145. הייאוש כמנוף לצעקה
שיחה (30.1.03) על מאמר: "שנאת חינם בעבודה מהו"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת יומא, עמ' 107
רק מצב אחד, היחיד הקיים, יצא מהבורא, והוא נקרא "אין-סוף". המצב שבו הבורא, לפי רצונו לתת, ברא את הרצון לקבל. וכל מה שיש בתוך רצון לקבל הוא מרצון הבורא לתת. ושניהם שווים, כשהרצון לקבל נכנע בפני הרצון להשפיע, הרצון לתת של הבורא, ומתבטל בו. אין לו שום רגישות לעצמו, לעצמיותו. המצב הזה מושלם מלמעלה ונמצא בשליטת הבורא.
אבל במצב הזה לא נמצא נברא. כדי שאותו מצב יהיה מעודכן מצד הנברא, על הבורא לסלק את שליטתו מאין-סוף ולאפשר לנברא לבחור במצב היחיד הטוב, שנקרא מצב דאין-סוף, ובכוחות עצמו לחזור לאותו מצב. הבורא מתחיל להסתלק מאין-סוף, ושלבי הסתלקותו נקראים "עולמות", מהמילה "העלָמה", "העלמות".
בסוף כל ההעלמות הללו הנברא נמצא לבדו, ברשות עצמו, בשליטת הטבע שלו, וגם הטבע הזה בא מהבורא. אבל בכך הנברא אינו עצמאי עדיין, כי הוא נמצא בשליטת הטבע שלו. עכשיו יש לבנות בתוך הנברא מצבים נוספים שבהם הוא יהיה לגמרי עצמאי.
איך? הבורא נותן לו התעוררויות, והנברא בוחר מה הוא מעדיף מבין המצבים השווים, מבין שני סוגי הטבע, טבע הבורא וטבע הנברא. וכשהוא בוחר בעצמו ומעדיף להיות בדבקות עם הבורא כמו באין-סוף, הוא מתקן את עצמו. וזה נקרא "ממתיק את הרצון לקבל הקדום בכוונה בעל מנת להשפיע".
אז הבורא יכול להתגלות כלפי הנברא, כדי לאפשר לנברא לאזן את שליטת הבורא עם שליטתו עצמו כך ששניהם יהיו כשותפים במצב האין-סוף. למה? כדי שלא הבורא ישלוט בזה ולא הנברא ישלוט בזה, אלא שניהם יהיו כשותפים.
למה צריך שותפות, ולא שהנברא ישלוט לבדו על הבורא? מפני שאין בזה שלמות. כדי לתת צריך שיהיה חופש לשניהם, שיהיו כשני שותפים. דבקות יכולה להיות רק בין שווים. השתוות הצורה זה מצב שמשווה שניים לאחד, לרמה אחת. אבל לשם מה צריכים שניהם להיות בקומה שווה, במידה שווה, בהתקשרות שווה, בהתרוממות, בהשתוקקות וברצון שווה?
העניין הוא, שכלי לא יכול למלא את עצמו באופן ישיר. אם כלי ממלא את עצמו, אם רצון לקבל שבנברא מתמלא במה שהבורא ממלא אותו, הרצון הזה מתבטל. ובמידה שממלאים אותו, נעלם בו החיסרון ונעלמת הרגשת התענוג. כלומר, בתוך רצון לקבל לעולם לא יכולה להיות הרגשת התענוג.
ומכאן רואים, שמלכתחילה הרצון לקבל לא נברא כדי ליהנות, והוא לא מיועד ליהנות, על פי טבעו. ועל האדם מוטל לגלות עניין זה, הנקרא "הכרת הרע", להכיר בכך שברצון לקבל מטבעו, בצורה שבה נברא, לא ניתן ליהנות, מטעם שהתענוג מכבה את הרצון, וכשרצון כבה, התענוג נעלם.
אלא אם כן הרגשת החיסרון והרגשת התענוג לא יהיו באותו נושא, לא באותו מקום, אלא בשני נושאים שונים. אם האדם נהנה במקום אחד, ורוצה ליהנות במקום אחר, רק אז התענוג והחיסרון, שמורגשים בשני מקומות שונים, לא מכבים זה את זה, ואף יכולים לעורר יותר ויותר זה את זה.
