אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ד / 144. אין כפייה ברוחניות

שיחה (29.1.03) על מאמר: "מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת פסחים, עמ' 97

האדם עובר הרבה מצבים ביחס לקיום אמצעים מסוימים שהוא נוקט. כל האמצעים שהאדם נוקט במצבו, כדי להגיע למגע עם הבורא, נקראים "תורה ומצוות". יש תורה ומצוות הנקראות "עיטין", עצות, ויש תורה ומצוות הנקראות "פקודין", פקודות.

תורה ומצוות בבחינת עיטין הן עצות איך להגיע למגע עם הבורא. ומגע עם הבורא הוא לפי מידת השתוות הצורה עמו. לכן כתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות, בכוחך עשה" - קבוצה, לימוד, עבודה מסביב, כל מה שיכול להביא את האדם ליחס לבורא, עד שהוא נקשר אליו כל היום וכל הלילה, והתאווה הזאת לא סרה ממנו, "עד שלא מניח לו לישון".

כל האמצעים שיכולים להביא את האדם למצב הזה, הם טובים. על כל אדם לעבור את כל חמש הדרגות ב"לא לשמה", מפני שכל אדם כלול מאותן בחינות של כולם. אולי באופנים שונים, אבל עליו לעבור אותם שלבים. ולכן, עד שהאדם לא מממש את כל העצות העומדות לרשותו, שהוא חייב לעבור מהמבנה של שורש נשמתו, הוא לא יכול לעבור הלאה.

כמו בזמן ההכנה, כשחייבים לעבור שלבים הנקראים "זדונות" ו"שגגות". "זדונות" נקראים מעשים להגיע לבורא, שעושים מטעם הרצון לקבל לעצמו, כשהאדם לא קושר את מה שקורה לו עם ההשגחה ועם הנהגת הבורא. ומזדונות עוברים למה שנקרא "שגגות", כשמרגישים שכל השלבים שאנו עוברים באים אלינו מהבורא.

על האדם לעבור גם זדונות וגם שגגות לפי מבנה הנשמה שלו, כדי שאף אחד מהם לא יחסר. מפני שאחר כך, בזמן שהוא זוכה לגילוי פנים ועובר להשגחת שכר ועונש, הוא חייב לכל הזדונות והשגגות האלה. וגם כשהוא עובר משכר ועונש לאהבה, לדרגות נצחיות בעולם האצילות, הוא עולה במדרגות עולם האצילות בהסתמך על זדונות ושגגות שצבר.

לכן חייב כל אחד ואחד לעבור את חמש ההבחנות הללו של "לא לשמה". ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" באות ד' לומדים, שהבחירה של האדם אינה אם לעבור או לא לעבור את ההבחנות האלה, אלא איך לגלות בעצמו רצון, רצינות, דחף, ללכת קדימה על כל הבחנה והבחנה - לצאת ממנה להבחנה הבאה בכוחות עצמו, ברצונות של עצמו. הרצון שלו למדרגה הבאה יהיה בלי שום קשר לאיך המדרגה הזאת נראית לו. זה נקרא להידבק לבורא" - המדרגה הבאה", הנראה לו בכל מצב ומצב.

וביחס הזה כלפי המדרגה הבאה, איך האדם רוצה שהיא תיראה לו כדי להתחבר עמה ביחס שלו, למען מה הוא רוצה את השגחתו של העליון, מבחינים בחמשת השלבים הללו או בחמשת סוגי היחסים הללו עם העליון, מ"על מנת לקנטר" ועד "עד שלא מניח לי לישון".

בעל הסולם אומר, שעד כמה ש"לשמה" נחשב דבר גדול, הדרגה שלפני ה"לשמה", דרגת ה"לא לשמה", היא דבר כה גדול, עד כי אי-אפשר לתאר אותה נכון. כי כל הדרגות האלה הן ביחס של האדם למטרה, ביחס שלו לבורא. לכן הקשר של האדם למטרה הוא מקום הבדיקה. אלא שלאדם הנמצא בהסתר פנים יש בעיה איך לדמיין, איך להידמות, איך לבנות יחס לָלא ידוע וללא מורגש.

