עשרה פקודות שאם מבצעים אותן, מבצעים את כל התיקונים.
אות א': "המצות שבתורה נקראות בלשון הזוהר פקודין. ונקראות אמנם גם בשם תרי"ג עיטין", לא די שלא ידוע לנו מהו המושג הזה, "מצוות שבתורה", הוא גם מוסיף ואומר שבאותן המצוות שכתובות בתורה יש פקודין ויש עיטין.
"וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא אחור ובחינת השגת הדבר נקרא פנים". לא פנים ואחוריים של הכלי אלא פנים ואחוריים של הפעולה.
"ועל דרך זה יש בתורה ומצות, בחינת נעשה ובחינת נשמע. כמו שאמרו חז"ל (שבת דף פ"ח) עושי דברו לשמוע בקול דברו", כלומר, קודם עשייה כלשהי ואחר כך שמיעה. "ברישא עושי והדר לשמוע וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו מטרם שזוכים לשמוע", אם מתקנים ועושים, זוכים "לשמוע" - לקבל תגמול.
ואז "נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור" - הכנה, "וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו", כתוצאה מהעצות, "נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין, והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף, ונמצא בעשית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד". בנשמה יש בסך הכול תרי"ג חלקים, תרי"ג רצונות ("גוף" נקרא רצון לקבל), אם מתקנים אותם, יש עליהם תרי"ג כוונות. ואם מקבלים את האור על ידי זיווג דהכאה, יש תרי"ג פקודות ("אבר וגיד" הכוונה, שכתוצאה מצמצום ב', גם מ-ג' דעביות וגם מ-ד' דעביות אין כלים אמיתיים, אלא כלים לפני גמר התיקון, של"ב האבן לא משתתף בהם).
"והוא בחינת הפנים של המצות", האור ממשיך למלא את הכלים, "ומבחינה זו דפנים של המצות, שנקראות אז בשם פקודין, מבאר רבי שמעון את הי"ד פקודין הנ"ל", למה י"ד? הרי יש תרי"ג, יש י"ד קבוצות, "כי י"ד אלו, הן הכוללות לכל תרי"ג הפקודין, כמו שז' ימי בראשית הם כוללים לכל ז' אלפי שני, ולכן חילק אותן תחת הז' ימי בראשית, וקשר לכל אחת ביום המיוחס לה. ולפי שהן כוללות לכל תרי"ג הפקודין, ראוי להתאמץ לקיימן בכל יום תמיד כמה שאפשר".
הפעולות הללו נחלקות לארבע עשרה קבוצות, שמותאמות לשבעת המצבים העיקריים שהאדם עובר הנקראים "שבעת אלפים שנה" או "שבע ימי המעשה". "שבע ימי המעשה" יורדים ממעלה למטה, והאדם צריך לקיים אותם מלמטה למעלה, עד שדרך כל הימים האלה הוא מגיע לשבת בעצמו. לכן יש התאמה בין מה שהאדם עושה כל יום ויום לבין עיטין ולפקודין. המצבים הללו נמצאים בעולם האצילות, ולא שייכים לעולמנו ולמצבנו או למה שהאדם עושה בגוף הפיסי שלו, בידיים וברגליים. הוא לא יכול לעשות או לקבוע בהם משהו.
אות ב': "פקודא קדמאה היא יראה בגין דאיהו רב ושליט, כלל כל התורה ומצוה". זאת יראה. "והיא מדרגת או"א דאצילות סוד היו"ד דשם הוי"ה, שהיא בחינת אוירא דכיא דג"ר דבינה. אשר רב, הוא אבא עלאה, שבו גניז חכמה סתימאה דאריך אנפין, שהוא הי'. ושליט הוא אמא עילאה, שהיא המילוי וד' שבי'" לא מדובר בעצות, כשמתקנים את הרצון לקבל בכוונה בעל מנת להשפיע, אלא על פקודין, כשמבצעים את קבלת האור בעל מנת להשפיע, הנקרא "לעשות מצווה".