איך אפשר לעשות זאת? אם חיסרון לקבל יהיה בנברא, והרגשת התענוג מהמילוי של הרצון לקבל יהיה בבורא, על מנת להשפיע. וגם בבורא יהיה חיסרון לתת לנברא, והרגשת התענוג שהוא נותן לנברא תהיה בתוך הנברא. מה שנקרא, במילים אחרות, "ואהבת לרעך כמוך". צריכים להרגיש חיסרון ותענוג בשני.
מיהו השני, חוץ מהנברא? הבורא. ומיהו השני, חוץ מבורא? הנברא. "ואהבת לרעך כמוך" הווה אומר לרכוש מתוך השני את החיסרון שלו והתענוג שלו. ואז נוצרת מערכת פשוטה מאוד, יש תענוג וחיסרון בנברא ויש תענוג וחיסרון בבורא. חיסרון של הבורא לתת וחיסרון של הנברא לקבל.
אם הנברא מקבל מהבורא תענוג בתוך החיסרון שלו, ומרגיש שבכך הוא ממלא את רצון הבורא, את החיסרון של הבורא לתת, והוא מרגיש תענוג בכך שהוא נותן לבורא, יוצא שהם נמצאים במעגל של קשר הדדי, שאחד נותן לשני, נמצא בהרגשת החיסרון בשני ובהרגשת מילוי החיסרון בשני, ואת עצמו הוא משמש רק למען השני.
יוצא שכל אחד מעורר את עצמו, מעלה את עצמו, מכניס את עצמו ליותר התפעלות, והמצב הוא בלתי פוסק ומתרחב כל פעם, ואין לו סוף. כך אף אחד לא מוגבל, הבורא לא מוגבל לתת לנברא, והנברא לא מוגבל להחזיר ולתת לבורא.
לכן "ואהבת לרעך כמוך", כשכל אחד מצרף כלים של השני ומילויים של השני, מתקיים בצורה הנקראת "עולם אין-סוף". מלכתחילה נברא מצב עולם אין-סוף מצד הבורא, כדוגמה, ואחר כך הבורא הסתלק ממנו והוא מאפשר לנברא לחזור לאותו מצב אין-סוף מעצמו, מצד הנברא, להגיע אליו בכוחות עצמו. ושם הם נפגשים כזוג שווה, בהשתוות הצורה זה לזה.
לכן כל הכוחות שמתגלים בנברא נגד העבודה הזאת, הם כוחות שבהם מעוררים את הנברא להמתיק את המצב, לתקן אותו, להגיע לקשר הנכון. לכן להגיע לשנאת חינם בעבודה זה מצב גבוה מאוד, שהוא אבחון כנגד המצב המתוקן. הנברא כבר לא מסתבך בכל מיני מצבים שוליים כביכול, אלא מוצא את הנקודה שהיא בדיוק נגד הקשר הנכון בינו לבין הבורא. ומשנאת חינם הוא כבר עובר לתיקון.
איך מתקיימת בחירה בין שני מצבים שווים?
הבחירה אינה בין שני מצבים שונים, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, או להשפיע ולקבל וכולי. במקרה כזה אין בחירה, ובין שני מצבים שווים אי-אפשר לבחור. איך אפשר לבחור אם שניהם שווים? גם אם נתחלק לשני חצאים לא נוכל לבחור באחד מהם. שניהם שווים הכוונה, שהשפעות שתיהן שוות בי, שאני נחצה לשניים. איזו בחירה אני יכול לעשות?
בחירה היא קבלה מוחלטת, בלי ספקות או בחירה רק בחלק, בחצי, בשליש, ברבע. האדם עושה החלטה בכל מה שיש לו במאה אחוז כוחות ומודעות וידע ורצון. החלטה במאה אחוז, בביטחון מלא שאכן זה כך. איך אפשר לעשות בחירה כזאת אם אני חצוי? בחירה היא התמלאות מוחלטת במה שאני מסכים עמו במאה אחוזים.