בתחילה נוצר בו יחס ללא ידוע וללא מורגש, שנובע מסיבות שונות של טובת עצמו, "שיהיה לי טוב" לעומת הזולת או ביחס לעצמי, בדרגה גשמית או בדרגה רוחנית. עד שהיחס הזה הופך ליחס אגואיסטי כלפי הבורא. האדם מתייחס כבר אל הבורא, אבל עדיין כמקבל: ממי אני נהנה, ממי אני רוצה לקבל שכר, מה באמת אני רוצה ממנו, שהוא ימלא אותי.

וצריך לראות את החברה, שגם כלפיה יש לאדם אותן הבחנות כמו כלפי הבורא. מפני שבזמן שהבורא נסתר, הוא נתן לאדם, כדי שיכין את עצמו כמה שיותר קרוב ל"לשמה", את עניין הזולת. שאהבת הזולת או אהבת הבורא, שימוש בזולת או שימוש בבורא הם אותו דבר עבורו, מפני שבשניהם האדם יוצא מגדרו.

לכן אותם השלבים של "לא לשמה" שלומדים כלפי הבורא, לומדים כלפי החברה. בחברה האדם יכול למדוד, לבדוק את עצמו, לייצב את עצמו, ובהתאם לכך, בעבודה הדדית עם החברה, לראות כל דבר ודבר אם הוא מועיל לו בצורה אגואיסטית או בצורה מטרתית.

לכן גם כלפי החברה, כל חמש הדרגות הללו של "לא לשמה" נבדקות כלפי המטרה. האדם קובע את המצב שלו בחברה בהתאם למטרה, ואחרי שהוא בונה יחסים נכונים עם החברה ועם הבורא, שאין ביניהם שום הבדל, סימן שהוא מתייחס למשהו שמחוץ לו בצורה אמיתית. ואז רק עליו לראות שה"לא לשמה" שלו יהיה מטרתי וגבוה, "עד שלא מניח לי לישון".

איך "לא לשמה" יכול להתבצע בדרך של כפייה?

בקבלה לומדים, שאין כפייה ברוחניות. "כפייה" הוא כל מה שעומד בניגוד לרצון שלי. איך ייתכן שהאדם יעשה משהו נגד הרצון שלו? ואם הוא עושה משהו נגד הרצון שלו, איך ייתכן שהדבר הזה יהיה רוחני? אם כן, על מה נאמר "אין כפייה ברוחניות"? רוחניות נקראת "על מנת להשפיע" וגשמיות נקראת "על מנת לקבל". לא מדובר על הרצון עצמו או על הדרך לעבוד עמו, מדובר על הכוונה, שבה נמצא ההבדל בין גשמיות לרוחניות. לאדם יש רצון ליהנות. הרצון הזה על מנת לקבל נקרא "גשמיות", ועל מנת להשפיע נקרא "רוחניות". איך יכולה להיות בהם כפייה?

והדרך שבה אדם רוכש רוחניות - אחרי שהבורא רואה שהאדם ביצע כמה פעולות נכונות, נתן יגיעה וסכום יגיעה כנדרש, הוא פותח את עצמו בפניו והאדם רואה את גדלות הבורא, ומתוך זה נדבק בו, נכלל מאלוקות. וזה נקרא "עדות ה'", שהבורא מעיד ש"האדם לא ישוב לכסלו עוד", וזה נותן לאדם כוח להיות בעל מנת להשפיע, והבורא אומר שהוא כבר לא יחזור לסורו - האם הדרך הזאת לא נקראת כפייה?

האדם אינו חופשי להתחרט בכל פעם. אם הבורא נסתר, כל המצבים שלו, כל הפעולות שלו הן בהכרח בהסתר כפול או בהסתר רגיל, או בזדונות או בשגגות. הוא לא יכול לעשות משהו נכון וטוב, מפני שהבורא נסתר. ואם הבורא נגלה, כל המעשים שלו הם או שכר ועונש - מצוות, או אהבה נצחית - מעל המצוות.

לכן גם התוצאה מהתגלות הבורא היא כפייה. אם הבורא נסתר, האדם כפוי לעשות על מנת לקבל, ואם הוא גלוי, האדם כפוי לעשות על מנת להשפיע. אם כן, למה אומרים ש"אין כפייה ברוחניות", אם כתוב: "כופים אותו עד שאומר רוצה אני"? איך "לא לשמה" יכול להתבצע בדרך של כפייה?

"אין כפייה ברוחניות" הכוונה, שההחלטה של האדם צריכה להיות לפני המצב. בכל מצב ומצב ישנה נקודה, שבה האדם עצמו מחליט אם להוסיף יגיעה או לא להוסיף. כלומר, עליו לרצות את המצב הבא מתוך עצמו, לקבץ כוחות למצב הבא בעצמו או לחכות עד שירצה במצב הבא, אם מרוב ייסורים ואם מפני שהוא מאיר לו.