"ולפי שבהם גניז חכמה סתימאה דאריך אנפין"החוכמה נגנזה בתוכם ולא עוברת לתחתונים - "שהעולמות", כל המדרגות שנמצאות למטה מטבור דאריך אנפין או למטה מאבא ואימא, "אינן כדאין לקבלן ממנו טרם גמר התיקון, ועל כן אינם משפיעים אלא אור חסדים לבד", מאבא ואימא ולמטה "הנקרא אוירא דכיא", אוויר, ועוד "דך", שאין בו חוכמה.
"ומסבה זו אין להם מאמר גלוי בתורה, כי ה"ס בראשית ברא אלהים וגו', שהוא מאמר סתים שלא נזכר האומר, והפסוק השני והארץ היתה תהו וגו', הוא פירוש ענשה, למי שאינו מקיים מצות יראה זו כהלכתה, והן ארבע מיתות, כי תהו הוא חנק, ובהו הוא סקילה, וחשך הוא שריפה, ורוח הוא הרג". ישנם ארבעה מצבים, ארבע מיתות של הרצון לקבל שיש לעבור, ועל ידי הפעולות האלה הם באים לתיקון.
אחר כך בעל הסולם מתאר באות ג': "פקודא תנינא היא אהבה בב' סטרין הן בסטרא דטיבו והן בסטרא דדינא קשיא..." וכולי, איך מתקיימות כל הפקודות הללו בראש דעולם האצילות. וכדי להגיע לפקודות האלה קודם כל צריך עצות.
גם בסוף מאמר "יציאת רשב"י מהמערה" (ספר "הזוהר" כרך א', "בראשית" דף קפ"ד, טור א', למטה) המספר מה האדם מגלה כאשר המדרגה הנקראת "רבי שמעון" יוצאת לגילוי, כותב בעל הסולם: "פתח ר' שמעון וכולי: כל המצוות שבתורה שנתן הקב"ה לישראל הן כתובות כולן בדרך כלל בפסוק "בראשית ברא אלוהים", עד המאמר ויהי אור. כמ"ש "והולך, שהוא מצות היראה ועונשה, ובה כוללות כל המצות שבתורה". הכול מתקבץ ומתגלגל בחזרה לכתר, לרצון להיטיב לנבראיו, שממנו הגיע הכול. וקיבוץ כל הפעולות האלה, כשהאדם יודע מה הוא צריך לבצע בכל פעולה ופעולה, נותן לו את הכיוון הנכון למטרה.
אחרי כן, במאמר "פקודין אורייתא פקודא קדמאה", בעל הסולם מבאר שהפסוק "בראשית ברא אלקים" כולל את כל הפקודות, כל התיקונים, כל המילויים, כל מה שיש במציאות, ועלינו לבצע. כל מה שהמציאות צריכה לעבור. "זה היא המצוה הראשונה לכולן, מצוה זו נקראת יראת ה', הנקראת ראשית, שכתוב, ראשית חכמה יראת ה'". הוא הולך ומבאר את הפקודין דאורייתא. כל פעולות התיקון המתוארות במאמר מתבצעות בג"ר דאצילות, וכל הדרך נחלקת לעצות, ואחריהן לפקודות.
האם העצות עוזרות לברר את הבחירה החופשית שלו?
לעולם איננו יודעים איך לעבור ממצב למצב, והבחירה היא לחפש עצות. לא לחינם החיפוש אחר הדרך להגיע למצב הבא נקרא "עצות". מלמעלה הפעולות ברורות, אלא שכלפי האדם הן לא ברורות. האדם נמצא בהסתרה. אם הוא לא היה בסתרה, לא היה ביכולתו לבצע דבר. מפני שיש הסתרה, הפעולות שצריך לבצע בהסתרה נקראות במקום "פעולות" - "עצות" - המלצות לנסות לבצע. ההמלצות מופנות אל החושים המעורפלים של האדם, משום שבלעדיהן האדם לא היה מסוגל להזיז אפילו אצבע לקראת התיקון.