כלומר, חצי-חצי אינו מצב נכון לבחירה. אולי בעולם שלנו הוא אפשרי, אבל איך אפשר לבחור בין שני חצאים? איך אפשר להחליט שהאחד טוב מהשני? אם אחד ממלא אותי ב-90% ושני ב-10%, ב-10% החלק הגדול הוא גם לקוי, ואז זה לא נקרא "בחירה", אלא הרע במיעוטו.
אז איזהו מצב של בחירה? לא מצב שבו משווים בין זה לזה. אם ניתן להשוות ביניהם, זאת אינה בחירה, אלא בחירה ברע במיעוטו. רוחניות היא שלמות, שהולכים עם הדבר במאה אחוזים של הכלי, בביטחון מלא, בבחירה מלאה, כשאין אפילו פרט אחד שיש ספק לגביו או משהו שעומד כנגדו. ברוחניות לא יכול להתקיים משפט על אחוז כן ואחוז לא.
הבחירה לא נעשית בהשוואה בין רצון לקבל ורצון להשפיע או בין שני תענוגים או שני חסרונות, אלא במישור אחר, במימד אחר, כלפי משהו אחר, שצריך להיות דבר מוחלט. אחרת זו בחירה מאין ברירה, שאני רוצה כך, אבל מאין ברירה בוחר אחרת. זאת אינה בחירה.
אם הדבר הוא מוחלט, איפה עצמאות הנברא?
האדם יכול להיות עצמאי, לקבל או לא לקבל. אבל צריך להיות לו ברור שזה הדבר היחיד שקיים ונכון וטוב מכל מה שרק יכול לבוא. אין יותר מכך מאומה.
למה איננו נכנסים לרוחניות? למה אנחנו מתקדמים "ברחמי שמים" ולא בכוחות עצמנו? מפני שאיננו יכולים לבצע את משפט הבחירה הזה. ברוחניות, מעבר למחסום, לא יכולה להיות פעולה אם אין עליה הסכמה מוחלטת, בכל השורשים שלה, בכל ההכנות אליה, בכל הנושא שעליו נשענת הבחירה הזאת.
וכל מה שנראה לי, מה שנמצא באפשרותי, במודעות, בלב, כל עולמי מסודר כך שרק זה הדבר, ולא אחר. כמו שבעל הסולם אומר איך עוברים לרוחניות, "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני", כשרוצים רק אותה במאה אחוזים. כשיותר מזה לא יכול להיות וגם אין שום אפשרות לנסיגה לאחור, כשנמצאים במצב תקוע. אי-אפשר לתאר עד כמה המצב הזה סופי, אבל רק אז האדם פותח דלת כניסה למצב הבא.
למה דוחפים את האדם לבחירה?
איך אפשר לדחוף למצב של בחירה? כל עניין הבחירה לא יכול להתקיים בדחיפה, לא יכול להיות בכפייה מלמעלה. כי הבורא בכוונה מסתלק מאין-סוף בהדרגה כדי לבנות סדר מדרגות מלמעלה למטה, כדי לאפשר אחר כך לנברא לעלות לבד. במידה שהבורא נסתר בכל מדרגה, כך הנברא יכול להשלים את ההסתרה שלו.
איך תיתכן בכך כפייה? ואם בכפייה, אז למה לא נשאר מצב אין-סוף? לשם מה כל הירידה הזאת לעולם הזה, ושבירות ובחירה והעבודה שלנו? זה לא נועד סתם כדי להראות לנו שאנו כביכול עושים משהו. ברור שמעוררים בי רשימו, כתוב: "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב", אבל החיזוק הוא מצד האדם. האדם עצמו לא יכול לבחור בין שתי הדרכים, את הדרך מראים לו.
בזה שהבורא נותן, מראה את המצב הטוב, הוא לא גונב, גוזל, לוקח מהאדם את הבחירה. הבחירה היא לא בכיוון, הבחירה היא בהשתוקקות. להשתוקק בעצמי או שיבואו מלמעלה או מהצד כל מיני כוחות שידחפו אותי. הכיוון הוא ברור, מביאים את האדם למצב שבו הוא מכיר את הכיוון, אבל לא מונעים ממנו בזה בחירה. זה מה שקורה איתנו.
מה הסיבה לכך שיודעים, ובכל זאת לא מבצעים?