בעולם ישנם רבים המחכים עד שהבורא יעשה משהו. או שימשוך אותם קדימה על ידי הארה קטנה, יוכיח שרוחניות כדאית משתלמת, טובה יותר מהמצב שלהם. ואז הם מתפעלים מרוחניות ורצים אל הבורא. או שהם יושבים בחיבוק ידיים ומחכים, לא לדברים הטובים שימשכו אותם מלפנים, אלא לייסורים קטנים שידחפו אותם מאחור כדי שיזוזו.

אבל גם בדחיפה על ידי ייסורים וגם במשיכה על ידי תענוגים האדם לא מגלה את הרצון שלו להתקדם, אלא מחכה לכפייה. הוא מחכה לכפייה טובה, שהבורא יגלה את עצמו ואז הוא ירוץ אליו, או לכפייה רעה, שהבורא יסתיר את עצמו ואז הוא ירגיש את המצב שלו כבלתי נסבל ויברח ממנו קדימה. שני המצבים הללו לא נחשבים כמימוש זכות הבחירה.

זכות הבחירה ניתנת לאדם דווקא כשהוא נמצא במצב שבו אין לו שום כוח ושום רצון, שאין לו שום משיכה קדימה, לא מתענוגים ולא מייסורים. כשאינו יכול לעשות דבר, חוץ מחיפוש בסביבתו, בחברה שלו, בצורה גשמית, בהמית, ולא מתוך רצון, מקורות שיתנו לו דחיפה קדימה. או מתוך שהוא מגלה ייסורים במצבו או כשהוא מגלה את המאור, האור הנמצא במצב הרוחני הבא, הקרוב יותר לבורא.

הבורא נותן לנו הזדמנות לפעול ללא כפייה. לא צריך לחכות לכפייה, אלא לרצות להיות חופשיים. החופש שלנו הוא דווקא לא בהישארות במצב שבו עזבו אותנו מלמעלה, אלא בגילוי כוחות ומשיכה קדימה על ידי שני אמצעים - לימוד וחברה.

ואדם שלא עושה די פעולות כדי למצוא את הכוחות הללו שימשכוהו קדימה, לא מממש את הבחירה שלו. הבורא נותן כניסה לרוחניות, ל"לשמה", רק למי שגמר את העבודה ב"תורה ומצוות" בזמן ההכנה. כלומר, מי שחיפש וקיבץ בעצמו את כל המאמצים שלו להימשך לרוחניות "עד שלא מניח לי לישון". האדם לא נכנס לרוחניות לפני שהוא מלקט את כל האפשרויות, ההזדמנויות שניתנו לו לפעול בלי כפייה.

המצב שבו אין לאדם שום כוחות, שום רצונות, אלא רק ידיעה קטנה לאן לזוז, נקרא ש"הבורא שם את ידו של אדם על הגורל הטוב ואומר לו: "קח לך". הידיעה הקטנה מאוד בכל המצב האפל הזה נקראת להביא את האדם לבחירה חופשית. ואם בודקים את מצבנו היטב, אנו רואים שבכל רגע ורגע יש לאדם מצב של בחירה חופשית.

מה הן שבעים אומות העולם?

האדם צריך לעבור מצבים שונים, מתוך זה שמשורש נשמתו, ממבנה הנשמה שלו, נקבע שעליו לעבור את כל השלבים שישנם בה. מהי דרך התיקון? הבורא ברא רצון לקבל בדרגה רוחנית, בעל מנת להשפיע, וקלקל אותו - שבר ברצון לקבל את הכוונה בעל מנת להשפיע, שניתנה לו מלמעלה, ושינה אותו בכוח לרצון בדרגה על מנת לקבל. השינוי הזה בכוונה נקרא "שבירה".

מתוך שהרצון לקבל הרגיש כוונה הפוכה מעל מנת להשפיע, כלומר על מנת לקבל, כל הרצונות שבתוך הרצון לקבל הרגישו כל אחד רק את עצמו, ולא את הרצון השני. זה נקרא שבמקום "עם אחד", "כאיש אחד בלב אחד", נחלקו כולם ל"שבעים אומות", שבעים ספירות שבתוך ז"ת (ז' ספירות תחתונות).