ואצל האדם העצות הללו מתבררות לא כהוראות ברורות לביצוע, אלא כדבר מה שאפשר לעשות או לא לעשות, אפשר לבצע או לא לבצע, ואולי לבצע בצורה אחרת. וזאת מפני שהוא נמצא בחשכה ועליו להפעיל כאן בחירה חופשית. אם הוא היה רואה ויודע מה לעשות, אז הוא היה עושה ויודע או שהיה רואה שלא יכול לעשות, ואז לא רוצה לדעת. החשכה היא כדי לתת לאדם אפשרות בחירה לעשות מתוך עצמו.
הבחירה אינה בחירה בדרך, אלא חיפוש הדרך בחושך, חיפוש אחר המעשים והמחשבות שיביאו את המצב הבא. החושך הוא מכלול רצונות לא מתוקנים של האדם, שבהם הוא מרגיש שהוא נמצא בחשכה או לא נמצא בה. החושך הוא כלפי המטרה, וההרגשה הזאת נועדה בדיוק בחושך לתפוס את הבורא, ולרצות להביא אותו לכל נקודות החושך. ואז המצב מתבהר.
בחושך אפשר לראות אם הכיוון נכון או לא נכון רק לפי התוצאה. כמו שבעל הסולם אומר בספר "שמעתי" (מאמר ח'): "אל אחר אסתרס ולא עביד פרי". והתוצאה יכולה להיות רק אחת ופשוטה מאוד: "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה".
למה האדם לא מקבל גילוי אחרי כל פעולה שהוא עושה בהסתרה?
אם האדם היה מקבל גילוי לפני שתיקן את כל הרצונות שלו, שוב לא היתה לו בחירה חופשית. לאדם המתקדם בדרך יש יותר בחירה חופשית. למה בעולם הזה, פועל חופשי יותר ממנהל מפעל? מפני שאין לו הגבלות. הוא כביכול לא רואה הגבלות, לא מבין אותן.
מאין באות ההגבלות? מהחושך. אם מגלים הכול, אין הגבלה, האדם חופשי לעשות הכול. זאת אומרת, ככל שהאדם עולה במדרגות לפני שתיקן את עצמו, כך הוא נמצא כל פעם יותר בחושך וביתר הגבלות. בעל הסולם נותן דוגמה, שלפני זריחת החמה החושך הוא הכי כבד. לפני ביאת המשיח הקליפות מתגברות - "פני הדור כפני הכלב", "חוצפה ישגה", וכולי.
נותנים לאדם יותר ויותר חושך שיכביד עליו, יותר ויותר הסתרה, מפני שרוצים שיעשה בחירה חופשית בדרגה גבוהה יותר. מהי דרגה גבוהה יותר? בחשכה עמוקה יותר ויותר - "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" - יותר כישלונות, יותר הפרעות. אמנם בדרגות מיוחדות, במצבים מיוחדים, לא בדברים גסים ופשוטים, אלא בערמומיות שכזאת מלמעלה, אבל אחרת, איך תתקיים בו בחירה חופשית?
למה כל תהליך ההסתרה והחושך נקרא "צחוק"?
מפני שהתיקון אכן נעשה כך. לכן נאמר, "הקב"ה משחק עם לווייתן", "צחוק עשה לי אלוקים". "צחוק" הינו דבר מאוד גדול. לומדים על התופעות הללו בראש דאצילות.
האם דרך תורה ודרך ייסורים הן עצות או בחירה?