הסיבה היא שהאדם צריך למצוא התעוררות מעצמו. לא מספיק שהדרך נכונה, צריך שהאדם עצמו יוסיף כוחות להתקדם בה. כל מצב צריך להיות כלול משני מצבים, משני נתונים, משתי רשימות. לא רשימות עביות והתלבשות, אלא ידיעה שהדרך נכונה וחומר דלק להתקדם בה.
אם היתה לנו הרגשה שיש שם, מלפנים, משהו נוצץ ומושך, בלי בעיה היינו רצים לשם. אבל נסתר מאיתנו התענוג, ולא הידיעה. איך אפשר לעורר את עצמי לרוץ קדימה כאילו נמצאים שם תענוגים גדולים מאוד? לנו לא נראה שיש שם תענוג, ההיפך, לעתים הרוחניות נראית לנו משהו טפל, חשוך, לא מושך. אנשים מגיעים למקום שבו הם יכולים להגיע לרוחניות, והם עומדים כאילו חיכו בתור לרופא שיניים. מדוע? מפני שהם אינם מרגישים את התענוג המחכה.
אם התענוג שמחכה לא מגולה בכלים דקבלה, איך אפשר להתעורר? הכול יודעים שכך חייבים, אך מאין ניקח חומר דלק להתקדם לכיוון הנכון? צריך חומר דלק מהסוף, מהמטרה. אם ניקח חומר דלק ממקור אחר, נשנה את הכיוון והבורא לא יתגלה. השאלה היא, אם החברה יכולה לספק לי אותו או שאינה יכולה.
ואם היינו רואים למי משמשים?
אם האדם יודע למי הוא משמש, שהוא משמש לגדול, הוא נכנע בפני הגדול ועושה מטעם גדלות הבורא. אבל הבורא נסתר, הוא הסתיר את עצמו בכוונה כדי שלא נראה את גדלותו. זאת אומרת, העבודה שלנו צריכה להיות לא מטעם הרגשת גדלות הבורא, אלא ללא הכרת גדלותו באופן ישיר.
איך אפשר לרוץ בלי לראות משהו גדול מלפנים? מהמצב הזה חייבים לרוץ קדימה, אבל האדם לא מסוגל. הוא בנוי כך שחייבים לתת לו מקדמה. כולנו מבינים שבסוף כל חודש נקבל משכורת, לכן אנו עובדים חודש ימים כאילו ללא תמורה. אבל עלינו להתייחס למצב כביכול בצורה אחרת.
מהו יחס למצב שנקרא "לא לשמה"?
"לא לשמה" נקרא, שהאדם עושה פעולות לקראת הבורא, ומהפעולות הללו ברור לו שהוא עושה אותן למען הבורא, וגם קצת לעצמו. והקצת הזה לעצמו הוא מה שמחזיק אותו, בדומה לפקיד שעובד אצל בנקאי עשיר ומשקיע עבורו כסף גדול בבורסה, ומכל עסקה מקבל אחוזים.
הוא עושה עסקות במיליארדים של דולרים ומרוויח מהן לא יותר מכמה אלפים, אבל הוא טורח מפני שהאלפים האלה הם הכול בשבילו. הוא רוצה שהבנקאי ייהנה מרווח של מיליארדים, מפני שמהם גם הוא ירוויח כמה אלפים. ובלי האלפים האלה לעצמו הוא לא מסוגל לחשוב על הבנקאי שלו וליהנות לו.
ברור לו שבעסק הזה חייב להיות תענוג לשניהם. הוא דואג לרכוש של הבנקאי, דואג לרווח שלו, כלומר, הוא רוצה שהבנקאי ייהנה כי גם לו עצמו יש רווח מזה. אבל עמוק בתוך זה נמצאת ההבנה שעליו לדאוג רק לבנקאי שלו.
האם לפי הדוגמה צריך לחפש דרך שבה האחר ירוויח מיליארדים ואני לא ארוויח דבר?