ומיהו "עם ישראל"? "עם ישראל" הוא מי שאין לו שום חלק בשבעים האומות הללו. מי שבכלל לא שייך אליהן ולעולם הזה. "עם ישראל" הוא דרגת בינה שנכנסה בכוח השבירה למלכות, ושבהכרח נמצאת במלכות מכוח השבירה. לכן מלכתחילה הבורא פנה לשבעים האומות ורצה לתת להן "תורה", כלומר, הכוונה היא לתיקון של שבעים אומות העולם.

ועם ישראל הוא אותה בחינה של בינה, שנמצאת בכוח בכל שבעים ההבחנות שברצון לקבל, שלא שייכת לרצון לקבל, אלא טבועה בו, כדי לתת בסופו של דבר תיקון לרצון לקבל. כדי לתקן את עצמה ולתת לרצון לקבל תיקון. אבל מטבעה, הבחינה הזאת כלל לא שייכת לשבעים האומות. היא גלגלתא ועיניים, היא בינה - תכונות הבינה שנכנסו בכוונה לתכונות המלכות.

למה בהרגשת האדם אין הבדל בין חברה לבין בורא?

בקבלה לומדים, שמה שנמצא מחוץ לגופו של האדם: בורא, נבראים, חברים, לא חשוב לו. אם האדם עובד על עצמו ומרגיש את עצמו, הוא מגיע להבחנות שהוא לגמרי בודד. מפני שמה שמחוץ לגופו, לא חשוב מי: משפחה, ילדים, קרובים, מתגלה לו כדבר זר לגמרי, עד כדי כך שהוא לא מרגיש שייכות אליו.

הרצון לקבל מתפתח עד כדי כך, שזאת ההרגשה. ומי שעוד לא מרגיש כך, סימן שעדיין אינו נמצא בהתפתחות המתקדמת של הרצון לקבל בהתגלות הרע, בהכרת הרע. רואים זאת גם בעולם. פעם חיו במשפחות גדולות, כל כפר היה חמולה, כל מדינה היתה משפחה אחת גדולה. אחר כך החלה התנתקות, עד שהיום אין משפחה כלל. איש לא מסוגל לחיות עם אדם אחר, אפילו עם בן זוג, על מנת לבנות משפחה ולגדל ילדים.

הסימנים הללו מצביעים על רצון לקבל שהתפתח עד כדי כך, שאינו יכול להרגיש מישהו זר, אפילו לא בן זוג וילדים ששייכים לו. הוא לא רוצה אותם, דוחה אותם. בעתיד הקרוב יתגלה המצב הזה לעיני כל העולם. בסופו של דבר האדם יגלה, שלא חשוב לו אם מדובר בבורא או בחבר, שניהם נמצאים מחוץ לגופו, זרים לו.

העניין הוא במי האדם תלוי יותר, בבורא או בחבר. מחבר אפשר להיפטר בדרך כלשהי, לדחות אותו, להרחיק אותו, אולי להרוג אותו. אפשר לסובב אותו, לרמות אותו בדרך כלשהי, ואז ליהנות ממנו. עם הבורא זה קצת יותר קשה, ובכך ההבדל ביניהם. אבל שניהם מורגשים באדם כמשהו שמחוץ לגופו. בזה אין שום הבדל.

ולכן היה צורך בשבירה, לא רק כדי שהרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע יתהפך לכוונה על מנת לקבל, אלא גם כדי שיתחלק להרבה חלקים. הרי הוא יכול היה לא להתחלק. להיות רצון לקבל אחד בעל מנת להשפיע, שהפך לרצון לקבל אחד בעל מנת לקבל - רק "פרעה" אחד קיים בכל העולם. אלא שהיה צורך בשבירה כדי שנוכל לעשות מעשים כלפי יתר הרצונות, ולא כלפי הבורא. שנשמה אחת תעשה תרגילים ושלבי הבחנות כלפי יתר הנשמות כמו כלפי הבורא, מפני שכל רצון ורצון יהיה זר לרצון שלה.