דרך תורה ודרך ייסורים הן בחירה איך להתעורר. אין דרך ייסורים. "דרך ייסורים" נקרא, שהאדם לא נותן את כל המרץ שהוא מסוגל לביצוע האידיאלי במצב הנוכחי, ואז הקלקולים האלה מתגלים אליו ככוחות שמכריחים אותו להגיע להכרת הרע, והכוחות האלה מורגשים אצלו כרעים, כייסורים. מי קובע האם המצב הנוכחי יהיה דרך תורה או דרך ייסורים, שאינה דרך כלל? הסביבה היא הקובעת. מקבלים ממנה מספיק כוחות להמשיך או שלא מקבלים. כי מתוך עצמו אין לאדם מה לחפש כוחות.
למה כל פעם הידע מה צריך לעשות נעלם לי?
זה נקרא "בחירה". בכל פעם הרצון לקבל משתנה, מפני שהאדם תיקן את הרצון הקודם, ובו כבר שאל את השאלה, וברצון לקבל הנוכחי עדיין לא קיבל תשובה, אלא רק הרצון התעורר. לכן צריך לחפש תשובה מה עלי לעשות. במצב הנוכחי האדם יושב בשיעור עם רצון לקבל חדש, כאילו מעולם לא שמע דבר, ושואל על המטרה כאילו אינו יודע כלום.
זה נקרא "כל יום יהיו בעיניך כחדשים", שהכול מתחדש. אבל מתחדש דווקא מפני שהאדם בירר את המצב הקודם. ולכן, גם אם יש לאדם אותן שאלות, וכביכול אותם מצבים "לעוסים", ואין בו כביכול שום חידוש, כל פעם ישנם בו חידושים, כי הרצון הוא חדש. לא ייתכן מצב שבו רצון חוזר על עצמו.
על מה בדיוק ההסתרה?
מסתירים מהאדם שהוא בהחלט יכול להתנתק מעל מנת לקבל ולחשוב על האחר. הוא לא מאמין שיקרה לו דבר כזה. הוא רוצה אותו מפני שיהיה לו טוב. הוא מוכן לחשוב על האחר כדי שיהיה לו טוב, אפילו על הבורא. הוא רוצה בכל לב ונפש שיהיה טוב לזולת.
אבל בפנים עובר חוט שני דק מאוד של "מה יהיה לי בתמורה", שהאדם כמעט לא מודה בקיומו. זה נקרא "לא לשמה" שמתוכו עוברים ל"לשמה". שיש כבר 99% "לשמה" ו-1% "לא לשמה", שמכל הנתינה הזאת תן לי רק אחוז אחד. כלומר, אני מוכן לעשות אותו מיליארדר, רק שיהיה לי מיליון אחד. בשבילו האדם עובד, אחרת הוא לא היה עושה אותו מיליארדר.
מוסתר מהאדם שלשם זה הוא עובד. ההסתרה היא על התוצאה, שהיא מנותקת מהרצון לקבל של האדם. שמכל הפעולות שלו הוא עומד להיות במצב של אי קיום. איננו מסוגלים לתאר לעצמנו את המצב הזה. ככל שהאדם מסובב וחושב שהוא כביכול מוכן לפעולה הזאת, אם הוא כביכול מוכן, אפשר לסמוך על הרצון לקבל שלו, שיש שם רווח כלשהו בשבילו. ועל כך ההסתרה, ומתוכה באות הסתרות נוספות של ערפול חושים, של פעולות ויחסים.
וככל שמתקרבים עוד ועוד לביצוע, החושך גובר. כלומר, האדם צריך להיות יותר ויותר בהסתרה מהתוצאה שבקרוב יגיע אליה. זאת אומרת, ככל שהאדם מתקדם, ההסתרה גוברת, אחרת הוא יברח מהדרך.
למה עושים יגיעה במקום אחד והמילוי בא ממקום אחר לגמרי?
זה עניין ההסתרה. אם האדם היה מתייגע ומתמלא באותו הכלי, הכול היה על מנת לקבל. יגיעה למילוי עצמי וקבלת מילוי באותו הכלי מורידים יותר ויותר לקליפות. אם מתייגעים במשהו אחד ומקבלים במשהו אחר - "יגעתי ומצאתי" - יש לאדם הזדמנות לבחירה חופשית.