איני יכול לחפש דרך שבה האחר ירוויח מיליארדים ואני לא ארוויח דבר מכך. המעט שאני מרוויח הוא הכול בשבילי. אין לי אפילו מושג מה הרווח על המיליארדים הללו, כי על הכסף שלא נכנס לכיס שלי אני מסתכל כעל אמצעי, על כלי, שבאמצעותו אני מרוויח את האלפים שלי. בשבילי לא חשוב אם הם דולרים, מכונות או עגבניות, חשוב לי שעל ידם אני מרוויח את הכמה אלפים שלי. האלפים הללו הם הערך ובהם אני מרגיש את התענוג שצריך לבוא אלי, ובמיליארדים אני לא מרגיש אותו, הם חסרי ערך עבורי.
אבל מה שצריך זה להרגיש תענוג לא מהאלפים שבאים אלי, עליהם עלי לוותר, אלא להרגיש תענוג מהמיליארדים שהבנקאי מרוויח, להשתייך אליהם. זה כבר "לא לשמה" אחר לגמרי. לא צריך לעבוד עם חיסרון של האדם, אלא עם חיסרון של הבורא. עם השתוקקות לזה. אין דבר כזה לא בהפצה ולא באף מקום אחר, אלא האדם עצמו צריך להכניס אותו. בשום מקום לא דורשים ממנו להכניס חיסרון של הבורא. כמו שכתוב, שאצלו יש רצון ותענוג ואצל הנברא יש רצון ותענוג, ושניהם צריכים להיות כשותפים.
למה איננו מוצאים כל רגע חיסרון חדש למטרה הנכונה?
הבורא שם את ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך", כשהכוונה היא "קח אתה". "לקחת" נקרא לגלות כלי, חיסרון מעצמי, ולכך איננו מסוגלים. אנחנו נמצאים בבחירה, וההמשך תלוי בנו.
אבל לעולם לא יהיה לנו רצון מתוכנו, מהטבע שלנו. את החיסרון שצריך לדרך על האדם עצמו לייצר, למצוא אותו, לעורר אותו. אולי הוא לא נמצא בתוכו, אלא מחוץ לו, אבל האדם עצמו צריך לגרום להתעוררות הזאת.
מה אפשר לעשות אחרי שהאדם מנסה ורואה שזה נבצר מכוחותיו ומרפה ידיים?
עלינו לראות את המצב הזה בביקורתיות נכונה, תבונתית, לראות שהוא מצב טוב לצמיחה. הרי נתנו לאדם יחד עם הרגשת המצב גם הבנה, יכולת לחקור אותו. ואם נותנים בו את שתי הנקודות, ותמיד נותנים לו שתי נקודות הסתכלות על המצב, אחת מתוכו ואחת מהבורא - חוץ מייאוש, נותנים לו גם הבנה שהוא נמצא בייאוש, הבנה שהוא יכול לצאת ממנו והבנה שדווקא המצב הזה הוא קרש קפיצה להתקדמות ומצב הכרחי בדרך - אז יש לו כבר יכולת לבצע. ואז השאלה היא רק איך לבצע.
איך אפשר לבצע משהו אם נמצאים בייאוש?
צריך לנסות לקרוא את המצב, לגשת אליו בתבונה לא על מנת להתאכזב ולהמשיך ליפול, אלא עם הכוח שנמצא בנו עכשיו. במצב הנוכחי שלנו יש בנו שני כוחות, כוח תבונתי, בינתי, שהאדם הולך וחוקר את המצב שלו כאילו מהצד, גם את של עצמו וגם ביחס לקבוצה. הוא לא רק נופל לייאוש. יש בו ייאוש שהוא מכיר אותו, שנמצא בו, הוא רואה שגם החברה נמצאת במצב הזה, אבל עם זאת יש לו גם שכל לחקור את המצב.
ואז הוא רוצה שיהיו לו שני הכוחות הללו, לראות הכול בצורה אמיתית. האדם מאמין שאם הוא יתעמק ויתעמק בשתי הנקודות הללו, גם בבינה וגם במלכות, גם ברגש וגם בשכל, באיזון ביניהם, בלי לאבד אף אחת מהן, ויחקור את המצב הזה היטב, תהיה בתוכו פריצת דרך. כך הוא כבר ימצא משהו. מה ימצא? הוא לא יודע.