כך נוצרה לנו הזדמנות לעשות אותה עבודה עם החבר, עם הנשמות האחרות, כמו עם הבורא, שאיננו מסוגלים לה בחושך, בזמן ההכנה, ולראות באיזו מידה וכמה אנו נמצאים עם החברים במצב האמיתי. לראות את המצב האמיתי שלנו. על אחת כמה וכמה עם הבורא, מפני שאי-אפשר לראותו. וגם אם הוא היה גלוי לגמרי או נסתר לגמרי, גם אז הוא היה מחייב את האדם בכל מיני פעולות. לכן הוא נמצא במצב של כאילו לא קיים, ואז היחסים עם החברים מהווים תנאי מעבדה ללימוד כל ההבחנות, כלפי עצמי וכלפי הזולת.

מה פירוש לשים לב במיוחד לידיעה איזו בחינה ש"לא לשמה" להגיד לחבר?

הכוונה היא לא להסתכל על החברים ולבדוק באיזה מצב "לא לשמה" נמצא כל אחד מהם, לאבחן את מצבם כמו רופא המאבחן חולה, אם הם נמצאים ב"לא לשמה" "על מנת לקנטר" או "על מנת לקבל שכר" וכולי. המצבים הללו הם רק של האדם כלפי עצמו. איש לא יכול לאבחן אדם אחר במקומו או לומר לו משהו. אסור לעשות זאת.

כל אחד ואחד חייב לחשוב על עצמו, למצוא דרך לתקן את עצמו כלפי האחרים ולעזור לחבר במה שהוא דורש ממנו לתיקון. שהעבודה תהיה הדדית. כלומר, מה שכתוב, שחובה להגיד לאחר, מתכוון כלפי האדם עצמו. הרי אין כפייה ברוחניות, כלומר הבורא לעולם לא ייקח מהאדם את הנקודה הזאת, של בחירה חופשית. יכול אדם להיות מיליון שנים במצב של בחירה חופשית, ועד שהוא עצמו לא יעשה בחירה חופשית, הבורא לא יוכל לבוא לעזרתו. האדם יהיה כביכול בהמתנה.

האדם חייב לקבוע בבחירה חופשית, לחפש בעצמו עצות, למצוא דרך להתקדם למטרה באמצעות הסביבה שלו. עליו לעבור מספר מסוים של מצבי בחירה חופשית. עד שהוא לא מממש בכולם את הבחירה החופשית שלו, מוצא כוח להתקדם לבורא על ידי הסביבה, הוא לא מקבל מלמעלה עזרה בשינוי, אלא מתגלגל שוב ושוב לאותם מצבים. מפני שדווקא הנקודות הללו של בחירה חופשית, שהאדם קובע בעצמו, הן הנקודות היחידות מכל אלפי שנות חייו, שעוברות לרוחניות. רק על הנקודות הללו האדם מתחיל לבנות את היחס שלו לבורא. וכל היתר לא חשוב כלל.

רק המצבים האלה נכנסים לרוחניות, רק הם עוברים מעולם לעולם. ועל הנקודות הללו האדם בונה "פרצוף", את המבנה הרוחני שלו. ולא שום דבר אחר חוץ מזה. הרצונות עצמם לא עוברים לרוחניות. "רוחניות" נקראת כוונה על מנת להשפיע. "כוונה על מנת להשפיע" נקרא היחס של האדם כלפי הבורא, היחס העצמאי שלו - הכוונה. הרצון עצמו לא שייך לא לרוחניות ולא לגשמיות, הוא נברא. הוא נמצא ממילא. רק הכוונה עוברת ממדרגה למדרגה, רכובה על הרצון. לכן רק הנקודות שבהן מתבצעת בחירה חופשית עוברות לרוחניות.

ואם מספר ההבחנות בבחירה חופשית, הנקודות הללו, לא מספיק, האדם לא עובר את כל ההבחנות ולא יהיה לו גוף שלם ברוחניות. הוא לא יוכל לעבור לשם עד גמר המאמץ האחרון לקבוע את הבחירה החופשית שלו, כשהוא עצמו מחפש לקבל את גדלות הבורא בקשר שלו עם הסביבה: חברה, ספרים, רב, כדי לקבוע משיכה אליו מתוך עצמו.

וכאן דווקא אין כפייה. אם מתחילים להתעניין בנקודה הזאת, של בחירה חופשית, ונכנסים לעומקה, רואים שהיא לא נקודה, אלא עולם בפני עצמו שנפתח לאדם. לאדם נפתח עולם שלם של יחסים כלפי חברה, כלפי בורא, כלפי עצמו, שאין בו כל כפייה, אלא ההיפך, הבורא עוזב את האדם לנפשו ולא מתערב בדבר, חוץ מלהזכיר לו שבמצבו, הוא יכול להיעזר בסביבה. לא לחינם שבר הבורא את הנשמות. על ידי עבודה איתן מחוץ לגופו, האדם יכול ללקט מהן כוחות כדי להתקרב לבורא להיקשר בו.