פריצת הדרך יכולה לבוא כהברקה מחשבתית או כאיזה רעיון שכדאי לבצעו או שלא עושים ולא חושבים. אבל ביקורת תבונית על המצב עצמו, שכולם מתאמצים עליה, היא כבר עבודה קבוצתית שממנה ייצא משהו. רק בתנאי שמבינים שמצד אחד נמצאים בייאוש ובחוסר כוחות ומצד אחר נותנים לנו שכל מלמעלה לבדוק את המצב ולהוציא ממנו פתרון.
מה תפקידן של שלוש הנטיות בשינוי המצב?
האדם נמשך לתאווה, לכבוד, לכסף. "על ידי ג' נטיות, קנאה, תאווה, כבוד, מוציאים את האדם מן העולם". אבל בלימוד הזה אי-אפשר להציע לאדם כתשלום לא קנאה, לא תאווה ולא כבוד. ולכן אי-אפשר להוציא אותו מהעולם שלו, מהמצב שלו, מהמקום שהוא נמצא בו.
קנאה, תאווה וכבוד הן הנטיות היחידות שיש לאדם כדי להתרומם לאיזו פעולה קדימה. אבל קנאה תאווה וכבוד יכולות לקבל צורות שונות, למה קנאה? למה תאווה? כבוד עבור מה? של מי הכבוד, שלו או שלי? וכולי. ישנם הרבה מצבים שהם בסופו של דבר קנאה, תאווה וכבוד. גם קנאה, תאווה וכבוד פועלים במעבר מרצון לרצון שבתוך הרצון לקבל, ואלה חקירות עמוקות בפני עצמן. אבל קנאה, תאווה וכבוד מביאים לאדם חומר דלק. הן הנטיות שעל ידן האדם משיג את הכוחות שבו.
למה צריך ליפול לייאוש שוב ושוב?
כתוב: "אין חכם כבעל ניסיון". אחרי כן יש לאדם ייאוש מושלם. זה לא בא בקלות, אלא אחרי שנים של עבודה. בעל הסולם כותב ב"פרי חכם - אגרות" במכתב בדף קס"א: "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות, ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשם יתברך".
אם האדם מגיע למצב של ייאוש מוחלט מכוחותיו, שיש לו תמונה ברורה שיגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות, ושאין דבר שיכול להציל אותו ממצבו, זאת אומרת, להביא אותו למטרה, האדם הזה "ראוי לתפילה שלמה לעזרתו יתברך". התעוררות לתפילה צריכה לבוא מלמעלה, אבל מלמעלה יכולים לעורר את האדם לתפילה רק בתנאי שהוא מתייאש סופית.
מהו מצב של ייאוש?
"ייאוש" נקרא שהאדם ממש מת. ש"יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות, ותרופה אין". לכן צריכים לזרז את העבודה עוד ועוד. כל דבר שיש באפשרותנו לבצע, עלינו לבצעו כדי להגיע למטרה. ורק אז האדם מרגיש שאין דבר שיכול לעזור לו ומתוך זה מתעורר בו רצון לבורא, להתפלל. מתוך שבאמת התייאש מכל היגיעה. והיגיעה הזאת, עם הייאוש הגדול, בונה לו את הכלי של הפנייה לבורא. לא ייתכן מצב שבו האדם יפנה לבורא לפני שניסה הכול.
אבל "וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה", הוא צריך להיות לגמרי בטוח שהוא לא יכול להצליח בעצמו. ואז באמת תבוא לו צעקה אמיתית אל הבורא. ולפני כן "כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת".
בעל הסולם קובע, כדי שהאדם יוכל לצעוק לבורא, שהצעקה הזאת, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", תעזור לו, היא צריכה לבוא מכלי שלם. כלי שלם הוא "ייאוש מושלם". זאת אומרת, כלי שהתגלתה בו שלמות במשהו. במה שלמות? שלמות בהכרה שאני אפס, ובכך שאני מתקשר עם אחרים, עם החברים שלי. זה יכול לעזור לי לזרז את ההתפתחות שלי ואת ההכרה היכן אני נמצא.
על איזה "ייאוש מכוחות עצמו" מדובר?
מדובר על "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו". לא מדובר על סתם ייאוש וחוסר כוחות. כשאדם רק מיואש מכוחות עצמו, הוא כמו אלה הצועקים באמצע הרחוב ומוכנים להרוג את כולם ולהרוס את כולם, ורואים שאין בכוחם לעשות זאת. ישנם כאלה שמשתגעים ולוקחים רובה ומתחילים להרוג את כולם.
אדם כזה הוא מלא כוחות, הוא נמצא בזעם, בהתפעלות, הוא רק יודע מתוך עצמו שחסר לו. זאת אומרת, הוא גילה שאין בידיו דבר. יש לו רצון עז, רצון חזק מאוד, יש לו התרוממות גדולה מאוד, הוא מוכן לעשות הכול, אבל פתאום הוא מגלה שאין לו ידיים. הוא מרגיש התפוצצות פנימית כזאת, הוא רוצה כל כך, אבל פתאום אין לו ידיים.
בעל הסולם אומר: "כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות ותרופה אין" - האדם מחפש תרופה, אבל תרופה אין. אין כלי שבו הוא יכול לשנות את מצבו. הוא רוצה מאוד, אבל לא מסוגל. כלומר, לא מדובר על ייאוש במובן של העולם הזה, שנמצאים בייאוש ושוכבים על הספה ומחכים שיבוא המוות, שיבואו החיים, ולאדם לא איכפת כלום.
זה ייאוש רק מאבחנה אחת, מחוסר כוחות להגיע למטרה, שאין בו את הדבר הזה. יש את כל היתר, רק שזה לא יעזור. הוא מוכן לשלוט על כל העולם והוא מסוגל לעשות את זה ומוכן לכל זה חוץ מדבר אחד, הוא לא מסוגל להגיע לבורא. זה מעל לכוחו ומכך הוא מיואש. הוא חשב שגם את הבורא ישיג כך. לא מדובר על סתם נפילה לייאוש, כמו אצל חולי סרטן, לדוגמה. חולי סרטן אינם אנשים מיואשים, הם נמצאים בפחד נוראי כי הרופא אמר להם שיש להם עוד חודשיים-שלושה לחיות. מדובר באדם שצועק ואז הוא בא למצוא פתרון.
בעל הסולם אומר: "וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה". איך להגיע למצב שבו האדם מרגיש שאין לו שום כוח מצד עצמו? האם הוא באמת צריך לעבור על כל האפשרויות שברשותו? האם בכך שהוא מתחבר עם כולם, הוא לומד וסופג מכולם גם את האפשרויות שלהם, וזה כבר מלמד אותו שלא צריך לעבוד ולעשות? הן משכנעות אותו שבכך גם לו לא תימצא תרופה. או שהוא מסתכל על האחרים וזה לא משכנע אותו והוא חייב, כדרך העולם הזה, לטעות, אף על פי שאחרים אומרים לו שלא כדאי. אבל בכל מקרה האדם חייב להגיע למצב שבו אינו יכול להגיע לבורא בכוחות עצמו.
מתי מגיעים לייאוש מוחלט?
הכי חשוב לדעת מה בדיוק רוצים לקבל מהמאמץ שמשקיעים. עלי לדעת שאני רוצה להגיע לבורא, ואני מקדיש לזה כוח שבאמצעותו אני חושב משהו מסוים. האדם חייב לבדוק את עצמו אחד לאחד אם הוא אכן יכול לבצע, לממש את עצמו בזה. אבל המטרה ואני והפעולה חייבים להיות יחד כאחד, כמו שבעל הסולם כותב במכתב בדף ס"ד ב"פרי חכם - אגרות". וההרגשה הזאת חייבת להיות תמידית. אחרי כן האדם מגיע למצב "שמיואש מכוחותיו עצמו" - בניית קו אמצע.
איך ייתכן שעובדים קשה ולא מגיעים לייאוש הנכון?
האדם מלא כוחות, מלא רצון להגיע למטרה, שהיא קשר עם הבורא. הוא מחפש בתוכו את כל האמצעים שנראים לו מתאימים להשגת המטרה הזאת, ומנסה לממש אותם בצורה המועילה והמהירה ביותר, גם אם יגיע לייאוש וגם אם לא יגיע. כי אם הוא לא משתמש בכל אמצעי עד תומו, הוא לא מגיע לייאוש.