האם קיום תורה ומצוות לפני כניסה לרוחניות נקרא לבצע פעולות פיסיות?

בקבלה לא מדברים על מעשים פיסיים של קיום מצוות כהנחת תפילין, שמירת כשרות, וכולי. כותב אבן עזרא, שכל המצוות ניתנו כדי לתקן את הלב. ובעל הסולם מביא זאת ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" במילים: "לא ניתנו מצוות אלא לאנשי לבב". זאת אומרת, המקובלים קבעו שנעשה בחיינו בעולם הזה את המעשים הלא הגיוניים הללו כדי שיהוו זֶכֶר לפעולות האלה ברוחניות, שאליהן עלינו להגיע.

לכן אין שום צורך בקיום כל מצווה ומצווה בצורה הגשמית שלה, בעולם הזה, לא מצד הקיום הפיסיולוגי שלנו ולא כדי שיהיה לנו טוב מצד כוחות הטבע. רק מטרה אחת יש ברצון, בהסכמה, במחויבות לקחת על עצמנו את קיום הפעולות הללו, להזכיר לנו את הפעולה שכנגדה בשורש, ברוחניות. אין לאדם שום תוצאה ממנה, לא בגוף ולא בתחום אחר בחיים, חוץ מקירובו לעבודה הפנימית, בכך שהיא מזכירה לו עליה.

בעל הסולם כותב באות א' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהניתוק מחוכמת הקבלה שהתרחש מחורבן הבית ואילך, הוא הגורם לזה. גם אז קיימו תורה ומצוות כפעולות גשמיות. והיו אז עוד יותר פעולות, גם כאלה הקשורות בארץ ובבית המקדש. אבל כל הפעולות נועדו להזכיר לאדם על הקיום הרוחני, הפנימי, ולא להסתפק בפעולות הגשמיות. כל פעולה גשמית הזכירה את החובה לקיימה ברוחניות.

אבל מחורבן הבית ואילך ירדה חשכה, שמתבטאת בכך שהאנשים כבר לא חושבים בזמן ביצוע הפעולות מי הוא המחייב אותן, לשם מה עושים אותן, מה יוצא מהן, מה צריך לעשות בהן, למה הן שייכות. לא חושבים לאיזו צורת "לא לשמה", מתוך חמש הבחינות של "לא לשמה", שייכת הפעולה הגשמית. וזה החורבן. לא בהתרחקות מרוחניות, בהכרת הרע, החורבן הוא דווקא בנקודת השבירה, בנקודת הבחירה של האדם. לא בפעולות עצמן, אלא בניתוק היחס שלו מעל מנת להשפיע.

למה לא לעשות תזכורת חיצונית שתזכיר כל הזמן את קיומה של העבודה הפנימית?

כמו לימוד בספר קבלה. אם לומדים בו על מנת להתקשר למדרגות רוחניות, כנגד זה בא אור מקיף, האור המחזיר למוטב. גם בזמן קיום תורה ומצוות, אם האדם מזכיר לעצמו לשאול שאלות כמו מי עשה אותן, לענות לעצמו שאלה המקובלים שציוו אותן, כדי שיגיע לדרגתם, או לשאול לאילו מדרגות עליו להגיע וכולי, ואפילו עדיין אינו נמצא ברוחניות אבל מקיים מה שהם אמרו כדי להגיע לשם, הוא כבר מקבל אור מקיף.

ואם האדם עושה לעצמו תזכורת, אפילו טובה מאוד, ובחברה יש לעשות תזכורות, ובונה אותן מתוך הפעולות שלו להגיע לאלוקות, גם מהן יבוא אור מקיף, אבל לא רק מהמדרגה העליונה שרוצים להגיע אליה דרך המקובל, אלא אור מקיף אחר, מפני שהאדם מוכן להתחבר עם אחרים, לשמוע אותם, כביכול לצאת מגדרו כדי להגיע לבורא. זהו אור מקיף שחייב לצאת ממה שמחוץ לאדם.

יתר על כן, אם האדם עושה תזכורות רק לעצמו, יש בזה אור מקיף קטן מאוד, שכמעט לא נמצא ושאין לו כל קשר עם השורש.