כמו שבעל הסולם אומר: "כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי" לתפילה. לא עוזר אם האדם אומר שכבר ניסה הכול ודבר לא עוזר, עליו לנסות עד הסוף. במקום שבו האדם לא מנסה עד הסוף, היצר הרע, האגו שלו, מחזיר אותו מזה, אבל בתנאי שהאדם משתדל לממש את כל האפשרויות שלו.
הבעיה היא לא בעבודה פיסית, להשתדל לעבוד במטבח עשר שעות במהירות שיא, אלא העבודה היא "הכול בכוונה יתבררו". הכול בתוך הכוונה. מה האדם משקיע מהפנימיות שלו, מריכוז הכוונה שלו, כלפי כל רגע שהוא חי ואיך הוא מסדר את הרגע הזה כלפי המטרה. שהוא משתדל להגיע בכוחות עצמו לנקודת הדבקות עם הבורא, ומתייאש מלהגיע אליה בעצמו, ואז הוא צועק אל הבורא שיעשה את העבודה הזאת עליו, והבורא עושה.
זאת אומרת, כבר ברור לאדם שהוא עצמו נמצא, והפעולה נמצאת, והבורא כבר נמצא כמטרה שלו, והוא מחבר את כולם יחד. ואחרי שהוא מתייאש מכל הפעולות שלו לחבר יחד אני והפעולה והבורא, הוא צועק אל הבורא שיעשה את הפעולה הזאת כדי ששנינו נתחבר יחד. אבל מלכתחילה צריך להחזיק את הבורא על הכוונת, וזה עיקר העבודה, על זה צריך להיות עיקר הריכוז. אנשים עושים הרבה דברים, והנקודה הזאת נעלמת מהם כעיקר שיש להחזיק בו. הם חושבים שהם עושים הרבה עבודה, אבל כמה פעמים בעשר השנים האחרונות הם חשבו על זה?
איך אהבת חברים יכולה להועיל בעבודה הזאת?
אהבת חברים היא דבר היחיד, האמצעי היחיד שיכול להביא את האדם למטרה. אבל אם האדם חותך תפוחי אדמה וחושב על אהבת חברים זה לא יעזור לו, אלא ירחיק אותו לגמרי מהמטרה. צריך את אהבת החברים כדי להגיע על ידה לאהבת הבורא, אחרת זו אהבת חברים הרסנית, כמו שהיה ברוסיה או בקיבוצים, שרצו להנהיג אותה בכוח.
לכן יש לייחד אותי, את הפעולה שלי ואת הבורא. "אני" ו"הפעולה שלי" יכול להיות גם חברים וגם מחוץ לחברים, ישנם מצבים שונים, אבל זה כבר אמצעי. מה שהאדם קורא, עליו להכניס לתוך הפעולה שהוא עושה. ודאי שאם האדם עושה את הפעולה שלו כלפי הבורא לדבוק בו, ובאמצע יש לו קבוצה, דרך הקבוצה הוא רואה טוב יותר לאיזה "בורא" הוא קולע, האם אכן הבורא עומד לנגד עיניו או הוא שהוא סתם מדמיין דבר מה שלא נקרא על מנת להשפיע, וכולי. אהבת חברים היא האמצעי להגיע לאהבת ה'. ומלכתחילה המטרה הזאת צריכה להיות ברורה ואליה יש להתכוון.
מה פירוש "מצויר"?
"מצויר" זה מה שיש לו. מה שלא מצויר לו, מאין עליו לדעת? "כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות ותרופה אין". שהאדם עשה כבר את כל מה שרק יכול לדמיין לעצמו שעליו לעשות. אין שום דבר שהוא חושב שעוד ניתן לעשותו. הוא בטוח שכבר עשה הכול. ואז, אומר בעל הסולם, הוא "ראוי לתפילה". ולפני כן היצר הרע לא נותן לו לחשוב כך. היצר הרע עוזר פה טוב מאוד. האדם חייב לעשות הכול, אחרת לא יקבל הרגשת ייאוש מוחלט.